סעיף 7(א) לחוק הבנקאות קובע: "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי." ומכאן כי כדי שתתקיים הוראת הסעיף, צריך שיתקיימו היסודות הבאים: א. שירות של בנק ללקוח. ב. התניה של שירות זה. ג. התנאי למתן השירות הוא קבלת שירות אחר. ד. העדר קשר עסקי בין שני השירותים, שהאחד הוצב כתנאי לרעהו. להלן פסק דין בנושא סעיף 7(א) לחוק הבנקאות: א. מ ב ו א : 1. פסק דיני זה ניתן במאוחד בשתי תובענות שהדיון בהן אוחד, והנוגעות ליחסי בנקאי - לקוח, אשר התנהלו בין סניף עפולה של בנק לאומי לישראל בע"מ (אשר יקרא להלן: "הבנק") כנגד לקוחו, מר יובל דנינו (אשר יכונה להלן - "דנינו"), במסגרתם ניהל דנינו שני חשבונות עו"ש בבנק, כאשר במסגרת כל חשבון עו"ש נפתח חשבון פקדון ניירות ערך וכן ניתנו לדנינו אשראים שונים על-ידי הבנק. החשבונות התנהלו במחצית הראשונה של שנות ה- 90 - תקופה סוערת בשוק ההון, אשר ידע עליות ומורדות תלולים. היחסים בין הצדדים החלו בתחילת שנת 1993 - שנה בה שוק ההון נסק בצורה תלולה, המשכם במפולת ניירות הערך של חודש פברואר 1994, וסופם בגרעונות עתק שנצברו בחשבונותיו של דנינו, במהלכן של השנים 1994-1995, עד להגשת התביעות בשנת 1996. 2. דנינו, שהיה בתקופה הרלוונטית אדם צעיר, שאך זה השתחרר מצה"ל, ובכיסו סכום כסף לא גדול (לשיטתו 15,000 ש"ח), ביקש להשקיעו ולהפיק ממנו רווחים נאים. לטענתו של דנינו, הוא הושא ופותה להשקיע כספו בשוק ההון על-ידי פקידי הבנק, אשר נהגו, לטענתו, שלא כדין והניעוהו לרכוש ניירות ערך וקרנות נאמנות אשר לבנק אינטרס ישיר בהן - ובכך הביאוהו בסופו של דבר אל עברי פי פחת. 3. מאידך, טוענים פקידי הבנק, כי דנינו החזיק עצמו כמומחה בענייני שוק ההון, השקיע השקעות ספקולטיביות בעלות סיכון רב, תוך שהוא עוקב מקרוב מידי יום ביומו אחר התנהגות שוק ההון, ונותן הוראות קניה ומכירה אגרסיביות, תוך מתן הגבלות ("לימיט") בלתי סבירות. לשם כך התייצב דנינו מידי יום ביומו בסניף הבנק, משעות הבוקר ועד שעות אחרי הצהריים, ומנהל את עסקיו אלה מתוך הבנק. פעולותיו אלה של דנינו הצמיחו לו בתחילה רווחים נאים, ואף הצליח לרכוש, תוך זמן קצר של מספר חודשים, מכונית חדשה מדגם הונדה סיביק, מכספי רווחים ומימון הבנק, אך, רווחים אלה היו לו, בסופו של דבר, לרועץ, שכן פעילותו זו, שהיתה פעילות בסיכון גבוה, הביאה לקריסת עסקיו הפיננסיים, עם התמוטטות הבורסה. לטענת הבנק, כל פעולותיו אלה של דנינו היו על דעת עצמו, כאשר אין לייחס לבנק כל רשלנות או מעשה בלתי חוקי, שהיה בהם כדי להביא להפסדיו של דנינו. 4. כאמור, חשבונותיו של דנינו הפכו להיות דביטוריים, כאשר יתרות החובה שבהן עלו כמה מונים על יתרות הזכות. ביום 20.3.96, הגיש דנינו נגד הבנק תביעה בת.א. 1098/96. בכתב התביעה, שנוסח באריכות מרובה, פרש דנינו את טענותיו השונות כנגד הבנק, ובסיומו ביקש מבית המשפט, כי יצהיר, כי אינו חייב לבנק דבר בחשבונותיו נשוא התביעה, כי בית המשפט יצהיר כי הסכמי ההלוואות שנערכו בינו לבין הבנק בטלים ומבוטלים, וכל הנעשה מכוחם ו/או בעקבותיהם, בטל, ובנוסף ביקש לחייב את הבנק לשלם לו סך 75,000 ש"ח, וזאת בגין סכומים שהופקדו על-ידו בחשבונותיו בסך 50,000 ש"ח, בצירוף "ריבית בנקאית" חריגה "ו/או הפרשי הצמדה וריבית כחוק ובצירוף "עגמת נפש". ביום 26.5.96 הגיש הבנק תביעה כנגד דנינו, ובה תבע את פרעון חובותיו של דנינו כדלקמן: א. יתרת חוב בחשבון שיקים 76982/50 (במסגרתו נוהל ח-ן פקדון נ"ע מספר 76982/80) אשר יתרת החובה בו, נכון ליום 13.5.96, עמדה על-סך 255,125.89 ש"ח. ב. פרעון הלוואה על-סך 50,000 ש"ח, שניטלה ביום 26.1.94, ואשר יתרתה הבלתי מסולקת, עמדה, נכון ליום 13.5.96 - 50,464.90 ש"ח. 5. עליי לציין, כי כתבי הטענות מטעם שני הצדדים נוסחו באריכות רבה. כל צד העלה כלפי משנהו אין ספור טענות מטענות שונות, אלא שבמהלך ההתדיינות צומצמו וחודדו המחלוקות, כאשר טענות רבות נזנחו ו/או צומצמו. בנסיבות אלה, לא מצאתי לנכון לפרט בפסק דיני זה את מכלול טענות הצדדים, המשתרעות על פני עשרות עמודים, וחלף זאת, אתייחס לטענותיהם הסופיות, כפי שבוטאו בסיכומיהם בכתב. ב. יחסיהם של הצדדים: 6. חשבונו הראשון של דנינו, חשבון עו"ש שמספרו 76982/50, נפתח על-ידו עוד בשנת 1988 - קודם לגיוסו לצה"ל. עם שחרורו מצה"ל, בסוף שנת 92, או תחילת שנת 93, פנה דנינו לבנק וביקש, כאמור, יעוץ באשר להשקעת חסכונותיו בסך של 15,000 ש"ח. לטענתו, פנה לפקיד הבנק, מר רגב, על מנת שייעץ לו הכיצד להשקיע את חסכונותיו. כאמור בתצהירו: 6. מר רגב, הודיעני כי הדרך הבטוחה והמהירה להרוויח כספים הינה השקעה בקרנות נאמנות, נושא בו לא ידעתי דבר, אך מאחר והובטח לי כי ההפקדות הינן בטוחות ונעשות בליווי הבנק הרי ששוכנעתי להשקיע כספי זה בקרנות נאמנות של הבנק. 7. כמו כן כבר אז, למרות שלא ידעתי את המשמעות החוקית לעניין פנה אליי מר רגב והציע לי לקבל אשראי בריבית מצחיקה לאותה התקופה והכל בתנאי שאחתום על הוראות קבע לקרנות הנאמנות של הבנק." 7. מר רגב, אשר גם הוא העיד בפני מכחיש עובדות אלה. לטענתו, הוא לא היה כלל יועץ השקעות ולא התמצא בשוק ההון וכי: "מר דנינו יובל לא פנה אלי בבקשה לקבל ייעוץ בדבר אופן ההשקעה הטוב ביותר בסך של 15,000 ש"ח, ואני לא יעצתי לו להשקיע כספו בקרנות נאמנות." (סעיף 9ב' לתצהירו) 8. מן הראוי לציין, כי דנינו לא דק ולא ציין אילו ניירות ערך, או קרנות נאמנות רכש, אילו סכומים השקיע בקרנות נאמנות, מתי רכשם, ולא הביא כל נתון אחר, אשר ניתן יהא לזהות על-פיו השקעה כלשהיא בניירות ערך. מדפי החשבון, שצורפו כנספח ב' לתיק מוצגי הבנק, למדתי, כי בתחילת חודש ינואר 1998 עמד חשבונו ביתרת זכות של כ- 10,000 ש"ח (ר' דף 1/93) ובחודש 2/93 עבר החשבון ליתרת חובה עקב פעולה בבורסה על סך 11,983.65 ש"ח שנעשתה ביום 26.1.00 (ר' דף 2/93, 3/93) כאשר בהמשך, כל הפעולות שנעשו בחשבון נבעו בעקר מפעולות בבורסה, ומבלי שראיתי כל הפקדה כל שהיא של סכומי כסף בסך 15,000 ש"ח. ההפקדה הבסיסית הגדולה ביותר היתה על סך 8,838 ש"ח, ביום 4.1.93. דנינו נחקר על ידי ב"כ הבנק באשר לטענתו, כי הפקיד סך 15,000 ש"ח. בחקירתו זו, המופיעה בעמ' 3 לפרוטוקול, לא הצליח דנינו להצביע על הסכום של 15,000 ש"ח אשר הביא לטענתו, לשם תחילת הפעילות העסקית עם הבנק. לפיכך, לא נותר לי אלא לקבוע, כי דנינו לא הוכיח את טענתו, כי הביא, עם תחילת פעילותו, סך של 15,000 ש"ח, אשר שימשו לצורך תחילת פעילותו בשוק ההון. כל שהצלחתי לדלות מדפי החשבון, הוא כי דנינו ביצע השקעה ראשונית, בניירות ערך ביום 26.1.93, בסך 11,983.65, ש"ח וגם זאת מכספי אשראי שנטל מן הבנק, שכן הפעולה הביאה את חשבונו ליתרת חובה של 13,588.50 ש"ח (ר' דף 3/93). אציין, כי ביום 14.1.93 משך דנינו מחשבונו, סך 12,000 ש"ח בשיק, כך שהחשבון עמד ביתרת חובה עוד ערב השקעתו הראשונה בבורסה (ר' דף חשבון 2/93). 9. האמנתי למר רגב בעדותו בעמ' 35 (שורה 2) ועמ' 36 (שורה 13), כי הוא לא עסק בנירות ערך, ולא נתן לדנינו כל יעוץ בענייני השקעות. לא האמנתי לטענותיו של דנינו, שנטענו בסעיפים 5, 6 ו7- לתצהירו, כי מר רגב הוא אשר פנה אליו מיוזמתו וייעץ לו להשקיע את כספו בקרנות נאמנות. על-כן, משקבעתי, כי מר רגב לא יעץ למר דנינו לאילו אפיקים עליו להפנות השקעתו, הרי שממילא לא ננקטה פעולת שכנוע מצידו של מר רגב, בעטיה התפתה דנינו או הושא לרכוש קרנות נאמנות של הבנק. ואילו באשר לטענה המופיעה בסעיף 7 לתצהיר, באשר לקבלת אשראי בריבית נוחה לשם רכישת קרנות נאמנות, הרי דנינו לא הציג בפני כל מסמך הנוגע לנטילת אשראי זה. טענתו של דנינו, שאינה מגובה בנתונים של ממש, לא לגבי הסכומים ולא לגבי מועדי הנטילה, נתפשת על ידי כטענה מן השפה לפה, כאשר רואים אנו, מן החומר המצוי בתיק, כי אכן ניתנה לדנינו הלוואה אחת לשם מימון קרנות נאמנות, על סך 30,000 ש"ח, אך זאת במועד מאוחר יותר, בסוף חודש ספטמבר 1993 (ר' נספח כג'1 למוצגי הבנק). 10. יש לציין, כי מחודש ינואר 1993 ואילך, החל מר דנינו לפעול בשוק ההון. אין חולק על כך, כי לשם כך היה דנינו מתייצב בבנק מידי יום ביומו, כולל בשעות שבהן סניף הבנק נעול לציבור הרחב, וכי הבנק איפשר לו להתעדכן במסופי "קו מנחה", אשר בהם ניתן היה לצפות במידע מקוון ישיר על הנעשה בבורסה. על שהתרחש בתקופה זו, מעיד דנינו בתצהירו, כאילו פעל כמריונטה המופעלת על ידי פקידי הבנק. מן המפורט בתצהיר עולה כאילו הבנק הוא שהמליץ לדנינו ליטול מסגרת אשראי ולהגדילה, ללא כל בטחונות (סעיף 9), כאשר פקידי הבנק נוהגים בתיק ההשקעות כבשלהם (סעיף 10) ומנהלים אותו תוך שהם כופים עליו נטילת הלוואות גישור (סעיף 11). לטענתו, נתנו לו פקידי הבנק הרגשה של אישיות חשובה מאוד בבנק (סעיפים 14-21), ואגב כך נותנים לו המלצות לקניה ומכירה של ניירות ערך שלבנק עניין בהן, תוך שהוא סומך עליהם בצורה כמעט עיוורת, כעולה מבין שיטי התצהיר (סעיפים 14, 17, 22, 23). 11. כנגד עדותו של דנינו בתצהירו, עומדת עדותם של ארבעה מפקידי הבנק, וכן של דנינו עצמו בחקירתו שכנגד. מתצהיריהם של כל ארבעת פקידי הבנק עולה, כי דנינו לא נהג כלקוח הקטן והתמים. דנינו בילה את רוב עתותיו בין כותלי הבנק, כאשר הוא בעצמו, מרצונו החופשי ומיוזמתו הוא, נותן הוראות מכירה וקניה בבורסה לניירות ערך. (ר' סעיף 3 לתצהירו של מר מליחי). דנינו נהג להציג עצמו כמומחה בשוק ההון ולא הסכים לקבל ייעוץ מאיש, תוך שהוא נותן פקודות מכירה ורכישה במקביל בהגבלות (לימיט) בלתי סבירים, וכאשר פקודות המכירה לא בוצעו, עקב ההגבלות שנתן, ולעומתן בוצעו פקודות הרכישה, באופן שלא היה מקור למימון רכישות אלה, אלא על ידי הגבלה של יתרות החובה בחשבון העו"ש. (ר' סעיף 8 לתצהירו של מר מליחי בו הוא מעיד על מאפייני פעילותו של דנינו בשוק ההון). 12. במהלך שמיעת הראיות, הסתבר, כי אכן דנינו עצמו אינו כה תמים, וחסר הבנה, אשר הולך שולל על ידי פקידי הבנק כטענתו. הסתבר, כי אכן הגרסה, המופיעה בתצהיריהם של פקידי הבנק, היא הנכונה. למעשה, למדתי מפיו של דנינו עצמו, כי רוב רובן של טיעוניו, באשר להשאתו ופיתויו על ידי פקידי הבנק, אינן אלא סיסמאות נבובות חסרות תוכן של ממש. כך הסתבר, כפי שהערתי לעיל, כי גרסתו בקשר להשקעה הראשונית לא היתה מדויקת. דנינו עצמו הודה, לאחר שהוצגו בפניו המוצגים ת1/, שאינן אלא פקודות מכירה וקניה שניתנו על ידו באופן אישי, ללא יעוץ, כי הוא העדיף אופציות בעלות "מנוף גדול" (עמ' 5 שורה 19). הסתבר, כי דנינו היה מודע היטב לטיבן ולטבען של כתבי אופציות (עמ' 5 למטה). דנינו ידע היטב כי קרנות הנאמנות, שנרכשו על ידו, הן קרנות של הבנק, וכי פקידי הבנק הם עצמם שהודיעוהו על כך (עמ' 6 שורות 8-14). כן הסתבר, כי דנינו עצמו היה יושב אל מול מסכי המחשב של קו מנחה וכי למד בעצמו על התנהגות שערי המניות, תוך שהוא מגלה הבנה, חורגת מגדר הבנתו של אדם סביר מן הרחוב, בהתנהגות שוק ההון. אמנם גם במהלך חקירתו, ניסה דנינו להמלט ממתן תשובות מפורטות, והעדיף תשובות קצרות, שיש בהן מן הנסיון, לחמוק מהצגת התמונה המלאה, אך תמונה זו ברורה הינה: "שאלה: לא שיחקת פיפא 2000 ליד המחשב. תשובה: לא. כמו כולם ישבתי וראיתי. שאלה: מה ראית. תשובה: מה קורה בניירות. שאלה: מה רואים במסך. תשובה: רואים ניירות ערך. אם תבוא לבנק ותקבל שיעור כמו שקיבלתי תבין. שאלה: אם אני מסתכל על המסך הזה מה אני רואה. תשובה: מה עושים שערי המניות. שאלה: אני רואה רשימה של מניות. תשובה: כן. שאלה: רואים את השערים שלהם. תשובה: כן. מה הם עושים. שאלה: אני רואה עודף היצע או ביקוש. תשובה: מן הסתם. שאלה: איך אני רואה, בערך נקוב ובשקלים. תשובה: כן. שאלה: כשהסתכלת על המחשב הבנת מה רואים. תשובה: אחרי שלימדו אותי. שאלה: רוב הפקודות שלך הזרמת בשלב הלידר. תשובה: רובן הזרמתי בבוקר. בשלב הלידר. שאלה: רוב הפקודות היו בהיפוך מגמה למגמה שנסחרה בבורסה. תשובה: אין לזה קשר. זה לא נכון עובדתית. אני הגשתי את הפקודות בבוקר. באתי בסביבות 09.00 וישבתי עם מליחי ואחרי זה הגשתי את הפקודה. שאלה: הרבה מן הפקודות לא בוצע. רשום פג תוקף. מדוע לא בוצע. רואים בדפי החשבון שלך הרבה מאוד עמלות של ביטולי בורסה. איך היו כל כך הרבה ביטולים. תשובה: אם זה לא נקנה כנראה שהיה ביטול. שאלה: למה זה לא נקנה. האם הלימיטים שנתת היו לא ריאליים. תשובה: יכול להיות שלא היה מסחר באותו נייר או שהיה ביקוש באותו נייר ולא סיפקו אותו. אני נתתי הוראות בבוקר ולא יכולתי לדעת מה יקרה. שאלה: במשך היום היה קו מנחה ואתה ראית את המגמות. תשובה: אז לא היה מצב כזה. יכולת להגיש בבוקר וזהו. אם היה ביקוש לא יכולת לקנות כשיש ביקוש. שאלה: את אילן אחיך, הוא גדול ממך. תשובה: כן. בשנתיים. שאלה: גם הוא ניהל תיק בסניף עפולה של בנק לאומי. תשובה: כן. " (עמ' 6 שורה 14 עד עמ' 7 שורה 19) 13. לעומת עדותו של דנינו בתצהירו, אשר החלה לגלות סימני קריסה ברורים, הרי עדויותיהם בעל-פה של פקידי הבנק, אף חיזקו את האמור בתצהיריהם. וכך מעיד סגן מנהל הסניף, מר מליחי: "שאלה: תאר לבית המשפט את אופי השקעותיו של יובל דנינו. תשובה: נחשב כמשקיע מאד ספקולטיבי. הדגש הוא על מאוד, וזה על פי השיחה גם עם היועץ. שאלה: אתם נותנים אשראי שמשמש כבטוחה למשקיע ספקולטיבי. הרי זה לא כספו של כסף שלכם. תשובה: רק בחלקו היה כסף של הבנק. שאלה: למרות זאת נתתם אשראי על סמך השקעות ספקולטיביות כאלה. תשובה: אל תשכח שהיה גם רכב משועבד. ב. חלק מהאשראי ניתן בדיעבד לאחר שנתן הוראות, ואלה לא בוצעו, וכתוצאה מכך נכנס ליתרה דביטורית ונתבקשנו לאשר לפחות את האשראי הזה שמומש. " (עמ' 17 שורות 7-16) וכן: "אנו לא ניהלנו את חשבונותיו. הוא ניהל אותם." (עמ' 20 שורה 4). וכן: "...הוא לחץ לתת פקודות ממש בתום המסחר..." (עמ' 22 שורה 14). ואילו העד, יועץ ההשקעות, מר ישראל אוסטרמן, הדגיש בעדותו את אופי פעילותו העצמאית והספקולטיבית של דנינו. בסעיפים 2 ו3- לתצהירו הוא מעיד: "2ה. יובל דנינו לא נזקק ליעוץ שלנו; דנינו יובל לא היה צריך אותנו כיועצי השקעות אלא כמבצעים של הוראותיו, לכן גם הופנו חלק מהוראותיו לפקידי השקעות על מנת שיבצעו את הוראותיו. 3א. דנינו יובל ניהל בבנק פעילות ענפה בשוק ההון מרצונו החופשי ומיוזמתו הוא, תוך שהבנק מבצע את הוראות הקניה והמכירה המרובות שנתנו על ידו. 3ה. הפעילות האינטנסיבית של יובל דנינו התבטאה בפעילות השקעתית מרובה והעניין הרב שגילה. יובל דנינו הפך למשקיע מקצועי, הן מבחינת הבנתו את הפעילות בשוק ההון, והן מבחינת זה שהשקיע בכך את עיקר זמנו ועיסוקו. 3ו. יובל דנינו הכיר היטב את כל חוקי המסחר בבורסה, והיה משקיע ספקולטיבי, אשר השקיע את כל זמנו ומרצו בבורסה. דנינו יובל לא שאל את דעת היועצים לגבי קניה ומכירה של ני"ע, ואנו מעולם לא "בנינו" לו תיק ני"ע. פעמים רבות השיקול של דנינו יובל היה רמת הסחירות של מניה או אופציה. ככל שהאופציה או המניה היתה פחות סחירה (פחות סחורה צפה בשוק) כך האופציה או המניה היתה יותר אטרקטיבית עבורו. דוגמא לכך ניתן לראות באישור יתרות ל- 1993 שצורף לתיק המוצגים סומן "ו3-" ממנו עולה כי דנינו יובל החזיק מתוך כ- 195,000 ש"ח שווי תיק ניירות ערך כ- 160 אלף ש"ח באופציה אחת "בינאר אופ" בעלת סחירות נמוכה. כל שאר התיק מורכב מקרנות נאמנות אשר לא "הפכו" לאופציות." 3ז. יתרות החובה בחשבון הלקוח נבעו מפעילות מטעה במכוון של דנינו יובל, אשר היה מנצל את דקות המסחר האחרונות ואת הרצון הטוב של הפקידים, והיה לוחץ ומלחיץ בצורה אגרסיבית לקנות ני"ע בבורסה, ובמקביל למכור ני"ע מהתיק, במחירים לא מציאותיים - כך שפקודות הקניה היו מבוצעות, ואילו פקודות המכירה היו מתבטלות. תופעה זו ניתן לראות גם באמצעות הסעיפים הרבים של "ביטל ה. בורסה" בדף חשבון הלקוח החל מחודש מאי 1993." בעדותו בעל פה חזר מר אוסטרמן על עדותו באשר לאופי פעילותו העצמאית של דנינו (עמ' 21 שורה 23) וכי: "הוא לא היה מוכן לקבל יעוץ. הוא לעג לנו, הוא לעג ליועצים.... איני מחוייב לתת יעוץ אלא למי שרוצה, הבחור היה עצמאי לחלוטין ולא נזקק ליעוץ." וכן: "שאלה: האם יובל טען פעם שהוא מבין כל יכול במהלכי הבורסה. תשובה: כן. שאלה: כיצד הציג את עצמו. תשובה: כפי שאמרת. אני לא יודע אם המילים מדויקות, אבל אמר שבקיא ברזי הבורסה שיטות המסחר יותר מאשר היועצים המצויים בסניף." (עמ' 25 שורות 28-32). וכן: "הבחור היה בקי לחלוטין בחוקי המסחר, שיטות המסחר - ברזי הבורסה, מה שקורה בה." ... "מה יש לי לייעץ. איני צריך לייעץ לו, הוא אינו זקוק ליעוץ." (עמ' 26 למעלה). עלי לציין, כי ב"כ דנינו מייחס לעד זה דברים, אשר הוצאו מהקשרם באשר לידיעתו על אופי פעילותו של דנינו. העד העיד, בעמ' 28 למעלה, כי נודע לו בדיעבד על פקודות מכירה ורכישה בלתי מציאותיות. אולם בהמשך הסתבר, כי כיוון שבעת מתן ההוראות לא יכול היה לדעת את שערי המניות, נודע לו הדבר רק לאחר מכן, וכי כאשר נודע לו הדבר בדיעבד, הכוונה למחרת היום (שם, שורה 8). העד אוסטרמן מוסיף ומעיד, בתשובות לשאלות שנשאל, על אופי הפעילות האגרסיבי והמאוד ספקולטיבי, שנקט דנינו במתן הוראות במסחר בבורסה (ר' עמ' 29 לכל אורך העמוד). הוראות אלה ניתנו על ידי דנינו גם לאוסטרמן וגם לפקידים אחרים של הבנק. ואילו העד מר זאב מאיר מחרה - מחזיק אחרי מר אוסטרמן ומעיד גם הוא על אופי פעילותו של דנינו: "תשובה: אני לא טיפלתי בו בצורה ישירה. בלקוחות שאני מטפל, כוונתי במשפט שאומר שנוהג למכור ני"ע מהתיק במחירים לא מציאותיים, אני משיב, שמה שיכול לקרות, במצבים שאתה נותן הגבלות מחיר לניר מסויים ואם הפקודה לא תוספת, ניתן לראות זאת בדפי החשבון במספר הביטולים הרב." (עמ' 31 שורות 14-18) וכן: "שאלה: האם דנינו לחץ באופן אגרסיבי (לא פיזי) על מר ישראל לבצע פעולות שונות בבנק. תשובה: כן, הרבה פעמים כן, היו מגיעים בשעות מאוחרות, כיוון שזה היה מוגבל בשעות, ולא פעם היו לחצים כאלה לבצע את הפקודה עכשיו אחרת אתה מפספס אפילו שזה לא היה התור שלו." (שם, שורות 29-32). ועוד: "תשובה: אני לא יודע מבחינת הפקודות רק לאלה שהוא נתן לישראל. היו סיטואציות שבהן היה לחץ להשתמש במכשיר של קו מנחה המספק מידע על הבורסה, ואם מישהו הביט, גם לקוחות וגם פקידים ורצו לראות דברים מסוימים, אז דברים מהסוג האלה, התקבלו גם בצורה פיזי על ידי יובל." (עמ' 32 שורות 2-5) 14. מסקנתי הברורה הינה, כי דנינו, המציג עצמו בתצהירו כעלם תמים אשר יצא לרעות בין הזאבים (פקידי הבנק), אינו כה תמים כפי שהוא מעיד על עצמו. דנינו, החליט, כפי התמונה המצטיירת בעיני, להקדיש את חייו לפעילות אגרסיבית וספקולטיבית בשוק ההון. לשם כך, הוא לא נזקק ליעוצם של אחרים, ונראה כי נהג בהתנשאות ובזלזול כלפי פקידי הבנק. דנינו אינו קטין או אדם שהוכרז כלקוי בנפשו, ולפיכך ברור, כי אין פקידי הבנק זכאים, לא כל שכן חייבים למנוע ממנו את הפעילות שחפץ בה. נכון אמנם, כי הבנק נהנה מעמלות בגין פעילותו של דנינו, אולם יש לזכור, כי בבנק מסחרי עסקינן. פעילותו של הבנק מכוונת להפקת רווחים, ולא לשמש כאפוטרופוס ללקוחותיו שאינם חפצים בסיועו. שונה הדבר ממקרים, בהם פקידי הבנק משיאים או מפתים, לקוחות ליטול אשראי, על מנת להשקיעו בניירות ערך אשר לבנק אינטרס בהם. במקרה שלפנינו לא שוכנעתי כי דנינו פעל על פי השאה או יעוץ כלשהם מצד פקידי הבנק. העובדה שבין כל יתר ניירות הערך, שרכש דנינו, היו גם ניירות ערך שהבנק היה בעל עניין בהן, בצורה זו או אחרת, אין בה כדי לשנות את המסקנה, שכן שוכנעתי כי דנינו נהג, באופן מודע ומכוון ליתן עינו דווקא בניירות ערך בעלי רמת סיכון גבוהה במיוחד, מבלי לשעות לפקידי הבנק. 15. נראה כי דרכו של דנינו צלחה בראשית הדרך. כאמור, דנינו עצמו טוען כי כל חסכונותיו הסתכמו, שעה שבא לראשונה בשערי הבנק, בסך 15,000 ש"ח (וכקביעתי - אף פחות), והנה תוך פרק זמן קצר יחסית, של חודשים ספורים, תפח תיק השקעותיו, והגיע, בתום שנת 1993, כפי שמעיד בא-כוחו של דנינו, בסעיף 6 לסיכומיו בכתב, לסך 195,270 ש"ח, כאשר חובו של דנינו לבנק הסתכם, אותה עת, בסך 60,032 ש"ח. לכך, יש עוד להוסיף, כי למועד זה, אף רכש לעצמו דנינו מכונית חדשה בעלות של 74,000 ש"ח, כאשר כל הכספים מומנו מחשבון הבנק שלו. טוען ב"כ הבנק בסיכומיו, כי דנינו אף משך מן החשבון סך של 120,000 ש"ח, אולם לטענה זו לא מצאתי ביסוס בחומר הראיות, אם כי ברור, כעולה מדפי החשבון, כי דנינו משך מעת לעת סכומי כסף מן החשבון. העובדה כי פעילותו של דנינו בשוק ההון הניבה פירות נאים ביותר, בשיעור של כ- 10 שערים, מעידה רק על כך, כי פעילות זו היתה פעולה שנעשתה בשום שכל, ואין לומר כי עמד מאחוריה יעוץ לקוי, או רשלני, כטענת דנינו, וכי למעשה גם אם נעשו פעולותיו בשוק ההון על פי יעוץ של פקידי הבנק - הרי פעולות אלה אך טוב הביאו לו, ולו היה יודע לרסן עצמו - יתכן והיה שומר על פריו העצום של השקעותיו. 16. בסעיף 25 לתצהירו טוען דנינו: "מאחר וחשבוני נכנס ליתרות חובה גבוהות נמסר לי על ידי הבנק כי כדאי שאקבל הלוואות גישור בריביות נמוכות מאוד וכך אוכל להמשיך בפעילותי. הוחתמתי על 5 הלוואות גישור שונות בשנת 93 וכתנאי לאותן הלוואות גישור הייתי צריך להמשיך את פעילותי." נספח ב' המלמד על הלוואות אלה, לא הוצג בפני. עם זאת, לסעיף 6 לכתב הגנתו, הדן ב50 הלוואות גישור, צורפו מסמכים הנוגעים להלוואות שונות שנטל התובע, כאשר רק אחת מהן, על סך 50,000 ש"ח, מתייחסת להלוואה שניטלה בשנת 1993. מסתבר, כי למעשה כל שנטל דנינו בשנת 1993 היו שתי הלוואות בלבד. הלוואה אחת על-סך 50,000 ש"ח, ניטלה ביום 16.8.93, לצורך רכישת מכונית מסוג הונדה סיביק חדשה (ר' נספח יד' למוצגי הבנק, וכן סעיף 12 לתצהיר מר מליחי וכן עדות דנינו בעמ' 4). כמו-כן נטל דנינו הלוואה אחת בלבד, שאכן ניטלה לצורך רכישת קרנות נאמנות של הבנק על-סך 30,000 ש"ח, שניטלה ביום 22.9.93, כעולה מסעיף 11 לתצהירו של מר מליחי ונספחים כ"א למוצגי הבנק. שתי הלוואות אלה הינן ההלוואות היחידות שניתנו לדנינו על-ידי הבנק בשנת 1993. ההלוואה על-סך 50,000 ש"ח חודשה בתאריך 26.10.94 - לאחר מועד המשבר בשוק ההון - עת רכש לעצמו דנינו מכונית וההלוואה חודשה. אף ההלוואות על-סך 30,000 ש"ח חודשו פעמיים לאחר המשבר בבורסה (ר' סעיפים 11 ו12- לתצהירו של מר מליחי - והנספחים המצורפים שם). ההלוואות חודשו כולן בשנת 1994, כך שטענותיו של דנינו כאילו קיבל 5 הלוואות גישור בשנת 1993, אינן נכונות. 17. בשלב זה אעשה אתנחתא בתיאור יחסיהם של הצדדים ואציין, כי ענין הלוואות הגישור, אינו אלא דוגמא אחת מיני רבות לדרך הטיעון המופיעה בתצהיר העדות - תצהיר שרב בו המלל, אך כאשר מנסה אנוכי לקלף את קליפות המלל, על מנת להגיע לראיות של ממש, מגלה אנוכי כעין בצל יבש, המורכב גלדים - גלדים של מלל, ותוכן ראייתי - אין. 18. דוגמא נוספת, לחוסר הביסוס הראייתי שבתצהירו של דנינו, נוגעת לענין הבאת סך של 35,000 ש"ח והפקדתם בחשבון נפרד שנפתח על ידו. לטענתו, בסעיף 29 לתצהירו, נפתח חשבון נוסף, על פי עצת מר מליחי, לאחר נפילת הבורסה ובחשבון זה הופקד סך של 35,000 ש"ח. במהלך החקירה שכנגד, נדרש דנינו לשאלת מועד פתיחת החשבון והפקדת הסך האמור. הסתבר, כי החשבון נפתח ביום 11.10.93 - מועד בו עמדו רווחיו בשיאם, כך שהסתבר כי טענתו שהחשבון נפתח לאחר המפולת, בהצעת מר מליחי, נתגלתה כטענה שאינה נכונה. (ר' עדותו בעמ' 4). בהמשך החקירה, נסתבר לפתע כי: אמנם נפתח חשבון, לא הופקדו בו כספים הוא הוקפא ורק כשהחלה ההסתבכות הודעתי שיש לי חשבון קיים ובו הופקדו הכספים." (עמ' 4 שורות 16,17). הנה כי כן - ייחוס פתיחת החשבון למר מליחי, אינה אלא נסיון כושל ובלתי ראוי, לטעמי, להטיח בוץ במר מליחי, כאשר רואים אנו, בצורה ברורה, כי היוזמה להפקדת הכספים בו היתה של דנינו, כדבריו "הודעתי שיש לי חשבון". דנינו אף לא הוכיחני, כי הפקיד סך 35,000 ש"ח בחשבון זה, כטענתו, ולא הציג כל מסמך המעיד על הפקדה זו. והנה בהמשך עדותו, משמיע דנינו דברים תמוהים: שאלה: עכשיו אתה נזכר שהחשבון נפתח לפני ההסתבכות. תשובה: נכון ולא הופקדו בו כספים. אני לא זוכר למה הוא נפתח והוא נסגר תיכף ולא בוצעה בו פעולה. (עמ' 4 שורות 18-20) כל מילה נוספת מיותרת. 19. לאחר שנת 93, אשר היתה שנה טובה מאוד לתיק השקעותיו של דנינו ולמצבו הכלכלי בכלל, המשיך דנינו, בחודש ינואר 1994 להפיק רווחים, עד אשר באה מפולת הכספים של שנת 1994 וטפחה על פניו. גם בשלב זה, עדיין עמדו לרשותו של דנינו עתודת פקדונות, אשר מימושן עשוי היה להציל את השקעותיו. מסעיף 6 לסיכומי בא-כוחו של דנינו עולה, כי עוד ביום 31.8.94 היה מצבו הכלכלי של דנינו מאוזן - ואף היה לו עודף השקעות על פני חובותיו לבנק, כל זאת שעה שמכוניתו נשמרת בידיו. אך נראה כי דנינו, אשר למד פרק בהלכות ניהול תיק השקעות מניפולטיבי, המשיך בניהול הכושל של תיקו, בעצמו. לטענתו של דנינו: "יתרה מזאת, גם בעת הירידות החדות לא התריע מי מנציגי הבנק על הסיכונים בפניי והדבר היחיד שהוצע לי בכל הפעמים השונות בביקורי בבנק היה הלוואות גישור והסדרים שונים והכל על מנת שיימשך בחשבוני הפעילות העניפה בשוק ההון." (סעיף 37 לתצהירו). לא אדע מה מנע מדנינו לממש בעצמו את תיק השקעותיו. כעולה מעדותו של היועץ מר אוסטרמן, בעמ' 24 שורות 10-12, נמנע דנינו לממש את תיקו בעצמו וסירב להצעת פקידי הבנק למכור את השקעותיו: "תשובה: איזה סוג של יעוץ. מה לקנות הוא כבר לא יכול היה לקנות, כי הגיע לחריגות. הוא לא היה מוכן למכור, חלק מהבעיה מבחינת הפעילות, שהבנק ניסה ללחוץ למכור, והוא לא היה מוכן למכור, כי שערי המניות שהחזיק, ירדו." (עמ' 24 שורות 10-12 דנינו אף משכן את מכוניתו לבנק. בסוף שנת 1994, לאחר הנפילה הגדולה, אף הוסיף ורכש מכונית חדשה (ר' עדות מליחי, סעיף 13 לתצהירו) - כל זאת שעה שמצבו כבר לא היה איתן - ובכך גילה הוא עצמו חוסר אחריות, לגבי מצבם של חשבונותיו ונכונותו לפרוע אותם בטרם ישחקו כליל. לפי הנתונים המופיעים בסיכומי בא-כוחו של התובע, ניתן היה באותה עת למנוע את ההתדרדרות בחשבון - תוך מכירת פקדון ניירות הערך. כאשר התובע נותר עם מכוניתו ויתרת זכות. לא רק שהתובע נמנע מכך, אלא שאף את המכונית, אשר היתה משועבדת לבנק, העלים, ובכך גרם לפגיעה בבטחונות שעמדו לרשות הבנק. 20. כתוצאה מן האמור, נשחקו פקדונותיו של התובע עד דק, ומאידך תפחו חובותיו, אשר נשאו ריבית, עד כי הגיעו למצבם הנוכחי. ג. טיעוני הצדדים - דיון: 21. לא לחינם, הרחבתי בפרק העובדתי, הדן ביחסי הצדדים, תוך שאני קובע קביעות עובדתיות באשר לטיעוני הצדדים. כבר מעיון בקביעות העובדתיות, ניתן להבין כי טענותיו של דנינו כלפי הבנק, מחוסרות תשתית. חרף זאת, לא נמנע דנינו מלהעלות טענות שונות ומשונות כנגד הבנק וביניהן: א. הבנק נהג ברשלנות כלפיו בכך שנתן לו אשראי תוך ידיעה ברורה, כי לא יוכל להשיבו, ובכך הפר את חובת הזהירות כלפיו. ב. התניית שירות בשירות, בכך שניתנו לדנינו אשראים המיועדים לרכישת ניירות ערך של הבנק, תוך התניית שירות בשירות. ג. פעולה תוך ניגוד אינטרסים של פקיד הבנק, אשר השקיעו בעצמם בניירות ערך אלה, ובכך פעלו שלא בתום לב ותוך ניגוד אינטרסים. 22. הצדדים ניתחו באריכות בסיכומיהם, את השאלות המשפטיות הכרוכות בטיעונים אלה. דומני, כי לאור קביעותי העובדתיות, מתייתר הצורך לדון באריכות בטיעוניו של דנינו - שכן אלה מחוסרים כל תשתית עובדתית שהיא. 23. כפי שהערתי לעיל, בדרך כלל, חבים בנקים חובת זהירות כלפי לקוחותיהם. לבנקים אמצעים המקנים להם נגישות למקורות הידע, וכן מצוי בידם בפועל, מידע ואמצעים כלכליים, המקנים להם עדיפות על פני לקוח. על-כן, חויבו הבנקים, על פי הוראות החוק ופסיקת בתי המשפט, חובת זהירות יתירה כלפי לקוחותיהם, הנמצאים בעמדת מיקוח נחותה, וחסרים את אותם אמצעי הידע העומדים לרשות הבנקים. עם זאת, אין מקום לעשות הכללות, ולבוא ולומר, כי כל אימת שמתקיימת התדיינות בין בנק ללקוחו, הרי יש לקבוע כי הבנק הוא שהפר את חובותיו כלפי לקוחו, ובהתאם לחרוץ הדין לחובתו. ברור, כי כאשר פקידי הבנק משיאים לקוח ליטול אשראי יקר, שאינו זקוק לו, וכנגדו לפתוח תוכניות חסכון הנושאות תשואה נמוכה יותר, יהא מקום לומר, כי הבנק הפר חובתו כלפי לקוחו, אולם כאשר הלקוח עצמו, מיוזמתו, וללא יחץ נוטל הלוואות מהבנק והולך עימם להמר במאורת קלפנים - הרי עניינו של הלקוח הוא - ואת אשר קיבל מן הבנק - עליו להשיב. 24. אך גם אם תימא, כי אכן יועצו לדנינו עצות, על-ידי פקידי הבנק, להשקיע בקרנות נאמנות של הבנק, הרי כלל הוא, שהרשלנות בייעוץ אינה נמדדת לפי התוצאות שלאחר מעשה אלא לפי סבירותה בעת המעשה. בענין דומה, קבע בית המשפט העליון, שהעצה להשקיע דווקא בקרן של הבנק, ולא לפזר את ההשקעות, למשל, לא היתה רשלנות. וכך נקבע: "במקרה דנן, לא הייתה התרשלות בייעוץ שניתן על ידי סגן המנהל בכל אחת משתי ההזדמנויות שבהן ניתן. דובר בהשקעה סולידית בתקופה שבה הייתה תחזית, לפיה תימשך המגמה של עליית מדד הגבוהה מעליית שער הדולר. גם העצה שלא לצאת מההשקעה, כשהתברר שהדולר עלה יותר מצמודי המדד, לא הוכחה הרשלנות, שהרי מכירת איגרות חוב, בשעה שערכן בשוק יורד אינה דווקא החלשה סבירה. ייתכנו מצבים, שדווקא החלטה לחכות ולהימנע ממכירה תהיה ההחלטה הסבירה." (ע"א 22/85, חוגי ואח' נ. הבנק הבינלאומי, פד"י מ"א (4) 65) העובדה שהבנק פעל למען האינטרס שלו, תוך התעלמות מאינטרס הלקוח, אינה מספקת. יש להראות שפעולתו של הבנק אינה סבירה על פי קנה מידה אובייקטיבי. 25. הנטל המוטל בתביעה נגד בנק בעילת ייעוץ רשלני, אינו קל, מאחר והבנק אינו מבטיח ללקוח בעת מתן הייעוץ להשיג תוצאה מסוימת, אלא לנקוט אמצעים מסוימים לצורך מתן ייעוץ ראוי. על כן על הלקוח להוכיח כי אמצעי הזהירות שבהם נקט הבנק, לא היו מתאימים וכי עקב כך נגרם נזק (ראה בן אוליאל דיני בנקאות, חלק כללי תשנ"ו - 1996 (הוצאת המכון למחקר), עמ' 476). בפסק הדין בע.א. 22/85 אורן חוגי נ. הבנק הבינלאומי הראשון, פד"י מ"א (4) 65, נדון ענין דומה. כאן שיכנע פקיד הבנק את הלקוח, אשר חפץ בהשקעה סולידית, להשקיע בקרן נאמנות של הבנק. בית המשפט העליון קבע שלבנק יש אינטרס בקרן זו, אך נתן לעובדה כי לא נטען ולא הוכח כי השקעה בקרן זו היתה טובה פחות מהשקעה בקרן נאמנות אחרת. משידע הלקוח כי לבנק יש עניין בהשקעה בקרן, ולא נעלם ממנו דבר שהיה בו כדי להשפיע על החלטתו - הרי הוא לא יוכל להשמע לאחר מכן בטענה כנגד הבנק, כי היה לו (לבנק) אינטרס באותה קרן. כאמור, במקרה דנן, התרשמותם של פקידי הבנק היתה, כפי שגם התרשמותי, כי אכן דנינו ידע היטב - שוק ההון מהו, ידע להבחין בין "טוב לרע" או בין מניה ספקולטיבית למניה סולידית, ונתן עינו באופן מכוון דוקא במסוכן. במקרה כגון זה, אין מקום לומר, כי הבנק הפר חובת זהירות כלשהיא שחב כלפי דנינו, במתן יעוץ רשלני. 26. עוד אציין כי, כעולה מסיכומי דנינו, עולה כי לבנק לא היה מקום לחשוש, כי לדנינו לא יהיו האמצעים לפרוע את האשראי שקיבל, שכן בתקופה בה "שיחק" בשוק ההון, הרי שווי תיק השקעותיו והבטחונות שהמציא (2/3 ממחיר המכונית), היה בהם כדי לשמש בטוחה טובה להחזר ההלוואות והאשראי שנטל דנינו. 27. ובאשר להתניית שירות בשירות: סבורני, כי לא אטעה אם אומר, כי לאור קביעותי העובדתיות דלעיל, הרי למעשה לא הוכיח דנינו כי הבנק התנה מתן אשראים בנטילת שירות אחר מן הבנק, בניגוד להוראות סעיף 7 ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א1981-. המקרה היחיד בו ניתן ללמוד על התניה כאמור, מתייחסת להלוואה בת 30,000 ש"ח שניתנה בחודש ספטמבר 1993 לשם רכישת קרנות נאמנות. סעיף 7(א) לחוק קובע: "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי." ומכאן כי כדי שתתקיים הוראת הסעיף, צריך שיתקיימו היסודות הבאים: א. שירות של בנק ללקוח. ב. התניה של שירות זה. ג. התנאי למתן השירות הוא קבלת שירות אחר. ד. העדר קשר עסקי בין שני השירותים, שהאחד הוצב כתנאי לרעהו. הואיל וההלוואה ניתנה, לצורך רכישת ניירות ערך מסוימים, ניתן לומר, כי אכן ניתן שירות שהותנה בתנאי אחר, ובכך התקיימו לכאורה שלושת היסודות הראשונים של סעיף 7(א) לחוק. אולם סבורני, כי לא די במתן שירות בנקאי מותנה על ידי הבנק כדי שהסיטואציה תיכנס בד' אמותיה של הוראת סעיף 7(א), אלא יש לבדוק יוזמתו של מי משני הצדדים הביאה להתקשרות מותנית זו. המצב הקלאסי הינו מצב שבו לקוח מבקש מבנק הלוואה, או מסגרת אשראי לצרכים ברורים שלו, והבנק אכן נענה לפנייתו, אך מתנה את מתן האשראי בנטילת אשראי נוסף, אשר ישמש לפתיחת תוכנית חסכון - תוכנית אשר ללקוח אין בה כל צורך. שונה המצב במקרה בו פונה לקוח לבנק ומבקש שירות בנקאי לצורך מיוחד, כגון רכישת מכונית או דירה. במקרה כגון זה, יסכים הבנק ליתן את האשראי המבוקש, ובלבד שהנכס ישועבד לבנק. במקרה זה, השירות אמנם מותנה הינו, אולם לא בקבלת שירות אחר. ועל כן אין התנאה אסורה. בניגוד לשתי דוגמאות ברורות אלה, הרי במתן אשראי לרכישת קרנות נאמנות, מתקיים מצב של שעטנז, מחד גיסא - אין הבנק נוקט אילוץ כלפי לקוח במצוקה הזקוק לאשראי, ומתנה זאת בקבלת אשראי נוסף לצורך פתיחת תוכניות חסכון; ומאידך גיסא ניטל השירות, על מנת שישמש במישרין לנטילת שירות אחר. אלא שלצורך נטילתו של שירות זה, לא היתה פנייה נפרדת לקבלת שירות אחר. סבורני, כי אבן הבוחן לקביעה, האם הותנה מתן שירות בנטילת שירות אחר, אמורה להיות השאלה, האם הלקוח מעונין היה בקבלת שירות אחד בלבד, וכתנאי לקבלתו נאלץ לקבל שירות אחר, או שמא פנה לבנק וביקש מראש את קבלת שני השירותים כאחד, כעסקת חבילה. כאשר הלקוח פונה לבנק ומבקש את שני השירותים גם יחד, יכול הבנק להעתר לבקשתו במקשה אחת, או לדחותה במקשה אחת, או להסכים רק למתן שירות יחיד. העובדה שהבנק נעתר לבקשה, ומוכן ליתן ללקוח את שני השירותים גם יחד, על פי הצעתו של הלקוח, אין זה כדי ללמד, כי הבנק התנה מתן שירות בשירות, אלא הסכים ליתן שני שירותים גם יחד במסגרת עסקת חבילה אחת. על-כן אין לומר, כי במקרה דנן נתבקש שירות אחד בלבד על-ידי הלקוח, שכן דנינו עצמו חפץ בקבלת שני השירותים גם יחד, כעולה מטופס הבקשה למתן הלוואה - נספח כ"א לתיק מוצגי הבנק. דנינו לא טען, וממילא לא הוכיח, כי ביקש רק הלוואה, או כי ביקש רק לרכוש קרנות נאמנות, וכי הבנק התנה מתן שירות זה בקבלת השירות האחר. על-כן דחיתי את טענתו של דנינו באשר להתניית שירות בשירות. 28. פרט לעניין נטילת ההלוואה ע"ס 30,000 ש"ח, לא מצאתי בטיעוניו של דנינו, כל טענה אחרת על שירות מותנה שניתן על ידי הבנק, ולמעשה מתייחס בא-כוחו של דנינו, בסעיפים 36-45 לסיכומיו, באופן כללי לנטילת אשראי לשם רכישת קרנות הבנק, מבלי לפרט כל עסקאות שהן, אשר כנגדן מלין דנינו. 30. נותרה הטענה האחרונה הנוגעת להשקעת נציגי הבנק בבורסה. אם גם אכן נכונה הטענה, לא אדע מה נפקות לה לענין יחסי הצדדים בתביעה שבפני. אציין אף, כי טענה זו לא נטענה בכתבי טענותיו של דנינו. בתצהירו של התובע, הוא מתייחס להשקעותיו הפרטיות של מר מליחי. זה השקיע 10,000 ש"ח לדבריו (עמ' 13 שורות 7-8). יתכן, כי מליחי הראה לתובע את הוראותיו באשר להשקעותיו אלה - אך כאמור, כבר ראינו, כי התובע נקט יוזמה עצמאית לחלוטין משל עצמו בהשקעותיו, וגם אם השקעותיו של מר מליחי היו לנגד עיניו, הרי עדיין אין בכך כדי ללמדנו, כי הליכה בעקבות השקעותיו של זה, היה בהן כדי לפגוע בתובע, ולגרום לו לנזק. התובע לא ציין מה היו רכישותיו של מליחי, והאם רכישות של אותן ניירות ערך גם על ידו גרמה לו לנזק. לא די הדבר, כי דנינו יטען כי פקיד הבנק נהגו שלא כדין - אלא עליו להצביע על נזק ספציפי, שנגרם עקב פעילות זו. כאמור, דנינו לא השכיל להצביע על כל נזק. ד. סוף דבר: 31. העובדות המפורטות בפסק דיני זה לעיל, מלמדות כי דנינו בחר לעצמו, מרצונו החופשי, כדרך חיים את ה"הימור" ב"קזינו הלאומי" הלא הוא הבורסה לניירות ערך. דנינו הקדיש עצמו למלאכה זו, למד את הנושא היטב, וסיגל לעצמו אורח חיים הולם, תוך שהוא מדיר עצמו מכל מלאכה אחרת. נראה, כי ההצלחה בתחילת דרכו, סחררה את ראשו של דנינו, והביאתו עד כדי מנהג כגביר ושוע, אשר אינו מוכן להאזין לקול התבונה, ולהתעלם מכל יעוץ שניתן על ידי פקידי הבנק. כדרכו של עולם, נוטות כפות המאזניים פעם מעלה ופעם מטה. משקיע נבון, מטה אוזן לעצות יועצי ההשקעות, ומפזר השקעותיו באופן סולידי, כך שאלה תעמודנה לו אף בימי סגריר. לעומתו, מהמר פזיז, השואף להתעשר במהרה, בוחר לעצמו את אותן השקעות מסוכנות, אשר תנודותיהן חדות, הן כלפי מעלה והן כלפי מטה. כאשר כפות המאזניים נוטות כלפי מטה, בימי סגריר, עלול משקיע מסוג זה לצאת וידיו על ראשו. כך נהג דנינו, מרצונו החופשי, ומצא עצמו עם תיק השקעות שנשחק עד דק. כאשר ראה דנינו, כי עסקיו שוקעים, לא מיהר לממש את השקעותיו ולהציל את אשר ניתן להציל, ובכך גרר עצמו למצולות ההפסד. לא פקידי הבנק הם שגררוהו לידי מעשים אלה, ואין כל סיבה כי הבנק יישא בהפסדיו של דנינו. 32. הבנק העניק לדנינו אשראים, הן בהלוואות לרכישת מכונית וניירות ערך, והן משיכות יתר. כספים אלה שימשו את דנינו, ועל דנינו להשיבם לבנק. בתצהירו של מר מליחי, יש משום ראיה לחובותיו של דנינו - חובות אשר דנינו עצמו, אף בתביעתו הוא, מודה בקיומן. על-כן, יש לחייב את דנינו בסכומי התביעה כמפורט בתביעת הבנק ולדחות את תביעתו של דנינו. 33. לפיכך הנני קובע כדלקמן: א. תביעתו של דנינו בת.א. 1098/96 נדחית. ב. התביעה בת.א. 1688/96 מתקבלת במלואה. דנינו ישלם לבנק סך 305,598.79 ש"ח, בצירוף ריבית שנתית מצטברת קונטוקורנטית מידי 3 חודשים בשיעור 26.8%, אשר תשתנה מעת לעת, כפי שיהא נהוג אצל הבנק בחשבונות עו"ש חש"ק החל מיום 1.4.96. הריבית תצטרף לקרן מידי שלושה חודשים או בכל תקופה אחרת, כפי שיקבע על ידי הבנק בהתאם להסכם תנאי האשראי. אישור פקיד הבנק באשר לשינויים בשיעורי הריבית, המועד ואופן צבירתה ישמש ראיה מספקת. ג. דנינו ישלם לבנק את הוצאות המשפט שנשא בהן ובנוסף ישלם שכר טרחת עורך דין בשיעור 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בנקאותבנקהתניית שירות בשירות