זכאות להפרשי פנסיה תקציבית הנשיא ס' אדלר 1. לפנינו ערעורים מטעם שני הצדדים (ע"ע 300189/97; ע"ע 300218/97) על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט לובוצקי; תב"ע נה3-330/), שבו נקבע כי אין לבטל הסכם פשרה שנעשה ביום 13.7.1988 בין סולל בונה בע"מ (להלן - סולל בונה) לבין מר פנחס יאיר (להלן - הסכם הפשרה) וכי על סולל בונה לשלם למר יאיר פיצויי פיטורים בסך 32,345 ש"ח. לאחר שמיעת הערעור הגיש מר יאיר בקשה להיות מיוצג על-ידי עורך-דין עודד קלמרו. בא-כוחה של סולל בונה התנגד לבקשה בטענה, כי הדיון בערעור הסתיים. אב-בית-הדין החליט לקבל את בקשתו של מר יאיר להיות מיוצג והרשה לבאי-כוח הצדדים להגיש השלמת טיעונים בכתב. 2. עובדות המקרה בתמצית הן: פנחס יאיר עבד שנים רבות בחברת סולל בונה עד לפיטוריו במסגרת פיטורי צמצום בהתאם להסכם קיבוצי מיוחד מיום 19.5.1986, המוכר גם כ"הסכם הברפלד" (להלן - "הסכם הברפלד"). ביום 31.7.1986 נשלחה למר יאיר הודעה בעניין פיטוריו. מר יאיר לא השלים עם עובדת פיטוריו והגיש ערר מכוח הוראות "הסכם הברפלד" ל"ועדה לערעורים של ועדי עובדי סולל בונה לפרישת עובדים". החלטת הוועדה מיום 10.9.1986 הייתה כדלקמן: "הועדה החליטה על פרישתו לפנסיה תקציבית בשיעור של 70%, וכן לשלם לו 50% מהמענק של 10 ימים בעבור כל שנת עבודה בחברה". מר יאיר לא השלים גם עם החלטה זו והגיש תובענות רבות בבתי-משפט שונים. בתגובה לכך לא שילמה סולל בונה את התשלומים שנקבעו בהחלטת הוועדה ופנתה ליושב-ראש הוועדה בבקשה שיבהיר את החלטתה. ביום 24.9.1986 מסר יושב-ראש הוועדה את תשובתו כדלקמן: "החלטת הועדה מיום 10/9/86 בעניין הוצאתו של הח' יאיר פנחס לפנסיה תקציבית, לפנים משורת הדין ובתנאים מועדפים, נתקבלה בשעתה, כחלופה לדרישתכם לפטר את הנ"ל לאלתר מן העבודה, לפי התנאים המקובלים בחברה. ברי אפוא, שהועדה אכן רואה בהפסקת ההליכים המשפטיים שמנהל העובד נגד החברה - כתנאי נוהלי וגם מוסרי לביצוע החלטתנו האמורה". חודשים רבים חלפו, מר יאיר לא ויתר על התובענות שהגיש והמשיך להגיש תובענות וסולל בונה לא שילמה לו. סולל בונה הציעה למסור את הסכסוך לבוררות, ולאחר משא ומתן בין הצדדים נחתם ביום 13.7.1988 הסכם פשרה בין מר יאיר לבין סולל בונה, ובו נקבע כי מר יאיר יקבל פנסיה תקציבית מסולל בונה עד אשר יגיע לגיל הפרישה כאשר יהיה זכאי לפנסיה מקרן "נתיב"; סולל בונה תשלם את ההפרשות הסוציאליות, כולל ההפרשות לקרן נתיב, לתקופה שבין מועד הפיטורים לבין מועד החתימה על הסכם הפשרה; סולל בונה תשלם למר יאיר מענק מיוחד ושני מענקי פרישה בסכום כולל של 23,178.82 ש"ח. כמו כן נקבעה "דרגת הפרישה" של מר יאיר בהסכם. מר יאיר הצהיר, מצידו, כי אין לו תביעות נוספות וכי ההסדר הוא הסופי ובא לסלק את כל תביעותיו כנגד סולל בונה וכי יבקש מבתי-המשפט שבהם הגיש את תביעותיו, לדחותן. סולל בונה שילמה למר יאיר את הנקבע בהסכם הפשרה, ומר יאיר פנה לבית-הדין האזורי כדי לתת תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה ולדחות תובענות שהגיש. ביום 14.8.1988 החליט בית-הדין האזורי בירושלים (הרשם כליף, בתוארו דאז; תב"ע מו1-229/ ואח') לתת תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה שצורף לבקשת מר יאיר בכך שדחה 31 תובענות של מר יאיר נגד סולל בונה. עם זאת המשיך מר יאיר להגיש תובענות לבית-הדין. לאחר מכן הגיש מר יאיר תביעות לרשות השיפוט של ההסתדרות וכאשר הן נדחו פנה גם לבית-הדין האזורי. שם ביקש ימי מחלה בלתי מנוצלים, סכומי כסף נוספים על אלה שקיבל בהסכם הפשרה וכן ביטול חלקי של הסכם הפשרה. כל התביעות נדחו על-ידי בית-הדין האזורי וערעורו של מר יאיר לבית-דין זה נדחה גם הוא (תשן61/, 47, 3-41, לא פורסם, ניתן 14.6.1990). ביום 10.7.1995, ימים מספר פחות משבע שנים לאחר חתימת הסכם הפשרה בין הצדדים, הגיש מר יאיר את התביעה המצויה ביסוד הערעורים שלפנינו ובה ביקש פעם נוספת לבטל את הסכם הפשרה. ערעורו של מר יאיר 3. נימוקי בית-הדין האזורי: בית-הדין האזורי בתל-אביב דחה את התביעה לבטל את הסכם הפשרה מהטעמים האלה: התביעה הוגשה שנים רבות לאחר החתימה על הסכם הפשרה וביצועו על-ידי סולל בונה, אשר שילמה למר יאיר את הפנסיה התקציבית החל ממועד החתימה על הסכם הפשרה וכן את התשלום החד-פעמי; מר יאיר לא החזיר, ולא הציע להחזיר, את התשלומים שניתנו לו בעקבות ההסכם; אין פגם בהסכם הפשרה ואין טעם המצדיק ביטולו, ועל מר יאיר לכבד את התחייבויותיו; בהסכם הפשרה הסכים מר יאיר כי אין לו תביעות נוספות כנגד סולל בונה. על כך הוגש ערעורו של מר יאיר. הכרעה בעניין ביטול הסכם הפשרה והפרשי פנסיה תקציבית לתקופה שבין הפיטורים לחתימת הסכם הפשרה 4. מר יאיר טען בפנינו, כי תביעתו עניינה ביטול הסכם הפשרה וקבלת הזכויות שנקבעו ב"הסכם הברפלד". לחלופין טען, כי אפילו אם הסכם הפשרה תקף, הוא זכאי להפרשי פנסיה תקציביים לתקופה שבין הפיטורים לחתימת הסכם הפשרה. הטעם לטענותיו של מר יאיר הוא כי אין תוקף לוויתור העובד (בהסכם הפשרה) על זכויות שנקבעו בהסכם קיבוצי ("הסכם הברפלד"). העתירה לביטול חלקי של הסכם הפשרה נדונה בבית-דין זה, בפסק-הדין הקודם בין הצדדים (תשן61/, 47, 3-41), שצוין לעיל. שם נאמר: "המערער [מר יאיר] טוען כי חתם על הסכם הפשרה תחת לחץ ומחוסר ברירה. תמימי דעים אנו בעניין זה עם הדברים שנאמרו בפסק-הדין שבערעור (תב"ע מט2-71/, בע' 3), כי המערער לא היה חייב לחתום על ההסכם, וכי אין בסיס לטענתו כי ההסכם נחתם תחת לחץ. עם זאת, יש לשוב ולומר כי טענה זו מקומה בתביעה לביטוח ההסכם, ולא בתביעותיו אלה של המערער... ...יש לדחות את ערעורו של המערער הן משום מעשה בית-דין, והן בשל הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים...". אין מקום לדון בנושא פעם נוספת ומטעם זה יש לדחות את ערעורו של מר יאיר. לנימוק זה יש להוסיף את הנימוקים של בית-הדין האזורי. זאת ועוד, אין מקום לבטל את הסכם הפשרה אשר אושר על-ידי בית-דין אזורי ובוצע כשבע שנים על-ידי סולל בונה או לשנותו. 5. אינני מסכים עם דעתה של חברתי השופטת ברק, כי הצדדים שינו את התנאים שנקבעו בהסכם הקיבוצי ("הסכם הברפלד") או שלא היו רשאים לשנות את התנאים שנקבעו בהחלטת המקורית של הוועדה. לדעתי, הצדדים לא שינו את הוראות ההסכם הקיבוצי אלא את התנאים שנקבעו בהחלטת הוועדה, שניתנה מכוח ההסכם הקיבוצי. בהסכמה רשאים הצדדים לשנות את התנאים שנקבעו בהחלטת ביצוע של ההסכם הקיבוצי בהתחשב בנימוקים האלה: (1) לא הוכח כי מר יאיר קיבל פחות בהסכם הפשרה ממה שהיה אמור לקבל על-פי "הסכם הברפלד"; (2) שני הצדדים הפרו את החלטת הוועדה: מר יאיר בכך שהגיש תביעות רבות נגד סולל בונה, וסולל בונה בכך שלא שילמה למר יאיר את הפנסיה התקציבית. במצב כזה הצדדים היו רשאים להחליט על ניהול משא ומתן לסיים את הסכסוך ביניהם; (3) מר יאיר ביקש מבית-הדין האזורי לתת תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה. אשר ל-Reading in, אין מקום במקרה דנן כי בית-הדין יחליף את ההסכם המוסכם על הצדדים בהוראה שלדעתו היא הנכונה והצודקת. אפילו בעת הדיון שלפנינו דחה מר יאיר את התנאי שבית-הדין מתבקש לאמץ. כמו כן לא הוכח כי הסכם הפשרה נוגד את טובת הציבור או נעשה בחוסר תום-לב. 6. עלינו להוסיף, כי לא נחה דעתנו מהתוצאה, אך היא בעיקר תוצאה מהתנהגותו הלא הגיונית של מר יאיר. לפיכך המלצנו לבעלי-הדין, בעת הדיון ובישיבת פשרה שהתקיימה בלשכתו של אב-בית-הדין, כאשר עורך-דין קלמרו ייצג את מר יאיר, כי סולל בונה תשלם למר יאיר לפנים משורת הדין את הפרשי הפרישה כפשרה נוספת המיועדת לסיים את כל הסכסוכים ביניהם. מר יאיר לא קיבל את ההמלצה, אולם על-אף תוצאות פסק-דין זה אנו חוזרים על המלצתנו לסולל בונה לקבל את הפרשה הנוספת, בתנאי שתתקבל גם על-ידי מר יאיר. ערעורה של סולל בונה הכרעה בעניין פיצויי הפיטורים 7. בית-הדין האזורי חייב את סולל בונה לשלם למר יאיר פיצויי פיטורים בסך 32,345 ש"ח (להלן - סכום הפיצויים). על כך הגישה סולל בונה ערעור, ובו ביקשה לבטל חיוב זה. ברוב הגינותו הסכים מר יאיר כי אינו זכאי לסכום זה וכי דין הערעור להתקבל. אף אנו סבורים כי יש לקבל את ערעורה של סולל בונה בנקודה זו, באשר פסיקתו של בית-הדין האזורי בעניין יסודה בטעות: לאחר החלטת ועדת הערעורים על-פי "הסכם הברפלד", כאשר מר יאיר עמד על טענותיו כנגד הפיטורים והגיש עשרות תביעות נגד סולל בונה, החליטה סולל בונה לפטר את מר יאיר לפי התנאים שנקבעו בחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג1963- ושילמה לו פיצויי פיטורים כחוק. אולם מר יאיר החזיר את הסכום לסולל בונה בטענה כי לא פוטר ואינו זכאי לפיצויי פיטורים, ולחלופין, כי פוטר בהתאם ל"הסכם הברפלד", המקנה לו פנסיה תקציבית ולא פיצויי פיטורים. מכאן, כי לא הייתה כל תביעה בפני בית-הדין האזורי לשלם למר יאיר פיצויי פיטורים, ואף לדעת מר יאיר לא היה מקום לשלם לו סכום זה. 8. סוף דבר - לאור כל האמור לעיל הייתי דוחה את ערעורו של מר יאיר ומקבל את ערעורה של סולל בונה. בהתחשב בהגינותו של מר יאיר בהסכמה לקבל את ערעורה של סולל בונה לא הייתי פוסק נגדו הוצאות משפט. השופטת א' ברק קראתי את חוות-דעתו של חברי הנשיא ס' אדלר, ואין בידי לקבל את התוצאה שאליה הוא הגיע. ביטול הסכם הפשרה שנעשה בין הצדדים מקובלת עליי המסקנה שאליה הגיע הנשיא, ולפיה אין מקום לבטל את הסכם הפשרה שאליה הגיעו הצדדים, בכפוף לאחת מתניותיה שעליה אעמוד בהמשך. טענתו של מר יאיר (להלן - המערער), שלפיה יש בהסכם הפשרה שנעשה בין הצדדים משום ויתור על זכויות מוקנות בהסכם הקיבוצי ("הסכם הברפלד"), אינה מקובלת עליי. "הסכם הברפלד" קבע כי ניתן להגיש ערר לוועדה לערעורים של ועדי עובדי סולל בונה לפרישת עובדים. כך אכן עשה המערער. הסכם הפשרה מגלם בעיקרו את החלטת הוועדה. אין בו משום ויתור על זכויות שבהסכם הקיבוצי. אך גם אילו היה בו משום ויתור על תניות מסוימות שבהסכם הקיבוצי, אין בכך פגם. ההסכם נכרת לאחר סיום יחסי עובד-מעביד, ואם הוא נעשה בתום-לב מצד שני הצדדים ואין בו תניות הפוגעות בחוסר תום-לב במי מהצדדים, אין מניעה להתנות על הסכם קיבוצי בהסכם פשרה שנעשה בדיעבד. האם זכאי המערער לפנסיה בגין שבעה-עשר חודשים בין פיטוריו למועד שנקבע בהסכם הפשרה טענת המערער היא כי הוא קופח בכך שהסכם הפשרה קבע את תחילת תשלום הפנסיה מהחודש שבו נחתם הסכם הפשרה ולא מאז פיטוריו. על-מנת להחליט בשאלה זו אבחן את אשר קבעה הוועדה לערעורים. ועדה זו קבעה כדלהלן: "הועדה החליטה על פרישתו לפנסיה תקציבית בשיעור של 70%, וכן לשלם לו 50% מהמענק של 10 ימים בעבור כל שנת עבודה בחברה". אילו קיימה סולל בונה בע"מ (להלן - המשיבה) את החלטת ועדת הערעורים לפי "הסכם הברפלד", לא היה בתנאי הסכם הפשרה משום ויתור על התניות שב"הסכם הברפלד". "הסכם הברפלד" קבע כי ניתן לפנות לוועדה לערעורים, ועל-כן אין בהחלטת הוועדה משום סטייה מ"הסכם הברפלד", אלא החלטתה מהווה חלק מההסכם. אם כן אין מקום לבטל את הסכם הפשרה אם הוא נעשה בתום-לב. האם הסכם הפשרה נעשה בתום-לב מאחר שהמערער המשיך להגיש תביעות כנגד המשיבה, לא קיימה המשיבה את ההסכם. היא פנתה ליושב-ראש הוועדה בבקשת הבהרה. יושב-ראש הוועדה "הבהיר", כי: "החלטת הועדה מיום 10.8.86 בעניין הוצאתו של הח' יאיר פנחס לפנסיה תקציבית, לפנים משורת הדין ובתנאים מועדפים, נתקבלה בשעתה, כחלופה לדרישתכם לפטר את הנ"ל לאלתר מן העובדה, לפי התנאים המקובלים בחברה. ברי איפוא, שהועדה אכן רואה בהפסקת ההליכים המשפטיים שמנהל העובד נגד החברה - כתנאי נוהלי וגם מוסרי לביצוע החלטתנו האמורה". למותר לציין כי אין בהחלטה זו משום "הבהרה" אלא שינוי החלטת הוועדה. לא היה בהחלטת הוועדה כל רמז להפסקת ההליכים. לגיטימי להסכים עם המערער בהסכם פשרה כי הוא לא יגיש תביעות חדשות לגבי העניינים שהוסדרו בהסכם הפשרה. אם הוא מגיש תביעות חדשות לגבי עניינים, ניתן לפצות את המשיבה בפסיקת הוצאות. אציין רק כי על-פי טענת המערער נעשתה ה"הבהרה" ללא שמיעת המערער או ועד העובדים אף שהיא משנה מהותית את החלטתה הקודמת של הוועדה. לאור האמור אבחן את הסכם הפשרה שנעשה בין הצדדים. ההסכם כולו מקיים את החלטת הוועדה שלפיה יפרוש המערער לפנסיה תקציבית בשיעור של 70%. ואכן, לאור זאת, על-מנת לשמור על רציפות זכויות המערער בקרן ממועד סיום עבודתו לתקופה 1.2.1987 עד 1.7.1988, הוסכם כי המשיבה תפריש את ההפרשות לקרן הן עבור חלקו של העובד והן עבור חלקו של המעסיק. כך אכן עשתה המשיבה. אלא שכדברי בא-כוחה של המשיבה בדיון בפנינו, החליטה המשיבה בגלל כמות תביעותיו של המערער נגדה - "עד כאן". המשיבה החליטה כי לא תשלם למערער פנסיה בגין התקופה מאז פיטוריו עד לחודש שבו נחתם הסכם הפשרה, תקופה המסתכמת בשבעה-עשר חודשים. סעיף 4 להסכם הפשרה קובע: "סולל בונה מתחייבת לשלם לעובד פנסיה תקציבית החל מיום 1.7.88" (הוא החודש בו נכרת הסכם הפשרה - א' ב'). תנאי זה נכרת לדעתי בחוסר תום-לב. ראשית, נוגדת הסכמה זו את החלטת הוועדה לערעורים מכוח "הסכם הברפלד". שנית, וזה העיקר, המערער פרש לגימלאות לפי החלטת הוועדה האמורה. משהוחלט על-ידי הוועדה כי המערער יקבל פנסיה תקציבית, הוא החזיר את פיצויי הפיטורין שקיבל מהמשיבה. מאחר שהמשיבה לא שילמה לו פנסיה תקציבית מאז פיטוריו אלא רק מאז החתימה על הסכם הפשרה, פסק בית-הדין האזורי כי על המשיבה להחזיר למערער את פיצויי הפיטורין שקיבל. על קביעה זו של בית-הדין האזורי ערערה המשיבה. היינו, לדעתה של המשיבה אין המערער זכאי לפיצויי הפיטורין שהיא שילמה לו ואשר הוחזרו לה על-ידי המערער. אם זו עמדתה, הרי מתחזקת עוד יותר העמדה שהמערער זכאי לפנסיה מיום פרישתו. אין לקבל את הגישה של המשיבה שלפיה היא מטילה על המערער "סנקציה" של שלילת פנסיה מאז פרישתו עד לחתימת הסכם הפשרה, מאחר שהוא מגיש תביעות שבעיניה הן טורדניות - איני מביעה דעה באשר לכך, לא זו השאלה העומדת בפנינו. כאמור, לגיטימי היה בעיניי להתנות בהסכם הפשרה את אי-הגשת התביעות לגבי עניינים שנקבעו באותו הסכם. שלישית, היה על המשיבה לפעול על-פי החלטת הוועדה לערעורים ולא לקבל את ה"הבהרה" של ראש הוועדה, שכאמור אינה הבהרה ואין לראותה כניתנת בתום-לב. סיכומו של דבר, בעיניי התניה בהסכם הפשרה השוללת מהמערער פנסיה בניגוד להחלטת הוועדה לערעורים למשך שבעה-עשר חודשים בהותירה את המערער למשך תקופה זו ללא שכר, ללא פנסיה וללא פיצויי פיטורין, היא תניה הנוגדת את עקרון תום-הלב, ויש לבטלה. ביטול הסכם בגין חוסר תום-לב חוזה הנגוע בחוסר תום-לב בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- ניתן להפעיל בעניינו כל תרופה משפטית. כך נפסק בבג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים [1], בעמ' 838: "סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות הנובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום-לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מסורית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות, הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על-פי ההקשר בו מתעוררת השאלה". הפרת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) מאפשרת אפוא להפעיל כל תרופה שהיא על-פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970-. אחת התרופות היא ביטולו של החוזה. שאלה היא אם במקרה הזה יש לבטל את החוזה כולו. האם הפגם מביא לביטול החוזה כולו או שניתן לבטל את חלקו הפגום - עקרון ה"עפרון הכחול" סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי) דן בביטול חלקי של חוזה, וקובע: "ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד; אולם אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה, רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו". על-פי הסעיף, הרי כאשר החוזה ניתן להפרדה ניתן לבטל רק את החלק הפגום בחוזה (ד' פרידמן, ונ' כהן חוזים (כרך ב) [7], סעיפים 19.29 ואילך, בעמ' 1117 ואילך). אם ניתן להפריד בין החלק הפגום לחלק הבלתי פגום לא יביא הפגם לביטולו של החוזה כולו. זהו עקרון ההפרדה - severability. כך ניתן לבטל חלק חוזה שהינו בלתי חוקי או נוגד את תקנת הציבור. מטרת ההפרדה היא לתת תוקף לאוטונומיה של הרצון הפרטי של הצדדים בכפוף לחלק הפגום (ראה J. Chitty On Contracts [9], סעיף 164-16, בעמ' 879-878; בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה [2], בעמ' 785-784). כפי שציין הנשיא ברק, שם, בעמ' 784: "מטרת ההפרדה היא לשמור על האוטונומיה של הרצון הפרטי ועל החוזה המבטא אותה אוטונומיה. התפוצה נועדה לצמצם את התערבות המשפט באוטונומיה של הרצון הפרטי, ולהעמידה על החיוני ביותר. לשם כך מסמיך המשפט את השופט להפריד בין החלק הבטל לבין החלק התקף. אכן, ההפרדה היא תרופה חריפה פחות מהכרזת בטלות". כך נפסק באנגליה, למשל, כי חוזה שכירות הקובע שעל דייר לשלם את "כל המסים", אינו חל על המסים שעל בעל הקניין לשלם אלא רק על המסים שדייר חייב לשלם על-פי חוק. בית-המשפט לא ביטל את ההסכם כולו, אלא רק את החלק הדן במסים שעל בעל הקניין לשלם (J. Chitty, שם [9], סעיף 165-16 בעמ' 879 ליד הערות שוליים 34, 35). במקרה הזה ניתן לדעתי להפריד את החוזה באופן שרק ההוראה שנגועה בחוסר תום-לב תישא תרופה כלשהי שעה שהחוזה כולו יעמוד על כנו. כך יינתן משקל נאות לאוטונומיה של הרצון הפרטי של הצדדים לצד עקרון תום-הלב והחלטת הוועדה לערעורים. התרופה לאחר שביררנו שניתן להפעיל כל תרופה בגין הפרת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), ושניתן להפריד את החוזה ב"עפרון כחול", נשאלת השאלה מה דין ההוראה בהסכם הקובעת שהמערער יקבל פנסיה רק החל משבעה-עשר חודשים לאחר פיטוריו. אפשרות אחת היא לבטל את הסעיף כולו בהיותו נגוע בחוסר תום-לב. אלא שבאופן זה לא תושג המטרה של ועדת הערעורים ושל החוזה הנדון. באופן זה לא יקבל המערער פנסיה כלל. התרופה הנכונה בעיניי היא קריאה לתוך ההסכם תוצאה המתיישבת עם עקרון תום-הלב (Reading in). תוצאה זו היא הצודקת ביותר והיא הנותנת את המשקל הגדול ביותר האפשרי על-פי הנסיבות לאוטונומיה של הרצון הפרטי של הצדדים ולעקרון תום-הלב כאחד. Reading in נעשה על-ידי בתי-משפט בעולם ובית-המשפט העליון בארץ לתוך חוקים כאשר החוק אינו חוקתי (ראה פסק-דין חדש של בית-המשפט החוקתי הדרום-אפריקאי: National Coalition for Gay and Lesbian Equality v. Minister of Home Affairs [6] אשר ניתן ביום 2 לדצמבר 1999, סעיף 62 ואילך של פסק-הדין והאסמכתאות שם. Reading in ניתן לבצע גם לתוך חוזה. בית-הדין לעבודה עושה Reading in לתוך הסכמים כאשר מדובר למשל בחוזים המגבילים את חופש העיסוק. כשבית-הדין מגיע למסקנה כי תקופת ההגבלה, היקפה הענייני או ההיקף הגאוגרפי של ההגבלה אינם סבירים ולכן נגועים בחוסר תום-לב או נוגדים את תקנת הציבור, אין בית-הדין מבטל את ההסכם כולו. ביטול כזה היה מביא לתוצאה הפוכה לאוטונומיה של הרצון הפרטי של הצדדים. הוא היה מביא לכך שלא תוטל כלל הגבלה על חופש העיסוק של העובד לאחר ניתוק יחסי העבודה. על-כן מתקן בית-הדין את ההסכם המגביל את חופש העיסוק באופן שהוא קורא לתוכו קיצור של תקופת ההגבלה, היקפה הענייני או הגאוגרפי כך שההסכם יתיישב עם עקרון תום-הלב ותקנת הציבור. המטרה היא לקיים את הסעיף בהסכם שלפיו המערער יקבל פנסיה תקציבית. יש אפוא לקרוא לתוך ההסכם תיקון לסעיף 4 להסכם באופן שסולל בונה תשלם את הפנסיה התקציבית החל מיום פיטורי המערער. פיצויי הפיטורין משהגעתי למסקנה שהמערער זכאי לפנסיה תקציבית מיום פרישתו, אין הוא זכאי גם לפיצויי פיטורין. סיכומו של דבר סולל בונה תשלים את סכום הפנסיה אשר לא שולם בגין שבעה-עשר החודשים, כאשר הוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום שבו חלה חובת התשלום לגבי כל חודש וחודש עד לתשלום בפועל. הסכום ישולם תוך 45 יום. לא ישולם הסכום במועדו, הוא יישא פיצויי הלנת שכר כדין מיום המצאת פסק-הדין. פסיקת בית-הדין האזורי לפיצויי הפיטורין מתבטלת. המשיבה תשלם למערער, שאינו מיוצג, הוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח תוך 45 יום. השופט ע' רבינוביץ הנני מסכים עם דעתו של הנשיא. א. אני מסכים לפסק-דינו של הנשיא, אף שכמוהו, איני מאושר מהתוצאה, שלפיה המערער מתחיל לקבל את קיצבת הפרישה שלו כמעט קרוב לשנתיים מאז נסתיימו יחסי עובד ומעביד בינו ובין המשיבה. עם זה מן הראוי לציין כי מהנתונים העובדתיים מסתבר, כי ערב חתימתו של הסכם הפשרה היו קיימות בין הצדדים מחלוקות, טענות ותביעות הדדיות. הסכם הפשרה, מעצם מהותו, יש בו משום קח ותן, ובו כל צד מוותר על מה שאכן סובר הוא שמגיע לו. כך נראים הדברים גם במקרה זה. מן המערער נגרעה בהסכם הפשרה הזכות לכאורה לקיצבת הפרישה במשך מספר חודשים לא מבוטל, אך עם זאת זכה, בין השאר, לדרגת פרישה ולמענקים חד-פעמיים בסכומים לא מבוטלים. מטיעון המערער עצמו איננו למדים שתנאי פרישתו קודם להסכם הפשרה היו טובים מתנאי פרישתו על-פיו. ב. עוד יש לציין בנושא זה, כי ישנן נסיבות שבהן הסכם פשרה שיש בו ויתור בדיעבד על זכויות בהסכם קיבוצי - אפשר שיתפוס (דב"ע לח3-59/ סילשי - ארכיטקס אהרון דורון ושות' בע"מ (להלן - הילכת סילשי [3]), סעיפים 40-17). בית-המשפט העליון ראה בחיוב את המגמה של בית-הדין הארצי בהילכת סילשי [3] "...להכיר בפשרה בדיעבד מקום שקיימים חילוקי דעות בתום לב בדבר קיומה של זכות שמקורה במשפט העבודה המגן" (בג"ץ 760/79 דיין נ' בית-הדין הארצי לעבודה [4], בעמ' 824 מול אות השוליים א'). במקרה הזה מדובר בפשרה שאושרה על-ידי בית-הדין, ונתון זה יש לו משמעות בעת שבוחנים את תוקפה של פשרה שיש בה ויתור על זכויות קוגנטיות (הילכת סילשי [3], בעמ' 49 מול אות השוליים ג). גם במשפט העברי זכות הצדדים לחזור מהסכם פשרה מוגבלת (א' שוחטמן סדר הדין [8], בעמ' 212, 213 בסעיף 4). ג. לא למותר לחזור ולציין, כי לא זו הדרך לתבוע ביטול פסק-דין בפשרה, וכי הדרך הנכונה לביטול פסק-דין בפשרה היא תביעה לביטול הסכם הפשרה שעליו הוא נשען (ע"א 151/87 ש. ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני [5], בעמ' 499). עוד יש לזכור, שגם לו נפל פגם בהסכם, תביעה לביטול ההסכם צריכה להיעשות תוך זמן סביר לאחר שנודעה עילת הביטול (סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) ולא קרוב ל7- שנים לאחר כריתתו וביצועו בפועל כשם שנעשה הניסיון במקרה זה. ד. אני כמובן מצטרף לקריאתו של הנשיא לשלם למערער לפנים משורת הדין את חודשי קיצבת הפרישה שנגרעו ממנו בהסכם הפשרה. 9. נציג מעבידים מ' אורן - הנני מסכים עם דעתה של השופטת ברק, וברצוני להוסיף: לפשרת פרישתו של המערער והסכם הפשרה שנעשה בין הצדדים יש ללא ספק היבטים משפטיים כבדי משקל אך לא ניתן לדחוק לשוליים היבטים הקשורים ביחסי עבודה והתנהגות הנוגעת לתום-לב. אני מוצא פגם בכך כי יושב-ראש הוועדה שינה את פסיקתו בכך שהתנה את ביצוע התשלומים בהפסקת ההליכים המשפטיים שמנהל העובד נגד החברה. שינוי הפסיקה וההתניה החדשה נעשו בהליך לא תקין ללא שמיעת המערער ו/או נציגיו. הוועדה אינה יכולה להשלים עם מצב שבו חלה הפוגה של 17 חודשים בין מועד הפסקת עבודתו של העובד ובין הרגע שבו הוא מקבל מעמד של גימלאי, איך תקרא הפוגה זו? מה מעמדו של העובד בואקום שיצר עבורו המעסיק? העובדה שהסכם הפשרה קבע כי המעסיק ישלם את ההפרשות לקרן הפנסיה בתקופה 1.7.1988-1.2.1987 (לרבות חלקו של העובד) מעידה כאלף עדים על הכוונה לוודא כי העובד לא יקופח ויהיה זכאי לתשלום חודשי למחייתו. אין להשלים עם שלילת הפנסיה כעונש על כך שהעובד מצא לנכון להפעיל הליכים משפטים כנגד החברה. הקביעה הראשונה כי העובד יוצא לפנסיה תקציבית במקום פיטוריו היא הקובעת ואותה יש ליישם. נער הייתי וגם זקנתי ולא פגשתי בכל שנות עבודתי הרבות כמייצג הנהלה בתחום יחסי עבודה התייחסות שכזו של המעסיק. עובד יכול שיהיה מפוטר ואז יקבל פיצויים או שיוצא לגימלאות ואז יקבל גימלה חודשית. הוצאת אדם ממעגל עבודה תוך שלילת זכותו לפיצוי ו/או גימלה אין לה אח ורע. אני מצטרף אפוא לדעתה של השופטת א' ברק לחייב את סולל בונה לשלם למערער פנסיה בגין שבעה-עשר חודשים. 10. התוצאה - על דעת כל המותב, הערעור של מר יאיר נדחה, וזאת בהסכמתו של מר יאיר. נציג ציבור אחד נעדר מהדיון ועל-כן פסק-דין זה ניתן על-ידי המותב שישב בדיון. בעניין ביטול הסכם הפשרה מחליט המותב כולו, כי אין מקום לבטלו וכי דין הערעור להידחות. אולם בטענה החלופית של מר יאיר, כי הוא זכאי להפרשי פנסיה תקציבית לתקופה שבין מועד הפרישה לבין חתימת הסכם הפשרה, הנשיא והשופט רבינוביץ הגיעו למסקנה כי דין ערעורו של מר יאיר להידחות. השופטת ברק ונציג ציבור אורן הגיעו למסקנה כי יש לחייב את סולל בונה לשלם למר יאיר הפנסיה שביקש. לפיכך דעתו של אב-בית-הדין מכריעה, וזאת מכוח סעיף 22(ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט1969-, והערעור של מר יאיר נדחה. כאמור בדעתו של הנשיא, אין צו להוצאות. ניתן בכ"ח באב תש"ס (29.8.2000) בירושלים ויישלח לבאי-כוח הצדדים.פנסיה תקציביתפנסיה