אי הרשעה הפרת אמונים שוטר

אי הרשעה הפרת אמונים שוטר רקע כללי: הנאשם הודה במסגרת הסדר הטיעון בעובדות כתב האישום המתוקן, בשני אישומים, שבכל אחד מהם הודה בעבירה של הפרת אמונים של עובד ציבור והחזקת סם מסוכן. הצדדים היו חלוקים ביניהם רק בסוגיית ההרשעה. כעולה מכתב האישום המתוקן בו הודה הנאשם, בעת ביצוע העבירות הנאשם שירת ביחידת "רותם" של המשטרה. ביום 24.9.07 הוא נסע לביתה של הסוכנת ל"ו, במסגרת שעות עבודתו. שם הבחין ב"באנג" ובתערובת של חשיש וטבק, והורה לל"ו להסתיר אותם. ביום 23.11.07, הגיע הנאשם שוב לביתה של ל"ו, גם הפעם תוך עבודתו במשמרת לילה ברכב משטרתי, ל"ו עשנה בעת שהותו תערובת של חשיש וטבק מ"באנג", והנאשם וידא כי הדלת נעולה. הנאשם ניהל עימה שיחה בנושאי סמים ואף קיים עמה יחסי מין. מדובר איפוא, בשני אירועים בהם נכח הנאשם בביתה של הסוכנת, תוך כדי שהוא נמצא במשמרת בעבודתו במשטרה, כאשר יש לו שליטה על סמים שהיו שייכים לל"ו. הנאשם לא מנע מהסוכנת ל"ו לעשות שימוש בסמים. הוא לא דיווח על כך כמתחייב מתפקידו, ואף הורה לל"ו להסתירם במקרה אחד או וידא כי הדלת נעולה במקרה אחר. המאשימה הדגישה בטיעוניה את חומרת מעשיו של הנאשם, דווקא כשוטר האמון על שמירת החוק. התובעת הוסיפה וציינה כי אף שירות המבחן התלבט עד מאד בטרם נתן את המלצתו להעדר הרשעה. עוד נטען כי לא הוכחה פגיעה מוחשית וקונקרטית כתוצאה מההרשעה. ההגנה בקשה שלא להרשיע את הנאשם. נטען כי הנאשם מגלה חרטה עמוקה ובושה על מעשיו, שאין מילים לתארה. הסניגור הדגיש כי החזקת הסם היא רק קונסטרוקטיבית, ולמעשה היא נבלעת בתוך העבירה של הפרת האמונים. נטען כי הנאשם ביצע את העבירות כאשר ארע משבר בזוגיות שלו, וכאשר באופן רגעי איבד את שיקול דעתו. הסניגור עמד על כלל נסיבות חייו של הנאשם, על תרומתו הגדולה לחברה ועד רצונו הנחוש להמשיך ולתרום. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי מדובר באדם נורמטיבי. גדל בקיבוץ וכל חייו חש צורך להוכיח את עצמו. אשתו עובדת במשטרה אף היא. הציג את העבירה על רקע קשיים במערכת הזוגית באותה עת. כיום מביע חרטה כנה ובושה גדולה על ביצוע העבירה, אם כי מתקשה לבחון חלקים מכשילים בהתנהגותו. שירות המבחן התלבט לא מעט בנוגע להעדר הרשעה, נוכח חומרתה היתרה של העבירה, אולם לנוכח החרטה, הפגיעה המשמעותית בנאשם, החשיבות שהוא רואה בחזרה למשטרה והסיכון הנמוך להשנות אירועים מעין אלה, ממליץ השירות להמנע מהרשעה ולהסתפק בענישה של של"צ. עוד העידו לזכותו של הנאשם עדי האופי יוני זיטק ודודו מרציאנו. לפי עדותם, הנאשם היה שוטר אמיץ, בעל יוזמה ומוטיבציה חריגים, נאמן ומסור לעבודה המשטרתית. גם המסמכים שהגיש הסניגור וסומנו נ/1, מדברים בשבחו של הנאשם. בדו"ח שקילת צעדים מנהליים עקב תיק זה, כותב מפקדו: "מדובר בשוטר ותיק, איכותי, בעל ערכים, יושר וכנות, יצירתיות וכריזמה אישית סוחפת. בעל פתרונות יצירתיים ומחשבתיים טובים מאד. הביא את צוותו והיחידה להצלחות רבות. מעצם אישיותו סוחף אחריו את צוותו וממלא מקום קצין כמעט ארבע שנים. לאורך כל תפקידיו היה שוטר לויאלי למפקדיו ולמערכת. מהווה עמוד תווך עיקרי ביחידה. יודע להיות מקצועי בתחום הבילוש ומקצוע שוטר יסמ"ג. ענייני בתפקודו, מסור לשוטריו... ...לסיכום: שוטר מצויין, מפקד מצויין. כל מפקד היה שמח אילו פיקודיו היו כאלה. ממליץ להשאיר את השוטר לתפקוד מלא ביחידה...". באשר להשפעת ההרשעה, קובע ממ"ר מג"ב דרום: "ממליץ להשעות את השוטר מן השירות עד לסגירה וסיום התיק, שכן מדובר בעבירות חמורות. היה וימצא זכאי ישוב לשירות. במידה וימצא אשם, ממליץ לפטרו מן השירות". ועוד כותבת באותו מסמך רפ"ק זנדבק: "...עד תום בירור יש להשעותו, ובאם ימצא אשם בדין, לפעול לפיטוריו ממהלך שירותו..." העדר הרשעה - כללי: הכלל הוא הרשעת נאשם שנקבע כי ביצע עבירה פלילית. החריג הוא המנעות מהרשעה. פסק הדין המנחה בעניין הקריטריונים לאותם חריגים בהם אפשר ליתן פסק דין ללא הרשעה, הינו הלכת תמר כתב, שם קבעה כב' השופטת דורנר כדלקמן: "...שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופיה של העבירה. אכן, ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על -יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם. הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; שנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל...." (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 337 , 341-342 (1997), ההדגשות אינן במקור). מכאן שלפי הלכת כתב, ראשית יש להוכיח פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. אין מדובר בפגיעה קלה, אלא בפגיעה קשה וקונקרטית. שנית, גם אם מוכחת פגיעה קשה כזו, יש לבחון אם טיבה של העבירה מאפשר העדר הרשעה, מבלי לפגוע בשיקולי הענישה האחרים. שני השיקולים הם כמובן מצטברים, ואין די באחד מהם בלבד כדי להצדיק המנעות מהרשעה. כב' השופטת פרוקצ'יה קבעה כי: "...בנסיבות חריגות ומיוחדות, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין חשיבות ההרשעה לאינטרס הציבורי לבין עוצמת הפגיעה הצפויה לנאשם באם יורשע, ובהתחשב במכלול הנתונים הרלבנטיים לעניין, ניתן לעשות שימוש בסמכות אי ההרשעה. לצורך כך, יש להתחשב, מצד אחד, במשמעותה של העבירה שנעברה מבחינת השלכתה על הנורמות החברתיות והמסר הציבורי המתחייב מהן. מצד שני, יש לתת את הדעת לנסיבות אישיות שונות הקשורות בנאשם - גיל, עבר קודם, - אם נורמטיבי אם לאו, נתונים שונים הקשורים למצבו האישי והבריאותי, והשפעת ההרשעה על סיכויי שיקומו. מעבר לכל אלה, יש גם לשקול במבט רחב את השפעת אי ההרשעה על ההליך הפלילי בכללו, ואת המסר החברתי שאי ההרשעה טומן בחובו בנסיבות העניין הספציפי..." (ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' דני קליין, (2007)). בעניין קליין הנ"ל, מצא בית המשפט העליון להשיב את ההרשעה בעבירה של "תחבולה" חרף נסיבות אישיות מיוחדות של הנאשם. יצויין כי כאשר מדובר בעובד ציבור שעבר את העבירה תוך כדי מילוי תפקידו, המקרים בהם יתאפשר שלא להרשיעו בדין - יהיו עוד נדירים יותר, כפי שנקבע: "...אמנם אין לקבוע כלל מוחלט המחייב הרשעה בכל מקרה בו מדובר בעובד ציבור. אך היותו של הנאשם עובד ציבור מהווה שיקול משמעותי לדחות את עתירתו להימנע מהרשעה. המקרים בהם יזכה עובד ציבור לחסד יוצא הדופן של הימנעות מהרשעה הם נדירים..." (ת"פ (מחוזי ת"א) 40332/05 מדינת ישראל נ' אסנת אלון-לאופר, (2006)). בערעור בעניינה של השופטת לשעבר אלון לאופר, קבע בית המשפט העליון: "החלופה העונשית של הימנעות מהרשעה, תוך הטלת צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, מהווה, ביסודה, חריג לכלל הרחב הנטוע בתורת הענישה לפיו, מקום שהוכחה אשמתו של אדם, יש להרשיעו בדין. הרשעתו של מי שעבר עבירה פלילית, היא פועל יוצא מהפרת הנורמה הפלילית, והיא מהווה חוליה טבעית הנגזרת מהוכחת האשמה הפלילית. הרשעת נאשם בעקבות הוכחת אשמתו מממשת את תכלית ההליך הפלילי, ומשלימה את שלביו השונים; היא מגשימה את ערך השוויון בין נאשמים בהליך הפלילי, ומונעת הפלייה בדרך החלתו... ...האיזון הנדרש בסוגיית אי ההרשעה בהליך זה מעמיד בצורה נוקבת את עניינו של הפרט מול האינטרס הציבורי בהליך הפלילי; את עניינו של אדם, הנקלע לביצוע עבירות במהלך משבר נפשי קשה, שבעטיו נפגמה יכולתו לרסן את מעשיו, שהונעו מדחפים של מצוקה קשה. זאת, אל מול עניינו של כלל הציבור במיצוי הדין עם מי שעובר על החוק, ובמיוחד עם מי שנושא בעת ביצוע העבירות בכהונה שיפוטית, הפועל מכוח הסמכות שהחוק נתן בידו בקביעה והכרעה בגורלות של אחרים... ...במשקל המצטבר של השיקולים לכאן ולכאן, ובאיזון הראוי ביניהם, לא מצאתי עיגון אפשרי לביטולה של ההרשעה בעניינה של המערערת, חרף הקושי האנושי המתלווה לתוצאה זו. קשה לומר במקרה הנדון בפנינו כי הנסיבות האינדיבידואליות בעניינה של המערערת, על מיגוון היבטיהן, גוברות בחשיבותן ובמשקלן על האינטרס הציבורי שבהרשעה - אינטרס רב-פנים במקרה זה; בענין הנדון, הנסיבות האישיות, עם כל חשיבותן, מפנות מקומן לאינטרס הציבורי..." (ע"פ 9893/06 אלון לאופר נ' מדינת ישראל, (2007)). זכויותיה של הנאשמת בעניין הנ"ל היו מרובות. אף היא פעלה באופן רגעי ע"י הסטת שיקול הדעת עקב עניינים שברגש. חרף זאת, נקבע כי מעשיה לא יכולים להוותר ללא הרשעה פלילית, דווקא בגלל היותה התפקיד אותו מלאה. הדברים נכונים, גם אם במשקל אחר, באשר לשוטר המעלים עין מסמים על רקע מצב אישי רגעי. עובד ציבור, ושוטר בכלל זה, אמור לשמש מופת, משום שאיננו מייצג את עצמו בלבד, אלא את המערכת הציבורית. לפיכך, ככל שמדובר בעובד ציבור בכיר יותר, כך יקשה לשקול העדר הרשעה. בית המשפט המחוזי בנצרת, הפעיל את ההלכה הנ"ל לגבי מורה שעשה שימוש בתעודה מזוייפת והודה בביצוע עבירות של הפרת אמונים, עדות שקר ושימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות: "...נוכח מהות המעשים וחומרת העבירות, כמו גם בזיקה למיהות העושה, הימנעות מהרשעת המערער בדין, לדידו של בית משפט קמא, יהא בה כדי להוות תוצאה בלתי מידתית בנסיבות העניין ויהא בה כדי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. יודגש, כי לא נעלמו מעיניו של בית משפט קמא נסיבותיו האישיות של המערער והנפקות אשר יכול ותהא להרשעתו בדין, אך בשים לב למקבץ העבירות שעבר, מסכת המעשים והחומרה הגלומה בהם, סבר בית משפט קמא שאין בנסיבות לקולא כדי להצדיק הימנעות מהרשעת המערער בדין, אם כי ראוי שהן יקבלו את ביטויין בשאלת גזירת דינו של המערער... ...המערער היה אמור לשמש דוגמא ומופת לתלמידיו ולכלל הציבור, אך הוא הפר את סטנדרט ההתנהגות הגבוה במיוחד הנדרש מאיש חינוך והפרה זו מחייבת מצידה החמרה בעונש... ...עם כל הצער באשר לפגיעה האפשרית במערער בעקבות הרשעתו, האינטרס הציבורי, מדיניות ענישה הולמת הצופה פני עתיד, ההיבט ההרתעתי והוקעת מעשי המערער, כל אלה משמשים גורמים הגוברים על שיקומו של המערער בנסיבות מקרה דנן... ...מכאן יוצא, שאין מתקיימים בעניינו של המערער התנאים שנקבעו בהלכת כתב, המצדיקים את החלת החריג של אי הרשעה; הגם, שאי הרשעת המערער בנסיבות מקרה זה מחטיאה את המטרה ויש בה כדי לשדר מסר שלילי לציבור..." (עפ"א (מחוזי נצ') 112/08 פרח בן פאיז סאלם נ' מדינת ישראל, (2008)). הסניגור הגיש לאחר מועד הטיעון לעונש שורה של פסקי דין בסוגייה. בית המשפט המחוזי בתל-אביב קבע כי אין לקבוע מסמרות בעניין העבירות המחייבות הרשעה. יתכנו עבירות הנראות חמורות, אך הן מקפלים בתוכן מעשים שאינם לוקים בפליליות יתר, ואילו ההשלכות האפשריות של הרשעה בדין מצדיקות להמנע מהרשעה (ע"פ (מחוזי ת"א) 72019/04 מדינת ישראל נ' אורן יפתח, (2006) יצויין כי שם דווקא נתקבל הערעור ונוספה הרשעה בעבירות סמים). עוד הפנה הסניגור לקביעה לפיה במקרים יוצאי דופן ניתן להמנע מהרשעה גם בעבירות שוחד, קל וחומר בעבירות של הפרת אמונים של עובד הציבור (ת"פ (מח' ת"א) 217/97 מדינת ישראל נ' דותן (2002) שם בוטלה ההרשעה, ור' גם ע"פ (מחוזי מר') 14051-04-09 יהושוע פורר נ' מדינת ישראל, (2009) ; ע"פ (מח' חי') 3060/03 סקראן נ' מדינת ישראל (2005)). הסניגור הפנה עוד למספר פסקי דין של בתי משפט השלום, בהם נמנעו בתי המשפט מהרשעה בעבירות דומות. מכל האמור לעיל עולה, כי כדי להמנע מהרשעה יש להוכיח כי ההרשעה תביא לפגיעה ממשית וקונקרטית, וכן כי טיבה של העבירה מאפשר להמנע מהרשעה. אם הוכחה פגיעה משמעותית, עדיין על בית המשפט מוטל לערוך איזון בין מידת הפגיעה לבין האינטרס הציבורי הגלום בהרשעה בעבירה שבוצעה. כאשר מדובר בעובד ציבור, קשה עוד יותר להמנע מהרשעה. יצויין כי לא פעם נתברר, כי הרשעה היא רק אחד השיקולים ששוקלת המשטרה (כמו גם גופים אחרים), בסוגייה אם יוכל נאשם להמשיך ולשרת. המשטרה שוקלת את מכלול השיקולים, לרבות טיבה של העבירה בה הודה הנאשם ונסיבותיה. בין השאר מביאה המשטרה בחשבון גם את סוגיית ההרשעה. אין זה ודאי כי אם הנאשם יורשע הוא יפוטר מהמשטרה. יחד עם זאת, לנוכח האמור במסמך, ניתן בהחלט לאמר כי בענייננו ההרשעה תביא לפגיעה משמעותית וקונקרטית בנאשם. ההכרעה: ההכרעה בעניין זה היא קשה ומורכבת. מחד גיסא, מדובר בשתי עבירות חמורות, המעידות על הפרת אמון בוטה, בכך שהנאשם, תוך כדי היותו במשמרת משטרתית, העלים עיניו מהחזקה ושימוש בסם מסוכן, על רקע רצונו בקרבת הסוכנת. טיבה של העבירה הוא ללא ספק על הסף המונע כל אפשרות להמנע מהרשעה. מאידך גיסא, מדובר בשוטר מעולה, חרוץ, יצירתי ומסור למערכת, אשר הפגיעה שבהרשעה עלולה להיות פגיעה אנושה בהמשך שירותו במשטרה. יצויין כי הצדדים הסכימו ביניהם בהסדר הטיעון, כי לא יטענו כל טענה עובדתית מעבר לאמור בהסדר הטיעון. כך נותרה הפרשה עלומה במידת מה. ברור מהאמור בכתב האישום כי מדובר בסוכנת. לא הוברר אם המעשים נעשו במסגרת פעילותה כסוכנת. לטובת הנאשם אניח כי היה כאן מעשה מכוון מצד ל"ו ע"י השימוש בסמים בנוכחות הנאשם-השוטר. עדיין מדובר במעשה חמור של שוטר שתוך כדי המשמרת מתעלם משימוש בסם, כדי להתקרב לאשה ולזכות בטובת הנאה, אולם בדומה ל"סוכן מדיח" בעבירות סמים, יש בכך גורם מקל. המאשימה טענה כי גם אם ההרשעה תביא לפיטוריו של הנאשם, הרי זו פגיעה מתבקשת, מעצם מהות התפקיד המשטרתי. לא ניתן להתעלם מטיעון זה. מנגד, התסקיר מלמד על בושה וחרטה כנה, ועל כך שהיתה זו כנראה מעידה חד-פעמית. ההמלצות החיוביות מלמדות כי המשך שירותו של הנאשם במשטרה יועיל לאינטרס הציבורי חרף חומרתה היתרה של העבירה. כפי שציינתי בפסקי דין בעבר, בחינת שני התנאים המצטברים שנקבעו בהלכת כתב, איננה נעשית במנותק זה מזה - טיבה של העבירה מזה והפגיעה בנאשם מזה. מדובר במקבילית של כוחות ואיזונים. ככל שהעבירות על נסיבותיה הקונקרטיות חמורה יותר, כך קשה יותר להמנע מהרשעה. ישנן עבירות קלות עד מאד על פי נסיבותיהן, על סף הפליליות, בהן גם פגיעה מינימאלית יהא בה די כדי להצדיק המנעות מהרשעה. לעומת זאת בעבירות שהן על סף המעשים המחייבים הרשעה בכל מקרה, נדרשת הוכחה קרובה לודאי של פגיעה משמעותית וקונקרטית. לעיתים, כפי שנקבע בהלכות כתב, אלון לאופר, קליין וסאלם שצוטטו לעיל - טיבה של העבירה הוא כזה שבלתי אפשרי למעשה להמנע מהרשעה. התלבטתי לא מעט אם טיבה של העבירה שעבר הנאשם איננה מחייבת הרשעה, ותהיה הפגיעה בנאשם אשר תהיה. בסופו של יום החלטתי כי למרות החומרה היתרה שבמעשה, טיבו הייחודי מאפשר להמנע מהרשעה. לנוכח חוות הדעת החיוביות עד מאד לגבי הנאשם, והפגיעה הקרובה לודאי מהרשעה שתביא לפיטוריו מהמשטרה, החלטתי בנסיבות המיוחדות ויוצאות הדופן, הן של המקרה והן של הנאשם, כי ניתן להמנע מהרשעה. יחד עם זאת אכביד בהיקף השל"צ מעבר למוצע בתסקיר. אשר על כן, אני קובע כי הנאשם עבר שתי עבירות של החזקה בסם בניגוד לסעיף 7 (א) (ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג 1973 ושתי עבירות של הפרת אמונים של עובד הציבור לפי סעיף 284 לחוק העונשין תשל"ז 1977, אולם אינני מרשיעו בדין. אני גוזר על הנאשם 200 שעות של"צ בפיקוח שירות המבחן. שירות המבחן יגיש תכנית של"צ לאישור בית המשפט בתוך 30 יום. הנאשם יחתום על התחייבות כספית ע"ס 5,000 ₪ שלא לעבור על אף אחת מהעבירות בהן הודה, לתקופה של שנה מהיום. העתק פסק הדין יועבר לשירות המבחן למבוגרים. המוצגים - שאריות סם וכלי עישון - יושמדו. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. משטרהמשפט פליליהפרת אמוניםהרשעהאי הרשעהשוטר