1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט יצחק שמעוני, שופט בכיר) מיום 3.10.2010. בפסק-דין זה, נדחתה תביעה כספית על סך של 424,230 ₪ שהגישה המערערת כנגד המשיבה. התביעה הוגשה בטענה שהמשיבה לא שילמה למערערת את מלוא התמורה המגיעה לה עבור עבודות פיתוח שביצעה בסניף של המשיבה במושב אורה. כתב התביעה 2. המערערת ביצעה במהלך החודשים מרץ עד מאי 2006 עבודות קבלניות בסניף של המשיבה. העבודות בוצעו במסגרת הסכם שנכרת בין הצדדים - הסכם שבא לאחר הליך של הזמנת הצעות מקבלנים שונים (להלן: "ההסכם היסודי", נספח א' לכתב התביעה). אותו הסכם קבע מנגנון, על-פיו מפקח שהיה באתר מטעם המשיבה, אמור היה לבדוק את החשבונות ולאשרם. המפקח אישר תשלום מצטבר בסך של 991,398 ₪ בגין עבודת המערערת. נוסף על כך, קבע המפקח כי סכום של 59,600 ₪ נוספים שדרשה המערערת, יהא כפוף להחלטה של המשיבה המזמינה. מעבר לכך, המערערת סברה כי מגיע לה סך נוסף של 220,630 ₪ בגין עבודתה, אלא שסכום זה לא נדון ולא הוכרע על-ידי המפקח. אולם, כך נטען בכתב התביעה, דרישות התשלום של המערערת ובכלל זה התשלום שאישר המפקח, לא שולמו לה על-ידי המשיבה במלואן. לפי הטענה, המשיבה הפעילה על המערערת לחץ בלתי הוגן, עד כדי אמירה לפיה בלא הפחתה של הסכום המתבקש, לא ישולם למערערת דבר. בהמשך לכך, ונוכח מצוקה כלכלית של המערערת, אולצה המערערת, לפי הטענה, לחתום על כתב ויתור ("הצהרה על חיסול תביעות") (מיום 3.8.2006), ולפיו ישולם לה סך של 847,398 ש"ח. על-פי כתב הויתור - "פרט לתמורה הסופית כמפורט לעיל, אין לנו ולא תהיינה לנו כל תביעות ו/או טענות מכל סוג שהוא כלפי קואופ ירושלים/ או כלפי כל הבאים בכוחה או מטעמה בקשר לעבודות הנ"ל ו/או כל הכרוך בהן ו/או הנובע מהן ו/או מחוזה/הסכם שהיה בינינו בקשר לכך" (מוצג 1 למוצגי המערערת). בכתב התביעה נטען אפוא, כי יש לראות כתב ויתור זה כבטל מחמת כפייה, עושק או חוסר תום לב. בהמשך לכך, נטען כי יש לחייב את המשיבה בתשלום כל הסכומים שנתבעו על-ידי המערערת אשר לא שולמו לה, הכוללים את ההפרש בין הסכום ששולם לה בפועל בהתאם לכתב הויתור לבין הסכום שאושר על-ידי המפקח (144,000 ₪); הסכום שהמפקח הותיר להכרעת המשיבה (59,600 ₪); וכן הסכום הנוסף שדרשה המערערת בגין עבודות שביצעה, ולא הוכרע על-ידי המפקח, בסך כולל של 220,630 ₪. בסך הכל, כאמור לעיל, נתבע סך של 424,230 ₪. פסק-דינו של בית משפט קמא 3. בפסק-דינו דחה, כאמור, בית-משפט קמא את תביעתה של המערערת. בית המשפט קבע, לאחר שסקר את מכלול החומר שלפניו ושמע עדויות, כי לא עלה בידי המערערת להוכיח שחתמה על כתב הויתור מתוך כפייה או עושק, וכן כי המערערת לא הוכיחה מצב כלכלי קשה בעת החתימה על כתב הויתור, כטענתה. בית המשפט ציין, כי הגם שמנהל המערערת, מר חנוני, טען שמצוקתה הכלכלית של המערערת היתה רבה וכי היו לה נושים וחובות בעת שחתם בשמה על כתב הויתור בלית ברירה, הרי ש"טענה זו של התובעת [המערערת] לא הוכחה ונשארה בגדר טענה בעלמא" (עמ' 11 לפסק הדין). כל שצורף בתמיכה לטענה זו היה מסמך של סניף הבנק בו התנהל חשבון של המערערת ובו צוין כי למערערת קו אשראי של 50,000 ₪ ומסגרת לערבויות בנקאיות של 250,000 ₪. בכך, קבע בית-משפט קמא, אין כדי ללמד על מצוקה או לחץ כלכלי. בית המשפט הוסיף וציין, כי לשם הוכחת טענתה בדבר מצוקה כלכלית קשה, היה על המערערת להביא נושים בעלי חוב, הצובאים על דלתותיה; תיקי הוצל"פ או מסמכים המעידים על חובות; וכן תדפיסי חשבון בנק. העדים והמסמכים הנדרשים יכולים היו לשפוך אור על מצבה הכלכלי של המערערת והתחייבויותיה. אלא שהמערערת לא הביאה ראיות מעין אלה או עדויות נוספות והסתפקה בעדותו היחידה של מנהלה (מר חנוני) ובאישור הבנק הנזכר לעיל. בכך, קבע בית-משפט קמא, אין די. מעבר לכך, הוסיף וקבע בית-משפט קמא, כי כעולה מעדותו של מנהל המערערת, עבדה המערערת עם חברות קבלניות גדולות וביצעה עבודות בהיקפים משמעותיים. כפי שעלה מחקירתו הנגדית של מנהל המערערת - לא חזרו למערערת שיקים ולא התקבלו אצלה מכתבי נושים. מסקנת בית-משפט קמא היתה אפוא, כי לא נמצא שהמערערת היתה נתונה במצוקה כלכלית, ובוודאי שלא במצוקה העולה כדי עילת כפייה או עושק. 4. בית-משפט קמא גם לא מצא כי הוכחה כדבעי טענתה של המערערת, לפיה הופעלו עליה לחצים שונים. בהקשר זה הוגשו לבית-משפט קמא תמלילי הקלטות של שיחות טלפון שביצע מנהל המערערת עם גורמים שונים במשיבה. אלא שבית-משפט קמא קבע, כי אין המדובר בקלטות שלמות ויש אפוא להפחית באופן משמעותי את משקלן. מעבר לכך, הוסיף וקבע בית-משפט קמא, כי גם בעניין הלחצים להם טענה המערערת, היה עליה להביא ראיות ועדים, אולם כזאת לא נעשה. בה בעת, ציין בית המשפט קמא, כי מן העדויות שהיו לפניו עולה שבין הצדדים היה דין ודברים והחשבון הסופי עודכן והופחת לאחר הגהה, דבר המעיד על הידברות בין הצדדים ולא על הכתבה של תנאים. מעבר לכך, נתן בית-משפט קמא משקל להודאת מנהל המערערת, מר חנוני, על כך שטרם חתימתו על כתב הויתור הוא התייעץ עם אביו וכן עם עורך הדין המלווה את המערערת. מכאן, שהחתימה על כתב הויתור שנעשתה לאחר התייעצות והפעלת שיקול דעת היתה מרצון חופשי. אשר על כן, כך נקבע, אין גם לקבל את טענת המערערת, כי לא היתה בידיה אלטרנטיבה סבירה לחתימה על כתב הויתור, שכן המערערת יכולה היתה ללוות את הסכומים להם נזקקה ולהיפרע מן המשיבה בהגשת תביעה. 5. לבסוף ציין בית-משפט קמא, כי יש ליתן משקל לכך שעל-פי ההסכם היסודי שבין הצדדים, שהסדיר את ביצוע העבודות הקבלניות על-ידי המערערת, היו תנאי התשלום "שוטף + 90". בעת שחתמה המערערת על כתב הויתור טרם הגיע המועד לתשלום לפי תנאי ההסכם היסודי שבין הצדדים. לא ניתן הסבר לבית-משפט קמא מדוע נחתם כתב הויתור עוד קודם למועד התשלום החוזי המוסכם. זאת ועוד, בית-משפט קמא נתן משקל גם לכך שההצעה הראשונה שהציעה המערערת במסגרת הזמנת המשיבה להציע הצעות לביצוע עבודות בסניף, היתה בסכום של 365,000 ₪ ועל בסיס זה נחתם ההסכם היסודי בין הצדדים. לאחר מכן, נדרשה המערערת לבצע עבודות נוספות, מעבר למוסכם, והסכום הסופי ששולם לה לבסוף (בסך של 847,398 ₪) היה אפוא גבוה מן הסכום הראשוני, דבר המקשה עוד יותר על קבלת טענת המערערת בעניין עילת עושק או כפייה. בשל מכלול טעמים אלה, נדחתה כאמור תביעת המערערת והיא חויבה לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ. מכאן הערעור שלפנינו. טענות המערערת בערעור 6. בטענותיה ציינה המערערת, כי מרבית הקביעות העובדתיות שקבע בית-משפט קמא "הינן סבירות ונכונות" (סעיף 11 לעיקרי הטיעון). אלא שבית-משפט קמא לא ראה נכוחה את הסיטואציה שנוצרה בנסיבות המקרה ושגה בכך שלא הסיק את המסקנות המשפטיות שהיה מקום להסיק ממנה. המערערת שבה והדגישה את המשמעות של אי-תשלום הסכום שאותו דרשה מן המשיבה כפי המגיע לה, או עיכוב התשלום. לטענתה, לולא היתה נעתרת ללחץ שהופעל עליה - היה מעוכב תשלום של 741,398 ₪ והדבר היה יוצר למערערת קושי בכל הקשור בהתחייבויות שהיו לה כלפי קבלני משנה, פועלים וספקים. המערערת הדגישה, כי לא היה משא ומתן של ממש בינה לבין המשיבה בכל הקשור לחתימה על כתב הויתור. מדובר היה בדרישה והחלטה של המשיבה להפחית מן החשבון ומן הכספים שהמערערת היתה זכאית להם, והכל בניגוד מוחלט להסכם היסודי שבין הצדדים ולאחר שרוב-רובו של הסכום הנדרש אושר על-ידי המפקח. מעבר לכך, ויתורה של המערערת בהתאם לכתב הויתור היה משמעותי. ההפרש בין הסכום שאושר לה לבין הסכום ששולם לה לבסוף עמד על 144,000 ₪. על כך יש להוסיף את הסכומים הנוספים שהוזכרו לעיל המגדילים את ויתורה של המערערת עוד יותר. ה"הטבה" היחידה לה זכתה לכאורה המערערת, היתה הקדמה של 14 יום בתשלום ביחס לתנאי ההסכם הבסיסי. בכך ודאי שאין כדי להסביר ויתור כה ממשי מצידה של המערערת, והדבר מעיד אפוא על המצוקה בה היתה שרויה והלחץ שהופעל עליה. המערערת הוסיפה וטענה, כי אין לזקוף לחובתה את ההיוועצות בעורך הדין שליווה את המערערת ובאביו של מנהל המערערת. עוד טענה המערערת, כי לא היתה לה אלטרנטיבה מעשית וממשית לבד מחתימה על כתב הויתור וקבלת הסכום שהסכימה המשיבה לשלם לה. המערערת גם הדגישה את פערי הכוחות שבין הצדדים, בהיותה חברת בניה קטנה אל מול היקף הפעילות העסקית של המשיבה. לבסוף נטען, כי היה מקום לתת להקלטות שהוגשו על-ידי המערערת - משקל משמעותי יותר, ולהסיק מהן כי אכן ההפחתה בתשלום למערערת נבעה ממניעים שלא היו קשורים בעבודות שבוצעו או במחלוקת עניינית כלשהי, אלא בשל לחץ בלתי הוגן גרידא. לפיכך, טענה המערערת, יש לקבוע שהחתימה על כתב הויתור לא היתה מרצון, אלא בהתקיימות נסיבות של כפייה, עושק או חוסר תום-לב. מטעמים אלה נתבקש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-משפט קמא ולקבוע כי על המשיבה לשלם למערערת את ההפרש בין הסכום שאושר על-ידי המפקח לבין הסכום ששולם על-ידי המשיבה בפועל (בסך 144,000 ₪). עוד נתבקש, להשיב לבית-משפט קמא את ההכרעה באשר לסכומים הנוספים אותם תבעה המערערת בתביעתה - והכל כאמור לעיל. דיון והכרעה 7. לאחר שעיינו במכלול החומר שלפנינו ושמענו את טענות ב"כ הצדדים, מסקנתנו היא כי דין הערעור להידחות. אכן, כפי שציין בית-משפט קמא בפסק-דינו, על הטוען להתקיימות נסיבות של כפייה או עושק, מוטל הנטל להוכיח את התקיימותן של נסיבות אלה, כאשר נקודת המוצא היא שחתימתו של אדם על הסכם מהווה ראיה לכך שהסכים לאמור בו. בהמשך לכך, גם אם קיימות נסיבות שבהן לחץ כלכלי מקים עילה לביטול הסכם, ובכלל זה כתב ויתור, הרי שתנאי הכרחי לכך הוא כי אכן מדובר במצב בו המתקשר הטוען לפגם ברצון היה במצב של מצוקה או חולשה במובן זה, שלא עמדה בפניו חלופה עסקית סבירה (ראו למשל ע"א 276/09 טאבא ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 2.1.2011 והאסמכתאות שם)). בעניין שכאן, כפי שקבע בית-משפט קמא, המערערת לא הוכיחה ולא ביססה את טענתה לפיה היא היתה שרויה במצוקה או תחת לחץ כלכלי מיוחד, כפי שנדרש לשם הקמת יסודות עילות הכפייה או העושק. גם בערעור שלפנינו, הודה ב"כ המערערת, כי בעניין המצב הכלכלי כל שהובא בפני בית-משפט קמא הינו הנתון בדבר מסגרת האשראי של המערערת והמסגרת לערבויות הבנקאיות. בצדק קבע אפוא בית-משפט קמא, כי לא די בכך לשם הרמת הנטל המוטל עליה. כך בכלל וכך בפרט, שעה שהמערערת לא הביאה ראיות נוספות בעניין זה, אם בדמות מסמכים המעידים על מצוקה כלכלית, ואם בעדויות של נוגעים בדבר שיכלו להעיד על המצב הכלכלי הנטען. על כך יש להוסיף, כפי שציין בצדק בית-משפט קמא, את נסיבות החתימה על כתב הויתור - נסיבות שכללו כאמור התייעצות של המערערת עם בא-כוחה, כמו גם התייעצות של מנהל המערערת עם אביו, והכל כאשר החתימה לא נעשתה "בלחץ הרגע", אלא לאחר פרק זמן של מספר ימים, שבמהלכו נערכו מספר שיחות בין הצדדים ובטרם הגיע מועד התשלום לפי ההסכם היסודי. במצב דברים זה, לא ניתן לומר כי לא היתה אפשרות מעשית של פניה לערכאות כחלופה לחתימה על כתב הויתור (ראו למשל, רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(1) 721, 726 (1999); והשוו ע"א 8/88 רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95, 101-102 (1989)). 8. יש להוסיף ולציין, כי אמנם הסכום ששולם לבסוף, נמוך מן הסכום שאושר על-ידי המפקח. אולם, יש חשיבות לראיית המסגרת הכוללת של יחסי הצדדים, במובן זה שהחשבון שהגישה המערערת היה על סך גבוה בהרבה (1.7 מליון ש"ח) ואין חולק גם כי מכוח עבודות נוספות שביצעה המערערת במהלך ההתקשרות החוזית, גדל משמעותית היקף העבודות (והתשלום) לעומת ההיקף שהיה צפוי מלכתחילה. במצב דברים זה, לא ניתן להסיק כי מדובר בכפיה או בעושק של המערערת, וזאת אך ורק על בסיס הפער שבין הסכום שאושר על-ידי המפקח לבין הסכום ששולם בפועל. בהקשר זה יצוין, כי המשיבה טענה שאין באישורו של המפקח כדי לחייב אותה וכי את החשבונות צריכים לאשר אחד משני מנהלי המשיבה שהיו מוסמכים לכך (עמוד 44 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא בשורות 15-16; עמוד 55 לפרוטוקול שורות 16-18 - מוצג 3 למוצגי המערערת). כך עולה לכאורה גם ממוצג 6 למוצגי המערערת בערעור שהיה חלק מן ההסכם היסודי שבין הצדדים (סעיף 60(2); והשוו גם לסעיף 59(2) לאותו הסכם). 9. אכן, יש להבחין בין מקרה בו סבור צד לחוזה כי עליו להסכים לתנאים גרועים מאלה שרצה בהם, לבין המצב הקיצוני של מצוקה וחוסר אונים בהם עוסקים סעיפים 17-18 לחוק (ראו ע"א 627/85 ד. איתן - ע.גושן אדריכלים בע"מ נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מג (3) 42, 46 (1989)). כתב הויתור הוא אפוא פשרה שהושגה במשא ומתן. כך למשל, ניתן למצוא סממנים של פשרה בכך שבתחילה דרשה המשיבה הפחתה של 250,000 ש"ח מן הסכום שאישר המפקח ובסופו של דבר הסתפקה ב-144,000 ₪ (עמוד 23 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא בשורות 11-14; עמוד 65 לפרוטוקול הדיון בשורות 20-22). בפשרה טמון, לפי טיבה ומהותה, "הוויתור על חלק מן הדרישות שבעל הדין רואה עצמו זכאי להן" (ע"א 700/83 כהן נ' הרשקוביץ חברה לבנין בע"מ, פ"ד לט(4) 471, 475 (1985)). 10. נוסיף ונציין, כי עיינו בתמלילי ההקלטות שצירפה המערערת לערעורה. לא מצאנו על יסוד עיון זה לקבוע, כי עלה בידי המערערת להוכיח את שהיה עליה להוכיח. אין בתמלילים אלה הוכחה לעניין מצבה הכלכלי הנטען ולמצוקה לה היא טענה, ודי בכך כדי לשמוט את היסוד תחת טענתה לכפייה או לעושק. 11. יצוין, כי במהלך הטיעון בעל-פה שלפנינו, טען ב"כ המערערת בעיקר טענה אחת, והיא הטענה כי אפילו לא עלו נסיבות המקרה כדי כפיה או עושק, כמובנם בסעיפים 17-18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הרי שעדיין חוסה על נסיבות העניין עיקרון תום הלב - אם מכוח סעיף 12 לחוק החוזים, בכל הקשור למשא ומתן שהוביל לחתימה על הסכם הויתור; ואם מכוח סעיף 39 לחוק החוזים, בכל הקשור לדרישת המשיבה מן המערערת לחתום על כתב הויתור בניגוד לכאורה למנגנון התשלום שנקבע בהסכם היסודי בין הצדדים. לא מצאנו מקום לקבל טענה זו של ב"כ המערערת. יצוין תחילה, כי אמנם בכתב התביעה ובסיכומי המערערת נטען בין יתר הטענות, כי בהתנהלות המשיבה היה משום חוסר תום לב, וגם מטעם זה אין לייחס תוקף לכתב הויתור. אלא שהטענה נטענה בשפה רפה. מהלך הדיון בבית-משפט קמא היה כזה שהתרכז בעילות הכפייה והעושק ולא בשאלת חוסר תום הלב - שנטענה בכלליות - כאשר המערערת מלכתחילה קשרה את העילות השונות כאילו תחולתן העובדתית והמשפטית - אחת היא. עניין זה בא לידי ביטוי בין היתר בסעדים שנתבקשו. הסעד של ביטול כתב הויתור נתבקש, להבדיל מסעד של פיצויים בגין הפרת חובת תום הלב, שלא נתבקש, על כל המשתמע מכך. על יסוד זה גם ניתן בסופו של יום פסק-דינו של בית-משפט קמא. לפיכך, מלכתחילה קיים קושי דיוני, כמו גם מהותי, בהעלאת טענה זו, בשלב הערעור ובאופן בו נטענה (השוו ודוקו, ע"א 4839/92 גנץ נ' כץ, פ"ד מח(4) 749, 765-769 (1994)). 12. אולם מעבר לכך, ולגופה של הטענה, הרי שלא מצאנו מקום לקבלה. יודגש, כי האספקלריה שדרכה יש לבחון את טענת חוסר תום הלב היא כתב הויתור עצמו, שכן ככל שכתב הויתור תקף - הרי שיש לראות בו הסכמה מאוחרת בין הצדדים, הגוברת על הוראות ההסכם היסודי, ובכלל זה חובת הצדדים לקיים את הוראותיו של אותו הסכם יסודי בתום לב לפי סעיף 39 לחוק החוזים. בבחינת כתב הויתור עצמו, הרי שלא מצאנו מקום לראות בנסיבות כריתתו משום חוסר תום לב במשא ומתן של המשיבה. בית-משפט קמא קבע כאמור, על יסוד ראיות שנשמעו לפניו, כי בין הצדדים התנהל דין ודברים וכי ההסכמה אליה הגיעו בסופו של יום היתה פרי שיקול דעת של המערערת. הסכמה זו באה, בין היתר, כפועל יוצא של התייעצויות שונות שערך מנהל המערערת לרבות התייעצות עם עורך הדין המלווה את המערערת - והכל בנסיבות שלא הוכח כי עלו כדי חוסר יכולת לפנות לערכאות, מצוקה או ניצול של מצוקה. בית המשפט הוסיף וקבע, כאמור לעיל, כי יש לראות גם את מכלול היחסים שבין הצדדים במובן הגדלת ההתקשרות הראשונית. אין נסיבות המקרה אפוא כאלו, בהן ניתן לראות את התנהלותה המערערת כעולה כדי חוסר תום לב במשא ומתן. 13. מעבר לנדרש נוסיף ונציין, כי ספק הוא אם מלכתחילה ניתן לטעון לתחולת סעיף 12 לחוק החוזים, יחד עם טענה של כפייה או עושק לפי סעיפים 17 ו-18 לחוק החוזים והכל בגדרי סעד אחד של ביטול החוזה (כתב הויתור בענייננו): ראשית, נוכח הדעה שהובעה בפסיקה לפיה המקום הנורמטיבי לבירור השאלה אם מערכת נסיבות מסוימת עולה כדי כפיה או עושק הוא במסגרת היסודות שהותוו בסעיפים 17 ו-18 לחוק בלבד (ראו לעניין זה למשל פרשת גנץ שלעיל, בדעת הרוב; ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 760 (1994) (כב' השופט א' גולדברג). שנית, בשל השוני בסעדים לפי הסעיפים השונים ככל שאין לראות את סעיף 12 לחוק החוזים כמאפשר סעד של ביטול החוזה (ראו ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל(2) 260, 273 (1976); ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1) 231, 246 (1977); ע"א 273/78 גרוסמן נ' כספי, פ"ד לג(3) 300 (1979)), לעומת סעיפים 17 ו-18 לחוק המקנים סעד זה - ואותו בלבד. כזכור, בנסיבות המקרה שלפנינו, טענתה של המערערת בתביעתה היתה שכתב הויתור בטל, על כל המשתמע מכך, ולא טענה לפיצויים. אפילו היתה נטענת טענה של פיצויים, על פניו, אין היא עולה בקנה אחד עם הסעדים האחרים שנתבקשו והסכומים להם עתרה המערערת - אם בתורת פיצויים "שליליים", אם בתורת פיצויים "חיוביים". כך או כך, נוכח מסקנתנו שלעיל ולפיה לא הוכח כי התנהלות המשיבה עלתה כדי חוסר תום לב, ניתן להשאיר סוגיות אלו בצריך עיון לעת מצוא. 14. התוצאה היא אפוא, כי דין הערעור להידחות, וכך אנו מורים. המערערת תישא בשכ"ט עו"ד והוצאות המשיבה בסך של 15,000 ₪. העירבון יחולט לטובת המשיבה לשם פרעון חוב הוצאות זה, ויתרה - ככל שתהא - תושב למערערת. מזכירות בית המשפט תעביר פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, ט"ז אדר ב תשע"א, 22 מרץ 2011, בהעדר הצדדים. גילה כנפי שטייניץ, שופטת יגאל מרזל, שופט אריה רומנוב, שופט טענת כפייהערעורטענת עושק