חובת גידור מסור - נזקי גוף

1. זוהי תביעת נזקי גוף. התובע יליד 4/3/1970, נשוי, אשר הועסק אצל הנתבעת 1 (להלן: "אגמי") כנגר בין השנים 1992-1997, נפגע בכף ידו באצבעותיו, כטענתו ביום 13/7/94, בתאונת עבודה, תוך כדי ועקב עבודתו אצל אגמי, כאשר הוא עבד במכונת מסור חשמלית. הנתבעת 2 נתבעת מכוח היותה המבטחת של אגמי. טענות הצדדים 2. כאמור בכתב התביעה, התאונה ארעה עת עבד וניסר התובע במכונת ניסור עץ עבור דפנות למגירות ארון, מתוך שאריות של לוחיות עץ על פי דרישת הנתבעת עבורה ועל פי הוראותיה. נטען על ידי התובע כי עבודתו התבצעה כך שבידו הימנית הגיש את הלוח אל המסור, חתם וניסר חתיכות קטנות של 10 ס"מ ובידו השמאלית, הוציא את החתיכות שניסר. לטענת התובע בתביעתו, בשל היות הלוח שניסר קטן, לא עברו חתיכות העץ את המסור וצריך היה להוציאם בידיים. עוד טוען התובע בסעיף 6 לכתב תביעתו כי למסור יש מגן, אולם כדי להוציא את חתיכות העץ, היה צורך, על פי הוראותיה של אגמי ובהדרכתה להרים את המגן. תוך כדי הוצאת חתיכות העץ נפגעה כף ידו השמאלית של התובע. 3. בכתב הגנתה טוענת אגמי, כי המכונה שבה עבד התובע בזמן התאונה הייתה מגודרת ומצויידת כחוק, במגן משוכלל ובטוח הניתן להתאמה לכל סוג עבודה ועיבוד עץ, וכי התאונה נגרמה בשל התרשלותו הבלעדית או התורמת של התובע אשר בין היתר לא התאים את המגן לעבודה אותה ביצע, לא הוריד את מגן המכונה כדי להגן ולגדר את להב המשור, הכניס את היד אל אזור להב המסור בעת שהמכונה פועלת. נסיבות ארוע התאונה 4. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לנסיבות אירוע התאונה. התאונה היא תוצאה ישירה של עבודה ליד מכונת ניסור חשמלית מסור עגול לעיבוד עץ, כאשר מגן הכיפה שהיה מורכב הורם על פני השולחן, דבר שאפשר חשיפת חלק מלהב המסור. על ידי כך בוטל תפקודו העקרי והנכון של המגן, ונגיעה בידיים בחלק הנחשף גרמה לתאונה (ראה סעיף 8 למסקנות דוח המפקח על העבודה מטעם אגמי). 5. השאלה היא אם כן - האם מגן כיפה הניתן להרמה או להזזה תוך כדי עבודת המכונה, כך שחלק מלהב המסוף נחשף למגע יד, מבלי שתופסק פעולות המכונה, יש בו כדי לקיים את חובת הגידור. האם בכך הפרה אגמי את חובת "הגידור לבטח", הקבועה בסעיפים 37, 39 ו-44 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל - 1970 - כהפרת חובה חקוקה. האם הפרה הנתבעת כמעבידה את חובת הזהירות המוטלת עליה. עדות התובע עדות יחידה ללא סיוע 6. התובע טוען כי "עדי ראייה לתאונה לא היו" (עמ' 9 שורות 18-17) על כן לא הביא מטעמו עד ראיה לארוע ולתמיכה בטענותיו לעניין נסיבות פגיעתו ביום התאונה. טוענים הנתבעים אי לכך לדחיית התובענה מחמת היות עדות התובע עדות יחידה וללא סיוע. 7. סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971, קובע, שאין לפסוק על פי עדות יחידה של בעל הדין עצמו, כשאין סיוע לעדות זו, אלא אם כן קיימים נימוקים מיוחדים שבית המשפט יפרסם בהחלטתו. 8. תכליתה של הוראת סעיף 54 היא למנוע ולסכל תביעה מבויימת שיקשה על הנתבע לסתרה או להזימה. 9. אלא - משעה שאין הנתבעים חולקים על עובדות ארוע התאונה והן היו לממצא מוסכם, נותרת לדיון אך שאלת החבות המשפטית ושיעור הנזק על יסוד עובדות מוסכמות אלה, ועל כן אין מקום לטענת עדות יחיד של התובע והיא נדחית. הפרת חובה חקוקה 10. בפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל 1970 בסעיף 37 נקבע: "37, חלקים הטעונים גידור. כל אחד מחלקים אלה יגודר לבטח: ..... ..... ..... (4) במכונות שאינן מניע ראשי או ממסרת כל חלק מסוכן שבהן. 11. בסעיף 44 לפקודה נקבע: "44. מבנה הגידורים וקיומם. כל גידור או התקן בטיחות אחר שהותקנו בהתאם להוראות הקודמות של סימן זה, יהיו בנויים ממבנה של ממש יקויימו תמיד ויחוזקו במקומם כל עוד החלקים הטעונים גידור או התקן בטיחות אחר נמצאים בתנועה או בשימוש, זולת אם יש הכרח שיהיו חשופים לבדיקה או לסיכה או לכיוונון שנתגלה בהם צורך מידי תוך כדי הבדיקה ונתמלאו כל דרישות סעיף 38. 12. סעיף 39 לפקודה נקבע: "39. התקנתי בטיחות אוטומטיים. חלק מסוכן במכונות כאמור בסעיף 37 שמחמת מהות הפעולה אין להשיג את בטיחותו באמצעות מגן קבוע, יראו כאילו נתמלאו דרישות סעיף 37 אם הותקן התקן המונע באופן אוטומטי את המפעיל מלבוא במגע עם אותו חלק. 13. על מנת לקבוע כיצד יש לגדר את מכונת הניסור עליה עבד התובע, נתאר תחילה את המכונה, את פעולות התובע בה ואח"כ נבחן מהם דרישות הבטיחות. 14. על מבנה המכונה נלמד מסדרת התמונות שהוצגה לבית המשפט. המדובר במכונה לניסור לוחות עץ באמצעות מסור עגול לעיבוד עץ. (ראה חוות ד"ר איל - ביקלס מטעם אגמי) המסור העגול שהינו בקוטר 300 מ"מ ובעובי 3 מ"מ נתון בתוך שולחן, כך שהמסור בולט כ-75 ס"מ מפני השולחן. על השולחן נתון משען מוביל המקביל לדיסק המסור, אשר משמש להשענת העץ המוביל על ידי שולחן זחיח צמוד, אל עבר הדיסק, לפי מידת החיתוך הנדרשת. על דיסק הניסור מותקן מגן כיפה מתכוונן הבנוי ככיפה שקופה, שעוביה 27 מ"מ ואורכה 640 מ"מ. 15. בתחתית המגן נתונים שני גלגלים. המגן מורכב על זרוע כך שניתן לכוון את גובה המגן ביחס לשולחן המכונה, ולנעול אותו בכל מצב רצוי. לפני ניסור לוח, העץ, מכוון העובד את המגן למצב נעול ומאפשר את מעבר הלוח מתחתיו. 16. על פי חוות דעת המומחה, ד"ר איל ביקלס שהוגשה מטעם אגמי, וללא חקירה ב"כ התובע, דרישות הבטיחות מצויינות במפורט מכון התקנים הישראלי מפמ"כ 98, הדן במגינים והתקני בטיחות למכונות. שם נקבע כי במכונות אשר בהן יש הכרח בגישה לחלקים מסוכנים, ועל כן לא ניתן להמנע מחשיפתו בשעת הפעולה, ניתן לעשות שימוש במגן מכוונן אשר מותאם לעבודה המבוצעת. מגן שכזה מונע גישה לחלקים מסוכנים, כל עוד המגן מכוון כהלכה. המגן יחד עם השולחן הזחיח נותנים הגנה טובה לעובד. 17. עוד מבהיר המומחה הנכבד ד"ר ביקלס, כי במכונות עיבוד עץ - יש לבצע גידור מסור עגול, ע"י שימוש במגן קפיצי המותאם לעובי הלוח העץ המנוסר. 18. מדו"ח מפקח העבודה שהוגש ע"י אגמי, ואשר לא נחקר ע"י ב"כ התובע,, עולה כי התובע קיבע את המגן בגובה של 20 מ"מ מעל פני השולחן, ויצר מירווח בין המגן לשולחן, שדרכו יכול היה לוח העץ לעבור. על פי קביעת המומחה בחוות דעתו, כאשר מנסרים מקטעים מטווח ארוך, הרי שכל מקטע דוחף את זה שנוסר לפניו ומוציאו מתחום המירווח שבין דיסקית הניסור והלוח המוביל, באופן שרק המקטע האחרון נותר במקום, ואותו יש לחלץ לאחר הדממת המכונה. 19. מסקנת המומחה הינה כי באם התובע לא היה מוציא את המקטע המנוסר אלא ממשיך לנסר את לוחות העץ, המקטע המנוסר היה נדחף אל מעבר למגן, ודיסק המסור, על ידי המקטע שמנוסר אחרון. מסקנה נוספת אליה הגיע המומחה היא כי גם אילו רצה התובע להזיז מקטע בעוד המכונה פועלת, יכול היה לבצע זאת בעזרת לוח עץ קטן אחר (דחפן) כמוהו יש רבים בנגריה ואשר יש לעשות בו שימוש. 20. לאור כל אלו קובע המומחה כי הנתבעת סיפקה מגן מתכוונן ושולחן הגשה אשר מגינים מפני פגיעות איברי גוף בעת פעולת הניסור. לשון אחר - עולה מחוות דעתו של המומחה ד"ר אייל - ביקלס שהוא מומחה לבטיחות, כי הנתבעת לא הפרה הוראה חקוקה כלשהי. מסקנותיו אלו של המומחה בחוות דעתו, מסקנות שכאמור לא נסתרו באופן כלשהו, לא בחוות דעת מטעם התובע ולא בחקירה נגדית של המומחה מטעם הנתבעות, ואשר עליה ויתרה ב"כ התובע. לו התובע היה עושה שימוש נכון במגן ובשולחן הזחיח שהועמד לרשותו ע"י אגמי, ולא היה שולח את ידו אל מתחת המגן הרי שלא היה נפגע. אלא שהרמת המגן לא גרמה לעצירת פעולת המכונה, ולא מנעה את הכנסת אצבעות כף היד לאזור הלהב של המסור ולפיכך אין לומר כי המגן שהיה מורכב על המכונה, הגן על התובע מפגיעת המכונה בעת פעולתה. חובת זהירות מושגית 22. אין חולק כי במקרה דנן קיימת חובת זהירות מושגית, בהתקיימה של מערכת יחסי עובד מעביד בין התובע לאגמי. חובת הזהירות המושגית, מחייבת המעביד לצפות סיטואציה של גרם נזק לעובד, תוך כדי עבודתו, ולנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק כזה. "קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד, לנקוט בכל האמצעים הסבירים, כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים". ע.א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, תקדין עליון כרך 93 (2) 317. חובת זהירות קונקרטית 23. במסגרת בחינתה של חובת הזהירות הקונקרטית, ושאלת השאלה האם הנתבע הספציפי חב חובת זהירות כלפי התובע הספציפי, בגין הנזק שנגרם לו בפועל. 24. חובת הזהירות בה חב המעביד לעובדיו, כוללת בין היתר: א. פיקוח באופן יעיל ובפועל על ביצוע העבודה בצורה בטוחה; ב. אספקה של כלי עבודה הולמים ומכשירים בטוחים; ג. הנהגת שיטת עבודה בטוחה. ד. מתן הדרכה נאותה ודאגה לכך שהעובדים ישננו היטב את ההנחיות בדבר שיטות העבודה הבטוחות. פיקוח על ביצוע העבודה 25. הוכח כי במועד ארוע התאונה לא היה איש בטיחות, מפקח או אדם אחר אשר פיקח בפועל על ביצוע העבודה בנגריה בכלל ועל עבודת התובע בפרט, ויוודא בפועל ביצועה של שיטת עבודה בטוחה. אני קובעת כי אגמי לא עמדה בחובת הפיקוח בפועל החלה עליה כמעביד. 26. התובע בתצהירו (ת/2) בסעיף 12 העיד בעניין זה ואמר: "מר שמואלי אגמי, הנו מבעלי החברה הנתבעת ועובד אצל הנתבעת כמנהל העבודה ואיש המקצוע המדריך, מלמד ומפקח מטעם הנתבעת על העובדים. ביום התאונה, היינו רק פועלים בנגריייה, שכן מר שמואל אגמי נסע לחו"ל לשלושה ימים בטרם התאונה ולא היה לו מחליף". 27. עדותו זו של התובע נתמכת בדו"ח המפקח על העבודה מטעם אגמי ובעדותו של מר אגמי עצמו בעדותו בבית המשפט. בדוח המפקח על העבודה, בעמ' 3 בפרק "השתלשלות העניינים" נכתב: "..התאונה אירעה בשעה 08:00 בערך. אותו יום מר שמואלי אגמי לא נכח במפעל בגלל חופשה ואילו בנו, מר בני אגמי, הגיע למפעל בשעה יותר מאוחרת בגלל סידורים שונים, לפיכך הנפגע היה לבדו ליד המסור ובנגריה..." 28. מר שמואלי אגמי מעיד בתשובות לחקירה שכנגד, בעמ' 28 מול שורה 1:- "לא היה מנהל עבודה. אני ניהלתי את העבודה. אני מסרתי את העבודה לביצוע אני הייתי המנהל והמפקח על העבודה, לא היה מפקח נוסף, בשעת התאונה לא הייתי במקום, כנראה שעוד לא הגעתי לעבודה...: 29. עולה מן האמור כי אגמי לא דאגה לכך כי הלכה למעשה יבוצע פיקוח בפועל על אופן ביצוע עבודת התובע בנגריה. אגמי לא וידאה ביצועה של העבודה בצורה בטוחה. כתוצאה מכך - נוצר סיכון לבטחונו של העובד, התובע, סיכון שהתממש לתאונה. 30. משלא פיקחה אגמי בפועל, ולא וידאה ביצועה של העבודה בצורה בטוחה, לא מילאה אגמי את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה כמעבידה סבירה, ובכך התרשלה כלפי התובע. והואיל וכתוצאה מכך נוצר סיכון לבטחונו של העובד, התובע, סיכון אשר התממש וגרם לתאונה, לא מילאה אגמי את חובותיה כמעבידה סבירה, והתרשלה כלפי התובע, ועל כן חייבת היא כלפיו ברשלנות. שיטת עבודה בטוחה 31. הוכח כי אגמי לא הנהיגה ולא סיפקה שיטת עבודה בטוחה. שיטת העבודה אותה הנהיגה אגמי, היתה שיטת עבודה בלתי בטוחה, ולפיה לא השתמשו העובדים באמצעי מגן בעבודות מסויימות, עבודות מסוג העבודה אותה ביצע התובע בעת התאונה, היינו בניסור חתיכות עץ קטנות. 32. בתצהיר התובע שהוגש לבית המשפט ת/2, מעיד התובע לעניין שיטת העבודה, בסעיף 9; "עבודתי התבצעה כך שבידי הימנית הגשתי את הלוח אל המסור כדי לחתוך ולנסר חתיכות קטנות שיתאימו למגירה, ובידי השנייה הוצאתי את החתיכות שניסרתי. הואיל והחתיכות היו קטנות, לא עברו חתיכות העץ את המסור, וצריך היה להרים את המגן ולהוציאם בידיים. הרמת המגן נעשתה תוך כדי עבודת מכונת המסור החשמלית. זאת היתה שיטת העבודה הנהוגה אצל הנתבעת, וכך עבדנו עלפי הוראותיה של הנתבעת ובהדרכתה שכן כדי לכבות את המכונה לוקח 10 דקות עד שהמכונה מפסיקה את עבודתה. הנתבעת האיצה בנו העובדים להספק ומהירות בעבודה". 33. בעדותו בבית המשפט מעיד התובע (עמ' 5 שורה 26): "ש. אולי אתה זוכר שהמגן כיפה נרכש והורכש על המכונה חודשים אחדים לפני התאונה שלך. ת. אני חושב שהורכב כמה שבועות לפני התאונה, זה היה דבר חדש. ש. לפני התאונה שלך על המכונה בלי מגן, ובזמן הארוע המגן כבר היה על המכונה. ת. אתה שאלת אם לפני שהותקן המגן עבדנו בלי מגן ואני עונה שכן, גם אחרי שהתקין את המגן היו מצבים שעבדו בלי מגן". ועל השאלה מדוע עבד התובע בלי מגן הוא משיב: "ת. הרמתי אותו טיפה והוא הפריע לי לעבוד, איזה גובה אני לא זוכר, זה היה לפני 8 שנים" (עמ' 6 שורה 19 ואילך). 34. על שיטת העבודה שהיתה נהוגה אצל אגמי ממשיך התובע ומעיד: "ת. דחפן זה חתיכת עץ שתפקידה להאריך את היד כדי שכף היד לא תגיע לאזור המסור המסוכן שדוחפים איתה את העץ שחותכים מאחורי המגן. זאת המצאה של הנגרים. לא היתה חובה לעבוד אצל אגמי עם דחפן וגם לא עם מגן... (עמ' 7 החל משורה 27) היו פעמים שכן עבדתי עם הדחפן והיו פעמים שלא. זה היה מצב העבודה שם. ש. מתי היית מחליט לעבוד עם הדחפן. ת. נדיר מאד שהייתי עובד אתו. אבל כשהייתי עובד איתו זה היה כשהייתי רגוע ולא היתי צריך לעבוד מהר. כשהייתי עובד מהר לא הייתי משתמש בדחפן... ברגע שהייתי צריך להוציא עבודות דחופות, הייתי צריך לעבוד מהר - כשהייתי עובד עם הדחפן הייתי עובד לאט יותר, זה היה מאט לי את העבודה. העבודה שם היתה מבוססת על מהירות להספיק את העבודה. כשהשתמשתי בדחפן או מוריד את המגן למטה, זה היה מעכב אותנו והיינו צריכים לעבוד מהר מאוד שם. כשעובדים עם דחפן זה לא נוח לעבודה, לא ביקשו ולא חינכו אותנו לעבוד עם הדחפן הזה. מי שהיה רוצה היה עובד עם זה" (עמ' 8). 35. עדות התובע בדבר שיטת העבודה המתוארת ע"י התובע, נתמכת בעדותו של אשר מויאל. 36. מר אשר מויאל עבד בנגרות בנגריית התובע (תצהירו ת/3) ומעיד כי התמריץ היחיד בעבודה אצל הנתבעת היתה המהירות בה התבצעה העבודה, ושיקולי מהירות ביצוע העבודה, גברו על שיקולי הבטיחות. עבודה עם מגן, מעיד מר אשר מויאל, גורמת להאטת העבודה, כאשר יש לנסר חתיכות קטנות של עץ, לכן נהגו בנגריית אגמי במקרים כאלה לעבוד עם מגן מורם. 37. בסעיף 4 לתצהירו ת/3 מעיד מר מואיל, ואומר: "הנני לציין ולהעיד כי שיטת העבודה שהיתה נהוגה בנגרייה, היתה לעבוד במכונת המסור החשמלית כאשר המגן מורם, יש עבודות, כגון חריטה או ניסור חתיכות קטנות של עץ, שבהן עבודה עם מגן במכונת המסור החשמלית, גרמה להאטת קצב העבודה. לכן נהגנו לעבוד במקרים מסוג זה עם מגן מורם, או שהיינו מרימים אותו תוך כדי העבודה, בעוד המכונה עובדת. העבודה בדרך הנ"ל התבצעה גם כאשר מנהל העבודה והבעלים, מר שמואל אגמי, היה במקום ופיקח על העבודה". 38. התובע העיד איפא, ועדותו נתמכת בעדות מר מואיל כי הרמת המגן של מכונת המסור תוך כדי עבודה לצורך הוצאת חתיכות קטנות של עץ שנתקעו במכונה באזור הלהב המסתובב היא שיטת העבודה הנהוגה אצל אגמי, על פי הדרכתה, ודרישותיה. 39. טוענת אגמי כי אין כל הגיון בטענת התובע לאמור כי כל העבודה היתה מבוססהת על מהירות של עבודה וכי כאשר השתמש בדחפן או מוריד את המגן למטה זה היה מעכב אותו, כשהדרישה היתה לעבוד מהר. (עמ' 8 שורות 12-13). הדברים הללו לגירסת אגמי אינם נכונים שכן התובע לא היה צריך למהר בעבודתו. כאשר התובע מעומת בהמשך עם העובדה כי למפקח העבודה מסר שכל מה שהיה עליו לנסר זה 16 לוחות, והוא נשאל בהקשר זה כמה זמן לוקח לחתוך לוחות, כאלו בעבודה זהירה ורגילה הוא מעיד: "עבודה כזו לוקחת כמה דקות, כמה בדיוק אני לא יודע, אבל זה יותר קרוב ל-10-5 דקות. משהו בגודל כזה (עמ' 9 שורות 6-8). אלא שעדות התובע שלא נסתרה היא שכדי לכבות את המכונה, נדרשות 10 דקות עד להפסקת עבודתה, כפל הזמן הדרוש לניסור 16 לוחות. על כן אני מקבלת את טענת התובע הנתמכת בעדות מויאל כי אגמי המריצה, האיצה ודרשה הספק ומהירות מירבית בעבודה, כאשר כל שיטה אחרת מזו שנקט התובע האטה את קצב העבודה. ואכן, מנכ"ל אגמי, העד שמואל אגמי מאשר את הדברים: "אני הייתי מאד מרוצה מהעבודה שלו (של התובע) ולא היתה בעיה של עבודה איטית או לא איטית הוא לא עבד לאט גם לאחר הפציעה" (עמ' 29 שורות 16-17). 40. מר אגמי המנכ"ל - ובעל המניות באגמי, העיד בבית המשפט לשאלת ב"כ התובע הוא תחילה משיב כי לא נכון שעובדים שלו עבדו בלי מגן. לאחר מכן הוא מתקן עצמו, ואומר שהוא לא ראה שעובדים בלי מגן. בהמשך הוא אומר שיכול להיות שהיו פעמים כאלה שהעובדים עבדו ללא מגן, ולבסוף הוא אומר שכל עובד מחליט לעצמו מתי לעבוד עם מגן ומתי לעבוד ללא מגן:- "ת. לא נכון שהעובדים שלי עבדו בלי המגן, אני לא ראיתי. אם הייתי רואה שמישהו עובד ללא מגן הייתי מעיר לו מפסיק לו את העבודה, הייתי מוכיח אותו ואומר לו שיעבוד עם המגן. ש. קרו הרבה פעמים שעבוד בלי מגן? ת. יכול להיות שהיו פעמים כאלה, כל אחד מחליט לעצמו. אני הייתי מעיר להם שאסור לעבוד ללא מגן לפי הוראות הבטיחות". (עמ' 28 מול שורות (2-25). 41. הוכח כי היתה בידיעת מר אגמי מנכ"ל אגמי והיחיד בחברה שתפקידו היה לפקח ולהדריך את העובדים באגמי (עמ' 28 שורות 11-12), שיש מקרים שהעובדים עובדים ללא מגן. מר אגמי אמנם מעיד לעצמו ואומר שהעיר לאלה שראה שעובדים ללא מגן, אולם אפילו תאמר כי עדות זו אמת היא, עדיין נותרת העובדה שאגמי הותירה את העובדים בכלל ואת התובע בפרט, לבדם, ומבלי לוודא בפועל כי התובע אכן עובד בשיטת עבודה בטוחה. 42. התובע העיד כי על המכונה ממנה נפגע, עבד זמן רב לפני התאונה (עמ' 4 שורות 1-2). התובע ידע והכיר היטב כפי עדותו את המכונה, דרך פעולתה ודרך השימוש במגן. התובע נגר מיומן ומנוסה שעבד פעמים רבות על המסור עובר לתאונה, כפי שהוא עצמו מעיד על כך, ידע לאשורה אופן פעולתה ותפקודה של המכונה, כמו גם את תפקידו של המגן והיותו ניתן להורדה ולכוונון. 43. מגן המכונה, אותו מגן אותו הרים התובע בעת התאונה, כי הפריע לו לעבוד, היה מגן מכונה חדש, שהותקן על מכונת הניסור אך מספר שבועות בטרם התאונה. בתצהיר עדותו של התובע ת/2 סעיף 8 הוא מעיד בעניין זה: "יצויין כי למשך כל תקופת עבודתי, לא היה מותקן כל מגן על מכונת הניסור. המגן בעת התאונה היה חדש שכן הותקן על המכונה רק פחות מחודשיים קודם לכן. וכשהותקן המגן, הודרכנו ע"י הנתבעת ומטעמה בעת ניסור כאמור של חתיכות עץ קטנות, להרים המגן תוך כדי עבודת המכונה ולהוציא את חתיכות העץ בידיים. בהרבה מסוג העבודות, עבדנו ללא המגן וזאת באישורו ובידיעתו של מר שמואל אגמי". אף בעדותו בבית המשפט (בעמ' 5 מול שורות 22-30) מעיד התובע כי המגן הותקן אך שבועות מספר עובר לתאונה: "אני חושב שהורכב כמה שבועות לפני התאונה זה היה דבר חדש. אתה שאלת אם לפני שהותקן המגן עבדנו בלי מגן ואני עונה שכן, וגם אחר שהותקן המגן היו מצבים שעבדו בלי מגן". 44. עדותו של התובע, נתמכת בדו"ח חקירה תאונת עבודה של משרד העבודה והרווחה - אגף הפיקוח על העבודה (ת/2 (י"א)). בסעיף "ממצאים", סעיף 7 לדו"ח נרשם: "ממצאים. (א) במפעל ארעה בעבר (14.4.92) תאונת עבודה ליד אותה מכונה, בעקבותיה נדרש המפעל להתקין מגן מהסוג שהיה מורכב בעת התאונה. בביקור הפיקוח האחרון שערכתי בנגריה 10.5.94, מגן זה האחרון לא היה עדיין מורכב במכונה, אולם הוא "הוזמן אצל הסוכן לפי דבריו של מר אגמי" 45. התאונה נשוא תיק זה ארעה בתאריך 13.7.94, כחודשיים לפני התאונה ב- 10.5.99, בביקור נציג משרד העבודה עוד לא היה המגן ומכאן כי המגן אכן היה חדש, ונסיונו של התובע בשימוש בו לא היה רב. דווקא עובדה הנסיון הרב ועובדת הזמן הארוך, כשנתיים, שהיה רגיל התובע לעבוד על המכונה ללא המגן החדש שהותקן, כנגד התקופה הקצרה, אך מספר שבועות, עד לתאונה, שאז היה מורכב המגן, מדגישה את הצורך של אגמי לפקח ולוודא בפועל כי התובע יעשה שימוש במגן שלא רגיל הוא לעבוד עמו, בכל עת בה המכונה מופעלת. 46. אגמי נהגה בחוסר אכפתיות לגבי שימוש העובדים בכלל והתובע בפרט, באמצעי בטיחות בעבודה, שכן, כפי שמעיד מר שמואל אגמי לגבי השימוש של העובדים באמצעי בטיחות: "כל אחד מחליט לעצמו". 47. ולא זו בלבד שאגמי לא פיקחה בפועל על עבודת התובע ווידאה ביצועה של שיטת עבודה בטוחה, אלא ששיטת העבודה היתה בדיוק כעדות התובע אשר נתמכה בעדותו של מר אשר מויאל, וגם בחלקה בעדותו של מר שמואל אגמי, גם אם לא הוכח כי אגמי הנחתה והדריכה את התובע לעבוד בעבודות מסוג זה שבוצעו ע"י התובע עובר לתאונה ללא מגן וללא אמצעי עזר ובטיחות. הוכח כי עבודה עם אמצעי בטיחות, דחפן ומגן, מאיטה את קצב העבודה. 48. אילו מר אגמי היה אוסר עבודה ללא מגן, מחייב את העובדים בכלל והתובע בפרט להשתמש באמצעי בטיחות הגם שהשימוש בהם מאט את קצב העבודה, ואילו אמנם היה מוכח כעדותו היחידה של מר אגמי כי אגמי אסרה לחלוטין עבודה ליד מכונת המסור ללא מגן וללא אמצעי בטיחות אחרים, או לא היתה מנהיגה שיטת עבודה וצורת עבודה לפיה נהג התובע עובר לתאונה, היה מר שמואל אגמי סותר את עדותם של התובע ומר מואיל בעניין זה ע"י העדת עובדים של אגמי שיסתרו את עדות מר מויאל מי שעבד אצל הנתבעת בעת הרלבנטית לתאונה. 49. אגמי נמנעה מלהביא עדות נוספת התומכת בעדותו של מר שמואל אגמי ומכאן אף ניתן להניח כי שיטת העבודה אותה הנהיגה אגמי, היתה במדוייק אותה שיטת עבודה המתוארת ע"י התובע ומר מויאל בעדותם, ואותה שיטה ואותה צורת עבודה בה ולפיה עבד התובע עובר לתאונה. 50. עדותם של התובע ושל מר מויאל בדבר שיטת העבודה אצל אגמי ובידיעתה, מקבלת חיזוק ע"י אי הבאת כל עד נוסף מטעמה כדי לסתור את עדותם של התובע, ושל מר מויאל, וכדי להעיד על הדרכה תקינה נכונה של שיטת עבודה בטוחה כנדרש וכבר נפסק: "המנעותו של בעל דין מהביא ראיה כזאת, מוסיפה תוספת משקל לראיותיו של בעל דין יריב" ראה: ע.א. 6201/74 מור נ' פלונית פד"י ל' (1) 218, 223 ראה: ע.א. 465/88 הבנק לפיתוח ולמסחר בע"מ נ' מתתיהו פד"י מ"ה (4) 651. 51. הוכח כי אגמי נכשלה בחובתה כמעבידה באשר הדריכה והנהיגה שיטת עבודה המבוססת על מהירות ולא על בטחון העובד, האופן והצורה שבה בוצעה עבודת התובע במכונת הניסור עובר לתאונה, היתה בהנחיית המעבידה. בכך התרשלה אגמי במלוי חובתה כמעביד מיומן וסביר להדריך ולהנהיג ולפקח על שיטת עבודה בטוחה. אי הספקת כלי עבודה הולמים ומכשירים בטוחים 52. טוען התובע כי אגמי התרשלה כלפי התובע גם באי אספקת כלי עבודה הולמים ומכשירים בטוחים, היינו - לא סיפקה את המיגון הנדרש למכונת הניסור. טוען התובע כי המכונה פעלה בעת שהמגן היה מורם, ובכך בוטלה ההגנה שבמגן. לטענתו, הרמת המגן לא גרמה לעצירת פעולת המכונה, ולא מנעה את הכנסת האצבעות כף היד לחלק המסוכן שבה, לכן המגן שהיה מורכב על המכונה, לא מילא אחר הנדרש, ולא הגן על התובע מפני פגיעת המכונה בעת פעולתה. 53. אני מקבלת את טענתו זו של התובע. הגם שהנתבעות הגישו חוות דעת מומחה לבטיחות מטעמן (נ/2), והגם שב"כ התובע ויתרה על חקירתו של המומחה בבית המשפט (עמ' 27), אין בהמנעותה של ב"כ התובע מלחקור את המומחה כדי להפוך את קביעותיו של המומחה מטעם הנתבעות כשרירות, קיימות ועומדות בעינן. 54. הגם שהתובע לא הגיש חוות דעת מומחה מטעמו ולא ניסה להתמודד עם המסקנות של המומחה מטעם הנתבעות אין לומר כי נותרה אך קביעתו של מומחה הנתבעות. 55. הלכה פסוקה היא כי מקום שעל בעל הדין הנטל להוכיח כי הצד השני נהג ברשלנות, הרי יכול הוא להעזר בהוראה סטטוטורית בחיקוק, הדנה בכללי זהירות שיש לנהוג לפיהם בעת הפעילות בה מדובר כראייה בדבר נורמות הזהירות לפיהן חייב אדם סביר לנהוג. "התובע פטור כאן מלהוכיח בעזרת עדים מומחים ואחרים מהם אמצעי הזהירות שאדם זהיר רגיל וסביר היה נוקט, שכן המחוקק עצמו קבע אמצעים אלה בצורה מחייבת. מובן שבכל מקרה חייב התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בין הפרת אותה הוראה לבין קרות הנזק". ראה: ע.א. 335/80 מוני בריגה נ' מוחמד בן מחמוד מוסטפה, פד"י ל"ו (3) 32, 40-41. 56. המיגון הדרוש למכונה ולאזור הלהב המסתובב בה הוא מיגון קבוע שאינו ניתן להסרה כל זמן שהמכונה פועלת או המפסיק פעולת המכונה עם הסרת המגן. מיגון המונע הפגעותו של העובד, או ליתר דיוק להפגעותו עקב התקרבות ידיו של העובד לאזור הלהב המסתובב. 57. בענייננו הרמת המגן לא גרמה לעצירת פעולת המכונה ולא מנעה הכנסת אצבעות לחלק המסוכן שבה. לכן, המגן שהיה מורכב על המכונה לא הגן על התובע מפני פגיעה. אגמי לא סיפקה איפוא את המיגון המתחייב בסעיפים 37,39 ו-44 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל - 1970, המחייב גידור לבטח שימנע את התרחשות הסיכונים, דהיינו פגיעה וגרימת נזק גוף לעובד באי גידור לבטח של המכונה, הפרה אגמי חובתה כמעבידה לספק לתובע כלי עבודה בטוחים, כאשר אי הספקת אמצעי מיגון סבירים אשר יכולים היו למנוע את תוצאותיה של התאונה, מחדליה אלה של הנתבעת הם הקשר הסיבתי לפגיעתו של התובע. לפיכך נכשלה הנתבעת בגידור לבטח של המכונה ובכך הפרה את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה וחייבת היא לפצות את התובע בגין הנזקים שגרמו בתאונה הן מכח עוולת הפרת החובה החקוקה והן מכח עוולת הרשלנות. הרשלנות התורמת 58. טוענות הנתבעות כי באם היה התובע עושה שימוש נכון במגן ובשולחן הזחיח ולא היה שולח במתכוון את ידו מתחת למגן כאמור בחוו"ד ביקלס, ולא היה מבטל תפקידו של המגן שהורם מעל פני השולחן, דבר שאפשר חשיפת חלק מלהב המסור, לא היה נפגע. טוענות הנתבעות כי לו רצה התובע להזיז מקטע מנוסר בעוד המכונה פועלת יכול היה לבצע זאת בעזרת הדחפן, כאשר התאונה היא תוצאת הגשת העץ לניסור אל המכונה והוצאתו ממנה ע"י התובע בלא כל שימוש בכלי עזר. על כן טוענות הנתבעות התובע הוא שבהתנהגותו גרם באופן בלעדי ומכריע להתרחשות התאונה ורשלנותו התורמת בנסיבות אלו מגיעה כדי 60% לפחות. 59. הלכה פסוקה היא כי לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שארעה לו תוך ביצוע עבודתו. שכן המעביד הוא המופקד על העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו. העובדה שהמעביד נמצא מפר חובה חקוקה, מוסיפה משקל לנטיית בתי המשפט להחמיר עם המעביד בדין . ראה: ע.א. 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי פרחן, פד"י מ"א (4) עמ' 524, בע"מ 528-527. 60. אדגיש כי לא הוכח כי התובע שלח במתכוון את ידו מתחת למגן, אלא שזו החליקה לאזור המסוכן, אזור הלהב המסתובב במסור. 61. טעם נוסף אותו מציינת הפסיקה שלא להחמיר עם העובד מוסבר בכך, שבלהט העבודה עלול העובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לסיכונים. לא אחת, עובד נחפז ומבצע קיצורי דרך, להספיק ולהשלים את עבודתו במהירות, בין אם לפי דרישת המעביד ובין אם מיוזמתו. מטרתו היא טובת המעביד והעבודה, מבלי להדרש יתר על המידה לבטחונו האישי. דווקא אצל עובד טוב ומסור קיים הרצון לעשות מלאכתו היטב ולהשביע רצון המעביד, הכל תוך נטילת סכונים על עצמו, מבלי לשקלם ביישוב דעת. 62. התובע בענייננו, עבד לפי שיטת העבודה הנהוגה בנגריה. הוא עבד אצל הנתבעת עד התאונה משך שנתיים. הוא גילה חריצות והנתבעת הבטיחה לו קידום ושכר נוסף שהיה חשוב מאוד בעיניו שכן - עמד להנשא. התובע רצה לעשות מלאכתו היטב ובמהירות כדרישתה של אגמי ולמענה ובשירותה נפצע. 63. כאן נודעת חשיבותם של אמצעי המגן, הפיקוח ועריכת ההדרכה מצד המעביד. בקרה זו חיונית גם לגבי עובדים מנוסים ומיומנים. כפי שנקבע על ידי בית המשפט: "עלינו להביא בחשבון שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת". ע.א.: 4771/85 בוארון נ' עירית נתניה מ"ב (1) 415 425 מול אותיות ב' ג'. 64. עם זאת הנטייה שלא להחמיר עם העובד ולהמנע מלקבוע לחובתו אשם תורם אינה חלה, בנסיבות שבהן התנהגותו מגלה רשלנות ברורה ובולטת. במקרים כאלה נכון להטיל עליו אשם תורם מסויים. ע.א. 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה בע"מ נ' סמרי, פד"י מ"ו (4) 421 בעמ' 427 מול אות ד'. מובן הדבר כי משנמצא שיש להטיל אשם תורם על העובד, שיעורו יקבע במסורה. לעניין זה יש משמעות למקור שממנו נבעה הטלת האחריות. כאשר זו נתבעת על יסוד עוולת הפרת חובה חקוקה, מידת האשם העצמי פוחתת, באשר החובה הסטטוטורית קיימת גם - ואולי בעיקר - כלפי עובד העלול לחטוא באי זהירות. ע.א. 453/72 ג'רבי (קטין) נ' רשות הגנים הלאומיים, פד"י 72 כרך (1) 197 בעמ' 199 מול אות ג'. מכיוון שבענייננו הוטלה האחריות על יסוד עוולת הפרת החובה החקוקה, יש לבחון את משקל ההתנהגות עצמית של התובע, אם בכלל. 65. העובדה לפיה התובע היה עובד וותיק ואחראי-אינה פורקת את עול חובת הזהירות מהמעסיק. ראינו כי גם עובדים וותיקים ומיומנים חשופים לפגיעות. לכן חובת הזהירות של המעביד חלה גם לגביהם. לעיתים חובה זו חלה אפילו ביתר שאת, שכן יש להביא בחשבון שעובד וותיק, כגון התובע שביצע את אותה עבודה פעמים רבות, עלול ללקות בשיגרה קלוקלת ועתירת סיכונים. 66. במקרה שלנו, חובה זו חלה אפילו ביתר שאת. התובע עסק 5 שנים בנגרות, ועבד בנגריית אגמי במשך שנתיים בטרם התאונה, וכן עבד הרבה במכונת הניסור. התובע היה בעל נסיון של שנתיים בעבודה על המכונה עצמה ממנה נפגע. אולם נסיונו של התובע, היה בעבודה על המכונה ללא המגן שכן המגן הותקן על המכונה ואשר אותו הרים התובע, היה מגן חדש אשר הותקן אך מספר שבועות קודם ליום התאונה. התובע שביצע את אותה עבודה פעמים רבות, ללא המגן, קנה לעצמו את ההרגל לעבוד במכונה ללא המגן. ודווקא עובד כזה עלול ללקות בשגרה קלוקלת ועתירת סיכונים. מקרה זה דווקא נסיונו והוותק שרכש התובע על המכונה ללא המגן עמד לו לרועץ, וחייב באחריות מוגברת של הדרכה ופיקוח מצד אגמי. אי לכך אשם תורם מצד התובע, אין כאן, שכן אין לומר על התובע כי פעל ברשלנות. הוא פעל לפי שיטת העבודה הנהוגה באגמי, ולפי שיטה זו לא שוכנעתי כי השיטה הנהוגה באגמי כללה שימוש במגן ובדחפן. 67. מר שמואל אגמי, כפי שהוכח, לא הפעיל את מרותו כמנכ"ל, כדי לאכוף אמצעי זהירות על העובדים ועל התובע בכללם. מר שמואל אגמי כפי שהוכח, התיר לעובדים לפעול לפי שיקול דעתם ביחס לשימוש במגן של מכונת הניסור, ובכך כשל מלהפעיל את מרותו כמנהל כדי לאכוף אמצעי זהירות על העובדים, ובכללם התובע ואלו אם היה מודע למנהג שתפס שבת אצלם, להמנע מלעשות שימוש במגן. אי לכך אשם תורם מצד התובע אין כאן. 68. אין לומר על התובע כי פעל ברשלנות. הוא פעל לפי שיטת העבודה הנהוגה במפעל. התובע גילה חריצות כשהוא ממלא אחר המוטיב המניע והממריץ מצד אגמי והוא מהירות העבודה וההספק. התובע שידע כי שימוש במגן מעכב את העבודה בזמן כפול, עד ללא מגן כדי להמשיך ולהתקדם בעבודתו למען אגמי. בין אם ידע שהדבר טומן בחובו סיכון ובין אם לאו "עלינו לקחת בחשבון שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת". ע.א. 477/85 אפרים בוארון נ' עירית נתניה מ"ב (1) 415. 69. כאמור, מכונת הניסור הופעלה בעת שהמגן היה מורם. הרמת המגן לא גרמה לעצירת פעולת המכונה ולא מנעה הכנסת האצבעות לחלק המסוכן שבה. כאמור, אי התקנת מפסק שיפסיק את פעולת המכונה בהרמת המגן, מורה כי המכונה שתוך כדי עבודה בה נפגע התובע, לא היתה מגודרת כראוי ובכך הפרה הנתבעת חובה חקוקה כנדרש בסעיפים 44,39,37 לפקודת הבטיחות המטילים חובה של גידור מכונה לבטח. אמנם הותקן במכונה מגן מתכוונן אשר אמור למנוע גישה לחלקים מסוכנים, כל עוד המגן מכוון כהלכה, אך הוברר בפועל שהמכונה בפועל לא ענתה על חובה זו, על כל הסיכון הרב שהיה בכך לעובדים ליד המסור של המכונה. מכאן שבנסיבות המקרה אין מקום לקבוע כל אשם תורם לתובע. 70. סעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה, מטיל על המעביד חובה מוחלטת להתקין אמצעי גידור לבטח במובן זה שעל אמצעי ההגנה לתת בטחון מלא לעובד הבא במגע עם המכונה המסוכנת. ראה: ע.א. 248/87 קריכלי נ' אפ"ל בע"מ פד"י מ"ג (3) 507. במקרה דנן, אגמי לא התקינה אמצעי גידול לבטח, המונע לחלוטין את כניסת ידו של העובד לאזור הלהב כנדרש בסעיף 37 כאמור. 71. כאמור, כאשר מקור הטלת האחריות נקבע, על יסוד עוולת הפרת חובה חקוקה, כבענייננו, מידת האשם העצמי פוחתת באשר החובה הסטטוטורית קיימת גם - ואולי אף בעיקר - כלפי העובד העלול לחטוא באי זהירות. ע.א. 240/82 קריכלי נ' א.פ.ל. בע"מ פד"י מ"ג (3) 507, בעמ' 511-512. 72. התובע העיד כי ידו החליקה אל עבר המסור: "עבודתי התבצעה כך שבידי הימנית הגשתי את הלוח אל המסור כדי לחתוך ולנסר חתיכות קטנות שיתאימו למגירה וביד השניה הוצאתי את החתיכות שניסרתי, תוך כדי שהוצאתי את חתיכות העץ החליקה היד שלי לתוך המסור עצמו וכל שראיתי היה דם רב". (סעיף 7 לתצהיר ת/2 התובע). על עדותו זו לא נחקר התובע בחקירה הנגדית, אף לא בשאלה אחת, והיא נותרה על עומדה. לא היה זה מגע מכוון כתוצאה מהכנסת יד למקום מסוכן, אלא מגע מקרי, בלתי רצוני כתוצאה מהחלקה. פגיעה בלתי רצינית כזאת תוך החלקה אין בה משום רשלנות תורמת כלשהי. המגן או הגידור הנדרש בפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל - 1970, נועדו להגנה גם מפני פגיעה כזאת - גם מפני פגיעה רשלנות או מכוונת. גם אם לא ניתן לגדר את המכונה, לבטח אין זו הגנה למעביד, ועליו לפצות את העובד שנפגע. ע.א. 617/80 מכלוף גבאי נ' תע"ל פד"י ל"ו (3) 337. 73. בנתונים אלה - אין לייחס לתובע אשם תורם. הסיכון כולו נוצר ע"י אגמי ואין כל תרומה אוטונומית של רשלנות מצד התובע, אשר על כן יש לזקוף את מלוא האחריות לגבי התאונה לחובת הנתבעת. הנזק הנכות הרפואית 74. הצדדים הגיעו לידי הסכמה דיונית לפיה חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ד"ר ס. עמית, תשמש כחוות דעת רפואית יחידה בתיק, בכל הקשור למצבו הרפואי, ודרגת נכותו של התובע, ואילו חוות דעת המומחים מטעם הצדדים לא יהוו ראייה. 75. בחוות דעתו הרפואית מיום 15.10.00 קובע המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר ס. עמית כי התובע סובל מצלקת מכאיבה קטנה בכרית אצבע 2 יד שמאל, וקטיעה בגליל מרוחק באצבע 3 שמאל. מכאן קבע ד"ר עמית כי נכותו של התובע היא נכות רפואית משוקללת בשיעור 9.75% נכות לצמיתות כדלקמן: א. עבור הקטיעה בגליל המרוחק של אצבע 3 ביד שמאל - 5% נכות על פי סעיף 43 (3) ד'. ב. עבור הצלקת באצבע 2 - 5% על פי סעיף 75 (1) א-ב מותאם. 76. המדובר בנכות רפואית ברורה בשעור 5% עקב קטיעת גליל מרוחק בידו הבלתי דומיננטית של התובע, יד שמאל. אשר לנכות הנוספת בעטייה של הצלקת באצבע 2, קביעת המומחה היא כי הצלקת רוחבית 1 ס"מ, מכאיבה, הבליטה הטבעית של כרית האצבע החסרה והכרית שנותרה - רגישה ואינה מרופדת דיה. על כן אין מדובר בנכות אסטתית בלבד, כי אם בנכות רפואית ברורה בשיעור של 5%. 77. השאלה היא האם נכויות אלה חסרות השפעה כלשהי על עבודתו וכושר השתכרותו של התובע, היינו - שתיהן כאחת נכויות רפואיות בלבד - או שמא, בהתחשב במקצועו של התובע ובנסיבותיו האישיות, הנכויות הרפואיות באצבעות 2,3 משפיעות על הנכות התפקודית. הנכות התפקודית 78. עולה מחקירתו הנגדית של התובע כי תקופת אי הכושר שלו מעבודה היתה בת חודש לערך, עד 15.8.94 כפי קביעת מל"ל. לאחריה, חזר התובע לעבודה אצל אגמי בהיקף משרה מלאה, כנגר, באותו תפקיד אותו ביצע לפני התאונה, כעדותו: "ש. חזרת לעבודה בנגריה באותו תפקיד שעשית לפני התאונה. ת. נכון. אין לי ברירה, אני לא יודע לעשת משהו אחר. ש. במשך 3 שנים מהתאונה, עשית את מה שאתה יודע לעשות - לעבוד כנגר. ת. כן". (עמ' 9 שורות 29 - 31). 79. בחזרתו לעבודה אצל אגמי, לאחר התאונה, באותו תפקיד כנגר עבד התובע שוב עם אותה מכונה ממנה נפגע בזמן התאונה, שעה שביצע שעות נוספות, כפי שהוא עצמו מודה בביצוען: "ש. אני מציג לך את התלושים ואומר לך שאין אף יום שמצויין בו שעזבת את העבודה לפני הזמן כפי שאתה טוען, ולעומת זאת ברבים מהתלושים יש שעות נוספות. ת. לא יודע לבדוק את התלושים שלי...יכול להיות שעבדתי שעות נוספות. הייתי נעדר הרבה מן העבודה ואם אתה אומר לי שזה לא כתוב בתלושי המשכורת שלי, אני לא יודע להסביר למה." (עמ' 10 שורות 17-25). 80. אין לתובע הסבר, מדוע טענתו כי נעדר מעבודתו לא באה לידי ביטוי בתלושי השכר, נהפוך הוא, עולה מתלושי השכר שהוצגו כי התובע ביצע שעות נוספות רבות לאחר התאונה ולא נעדר כלל מעבודתו. (עמ' 10 שורות 10-30). טענותיו של התובע בתצהיר עדותו הראשית לאור תלושי השכר בדבר חזרתו בהדרגה לעבוד אצל אגמי או כי לא יכול היה מיד לעבוד כפי שעבד טרם התאונה עקב מגבלותיו אינן מתקבלות. 81. בחלוף תקופת אי הכושר הקצרה, התובע שב לעבודה סדירה אצל אגמי כלפני התאונה בלא כל מגבלות והמשיך בעבודתו כנגר מיומן עד ספטמבר 1997, במשרה מלאה. במהלך 1996, היינו לאחר התאונה, אף הוצע לתובע לשמש כמנהל עבודה באגמי אך התובע סירב לאחר שהתנאים שהוצעו לא נראו בעיניו. ברור כי לו היה התובע סובל ממגבלות כלשהן עקב התאונה לא היה מוצע לו להיות מנהל עבודה, והעובדה כי התפקיד הוצע לו, זאת כאמור לאחר התאונה, מחזקת את ההתרשמות כי לאחר התאונה שב התובע לעבודתו בלא מגבלות. 82. לעומת תלושי השכר כאמור, הוצג בבית המשפט מכתבו של מר אגמי למוסד לבטוח לאומי ת/2 (ה') מיום 29.12.94 בו מאשר מר אגמי: "לדעתנו תפוקת עבודתו פחתה לעומת כשהיתה לפני הפציעה, אינו עובד שעות נוספות כפי שהיה, לפני הפציעה, טוען שאינו יכול וקשה לו". 83. מר אגמי התבקש להבהיר וליישב את האמור במכתב למוסד לביטוח לאומי, עם עדותו כי היה מרוצה מעבודת התובע גם לאחר התאונה "אחרי הפציעה הוא עבד טוב כמו לפני הפציעה" (עמ' 29 שורה 19). למר אגמי לא היה הסבר מניח את הדעת: "אחרי שהוא התחיל לעשות בעיות בעבודה כמה חודשים לפני שפיטרתי אותו. פיטרתי אותו ב-1997". (עמ' 29 שורות 21-22). תשובתו זו של מר אגמי אין בה להסביר את הסתירה. 84. התובע פוטר מעבודתו בחברת אגמי ביום 1.9.97, לטענת אגמי בעקבות הפרת משמעת וללא קשר לתאונה. לטענת אגמי התובע סרב לקיים את הוראות המעביד, האט במתכוון את עבודתו, סירב לעבוד שעות נוספות, איחר לעבודה, לא השלים ימי עבודה מלאים, וזאת על פי עדות מר אגמי, מבלי שהעד קשר זאת לתאונה. לטענת מר אגמי הפרות המשמעת החלו לאחר שהתובע ביקש לבצע עבודות פרטיות בתוך מפעל אגמי וסורב. על פי המסמך שצורף לתצהיר התובע, הפסקת עבודתו של התובע היתה בגלל הפרת משמעת, ולא כטענת התובע עקב חיכוכים תוצאת מגבלותיו מן התאונה. 85. ניתן לראות באמור במכתב מר אגמי למוסד לביטוח לאומי את דבר השפעתה של הפציעה בתאונה, על כושר תפקודו של התובע בתקופה הסמוכה למועד התאונה. יש לזכור כי המכתב למל"ל נכתב כארבעה חודשים לאחר התאונה. לאחר זאת חזר התובע לתפוקת עבודתו כבתקופה שלפני התאונה, עבד שעות נוספות, ועבד כנגר מיומן לשביעות רצונה של אגמי אשר במהלך שנת 1996 אף הציעה לו לשמש כמנהל עבודה. במהלך שנת 1997 לאחר שהתובע ביקש לבצע עבודות פרטיות בתוך מפעלה של אגמי וסירב, החלו בעיות של הפרת משמעת, עד לפיטוריו, כאמור במכתב הפיטורין שהיו על רקע של הפרת משמעת. 86. מיד לאחר פיטוריו אצל אגמי, מצא התובע עבודה אצל אלבין רהיטים: "זה היה חודש בערך שישבתי בבית (עמ' 12 שורה 27). לאחר תקופת ניסיון הוחלט להעסיקו בחברה זו, בה הוא עובד מאז חודש נובמבר, ועד למועד הגשת סיכומי הנתבעת, ב-24.2.03. תקופה ממושכת של יותר משמונה שנים ברצף וללא הפסקות. 87. עסוקו של התובע באלבין רהיטים הוא בהובלת רהיטים, רהיטים מוכנים - מודלרים שנגרים מכינים במפעל אלבין, ומרכיב אותם אצל הלקוחות. אינני מסכימה עם טענת התובע כי עבודתו זו איננה עבודת נגרות אלא עבודת סבלות ונהיגה. צפיתי בקלטת שערך החוקר מטעם הנתבעת 2, ביום 18.7.01 ובה מעקב אקראי אחר התובע, במהלך המעקב נצפה התובע והוסרט כשהוא מבצע עבודה פיסית קשה הכולל נסיעה במשאית, סבלות של ריהוט מודלרי, הרכבתו בבית הלקוח, תוך שימוש בכלי עבודה. 88. כעולה מעדותם של אבי נידרמן ובן ציון לביא, שניהם מנהלים בחברת אלבין רהיטים, החברה בה עובד התובע כיום, מעדותם כמו גם מן הקלטת עולה כי התובע עושה עבודתו שהיא עבודת הרכבה והובלה אשר בה גם שימוש במסור עם להב מסתובב, וסחיבת ריהוט מודלרי להרכבה במשקל כבד, בצורה טובה ויעילה, כאשר הוא מומחה בה. (עמ' 21 שורה 23). מנהל המפעל בן ציון לביא שקיבל את התובע לעבודתו מציין כי הוא מרוצה מעבודת התובע כנגר - מרכיב. (עמ' 25 לפרוטוקול). ברור לכל וכעולה מן הקלטת, כי עבודת הרכבת הריהוט מצריכה מיומנות של נגר. 89. בחברת אלבין רהיטים עובד התובע, כששכרו הריאלי משתבח ביחס לשכרו עובר לתאונה, והוא מבצע בפועל שעות נוספות מדי חודש. התובע העיד כי שכרו ברוטו בחודשים האחרונים לפני עדותו בבית המשפט (מרץ 2002) היה סך 6,200 ₪, כאשר הוא ביצע 60 שעות נוספות לחודש (עמ' 13 שורת 10-11). מספרן הרב של שעות העבודה הנוספות מיוחס על ידו לשעות הנהיגה בשל המרחקים הארוכים שעליו לגמוא מדי יום. עם זאת עולה מעדות התובע כי הוא משתמש במסור לצורך חיתוך של לוחות עץ (עמ' 14 שורות 2-3) כאשר הוא מבצע ניסור וחיתוך עץ הן בנגרייה והן בשטח, כאשר בנוסף למסור חשמלי ידני קטן הוא משתמש בעת הרכבת הרהיטים בפטיש, צבת, מקצוע חשמלי וכלים שונים. 90. ראינו איפוא כי התובע יכול ומסוגל לעבוד כבר 8 שנים כאשר שכרו הולך ומשתבח, כעולה מתלושי השכר שהוצגו. עם זאת אין לומר כי התובע עובד כעובר לתאונה. 91. בסעיף 18 לתצהירו ת/2 מתאר התובע את עבודתו באלבין, בהשוואה לעבודתו הקודמת כנגר בנגריה: "באלבין אני מוביל רהיטים שבעקרם הינם ריהוט מודולרי ומרכיבו אצל הלקוח. עבודה מסוג זה אין בה דרישה לכל מומחיות, היא חסרת כל אתגר, אין אפשרות להתקדם בה, ואין בה בטחון כלכלי... אין לי כל אפשרות קידום. והנורא ביותר עבורי הינה העובדה כי אינני יכול לעסוק להתקדם ולשאוף למומחיות בתחום מקצועי כנגר". 92. ועוד מתאר התובע את תוצאות פגיעתו מן התאונה, בסעיף 20 לתצהירו ת/2: "אני נאלצתי להפרד לתמיד ממקצוע הנגרות, עלי להסתפק רק בעבודות ליד המקצוע, כל שכן אינני יכול להגיע למומחיות ועבודות עדינות ומיוחדות בנגרות. העובדה כי עלי להסתפק לתמיד רק בעבודה של מוביל רהיטים והרכבה מודולרית בלבד, גורמת לי דיכאון ומצוקה קשים ביותר ופוגעים בכל תפקודי אישיותי ופעילותי". 93. לשון אחר - אין עבודת הרכבת רהיטים מודולריים שהיא עבודה מונוטונית מגבילה כעבודת נגרות שיש בה מן היצירתיות, אפשרויות הקידום, המרחב וההצלחה. אפשר שמטעם זה יכולתו של התובע בעתיד להתמיד בעבודה מסוג זה תפגע, במיוחד בהתחשב באמור בנ/4 - אישר מפקד קצין רפואה ראשי שניתן ע"י משרד הבטחון המלמד כי התובע הוא בעל נתונים אישיים ירודים, סובל מנוירוזה המגבילה פעילות במספר תחומים (פוביות, כפיות ותגובות דיכאון). כך גם אני לוקחת בחשבון - כאמור באישור תשלום גימלת נכות מאת המוסד לביטוח לאומי ת/2 (ז') וכן נ/3; נקבע כי המל"ל הכיר בתאונה נשוא תיק זה כתאונת עבודה לתובע נכות לצמיתות בשיעור 19% שכן יש ליתן משקל לקביעת מומחי המל"ל. כלל הוא כי דרגת הנכות הרפואית לא תמיד משקפת לאשורה את הנכות התפקודית וכי את היחס בין שתי אלה, יש תמיד לבחון על פי נסיבותיו העובדתיות של המקרה, אופי ומהות הפגיעה, עיסוקו של הנפגע, גילו, יכולתו להסתגל למצבו, כושרו להשתקם וכדומה. ראה: ע.א. 584/84 מקלף נ. זילברברג, פד"י מ"ג (1) 138, 152. על יסוד כל האמור לעיל, דרגת נכותו הרפואית של התובע בשיעור 5% עקב קטיעת הגליל המרוחק ביד שמאל הלא דומיננטית. ובשיעור 5% עקב צלקות, הינן בעלות השפעה תפקודית בשיעור העולה במעט על שעור הנכות הרפואית. שכן, עולה בבירור מחומר הראיות כי הגם שהתובע מתפקד בעבודתו מזה 8 שנים כמוביל ומרכיב רהיטים ללא כל מגבלות, הוא אינו יכול לעבוד כנגר בנגרייה, לייצר רהיטים לעבוד בעץ להתקדם ולהצליח. על כן אני מעמידה את הנכות התפקודית של התובע בכושרו להשתכר ב-10%. כאב וסבל 95. בהתחשב בסבל הפיסי שסבל התובע בסמוך לתאונה וכאמור על ידו בסעיף 17 לתצהירו ת/2: "כתוצאה מהתאונה והפגיעה ביד אני סובל מכאבים חזקים ביד ומהגבלה בפעולת היד ובתפקודה. את העבודות העדינות בנגרות לא יכולתי יותר כלל וכלל לבצע. גם העבודות האחרות בוצעו תוך כדי כאבים קשים ובמשך זמן ארוך". אציין כי אין קביעה של המומחה הרפואי בדבר הגבלה בפעולת היד ובתפקודה ואינני קובעת זאת כממצא. 96. בהתחשב בסבל הפיסי שמלווה את התובע, במיחושים לאורך הזמן, לרבות בעתיד, ובשל הפגיעה האסתטית, ובגין הסבל שבפגיעה ביכולתו להמשיך ולעבוד כנגר מייצר בנגריה אני פוסקת לתובע בגין כאב וסבל סך של 60,000 ₪ לפי דרגת נכות תפקודית בשיעור 10% בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. הפסד השתכרות 97. התובע היה בחודש ימים של אי כושר מלא שאושר ע"י המוסד לביטוח לאומי. הבסיס לחישוב שכרו של התובע הינו שכרו ערב פציעתו ביום 13.7.94 בסך 4,712 ₪. סכום זה משוערך ליום מתן פסק הדין (2.11.03) הינו 7,653 ₪. על כן הפסד השתכרותו לעבר הוא הסכום המשוערך של שכרו ליום מתן פסק הדין בסך של 7,653 ₪. הפסד כושר השתכרות בעתיד 98. מקובל לחשב את הפסד השתכרותו בעתיד של עובד שכיר, לפי גיל פרישה מעבודה של 65. בית המשפט העליון מצא כי יש להתאים קביעה זו למציאות לפיה העובדים אשר אפילו מובטחת להם גימלת פרישה, מעדיפים להשאר ולהמשיך לעבוד במקום עבודתם. ע.א. 7942/99 עזבון אבני ואח' נ' ביטוח ישיר בע"מ פד"י נ"ח (2) 515 - 516. 99. ההלכה בו נקבעה כי ב"אין ראיות לסתור יחושבו הפיצוייים לפי גיל פרישה של 68. קביעת גיל הפרישה הצפוי למנוח היה שונה מהרגיל קביעת גיל פרישה של 68 מכילה בתוכה גם את האפשרות לפיה המנוח היה ממשיך בעבודתו גם בטווח הגילאים 65-70 כפי שאכן קיווה בקרב עובדים בגילאים אלה נזקקים הם לעיתים להמשיך בעיסוקם בהיקף משרה מצומצם יותר, דבר הגורר ירידה בצפי השתכרותם שנים. 100. בענייננו - התובע היה בעת פציעתו רק בן 24. מאחוריו היו 5 שנות עבודה בנגרות, התקדמות יפה, חריצות והתמדה, ויש על כן להניח בדרגה גבוה של סבירות כי בהמשך הזמן, ואלמלא התאונה, היה ממשיך לעבוד לפחות עד גיל 68. חישוב הפסד שכרו לעתיד: 101. תאריך התאונה: 13.7.94. התובע יליד 4.3.70. התובע יהיה ב-22.10.03 בן 33 שנים ושבעה חודשים. שכרו המשוערך ליום פסק הדין 2.11.03 בסך 7,653 ₪. = 10% X 21.48722007 X 12 חודשים X 7,653 ש"ח שעור מקדם היוון למשך שכרו המשוערך נכות תפקודי 35 שנים סך הפסד כושר השתכרותו לעתיד: 197,330 ש"ח. נכויים - תשלומי מל"ל 102. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המל"ל כפי העולה מנ/3, תעודת עובד ציבור של המל"ל, וכפי שהתובע מאשר בחקירתו (עמ' 14) הוא קיבל מן המל"ל כספים בעקבות התאונה, גם עבור אותו חודש בו לא עבד וגם מענק נכות. א. דמי פגיעה - סכום נומינלי 3,035 ₪ 21 שערוך מיום 14.8.94 ליום מתן פסק הדין 2.11.03 בסך של 7,054 ₪. ב. מענק נכות סכום נומינלי 36,655 ₪ ובשערוך מיום 6.3.95 עד יום מתן פסק הדין 2.11.03 ובסה"כ יש לנכות מכל סכום שיפסק לתובע סך של 84,844 ₪. דחיית חישובי התובע בסיכומיו 103. סכומי הפיצוי כפי שננקבו בסיכומי התובע מופרזים ובדרך כלל, כפי שאפרט להלן, ללא כל עיגון בחומר הראיות. הבסיס שנלקח לפיצוי התובע בגין הפסד שכר משולל כל יסוד, לאחר שהוא מניח שיעור של 40% תוספת שכר ממוצעת אותה היה מקבל התובע במהלך שנות עבודתו בשל קידומו המקצועי. רכיב עבודתו זה - שיעור של 40% תוספת שכר ממוצע בענף הנגרות לא הוכח. מאידך הוכח כי שכרו של התובע בנגרית אלבין הולך ומשתבח ושבח זה לא נלקח בחשבון בסיס הפסד השתכרות לעתיד. 104. אין להוסיף לתובע לפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר שכר חודש הפסקת עבודה בין פיטוריו אצל הנתבעת ועד תחילת עבודתו אצל אלבין שכן, קבעתי כי פיטוריו אצל אגמי היו בשל הפרעת משמעת ולא בגין תוצאות פציעתו בתאונת העבודה. 105. סכום פצוי של 100,000 ₪ שנתבע בגין סכנת היפלטות משוק העבודה, נתבע לראשונה בסיכומי התובע. סכום זה אינו רכיב נזק בר פיצוי, והינו סכום שלא הוכח באופן כלשהו, לא בראיה ישירה ולא בראייה עקיפה אלא נסתר באופן מפורש כי התובע זכאי לסכום פיצוי שכזה, שכן במהלך 8 שנים ויותר מן התאונה, התובע עובד ומתפקד באופן רציף באותו מקום עבודה בלא מגבלות, כאשר המנהלים מרוצים ממנו. במצב דברים שכזה - סכנת היפלטות משוק העבודה היא אפשרות תיאורטית, הצפוי המוקדים של התובע. 106. גם הסכום של 70,000 ₪ שנתבע בשל היזזקות התובע לאחרים בהכנת ריהוט לביתו, מעבר לכך כי אינו בגדר ראש נזק שניתן להיתבע, אף הוא אל הוכח באופן כלשהו. התובע לא הוכיח כי נהג לעשות בעצמו ריהוט לביתו, לא הוכיח כי בפועל אכן עשה ריהוט שכזה, וכן לא הוכח באופן כלשהו כי עשיה שכזו נמנעה ו/או תמנע ממנו עקב התאונה. הוכח כי התובע מסוגל ועושה פעולות נגרות. 107. גם הסכום הנתבע בגין נסיעות ועזרת צד ג' שנתנה לתובע, אף הוא סכום שנטען בעלמא. המדובר בנזק מיוחד, אשר יש להוכיחו כדבעי בקבלות וחשבוניות, והתובע לא הוכיחו באופן כלשהו. התובע לא צירף לתצהירו קבלה או מסמך אחר כלשהו המעידים על נזק מיוחד זה. סכום 108. נזקיו של התובע: כאב וסבל 60,000 ₪ הפסד שכר לעבר 7,653 ₪ הפסד שכר לעתיד 197,330 ₪ 264,983 ₪ בנכוי תגמולי מל"ל משוערכים סך של 84,844 ₪. התוצאה היא כי אני מקבלת את התביעה ודוחה את טענת הרשלנות התורמת. לאחר נכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי כשהם משוערכים ליום מתן פסק הדין 22.10.03, על הנתבעים 1-ו2, יחד ולחוד, לשלם לתובע כפצוי על נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה מיום 13.7.94 סך של 180,139 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין, 22.10.03 ועד התשלום בפועל. כמו כן מחייבת אני את הנתבעות 1,2, יחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% ובסה"כ סך של 36,028 ₪ בצירוף מע"מ, צמוד ונושא ריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין, 2.11.03 ועד התשלום בפועל. נזקי גוףמסורגדר