להלן פסק דין בנושא פיצויים לאלמן שאשתו נהרגה בתאונת דרכים: המחלוקת: 1. זו תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. המנוחה ז"ל (להלן 'המנוחה') נהרגה בתאונת דרכים ביום 4.5.1999, בהיותה בת 26 שנה. עובר למותה הייתה המנוחה נשואה לתובע 2 (יקרא להלן 'אקער'), ואמם של התובעים 3 ו-4 (ילידי 1992 ו-1995 בהתאמה). הוסכם, כי הנתבעות 2 ו-3 חבות בפיצוי נזק התובעים, והמחלוקת נסובה על היקף הנזק ושיעורו לפי ראשי הנזק השונים. 2. התובעים חילקו את הנזק לארבעה ראשים שונים: א. אובדן שירותי אם ורעיה. ב. הפסד תמיכה לתלויים במנוחה. ג. קיצור תוחלת חיי המנוחה. ד. הוצאות מצבה, קבורה ולוויה. מסך כל הנזק הנתבע מסכימים התובעים כי יש לנכות קצבת שארים ותשלום תכוף. עובדות רקע: 3. ממות המנוחה ועד נישואי אקער בשנית שהו התובעים 3 ו-4 אצל דודת המנוחה, גב' חנה כהן, אשר טיפלה בהם. גם אקער עצמו נסמך על שולחנה ונעזר בה. הוא אישר, כי טיפלה בניקיון בגדיו, ודאגה לו אף מעבר לכך. מתצהירו עלה, כי באותה תקופה התגורר בסמוך לביתה, ונפגש עם ילדיו בבוקר, בצהרים ובערב. אקער נשא אשה כשנה לאחר פטירת המנוחה. האישה השניה הביאה עמה ילדה מנישואיה הקודמים, ונולד להם ילד משותף. 4. הראיות הנוגעות למעשי המנוחה בחייה הן כדלקמן: א. בתצהירו טוען אקער, כי בתקופה שלאחר נישואיהם השתכרה המנוחה כ-400$ לחודש מעבודתה באיור ספרים. סכום זהה השתכרה, לטענתו, בתקופה הסמוכה למותה, מעבודות גרפיקה וקלדנות. לדברי אקער, המנוחה נהגה לעבוד בהקלדה גם בשעות הלילה כשעה-שעתיים כל יום. בנוסף, עפ"י התצהיר, עבדה כמטפלת לילדי משפחות שכנות, והרוויחה סכום של כ-600-700 ש"ח לחודש. אקער הוסיף בתצהירו כי המנוחה עבדה כמורה מרבית ימי השבוע בבית ספר "בית יעקב הישן". מחקירתו הנגדית עלה, כי כך היה בתקופת מגוריהם בירושלים, עת בה המנוחה עבדה באופן לא רצוף כגננת וכממלאת מקום במוסד חינוכי. לגרסתו, היא לא חזרה לעבוד בהוראה לאחר שעברו לגור בבית שמש משום שלא חשה בנוח לעבוד במקום שאינה מכירה (פרו' מיום 3/4/01 עמ' 16-17). אקער הודה, כי לא היה מעורה בפרטיהן של עבודות הקלדנות השונות שביצעה המנוחה, אולם לדבריו, ראה שהיא מקבלת כסף מאנשים שונים, ואף קיבל פעם אחת בעצמו תשלום עבורה מאדם בשם שלמה ווגל (שם). לעניין הטיפול בילדים תמורת שכר, העיד שטיפלה בילדי משפחת צדוק, אך לא זכר את התקופה הרלבנטית. כמו כן זכר כי עבדה עבור משפחת ששון, אך לא זכר כמה זמן או את הסכום המדויק שקיבלה עבור עבודתה, ורק ידע להגיד כי מדובר בסכום שנע בין 4 ל-6 ש"ח לשעה (שם, עמ' 18-19). בנוסף זכר כי הילד של משפחת ששון שהה בביתם משעות הבוקר ועד השעות של לפני הצהרים. עוד העיד, כי בתקופה שגרו בירושלים טיפלה אשתו המנוחה בילד של משפחת כהן אך לא ידע למסור פרטים מדויקים על שעות העבודה ועל הסכומים ששולמו תמורתה. ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו כי אקער אינו מהימן - דבר הנלמד לשיטתו, בין השאר, מהתחמקותו לספק פרטים - וכינה את עדותו "מופרכת" ו"רצופת סתירות". נראה לי כי אין להחמיר עם אקער בנקודה זו, משום שמעדותו ומתצהירו עלה בבירור, כי לא היה מעורה בכל פרטי עבודת המנוחה. מכאן, שלא היה בידו לנקוב זמנים, סכומים ושמות מדויקים, ובוודאי שכך בחלוף הזמן. נראה שזוהי הסיבה המרכזית לעמימות עדותו, ולא הרצון להטעות את בית המשפט. עם זאת, בקביעת העובדות על ידי בית המשפט, יש באי הבאת פרטים כדי לעמוד לרועץ לתובעים, אם יסתבר כי בסופו של דבר הראיות לעניין היקף ההשתכרות דלות. ב. העד ששון דוד העיד (פרו' מיום 21/1/01) כי העסיק את המנוחה בעבודות שונות: במשך כ-4 שנים ביצעה עבורו עבודות קלדנות על בסיס שבועי בהיקף מצומצם למדי (דף לשבוע תמורת 10-20 ש"ח). דוגמאות מעבודות אלו הוגשו וסומנו (ת/1). עוד העיד כי במשך כשנתיים העסיק את המנוחה גם בטיפול בבתו התינוקת, על בסיס יומי, ובהיקף של 500-600 ש"ח לחודש (5-6 ש"ח לשעה), זאת עד יום מות המנוחה. כמו כן העיד, כי המנוחה סיפרה לו ולאשתו שהיא עובדת בעבודות קלדנות שונות במקביל לטיפול בילדתם. בחקירתו הנגדית אימת העד את הטענה שהעלה ב"כ הנתבעות לפיה אשתו (של העד) מסרה לחוקר מטעם הנתבעות, כי המנוחה הועסקה על-ידם במשך 4 חודשים, תמורת שכר של 4 ש"ח לשעה, פעמיים בשבוע במשך שעתיים. העד ניסה ליישב את הסתירה בין דבריו לדברי אשתו בכך שהוא זה שערך את החישובים ואשתו לא היתה מעורה בפרטי התשלום ולא דייקה בפרטים. לדבריו, בזמנו ניסה ליצור קשר עם חוקר הנתבעות כדי לומר לו שמידע זה שנמסר ע"י אשתו מוטעה. כאמור, אקער טען שאשתו השתכרה מטיפול בילדים כ-600-700 ש"ח, בעוד שהעד ששון דיבר על סכום נמוך מזה. כמו כן, נראה כי מדברי אשת העד בפני החוקר - דברים שהיו מוכרים לעד - עלה שסכום ההשתכרות היה אף פחות מזה. ג. ציפורה רבינוביץ' העידה (פרו' מיום 21/1/01) כי עובר למותה של המנוחה גרה בסמוך לה ונהגה לעזור לה להתגבר על תקלות במחשב שבאמצעותו ביצעה את עבודות הקלדנות. לפי ידיעתה, המנוחה עבדה בעיצוב ספרי קודש, בעיבוד תמלילים, בגרפיקה ממוחשבת ובטיפול בתינוקת. העדה הוסיפה, כי ראתה טקסטים של גמרא וספרי קודש במחשב. ואולם, ראיה זו דינה להיפסל משום כלל הראיה הטובה ביותר: לא הוכח כי לא ניתן להביא את המחשב או דיסקט עם קבצים מקוריים עליו (ראו להלן - עדותו של משה רוזן אשר העיד שהמחשב תקין). בנוסף העידה רבינוביץ' כי ראתה כתבי יד שנמסרו למנוחה לצורך הקלדתם במחשב, והוסיפה כי המנוחה באה לביתה על מנת להשתמש במחשב הפרטי שלה ביום שקדם למותה, משום שהמחשב שלה (של המנוחה) התקלקל. באותו יום, לפי העדה, ישבה אצלה המנוחה ועבדה על המחשב במשך כ-10 שעות, במהלכן שמרה על בת משפחת ששון עד שזו נלקחה לביתה בצהרים. לאחר מכן הביאה המנוחה את ילדיה שלה לבית העדה והמשיכה לעבוד. ד. העד בר ציון עופר העיד (פרו' מיום 21/1/01) כי המנוחה עבדה עבורו בעבודת קלדנות על ספר שטרם יצא לאור. עוד סיפר כי המחיר שגבתה היה סביר, וכי היה מרוצה מעבודתה. המסמכים שהוגשו באמצעותו כראיה סומנו ת/2 א' ב' ו-ג'. בתשובה לשאלות בדבר הרמה הנמוכה של ההקלדה ובדבר ריבוי הטעויות והתיקונים ציין את כתב ידם הגרוע של כותבי הטקסטים ואת השינויים שנערכו לאחר ההקלדה. כאשר נשאל כיצד שילם למנוחה, טען כי אינו זוכר. במהלך עדותו התברר כי החומר שהוגש כולל הדפסות שלפני ואחרי תיקון. ה. העד כהנא יהודה העיד (פרו' מיום 3/4/01) כי במקצועו הוא מגיה ספרים, וככזה עבד יחד עם המנוחה על ספרים שהוצאו בארה"ב במשך שנתיים-שלוש. הגורם המשלם והמתווך ביניהם לבין המוסדות שהוציאו את הספרים היה חברו של העד, אדם בשם אליעזר ווגל, שחי בארה"ב. על פי העד, התייעץ עמו ווגל לעניין התשלום למנוחה, וזה שאל מדפיסים אחרים מהו השכר הנוהג. על פי תשובותיהם ייעץ לווגל לשלם למנוחה 8$ לשעה. עם זאת, העד לא נכח אף פעם בשעת ביצוע התשלום למנוחה, וגם לא סיפק פרטים מהם ניתן לחשב את השכר שקיבלה. ו. העד משה רוזן העיד כי ביום מות המנוחה הביאו היא ואקער את המחשב האישי שלהם אליו לתיקון. המחשב תוקן ועקב האסון לא נלקח חזרה, עד ליום שקדם לעדותו, בו בא אדם שנשלח מטעמו של אקער (כך על פי גרסת העד) ולקח את המחשב. לדברי העד, מצב המחשב תקין ולכן אין קושי לבדוק מה נשמר בדיסק הקשיח מתקופת עבודתה של המנוחה. העד רוזן העיד כי ראה קובץ "הקשור למים", אך גם ראיה משנית זו דינה להיפסל מטעמים הנוגעים לפסילת עדותה של העדה רבינוביץ' בהקשר דומה. העד ציין, כי אקער ידע מזה זמן רב כי המחשב תקין וכי ניתן לבדוק את תוכן הדיסק הקשיח שלו. ז. במסגרת הדיונים בתיק הוגשו כראיה ספרים אשר מצוין בהם שמה של המנוחה כחלק מהצוות שעזר להפיק את הספר. בספר "מראות חיים - מסכת כלים" נרשמה ההקדשה "לגרפיקאיות אקער, ברגמן ושוורץ…תהא משכורתם שלמה מאת ה'" ובספר "מראות חיים - מסכת אוהלות" נרשם "לזכר האשה הצנועה, רבת המעש, אשר השקיעה עמל רב ומסירות נפש מופלאה בציורי הספר הזה". ב"כ הנתבעות הסכים שהספרים יוגשו כראיה לכך שלמנוחה היה חלק ביצירתם, אך לא לכך שהיא קיבלה תשלום עבורם (ר' פרו' מיום 3/4/01 עמ' 9). ח. מוצגים נוספים שהוגשו הם תלושי משכורת ומסמכים שונים המעידים על משכורתה של העדה צפורה רבינוביץ' (ת/6). עדה זו העידה כי עבדה בעבר כמורה וכי היא בעלת תעודת הוראה. מסקנות לגבי השתכרותה של המנוחה 5. מניתוח מכלול הראיות האמור ניתן לקבוע, כי המנוחה אכן עסקה בעבודות הקלדה ממוחשבות למיניהן, תמורת תשלום, באופן מזדמן, כן עסקה בטיפול בילדי משפחות שכנות. ברם, בחומר הראיות אין די כדי לקבוע את היקף עבודתה ואת שיעורו של השכר שקיבלה. אקער נקב בסכום של 400$ כהשתכרות חודשית מעבודות ההקלדה ודיבר גם על השתכרות של 400$ מעבודות איור ספרים בתקופה שקדמה. כן דיבר על השתכרות של כ-600-700 ש"ח מטיפול בילדים. יש להיזהר מהישענות על עדות אקער בנושא זה, מן הטעם שיש לו אינטרס ברור בנושא, וגם מאחר שלא ידע לספק פרטים של ממש על עבודתה או על מספקיה. צוין לעיל גם, כי דברי העד ששון לא תאמו את עדותו. לחובת התובעים עומדת גם העובדה שלא הוצגו על ידם קבצי המחשב האישי של המנוחה, להוכחת היקף עבודות ההקלדה, למרות שהוכח שהדבר אפשרי. לא ניתן להיעזר בעדותו של העד כהנא שנקב בסכום לשעה שעומד על 8$, מאחר שאמירה זו אינה מבוססת על ידע מכלי ראשון לגבי השכר הספציפי, ומאחר שמכל מקום לא לוותה בפרטים לגבי היקף העבודה. העד בר ציון עופר, שלעדותו שילם למנוחה תמורת שירותיה, לא נשאל ולכן גם לא העיד מהם הסכומים שנהג לשלם לה, דבר שגם הוא נזקף לחובת התובעים. גם עבודות הקלדנות שהוגשו, אינן מלמדות, כשלעצמן, על כך שהמנוחה יצרה אותם, וקל וחומר שאין בהן כדי ללמד על כך שהשתכרה עבור יצירתן וכמה השתכרה. כמטפלת בילדים, גם אם אקבל את הגרסה הנוחה לתובעים, לא השתכרה המנוחה יותר מ-6 ש"ח לשעה (במונחים של שנת 1999), סכום זעום לכל הדעות, אך נראה שהוא משקף את יכולתה המוגבלת של משפחה חרדית ממוצעת ורבת נפשות. אוסיף כי לעניין ההשתכרות מאיור ספרים, הרי שכאמור לעיל, הספרים הוגשו כראיה לכך שהמנוחה השתתפה ביצירתם, ולא לכך שקיבלה תשלום עבור עבודתה. למעשה, ההפך הוא העולה מההקדשות המופיעות בספרים. ב"כ התובעים מסכים עם ב"כ הנתבעות שיתכן ועשתה זאת לשם שמים, אך טוען כי לא ראוי שהמזיק - דהיינו הנתבעים - ייהנה מעמל זה. הוא מפנה לפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 1190/90 שוורץ ואח' נ' עזרן ואח', תק-על 92(3) 931, שעסק במקרה בו הסבתא עזרה בטיפול בילדים, ושבו נקבע כי היא לא פעלה כמתנדבת לטובת המזיק. נראה לי שבמקרה זה צודק ב"כ הנתבעות בטענתו שב"כ התובעים לא דק פורתא - ההלכה אשר מונעת מהמזיק ליהנות מהטבת נזק כוונה לעזרת קרוב בבית, ולא לגבי הפסד תמיכה בתלויים. על פי האמור בסעיף 80 לפקודת הנזיקין, על הנתבעות לפצות את התובעים על נזקיהם למעשה. כל עוד לא הוכח כי המנוחה עבדה באיור ספרים תמורת תשלום, הרי שבמותה אין לקבוע שנמנעה מהתלויים בה הכנסה זו. במסגרת קביעת סכום הפיצוי גם אין להתחשב בהיותה של המנוחה מורה לשעבר, הן משום שהדבר לא הוכח כדבעי, והן משום שעבדה כך ככל הנראה זמן קצר בלבד, שלא באופן רצוף, ואף לא הוצגה ראיה משכנעת לעניין כוונתה לעבוד בעתיד במקצוע זה. הטעם שהוצג לכך שנמנעה מלעבוד בתחום זה בבית שמש - אי הכרת המקום - לא היה משכנע. בנוסף, תלושי המשכורת של העדה רבינוביץ' שהוגשו כראיה, אינם יכולים לסייע, משום שהעדה היא בעלת תעודת הוראה, עובדה המשליכה על גובה השכר ואפשרויות ההשתכרות, להבדיל מהמנוחה שככל הנראה לא הייתה בעלת תעודה כזו (אחרת, הדעת נותנת, שהייתה מוגשת כראיה). 6. שומה היה על התובעים להוכיח לא רק את עצם השתכרותה של המנוחה, אלא גם את היקף השתכרותה, ומשהביאו לענין זה ראיות חלקיות בלבד, מקום שניתן היה להביא ראיות של ממש - אם אמנם השתכרה המנוחה כטענתם - עומד הדבר לרועץ לתובעים, וראו ת"א (ירושלים) 1160/95 עזבון המנוחה עפרה דוד ז"ל ואח' נ' המגן, תק-מח כרך 98(1) עמ' 1749. הלכה זו חלה ביתר שאת כאשר מדובר בסכומי השתכרות שאינם מדווחים לרשויות המס. על שום דלות הראיות, נראה כי אין מנוס מלקבוע כסכום השתכרות חודשי, סכום גלובלי על דרך הערכת כושר השתכרותה של המנוחה, על פי כלל הנתונים. האומדן ייקבע בזהירות המתחייבת מהקשיים שצוינו. שיקול נוסף בקביעתו הוא השתייכותן של המנוחה ומשפחתה למגזר החרדי. במגזר זה, אורח חיים מקובל הוא שהאשה היא המפרנסת העיקרית בעוד הבעל שוקד על לימודיו. מאידך, כפי שהעיד אקער, הוא לא נקט באמצעים להגבלת הילודה (פרו' מיום 22/5/01 עמ' 3 ש' 17), והערכה הגיונית היא שהמנוחה הייתה מביאה עוד ילדים לעולם, אשר בהתרבותם היו מקשים עליה לעבוד בהיקף רחב. בהתחשב בשיקולים אלה, אני קובעת כי סכום ההשתכרות החודשי הרלבנטי לחישוב הפיצוי יעמוד על 1,200 ש"ח לחודש (נטו). אובדן שירותי אם ורעיה 7. מהראיות שבפני עולה, כי המדובר הוא במשפחה המשתייכת לזרם החרדי-חסידי. אקער נמצא מחוץ לבית את רוב זמנו בלימוד תורה ואפשר שהוא גם עובד שעות בודדות במשך היום. הילדים מתחנכים במוסדות דתיים השייכים לזרם החינוך החרדי. רוב הזמן בילתה המנוחה בביתה, וכאשר לא עבדה בעבודת קלדנות או בטיפול בילדים זרים, הקדישה זמנה לטיפול בביתה ובילדיה, כאשר רובו ככולו של עול הטיפול מוטל עליה, כמקובל אצל משפחות חרדיות. העדה ציפורה רבינוביץ' העידה כי הבית היה מסודר ומטופח, והרושם הכללי שהתקבל מהיכרותה עם המנוחה הוא של עקרת בית ש"מאד מתפקדת ומאד שומרת על הבית" (פרו' מיום 21/1/01 עמ' 17). 8. הצדדים מסכימים כי משעה שנישא אקער בשנית, התביעה בראש נזק זה היא של התובעים 3 ו-4 בלבד, היינו, לאקער עילה לפיצוי בגין ראש נזק זה למשך שנה, ממות המנוחה ועד לנישואיו. הצדדים חלוקים ביניהם על האופן בו משפיעים נישואי אקער מחדש על תביעות התובעים 3 ו-4. נזק שנגרם כתוצאה מאובדן שירותי אם ורעיה הוכר בפסיקת בית המשפט העליון כבר-פיצוי: "כשנפטרת רעיה ואם, אשר עיסוקה היה בעבודות הבית - בין בנוסף להשתכרות שהיתה לה ובין אם לא היתה לה כל השתכרות - נגרם לתלויים נזק ממון הנוסף על אובדן הכנסתה, במובן זה שיהיה עליהם לממן עתה בעצמם את אותן עבודות הבית שבהן עסקה המנוחה בחייה מהן נהנו מבלי שהצטרכו לשלם עבורן." (דברי כב' השופט ת' אור בע"א 482/89 עיזבון אביר נ' פרבר פ"ד מז(3) 107, 110). ברי כי תרומתה של רעיה ואם לבני ביתה היא גדולה לאין שיעור מהנזק הניתן לפיצוי והניתן להערכה במונחים כספיים. הנתבעות מבקשות לסייג את היקף ושיעור הפיצוי, בטענה שאשתו השניה של אקער במילא מנהלת את משק הבית. לגישתם, לצורך חישוב הפיצוי יש להביא בחשבון אך ורק את העבודה הנוספת המוטלת עליה בגין תובעים 3 ו-4, ולא את מלוא ערכם של שירותיה, שהחליפו את שירותי המנוחה. עוד טוענות הנתבעות, כי בקביעת היקף השירות הדרוש, יש להביא בחשבון, שככל שתובעים 3 ו-4 יגדלו, העזרה לה יזדקקו תלך ותפחת, ולכן לשיטתן יש להפחית את הפיצוי בגין התקופה שלאחר מלאת להם 14. התובעים למעשה מסכימים חלקית עם טענה אחרונה זו, בחשבם שיעור פיצוי שונה עבור התקופה שלאחר מלאת לתובעת 4 (הצעירה ביותר) 14 שנים (באחת החלופות המוצעות על ידם). כן טוענות הנתבעות כי אין מקום לפיצוי בכל הנוגע לראש נזק זה בשנה הראשונה לאחר הפטירה, מאחר שבאותה עת שהו הילדים אצל דודתה של המנוחה, גב' כהן. 9. אעבור עתה לתקופת השנה הראשונה שלאחר פטירת המנוחה. מעדותו של אקער עלה כי גם הוא ולא רק ילדיו הסתייעו בגב' כהן. כדבריו, "נכון שהיא חשבה עלי, נכון שראתה בי חלק מהמשפחה שלה, דאגה לי" (פרו' מיום 22.5.01, עמ' 2). שירות זה נעשה אמנם ללא דרישת תשלום (שם), אך אקער העיד כי העביר לגב' כהן את קצבת השאירים שקיבל עבור ילדיו, וכי הוא מתכוון להעביר לה גם חלק מתשלומי הפיצויים שיקבל, תמורת שירותיה. ב"כ הנתבעות טוען, כאמור, כי עבור השנה בה שהו התובעים 3 ו-4 אצל גב' כהן, אין לפסוק פיצוי, וזאת משום שהיא לא דרשה תשלום וגם לא סוכם על תשלום בינה לבין אקער. טענה דומה הועלתה בע"א 1190/90 שוורץ ואח' נ' עזרן ואח' תק-על 92(3) 931 (שם הסבתא עזרה בטיפול בילדים) ונדחתה, משום ש"…הסבתא לא פעלה כמתנדבת לטובת המזיק, והוסכם הלכה למעשה בין הצדדים כי תקבל שיפוי בגין עבודתה". אמנם, הקשר בין אקער לבין גב' כהן נותק מסיבות לא ברורות, אולם איני רואה מקום שלא לקבל גירסתו שהעביר את קצבת השארים לידיה, וכי הוסיף סכומים שונים להוצאות שונות שנדרשו בעבור הטיפול בילדים (פרו' מיום 22/5/01 בעמ' 2). לגב' כהן 11 ילדים משלה, ולמרות שככל הנראה מניעיה בסיוע לאקער היו גם לשם שמיים, הדעת נותנת כי ראתה לנכון לקבל אותם סכומי כסף מאקער, שלמצער חלקם שולמו בגין שירותיה, גם אם לא נאמר הדבר במפורש. אשר לאקער, אין ספק שפעולות החסד שעשתה עבורו גב' כהן לא החליפו את הפעולות שביצעה עבורו המנוחה. אקער לא גר אז בבית כהן, אלא בדירה שכורה, והדעת נותנת שהוא חש בחסרון שירותי רעייתו המנוחה, גם אם גב' כהן הקלה עליו. כמו כן, על פי דבריו (ר' לעיל), הוא עצמו שהה עם ילדיו שעות רבות בבית כהן באותה תקופה. לאור האמור, יש לפצות גם את אקער בגין שירותי רעייתו המנוחה שנמנעו ממנו בתקופה זו. עם זאת, מאחר שהתובעים 3 ו-4 שהו בשנה זו בביתה של גב' כהן, ולא בביתם הם, יש להביא בחשבון את העובדה שעבודות הבית במילא נעשו ע"י הגב' כהן לביתה היא, ולא במיוחד עבור ילדי אקער. תוספת העבודה השולית בגין שני ילדים, לאישה שיש לה 11 ילדים משלה, אינה גדולה. מאידך יש להביא בחשבון כי בסמוך לאחר פטירת אמם, יש להניח שגב' כהן ראתה לנכון להקדיש לתובעים 3 ו-4 תשומת לב מיוחדת. 10. אשר לתקופה שלאחר נשואי אקער שנית יש ממש בטענות הנתבעות, לפיהן לנשואין אלה השפעה על היקף זכאותם של התובעים 3 ו-4 לפיצוי בגין ראש הנזק המדובר (להבדיל מעצם זכאותם). האישה השניה ממלאת מן הסתם חלק מתפקידי אמם המנוחה מבלי שהיא עושה כן דווקא בגינם. היא עושה כן כעקרת הבית והתובעים 3 ו-4 נהנים באופן טבעי מפעולותיה כדרי הבית. יחד עם זאת, אין ספק שנוכחותם במקום יש בה כדי להוסיף על טירחתה. מאידך, ובהקשר זה, רלבנטית העובדה כי הילדים, לפי עדות אקער עצמו, נמצאים במסגרות חינוכיות במשך שעות ארוכות כולל ארוחת צהרים (פר' מיום 22.5.01, עמ' 2). דרישת הנתבעות אפוא, להפחית את היקף הפיצוי בעבור התובעים 3 ו-4, בהשוואה למצב שבו לא היה אקער נישא שנית - בשל כך שאשתו השניה מספקת ולו חלק משירותים אלו הלכה למעשה - סבירה. מסיבה זו אכן היקף הפיצוי ההולם שונה מזה העולה מפסקי הדין שב"כ התובעים הפנה אליהם: פס"ד שוורץ הנזכר לעיל, וע"א 226/93 עזבון המנוחה מיכל קידר ז"ל ואח' נ' הסנה, פ"ד מ"ט(1) 594. בשני פסקי דין אלו לא נדונו מקרים שבהם נישא האלמן מחדש. עם זאת, אין לבטל את הפיצוי לחלוטין. הנשיאה בעול הנוסף היא בבחינת שירות שניתן להערכה כספית. אין חובה, הלכה למעשה, על אשתו השניה של אקער, לשאת בעול הנוסף. 11. מענין שוורץ ניתן ללמוד כי במצב שבו האלמן אינו נישא בשנית, הערכה של כ-5 שעות ליום - ובשבת 2 שעות - לקטין, בנסיבות דנן, היא סבירה. בענין קידר דובר בשני ילדים בני 4 ו-6, ובית המשפט העליון אישר סכום של 2,000 ש"ח לחודש (נכון ליום 18.4.93) לאב ולשני הילדים. בת"א 891/93 עזבון המנוחה כרמית שיבם ז"ל ואח' נ' יעקב שיבם ומדינת ישראל (לא פורסם), ראה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' עדיאל) לנכון לפצות בגין 5 שעות ליום בעבור שירותי אם לקטין כבן 8, תוך הפחתה בהגיעו לגיל 10 (3 שעות). מאחר שבמקרה דנן האשה השניה תמלא ממילא חלק מתפקידי אמם של התובעים, יש מקום כאמור להפחית את מספר שעות הפיצוי. אני רואה לנכון להעמיד את הפיצוי בעבור שני התובעים בגין התקופה הראשונה, שבה שהו שני הילדים אצל גב' כהן, וגם בתקופה שבה חזרו לבית אביהם, עד הגיע תובע 3 לגיל 14, על כ-3 שעות ליום, ובתקופה שלאחר מכן - עד הגיע תובעת 4 לגיל 18, על כ-2 שעות יומיות. אשר לפיצוי, בעבור הפסדו של אקער עצמו, עד לנישואיו, אני רואה לנכון לפצותו בעבור כ-12 שעות שבועיות. החישוב לשעה ייעשה על פי שכר של 25 ש"ח לשעה. 12. הצדדים ייחשבו את הפיצוי על פי ההוראות שצוינו, ואם תהיה מחלוקת בנושא החישוב, יפנו לביהמ"ש להכרעה. הפסד תמיכה לתלויים במנוחה 13. ראש נזק זה מזכה את התלויים בפיצוי בגין "הפסד הממון" הנובע ממות אדם שתרם לפרנסת המשפחה, זאת על פי מצוות סעיף 80 לפקודת הנזיקין: "במסגרת פיצוי זה 'יש לזקוף לחובת התלויים את טובות ההנאה והיתרונות החמריים שהם מקבלים לרגל מות המנוח לעומת הנזק שנגרם להם' (ע"א 125/57 בעמ' 1842) נזקו של התלוי הוא, אפוא, 'מאזן הריווח וההפסד שנגרם' במות התומך (ע"א 580/72 בעמ' 189). במסגרת מאזן זה יש לקחת בחשבון, מחד גיסא, את הנזק שנגרם לתלויים בגין אבדן יגיעת כפיה של האם והרעיה (ע"א 135/55), ומאידך גיסא, את ההימנעות מהוצאה שהוצאה בעבר על כלכלתה וצרכיה. הימנעות זו היא חיסכון, שנגרם לתלויים כתוצאה ישירה מהמוות, ויש לקחתו בחשבון…'" (השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"א 489/79 אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' עזבון צאיג פ"ד לה(2) 123, 3-132). דרך חישוב סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה נעשית, ברגיל, באמצעות שיטת הידות, אשר ניתן לסטות ממנה במקרים מיוחדים בהם אין מספיק נתונים. בדרך זו מובא בחשבון גם "החסכון" שהביא מות המנוחה, דהיינו החלק שהיתה נוטלת מהכנסת בעלה לצרכי מחייתה, ר' 501/84 מגדל חב' לביטוח בע"מ נ' מרון, פ"ד מ"ב(2) 95; ע"א 489/79 אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ויולט צאיג הנזכר לעיל, בעמ' 125. 14. על פי הפסיקה, לנישואי אלמן בשנית יש השפעה על זכותו לפיצוי בגין הפסד תמיכה כתלוי, מאחר ובנישואין השניים יש כדי להיטיב את מצבו ולהקטין את נזקו. בהקשר זה, על כן, נבחן היקף התמיכה של בן הזוג החדש (בש"א 7244/97 חכמי נ' רותם פ"ד נד(2) 30; ע"א 110/80 גבאי נ' וליס פ"ד לו(1) 449; ד"נ 14/68 לפידות נ' שליסר פ"ד כג(1) 771). אקער מבקש לפסוק לו פיצוי חלקי בגין ראש נזק זה גם לתקופה שלאחר נישואיו. הבקשה מנומקת בטענה: "...מאחר שאין לדעת עד כמה יחזיקו מעמד נישואים אלו בעתיד...". טענה זו לאו טענה היא, משום שאין לדעת מה צופן העתיד, ואותו חוסר ודאות לגבי המשך הנישואים יפה הוא לנשואי אקער עם המנוחה (לעניין חוסר הודעות לגבי העתיד ר' ד"נ 14/68 לפידות הנ"ל). בכל מקרה, לא מצאתי בפסיקה קביעה, כי מטעמי חשש זה יש לפסוק לאלמן תמיכה גם לאחר נישואיו. אוסיף, כי לא הובאה ראיה המבססת חשש שמא לא יחזיקו הנישואין השניים מעמד, ולכן לא הונח יסוד לטענה לפיה יש לפסוק לאקער פיצוי בגין אובדן התמיכה בתקופה שלאחר הנישואין מהטעם שהעלה (אוסיף דברים בנושא זה להלן). כאמור, לא נטענה טענה הקשורה להיקף השתכרותה של האשה השניה. לעניין זה ייאמר כי לא הובאה ראייה לפיה ניתן ללמוד שאשתו השניה של אקער עובדת ומפרנסת אותו גם היא. האשה השניה לא העידה, ומפי אקער לא נשמעו בנושא זה דברים ברורים. מכל מקום, לעניין הפיצוי בגין הפסד התמיכה לא נטענה בסיכומים טענה בדבר היקף ההשתכרות הנמוך (בהשוואה למנוחה) של האישה השניה. לאור האמור, איני רואה מקום לפסוק לאקער פיצויים בגין הפסד תמיכה עבור התקופה שלאחר נישואיו בשנית. 15. לא היתה מחלוקת שזכותם של התובעים 3 ו-4 לפיצוי בגין הפסד תמיכה עומדת להם גם לאחר נשואי אביהם. ואולם, על פי הפסיקה, גם לגבי תביעת הילדים, אין להתעלם מתמיכה שהם מקבלים , הלכה למעשה, מבן הזוג החדש. בת"א (י-ם) 907/81, 908, 909 עזבון המנוח סלהב ואח' נ' שלהב ואח', פ"מ תשמ"ד-1984, חלק ב' עמ' 441, שבו נשאה האם שנית, ציין ביהמ"ש המחוזי מפי כב' הנשיא דאז י. וייס: "נכון אומנם שכיום בפועל לא חסר לילדים מאומה עקב תמיכת האב החורג בהם, אך מי ערב לכך שדאגה זו למחסורם תימשך בכל השנים הנדונות" (שם, 457). בשל התמיכה האמורה הפחית בית המשפט מהפיצויים שפסק לילדים, כעולה מדבריו לאחר מכן: "יחד עם זאת, לאחר שקבעתי את זכותם הבסיסית לפיצוי בראש נזק זה, אינני יכול להתעלם מכך שבסופו של דבר יפוצו הילדים בעבור נזק שאינם סובלים כרגע למעשה בניגוד לאמור לסעיף 80 לפקודת הנזיקין, ולכן הנני מאמץ באופן חלקי את הצעתו של ב"כ 'הפול', עו"ד לוי, כי יש לנכות 50% מן הפיצויים שמגיעים לילדים עבור הפסד התמיכה מיום נשואי האם בשניה, וזאת עד הגיעם לגיל 18 שנה" (שם, 458). כב' הנשיא י' וייס מתייחס להקשר זה לחשש שמא בעתיד לא תינתן תמיכה על ידי האב החורג. אציין, כי נראה שחשש כזה ממשי יותר, בהקשר הנוגע ליחסי אב חורג לילדים, בהשוואה למצב שבו מועלית טענת החשש שמא הנישואים לא יחזיקו מעמד, בהקשר להפסד התמיכה באלמן הנישא מחדש. דברים אלה נאמרים בהתייחס לטענת תובע 2 שצוינה לעיל, שיש לפסוק לו פיצוי בגין אובדן תמיכת אשתו המנוחה מטעם זה. אוסיף - והדבר נוגע גם לסוגיית התמיכה בתובע 2 - כי אף שלא מצויה בפניי ראייה לפיה האישה השניה עובדת, על פי אורחות החיים בחברה החרדית, ובכלל זה תפקידה המסורתי של האישה כמפרנסת, ניתן להביא בחשבון אפשרות כי בפועל יזכו הילדים - ולא רק אקער - לתמיכה גם ממנה, וראו להתחשבות בתמיכה כזו גם ע"א 209/65 "הסנה" נ' רייף ואח' פ"ד כ(2) 393, 403 בו הוזכר פ"ד אנגלי הובאה בחשבון, אם כי לא בצורה גורפת, תמיכה שקיבלה תלויה מאב חורג. בהקשר זה ציינה הפסיקה גם את חובת האישה האחרת, או הבעל האחר, לזון את ילדי בן הזוג מכוח סעיף 3 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959. ברם, כאמור לעיל, לא הוכח כי בפועל אשתו השניה של האב אכן עובדת ומפרנסת, ובנסיבות אלו איני רואה מקרה זה כמקרה שבו יש להפחית מסכום התמיכה שלו זכאים התובעים 3 ו-4 על פי שיטת הידות, בשל השיקול האמור. 16. דא-עקא, שאין החישוב על פי שיטת הידות מבסס טענת הפסד תמיכה בתלויים. האלמן העיד על הכנסה מלימודיו בכולל ומעבודה בשעות הערב בסך של 600-800$ לחודש. (פרו' מיום 3/4/01 עמ' 12). הוא הסכים כי הממוצע החודשי הוא כ-800$ (שם, עמ' 15) ולכן כבסיס לחישוב יילקח הממוצע - 800$ - לפי השער היציג ביום מתן פסק הדין. סכום ההכנסה של המנוחה הרלבנטי לחישוב זה עומד כאמור על 1,200 ש"ח בלבד. בשל הכנסתה הנמוכה של המנוחה, אין החישוב מניב תוצאה המלמדת על הפסד תמיכה של תובעים 3 ו-4 כתלויים. עם זאת, אני רואה לנכון לפסוק להם פיצוי גלובלי בסך 40,000 ש"ח (להיום), למקרה שקיפחתי אותם בקביעת היקף השתכרותה של אמם המנוחה. קיצור תוחלת חיי המנוחה 17. התביעה בגין ראש נזק זה מוגשת למעשה בשם עיזבון המנוחה ומבוססת על תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו-1976. אליבא דנתבעות, מאחר שהסכום מגיע לתובעים 2-4 כיורשי המנוחה, הרי שיש לנכותו מסכום הפיצויים המגיע להם כתלויים, ולכן מבחינה פרקטית, בנסיבות המקרה, אין להתייחס אליו כלל כראש נזק המזכה בפיצוי. ואכן הלכה היא, כי יש להפחית מפיצוי התובעים כתלויים את הפיצוי שנפסק לעיזבון כנזק לא ממוני, זאת על מנת לקזז את ה"רווח" שזכו לו בגין מותה של המנוחה עם הפסדם. לעניין זה נאמר מפי כב' השופט אור בע"א 2376/93 עזבון קידר ואח' נ' הסנה הנזכר לעיל, עמ' 604-605: "ההלכה, על פיה בחישוב נזקיהם של תלויים יש לנכות את מה שמקבל יורש כנזק לא ממוני בעקבות מות מורישו ממה שמקבל אותו יורש כתלוי במורישו, הנה הלכה מושרשת ונוהגת מזה עשרות שנים, ובעקבותיה הלך בית-משפט זה בעקביות…יסודה של ההלכה הוא ב"הילכת הניכוי", על פיה יש לזקוף לחובת התלויים את טובות ההנאה והיתרונות החומריים שהם מקבלים לרגל מות המנוח לעומת הנזק שנגרם להם. כנגד הנזק שנגרם להם כתלויים במנוח עקב מותו, יש לזקוף את טובת ההנאה הכספית שצמחה להם עקב זאת שיקבלו כיורשיו את הפיצוי הלא ממוני בגין נזקיו של המנוח עקב התאונה, אם בשל קיצור תוחלת חייו ואם בשל כאבים, צער וסבל שנגרמו לו, במקרה שהמוות לא היה מיידי. יסודה של הילכת הניכוי בסעיף 80 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - הפקודה), אשר קובע שיש לפסוק לתלויים את הפסד הממון שנגרם להם למעשה. במסגרת חישובו של נזק זה נערך מעין מאזן, במסגרתו יש לקחת בחשבון את טובות ההנאה הכספיות שצמחו לתלויים עקב מות המנוח, כנגד הפסד התמיכה שנגרם לתלויים. הלכה זו חלה בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים…". בהמשך דבריו מציין כב' השופט אור, כי על הלכה זו קמו חולקים (ר' למשל דבריו של כב' השופט טל בעמ' 599-604 לפסק הדין), אך אף על פי כן היא נשארה מושרשת ומבוססת, ושינויה הוא עניין שעל המחוקק לענות בו. לעניין זה ר' גם ע"א 1503/94 הפניקס נ' עזבון ברמן ואח' פ"ד נא(3) 502 וכן קציר עמ' 878-882. 18. מכאן, שאם הסכום הנפסק לתלוייה של המנוחה בעניין זה, גבוה מהסכום הנתבע ע"י העזבון, שהרי בפועל יגבה רק הסכום הראשון. ב"כ התובעים צירף לסיכומיו תדפיס משערכת המעמיד את הסכום הנתבע (נכון ליום 4/7/01, כולל ריבית) על 36,080.61 ש"ח. בשלב זה כבר ברור כי הסכום המצטבר שיפסק לטובת התלויים גבוה יותר, ולכן מבחינה מעשית אין לפסוק פיצויים בגין ראש נזק זה. הוצאות קבורה ואבל 19. התובעים טוענים לפיצוי בסך 9,000 ש"ח בגין ראש נזק זה, בשל הוצאות ע"ס 3000 ש"ח להקמת המצבה של המנוחה ועוד 6000 ש"ח למודעות אבל, הוצאות שבעה ומודעות בכרוז על מות המנוחה. לסכום זה מבקשים הם להוסיף ריבית. הנתבעות טוענות מנגד, כי בהיעדר כל ראיה, הן בנוגע לסכום והן בנוגע לזהות המשלם והנושא בהוצאות הקבורה והאבל, יש לדחות את התביעה בגין ראש נזק זה, או לחילופין לפסוק סכום גלובאלי ע"ס 3000 ש"ח. ואכן לא צורפו קבלות או ראיות אחרות להוכחת הסכומים המבוקשים. כל שקיים בנושא הוא תצהירו של האלמן ועדותו על הסכומים הנ"ל. לפי עדות זו, את הוצאות המצבה והאבל שילמה משפחת אשתו המנוחה, אך כאשר קיבל את הסכום התכוף מחברת הביטוח, על סך 11,000 ש"ח, מסר אותו לכיסוי ההוצאות. לדבריו, לא ידוע לו אם מצויות קבלות ואף אינו יודע מהי חלוקת הסכום הגלובלי בין סוגי ההוצאות השונות (פרו' מיום 22/5/01 עמ' 1-2). 20. ס' 19(ב) לפקודת הנזיקין קובע בסיפא כי ניתן לכלול בפיצויים הנפסקים לטובת העזבון גם סכום להוצאות קבורה. ס' 81(2) מסייג זאת וקובע כי לא יובא בחשבון סכום ששולם או שחייבים לשלמו לרגל האבל על המת. בהקשר זה נאמר בקציר עמ' 743-744: "באשר ל"הוצאות קבורה", שניתן לפסוק לעזבון הרי הן כוללות את הוצאות הנסיעה להלוויה, אחוזת קבר ומצבה…אף אם לא הוכחו הוצאות הקבורה והאבל, ניתן לפסוק אותן לפי אומדן, כאשר אין מחלוקת על הוצאתן" לעניין זה ר' גם ע"א 813/81 ציון נ' עזבון בוסקילה פ"ד לח(4) 785, 794 וע"א 642/89 עזבון שניידר נ' עיריית חיפה פ"ד מו(1) 470, 473. למרות שלא הוכחה כדבעי ההוצאה על מצבה, עצם קיומה של הוצאה זו אינו יכול להיות מוטל בספק. סכום של 3000 ש"ח המבוקש ע"י התובעים הנו סביר (ואף הנתבעות מוכנות להכיר בו (אם כי רק כחלופה לדחיית כל הסכום המבוקש). איני רואה מקום לפסוק לתובעים בגין "הוצאות האבל והמודעות בכרוז" מן הטעם, שלא הוכח כלל טיבן המדויק וגם שיעורן, ולאור סעיף 81(2) הנזכר. לעניין זה יצוין, כי אקער הבהיר שלא הוצאו הוצאות בגין סעודת האבל. הוכר בפסיקה הפיצוי בגין מודעות אבל (ר' ת"א (י-ם) 594/92 עז' המנוחה פרנק ואח' נ' איתן תק-מח 95(4) 24), אך במקרה דנן לא הובאה כל קבלה ואף לא ננקב סכום ההוצאה המיוחד לעניין זה. אני רואה לנכון לפסוק סכום של 1,000 ש"ח בגין הוצאות על מודעות האבל, בדרך האומדן. ניכוי קצבת שארים ותשלום תכוף 21. מוסכם, כי מהסכום שייפסק לתובעים, יש לנכות תשלום תכוף וקצבת שארים. על התשלום התכוף בסך 11,000 ש"ח (נכון ליום התשלום) יש הסכמה של הצדדים (פרו' מיום 22/5/01). לעניין קצבת השארים הצדדים חלוקים ביניהם לעניין סכום הניכוי. הנתבעות הגישו עם סיכומיהן חוות דעת אקטוארית של שי ספיר לפיה הסכום אותו יש לנכות, נכון ל-30.6.01 הוא 169,321 ש"ח. בנוסף נקבע בחוו"ד, כי התובעים 3 ו-4 עשויים להיות זכאים לדמי מחיה ששיעורם המהוון ליום 30.6.2001 הוא 46,819 ש"ח. התובעים הגישו חוות דעת אקטוארית של יגאל וילוז'ני מיום 31.12.1999 (ת/8) לפיה הסכום המהוון הוא 144,005 ש"ח. ב"כ התובעים הודיע לבית המשפט כי הוא אינו מבקש לחקור את שי ספיר, אך הוא מסכים אך לניכוי סך 144,005 ש"ח, לפי חוות דעת מר וילוז'ני. בנוסף טען, כי אין מקום לנכות דמי מחיה כפי שעולה מחוות דעתו של שי ספיר. עיון בחוות הדעת מעלה, כי ההבדל בסכומים נובע הן ממועדי החישוב והן מגורם שחסר בחוות דעתם של התובעים, והוא פיצויי הלנה. ככלל, על הנתבעות נטל הוכחת סכום הגימלאות (ר' ע"א 675/82 אסדי נ' כהן פ"ד לח(4) 449), ולכן גם הוכחת פיצויי ההלנה. משלא הצביעו הנתבעות על ראיה המעידה על תשלום פיצויים כאלו או על טעם המצדיק תשלומים, הרי שיש לקבל את חוות דעתו של מר וילוז'ני, שהוגשה מטעם התובעים, לעניין היקף הניכוי. לכאורה קיימת נקודת מחלוקת נוספת והיא ניכוין של קצבאות מחיה אותן עשויים לקבל התובעים 3 ו-4 בבוא מן הימים, באם יעמדו בקריטריונים הדרושים על פי תקנות הביטוח הלאומי. התובעים תמכו טענתם בהלכת ביהמ"ש העליון בע"א 531/91 עזבון המנוח משה חיון נ' הסנה, פ"ד נ"א(2) 51. למעשה, אין צורך לדון בנושא זה מהטעם שהנתבעות בסיכומיהן כלל לא ביקשו לנכות את קצבאות המחיה מסכום הפיצויים שיפסק לתובעים. 22. לאור האמור, אני מקבלת את התביעה ופוסקת לתובעים את הסכומים שצוינו לעיל, בניכוי התשלום התכוף וקצבת השארים. כן ישלמו הנתבעים הוצאות המשפט (מיום הוצאתן) ושכ"ט עו"ד בשעור של 13% ומע"מ כדין (על התשלום התכוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 11%). אלמנות / אלמניםפיצוייםמוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות