1. מדובר בתביעה לתשלום הפרשי שכר עבודה, לרבות פיצויי הלנת שכר, הפרשי פיצויי פיטורים, לרבות פיצויי הלנת שכר, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין וחיוב הנתבעת מס' 1 להמציא לתובע תלושי שכר בגין תקופה שמיום 15.12.91 עד ליום 31.12.94 ולתשלום כל הפרשות החובה המוטלות על המעביד בגין תקופה זו.   הנתבעת מס' 1 תקרא להלן "המועצה" או "הנתבעת". הנתבעת מס' 2 תקרא להלן "החברה".   2. העובדות והשתלשלות העניינים עובר להגשת התביעה א. התובע עבד במועצה המקומית ירוחם החל מיום 10.10.88 עפ"י חוזה מיוחד. תפקידו היה לנהל פרוייקט מסויים הקרוי "פרוייקט האגם". עפ"י אותו חוזה החל התובע לעבוד ב-1.9.88. ביום 10.9.89 קיבל התובע מכתב פיטורים מהמועצה עקב צמצומים, לפיו תופסק עבודתו ב-30.9.89 (להלן "מכתב הפיטורים הראשון").   ביום 1.10.89 החל לעבוד ב"חברה" שקיבלה אחריות מבחינה ארגונית להמשך ניהול הפרוייקט. התובע זוכה בשכר של 1,800 ₪ נטו לחודש וסיים עבודתו ביום 30.6.90 עפ"י מכתב פיטורים שקיבל מיום 13.6.90.   לאחר פיטורי התובע מעבודתו ב"חברה", סוכם עם המועצה, כי "מכתב הפיטורים הראשון" בטל, וביום 9.8.90 קיבל התובע מכתב פיטורים אחר מאת "המועצה", ובו נאמר, כי מכתב זה מבטל את "מכתב הפיטורים הראשון" מיום 10.9.89 (להלן "מכתב הפיטורים השני").   עפ"י מכתב פיטורים זה, זוכה התובע בתנאי פרישה טובים יותר מהתנאים שפורטו ב"מכתב הפיטורים הראשון". כמו כן צויין, כי מכתב זה מבטל את "מכתב הפיטורים הראשון".   לתובע שולמו בפועל תנאי הפרישה בשיעורים המפורטים ב"מכתב הפיטורים השני" (נספח ה' לכתב התביעה). התובע חתם על כתב קבלה ופטור ביום 5.9.90 (נספח א' לכתב ההגנה המתוקן).   ב. בעקבות פיטוריו, הגיש התובע ביום 27.11.90 תביעה נגד "המועצה" בתיק נא/122-3 (להלן "התביעה הראשונה") להחזירו לעבודה, וכן טען, כי יחסי העבודה שבינו לבין "המועצה" לא נותקו בתקופת עבודתו ב"חברה", ולפיכך תבע הפרשי שכר, לרבות הפרשי פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו ב"חברה", בשיעורים ששולמו לו בעת שעבד ב"מועצה". כמו כן תבע תשלום הפרשות לקופת גמל וקרן השתלמות לתקופת עבודתו ב"מועצה" ותשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין.   ג. בעקבות התביעה הנ"ל, התקיים מו"מ בין התובע לבין ראש המועצה דאז, ברוך אלמקייס, והצדדים הגיעו לידי הסכם פשרה לסילוק "התביעה הראשונה", והוסכם, בין היתר, שהתובע יועסק ב"מועצה" בתפקיד של מנהל איכלוס בתים לתקופה רצופה של 3 שנים, מ-15.12.91 עד 31.12.94, ובשכר חודשי נטו של 3,000 ₪.   להלן נוסח ההסכם (להלן "הסכם הפשרה"): "1. בין התובע לבין הנתבעת 1 (להלן "המועצה") יחתם חוזה עבודה מיוחד עפ"י הדוגמא המצו"ב להודעה זו כנספח א'. 2.א. המועצה תפריש עבור התובע בתוך 60 יום מיום החתימה על הסכם זה, את כל הכספים שהיה עליה לשלם עבור התובע לקרן השתלמות ולקופות הגמל "קרן אור" או לקופת הגמל "גדיש" - לפי בחירת התובע וכן את כל התשלומים שהיה עליה לשלם עבור התובע לביטוח לאומי, אם לא שולמו עד ליום החתימה על הסכם זה. ב. הפרשת הכספים תהיה בגין כל התקופה בה עבד התובע אצל הנתבעת 1 ו/או הקרן בהתאמה כאילו הופקדו כספים אלו על ידי הנתבעות 1 ו-2 מלכתחילה ובמועדם. 3. מעבר לאמור לעיל ובכפוף לקיומו של הסדר פשרה זה, מצהירים הצדדים, כי אין להם כל טענות ו/או תביעות ו/או דרישות האחד כלפי משנהו. 4. הצדדים מבקשים מכב' ביה"ד לאשר ההסכם וליתן לו תוקף של פסק דין".   להסכם זה צורף כנספח "חוזה אישי מיוחד להעסקת עובד".סעיף 21 לחוזה זה מהווה תנאי מתלה בקובעו: "21.א. מובהר ומוסכם, כי הסכם זה מותנה בתנאי מתלה לפיו יאושר ההסכם על ידי מנכ"ל משרד הפנים או מי מטעמו. כן מותלה הסכם זה בקבלת כל אישור הנדרש עפ"י דין לצורך התקשרות המועצה בהסכם. ב. מיד לאחר אישורו של הסכם זה ומתן לו תוקף של פס"ד, מתחייבת המועצה לעשות את כל הנדרש על מנת לקבל את האישורים הנדרשים".   ג. ביום 24.2.92 ניתן תוקף של פסק דין ל"הסכם הפשרה" (להלן "פסק הדין").   ד. יצויין, כי עוד טרם ניתן תוקף של פסק דין ל"הסכם הפשרה", סוכם, כי התובע יחל לעבוד ב"מועצה" מיום 15.12.91. כן הוסכם, כי את שכר העבודה יקבל התובע לאחר שינתן ל"הסכם הפשרה" תוקף של פסק דין.   התובע החל עבודתו ב"מועצה" ב-15.12.91 והמשיך לעבוד בפועל עד ליום 28.6.92, בו נתבקש ע"י "המועצה" להפסיק עבודתו (להלן "תקופת העסקתו השניה"). למרות אישורו של "הסכם הפשרה" כפסק דין, לא קיבל התובע את שכר עבודתו, ו"המועצה" אף סירבה לחתום עימו על החוזה שצירפה ל"הסכם הפשרה", בטענה, כי יש לקבל קודם לכן אישור של מנכ"ל משרד הפנים או מי מטעמו, כקבוע בסעיף 21 לחוזה העבודה.   ה. ביום 3.3.92 התקיימו בחירות במועצה שהביאו ל"מהפך" בהרכב המועצה, ויו"ר הקודם, מר אלמקייס, נכשל בבחירות ובמקומו התמנה מר אביצרור מוטי. המועצה בהרכבה החדש סירבה לקיים את פסק הדין וסירבה לחתום על חוזה העבודה האישי.   ביום 28.5.92 קיבל התובע מכתב מאת "המועצה", כי זו החליטה להעסיקו בתפקיד "תובע הרשות" כאשר מעמדו ושכרו יהיו כשל מנהל מדור במועצה.   ו. מאחר והתובע לא קיבל שכרו מאז דצמבר 91, וכן לא בוצע סעיף 2 ל"הסכם הפשרה", הגיש התובע תביעה ביום 21.6.92 (תיק תב"ע נב/660-3 - "התביעה השניה") לתשלום שכר עבודתו מ-15.12.91 עד ליום הגשת התביעה בשיעור של 3,000 ₪ נטו לחודש, כפי שהוסכם בינו לבין מר אלמקייס ושקיבל ביטוי בחוזה ההעסקה שלא נחתם, להמשיך להעסיקו עפ"י ההסכם ו"פסק הדין", לרבות תשלום שכר בשיעור 3,300 ₪ ברוטו לחודש עד לתום תקופת החוזה, לרבות כל התנאים הנלווים, אף אם תסרב הנתבעת להמשיך ולהעסיקו, ולתשלום הפרשות לקרן השתלמות ולקופת גמל, כאמור בסעיף 2 ל"הסכם הפשרה".   ז. הנתבעת הגישה במקביל בקשה לביטול "פסק הדין" (תיק תב"ע נב/373-12). בבקשתה ובכתב ההגנה בתיק נב/660-3 שצוטט לעיל, טענה הנתבעת, כי לאחר בדיקה מחודשת של ההסכם שקיבל תוקף של "פסק דין", הנהלת המועצה החדשה בדעה שאין לבצע את ההסכם ממספר טעמים, ובין היתר, כי מדובר בהסכם הכולל שכר חריג שלא קיבל את אישור מליאת המועצה, לא נחתם כדין, לא קיבל את אישורו של מנכ"ל משרד הפנים או מי מטעמו והמניע לחתימתו ע"י ראש המועצה דאז (ברוך אלמקייס), קשור למערכת הבחירות למועצה בה התמודד על בחירתו מחדש. לפיכך אף הוצע לתובע תפקיד חילופי כתובע הרשות, והתובע אף הסכים לקבל התפקיד, אולם בעקבות נקיטת עיקולים נגד הנתבעת ע"י ב"כ התובע, התבקש התובע להפסיק עבודתו ביום 28.6.92.   הדיון בבקשות לביטול "פסק הדין" ובתביעה השניה שהגיש התובע - אוחדו (להלן "התביעה המאוחדת").   ח. במקביל להגשת התביעה בתיק תב"ע נב/660-3 וטרם הגישה "הנתבעת" הבקשה לביטול "פסק הדין", הגיש התובע בקשה לאכיפת "פסק הדין" במסגרת הליך עפ"י סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט וסעיף 38 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 (תב"ע נב/7-18). ט. ביום 19.8.92 הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה נוסף במסגרת הליך הבזיון (נספח ו' לכתב התביעה), והוסכם, כי "המועצה" תשלם לתובע, תוך 10 ימים, ומבלי להודות בחבותה על חשבון זכווית התובע, בין 10,000 ₪ ל-15,000 ₪ נטו, לפי שיקול דעת ראש המועצה. כן הוסכם, כי המועצה תמשיך לשלם על חשבון זכויות התובע 2,000 ₪ לחודש נטו החל במועד תשלום המשכורת של חודש 8/92. הוסכם שהצדדים ינהלו מו"מ תוך מגמה להגיע להסדר על העסקת התובע ב"מועצה" וליישוב התביעה, ובמידה שלא יגיעו להסדר כאמור, יאוחד הדיון בתביעת התובע ובבקשת הנתבעת לביטול פסק הדין, וביקשו ליתן להסכם זה תוקף של החלטה. הסכם זה קיבל תוקף של החלטה על ידי כב' השופט ב. אזולאי.       י. במסגרת הסדר זה שולמו לתובע 66,000 ₪ נטו. סכומים אלו שולמו החל מ -8/92 עד ל-12/94. כן שולמו לתובע במסגרת תיק הוצאה לפועל שפתח, סך 33,288 ₪, ע"י "המועצה" בגין הפרשות לקופת גמל ולקרן השתלמות עפ"י סעיף 2 ל"הסכם הפשרה".   יא. במהלך ניהולה של "התביעה השניה" הוגשה לבג"ץ עתירה לצו על תנאי ולצו ביניים (בג"ץ 4570/90) כאשר אחד מהעותרים הינו ראש המועצה, מר אביצרור, (שסירב לקיים את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ב-24.2.92). ביום 16.1.91 הוצא צו על תנאי וצו ביניים כלפי ראש המועצה אלמקייס והמועצה: להמנע מהוצאת מכרזים לביצוע עבודות עבור המועצה המקומית. להמנע מביצוע שינויים בהרכב כח האדם של המעוצה, הן בדרך של פיטורי עובדים והן בדרך של קבלת עובדים חדשים, ולהמנע משינוי כלשהו בשכרם של עובדי המועצה המקומית, פרט לשינויים הנובעים מהסדרים כלכליים במשק וזאת עד להכרעה בעתירה.   החלטת בג"ץ הנ"ל לא היתה ידועה לתובע בעת שחתם על "הסכם הפשרה". כך גם באשר לבית הדין האזורי, טרם נתן תוקף של פסק דין ל"הסכם הפשרה", ועובדה זו אף לא עלתה בכתב ההגנה שהוגש מטעם המועצה בתב"ע נב/660-3, ("התביעה השניה"), לרבות בבקשת המועצה לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם ההפשרה (תב"ע נב/373-12).   יב. ביום 11.1.95 ניתנה החלטה ע"י בית דין זה (ע"י כב' השופט אזולאי), בתיקים המאוחדים - תב"ע נב/660-3, ו-נב/373-12, שקבע בעקבות השתלשלות העניינים שפורטה לעיל, לרבות החלטת בג"ץ ועמדת היועץ המשפטי לממשלה שנתבקשה על ידי בית הדין, כי "הסכם הפשרה", שקיבל תוקף של פסק דין, אינו חוקי ולפיכך בטל. נקבע, כי מאחר והתובע החל עבודתו ב-15.12.91 ו"הסכם הפשרה" מיום 24.2.92 קיבל תוקף של פסק דין עפ"י בקשת ב"כ הצדדים שהיו אמורים לבדוק את כל השאלות העובדתיות והמשפטיות הקשורות לתוקפו של פסק הדין, החליט בית הדין, כי ביטול מוחלט של ההסכם, היום (ביום מתן פסק הדין), ופתיחה מחדש של תביעת התובע בתיק נא/122-3 יכול לפגוע בתובע, שכן ויתר בהסכם על המשך ההליכים בתביעה האמורה שכללה סעד של ביטול פיטורים, ובעקבות העובדה, כי התובע שינה מצבו לרעה. מאידך, אין לכפות ההסדר על התובע, ולפיכך הוחלט, כי במידה והתובע סבור שאין בהסדר זה כדי לפצות אותו על מלוא זכויותיו בגין התביעה בתיק נא/122-3, ובמידה והוא סבור שבידו ראיות וטענות המצביעות על סיכויים לזכות בסעדים המבוקשים בתיק נא/122-3 או להוכיח נזקים גדולים יותר, יש לאפשר לו לממש את מלוא זכויותיו ולהודיע על רצונו לבטל ההסכם בבסיס פסק הדין, ובמקרה זה יבוטל ההסכם ופסק הדין, בכפוף לכך, כי התובע יצרף להודעתו את כל הכספים שקיבל במסגרת ההסדר בהליכי בזיון בית המשפט, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום קבלת כל תשלום ועד החזרתו בפועל. במקרה זה, תעמוד לתובע זכות להגיש מחדש את התביעה שהוגשה בתיק נא/122-3, ולצרף אליה את כל תביעותיו לפיצוי בגין הדרך בה נכרת ההסכם והדרך בה הוחלט על ביטולו.   יג. על פסק הדין הנ"ל הוגש ערעור ע"י המערער, ובית הדין הארצי אישר את קביעת בית הדין האזורי לעבודה, כי בהסכם פסול מדובר (תיק נה/151-3) (להלן "פסק הדין בערעור").   נקבע בפסק הדין, כי בעת הדיון בהליך הבזיון נכרת הסכם פשרה אשר בא לפצות את התובע על אי תשלום משכורותיו בגין עבודתו לאחר ה-15.12.91, וכן הוסכם על השכר בהמשך עבודתו (ומפנה לחלק האופרטיבי של ההסכם שבין הצדדים - י.ה.), ובכפוף לאמור לעיל נקבע, כי "הצדדים הגיעו להסכם ואין רלוונטיות במסגרת איזה הליך הם הגיעו להסכם, כי המשיבה תשלם לתובע סכומים מסויימים לאור העובדה שהיא לא שילמה לו סכומים שונים לפי הסכם הפשרה הקודם. כן הגיעה עימו להסכמה, כי תמשיך לשלם לו שכר עד לסיום המו"מ ביניהם. הצדדים הגיעו להסכם באשר לחובות המשיבה בתקופת עבודתו השניה, ויש לכבד הסכם פשרה זה. ללא קשר לכך יש לדון מחדש בתביעתו הראשונה של המערער,עליה ויתר בעת שהצדדים הגיעו להסכם פסול. ברי שהמערער (התובע) לא יוכל לקבל כפל תרופות בגין אותה עילה. בית הדין שידון בתביעה המחודשת, יוכל לקזז לפי שיקול דעתו מהסכומים שלדעתו יגיעו למערער, באם יגיעו, סכומים שהמערער קיבל בגין אותן עילות בכל הליך שהוא".   עוד נקבע, כי: "המשיבה תפעל עפ"י החלק השני של הסכם הפשרה בתב"ע נא/122-3 באופן שתפריש לקרנות וליתר המוסדות את כל הסכומים שאלה ידרשו על פי חישוביהם האקטואריים, בתנאי שהמערער ישלם את חלקו הוא לפי חישוביהם האקטואריים. בניגוד לאמור בפסק הדין של בית הדין האזורי, נקבע, כי הכספים שקיבל התובע בהסכם הפשרה במסגרת הליך הבזיון, ישארו בידו והתיק יוחזר לבית הדין האזורי על מנת שידון בתביעה בתב"ע נא/122-3, להוציא את התביעה להפרשות השונות לקופת גמל והשתלמות, אשר מוצו בהסכם הפשרה" (סעיף 2 ל"הסכם הפשרה").   יד. לאור האמור בפסק הדין הנ"ל הגיש התובע תביעתו הנוכחית לבית הדין.   3. בתביעתו הנוכחית תובע סעדים זהים לסעדים שתבע בתביעתו בתיק נא/122- 3 (סעיף 2(ב) לעיל), למעט התביעה לתשלום הפרשות לקופת גמל והשתלמות. בנוסף תובע התובע, לחייב "המועצה" לשלם את כל תשלומי החובה עפ"י דין המתייחסים לתשלום הסכום של 2,000 ₪ לחודש נטו, ששולם לתובע עפ"י ההסדר שנקבע במסגרת ההסדר בהליך הבזיון ולהנפיק תלושי שכר (כך צויין בכתב התביעה).   התובע הגיש תחשיבי תביעתו לגבי כל המרכיבים שפורטו לעיל.   4. לאחר הגשת כתב הגנה מתוקן, לרבות כתב תשובה מטעם התובע, התקיים דיון מקדמי בו פורטו הפלוגתאות שבין הצדדים, וכדלקמן: א. האם מנוע התובע להגיש תביעתו כנגד המועצה לאור חתימתו על כתב הקבלה ופטור בעת קבלת תנאי הפרישה עפ"י "מכתב הפיטורים השני"? ב. באילו תקופות עבד התובע בפועל במועצה? ג. האם נתקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין החברה הכלכלית? ד. באם התשובה לשאלה מס' ג' הינה חיובית, באילו תקופות עבד התובע בפועל בחרה הכלכלית? ה. באילו נסיבות ולאיזה צורך ניתן נספח ה' לכתב התביעה ומהו נפקותו המשפטית? ו. במידה ויקבע, כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין החברה הכלכלית, מהו גובה שכר העבודה לו זכאי היה התובע במשך תקופת עבודתו בחברה הכלכלית? ז. מהו שכר העבודה שקיבל התובע בפועל בתקופת עבודתו בחברה הכלכלית? ח. האם חלה התיישנות על פיצויי ההלנה הנתבעים? ט. באם התשובה לשאלה ח' דלעיל הינה שלילית, האם יש מקום בנסיבות המקרה שבנדון לפסוק פיצויי הלנה לתובע? י. האם מנוע התובע, לאור פסק הדין של בית הדין הארצי, לתבוע את המבוקש בסעיף 28 לכתב התביעה, היינו תשלום הפרשות חובה על הכספים שקיבל במסגרת הליך הבזיון? יא. האם חייבות הנתבעות או מי מהן לתובע כספים ע"י העילות שבכתב התביעה? יב. האם זכאית המועצה לקזז מהכספים הנתבעים ע"י התובע את התשלומים ששולמו לו במסגרת הסדר הביניים בבקשת הבזיון ובמסגרת הכספים ששולמו לו בתיק ההוצל"פ?   עפ"י הוראת כב' הרשמת, נצטוו הצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית.   5. התובע בתצהירו במקום עדות ראשית, מדגיש, כי תביעתו הנוכחית מתייחסת אך ורק לתקופת עבודתו הראשונה, היינו מיום 1.9.88 עד לקבלת "מכתב הפיטורים השני" מיום 9.8.90 (נספח ה' לכתב התביעה). פסק הדין של בית הדין הארצי אינו מונע ממנו מלהגיש את התביעה הנוכחית, שכן עפ"י פסק הדין הנ"ל, כל שנפסק לזכותו התייחס ל"תקופת העסקתו השניה" בלבד. הסעד היחידי המתייחס לתקופת העסקתו השניה, הינו הסעד לחיוב המועצה לתשלום הפרשות חובה בהן מחוייבת המועצה עפ"י דין (סעיף 28 לכתב התביעה), ובגין כל הסכומים ששולמו לתובע עפ"י ההסדר שבהליך הבזיון, היינו בגין "תקופת העסקתו השניה".   התובע דוחה בתצהירו את טענת הנתבעת, כי התשלומים ששולמו במסגרת הליך הבזיון מהווים חלק מהתשלומים על חשבון תביעתו הנוכחית, ולפיכך מנוע מלהגיש התביעה הנוכחית. בגין טענה זו דוחה גם את טענת הקיזוז שנטענה על ידי הנתבעת בכתב הגנתה.   באשר לכתב הקבלה והשחרור (נספח א' לכתב ההגנה) נטען, כי נחתם תחת לחץ, כפי שפורט במסמך עצמו, שכן התובע היה זקוק באותה עת באופן נואש לכסף, לאחר שעבודתו הופסקה והיה שקוע בחובות. צויין מפורשות במסמך הנ"ל, כי אינו מתייחס לתקופה עד 30.6.90, ולפיכך אין הוא מתייחס לסכומי התביעה הנוכחית.   התובע מדגיש בתצהירו, כי "החברה" צורפה לכתב התביעה למען הזהירות, שכן לטענתו חייבת "המועצה" בתשלום מלוא סכום התביעה, וכי למעשה לא נוצרו בינו לבין "החברה" יחסי עובד ומעביד, אלא העסקתו היתה תמיד ע"י "המועצה". העסקתו ע"י "החברה" הינה פועל יוצא מפנייתו ל"מועצה" לאחר שקיבל את "מכתב הפיטורים הראשון", וסוכם בין הצדדים, כי ישאר עובד של "המועצה", אולם ימשיך בתפקידו כמנהל הפרוייקט במסגרת "החברה", שכן כל הטיפול בפרוייקט עבר לתחום אחריותה של "החברה", ולפיכך מדובר בכפיפות ארגונית בלבד מבלי לפגוע ביחסי עובד-מעביד שבין התובע ל"מועצה", ולפיכך "מכתב הפיטורים הראשון" (מיום 12.9.89) בוטל ב"מכתב הפיטורים השני" מפורשות.   התובע מוסיף, כי לא התקיימו כלל יחסי עובד-מעביד בינו לבין "החברה", בין היתר מהטעם, כי "החברה" נוסדה רק בתאריך 23.7.90, דהיינו לאחר פיטוריו הסופיים של התובע, מבלי שנתקבלה כל החלטה כדין שיש בה כדי לתת תוקף לפעילות "החברה" טרם יסודה. כן טוען, כי לאור החלטת מליאת המועצה מיום 7.11.90 לקבל על עצמה את כל חיובי "החברה", די בחיובה של "המועצה" בחיובים המבוקשים בכתב התביעה, ואין צורך בחיובה של "החברה" (נספח טז' לתצהירו).       בתקופת עבודתו החל מחודש אוקטובר 89 החלו להתעורר קשיים בתשלום משכורותיו של התובע, ובמקום לקבל משכורתו הרגילה שהסתכמה ביום 30.9.89 בסך כ-3,000 ₪, שולם לו סך 1,800 ₪ נטו לחודש, בתשלומים שבחלקם מזומנים ובחלקם בשיקים, לרבות שיקים אישיים של מנכ"ל "החברה". בכל פעם שפנה ל"מועצה" ו/או ל"חברה", היו "מרגיעים" את התובע, כי "המועצה" נקלעה לקשיים כספיים וכל אשר משולם לו הינו על חשבון בלבד ובשלב מאוחר יותר יערך חישוב בדבר הפרשי השכר.   לתובע לא נותרה ברירה, אלא להמשיך בעבודתו, עד שביום 13.6.90 קיבל הודעת פיטורים מ"החברה", אשר נפלה עליו כ"רעם ביום בהיר" ופיטורים אלה פגעו קשות במשפחתו, לרבות מבחינה כלכלית, שכן הסכים ל"רדת" לירוחם עם משפחתו רק לאחר שהובטח לו ע"י ראש המועצה בעצמו וע"י נציגים אחרים של המועצה, תעסוקה מלאה במקום כמנהל הפרוייקט, וכי עם תום הקמתו יישאר כמנהל הפרוייקט וימשיך לנהלו ועל רקע עובדה זו התחייב בהתחייבויות כספיות כבדות.   ביום 9.8.90 קיבל מ"המועצה" הודעה על סיום עבודתו תוך פרוט תנאי פרישה המוצעים לו, לגירסת התובע הודעה זו ביטלה את "מכתב הפיטורים הראשון" מיום 10.9.89. בדיעבד טוען התובע בתצהירו, כי התברר לו כי פיטוריו מהתפקיד בו שימש במשך קרוב לשנתיים נבעו משיקולים זרים ופסולים, והובהר לו, כי הוחלף בתפקידו ע"י מר לוגסי אך ורק מתוך שיקולים פוליטיים, ופיטוריו ב-10/89 לא היו מחמת צמצומים. לטענתו, בדיוק באותה תקופה קיבלה "המועצה" עובד חדש לאותו תפקיד, בשם דניאל אנקר, אשר נחתם עימו חוזה ביום 4.6.89. באותה תקופה מונה מר לוגסי כמנהל פרוייקט האגם, עפ"י אישור שצירף לתצהיר (נספח יד'). מדובר במינויים מטעמים פוליטיים, ובתקופה זו אף נחשד מר לוגסי בביצוע מעשים פליליים ב"מועצה", כפי שעולה מפסק דין שניתן בבית דין זה, וצורף כנספח טו' לתצהיר.   לטענת התובע, הודעת הפיטורים הראשונה שקיבל מאת "המועצה" בטלה ומבוטלת לאור מכתב הפיטורים מיום 9.8.90, ולפיכך רואה בכל התקופה כתקופת עבודה רצופה ב"מועצה". לטענתו, לא היה כל תוקף להודעת הפיטורים הראשונה, שכן ניתנה מבלי ליתן הודעה מוקדמת בכתב עפ"י חוזה העבודה שנחתם עימו.   התובע מבהיר בתצהירו, כי בשל תקופת עבודתו הרצופה ב"מועצה" זכאי גם בתקופת עבודתו ב"חברה" לשכר בשיעור 3,000 ₪, ולפיכך תובע הפרשי שכר, לרבות הפרשי פיצויי פרישה, שכן לטענתו פיצויי הפרישה שפורטו ב"מכתב הפיטורים השני" זכאי לקבלם בגין כל תקופת עבודתו הרצופה, היינו גם בגין תקופת עבודתו ב"חברה". 6. מוטי אביסרור, המשמש כראש המועצה המקומית מ-3/92 בלבד פרט בתצהירו מטעם "המועצה", כי התובע עבד במועצה מ-1.9.88 עד 30.9.89 עפ"י חוזה מיוחד שנחתם איתו ביום 10.10.88, פוטר כדין מחמת צמצומים ביום 30.9.89, וכפי שעולה מפרוטוקול החלטת ועדת הקיצוצים ב"מועצה" מיום 27.8.89, לרבות הסכם עם מועצת הפועלים בעניין פיטוריו (נספחים א'-ב' לתצהיר). לטענתו, פיטורי התובע היו בהתאם להוראות החוזה המיוחד שנחתם עימו, והכחיש הגירסה, כי מדובר בפיטורים משיקולים פוליטיים או פסולים. לאחר פיטוריו, הצהיר, כי התובע החל לעבוד ב"חברה".   עפ"י בקשתו המפורשת של התובע, ומתוך נכונות להתחשב בנסיבות חריגות של מפוטרים ב"מועצה" באותה עת, נידונה בקשת התובע לשפר את תנאי סיום עבודתו, והובהר לתובע באופן מפורש, כי למרות הדיון בשיפור תנאי סיום עבודתו, כפי שקיבלו ביטוי ב"מכתב הפיטורים השני", תוקפם של הפיטורים, עפ"י "מכתב הפיטורים הראשון" ומיום 30.9.89 בעינו עומד. עפ"י בקשתו המפורשת של התובע, "המועצה" הסכימה לעכב את תשלום פיצויי הפיטורים שפורטו ב"מכתב הפיטורים הראשון", עד להחלטה בבקשת התובע לשיפור תנאי סיום עבודתו, וזאת בתנאי, כי יחתום על כתב קבלה ופטור, כפי שאמנם חתם ביום 9.8.90. מדובר בסילוק סופי ומוחלט של כל התביעות כנגד המועצה בגין תקופת עבודת התובע מ-1.9.88 עד 30.9.89 וממועד זה לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע ל"מועצה", ואין מדובר בעבודתו ב"חברה" בכפיפות אירגונית בלבד, כפי שטען, ולמעשה מדובר במכתב פיטורים אחד שקיבל, מיום 10.9.89, ומאז נשארו הפיטורים תקפים וקיימים, והשוני היחיד במכתב מיום 9.8.90 הינו שיפור תנאי הפרישה, הכל כמפורט במכתב הנ"ל, לרבות תקופת העבודה הרלוונטית.   המצהיר מכחיש את טענת התובע בתצהירו, כי ביום 7.11.90 הוחלט במליאת המועצה על הפסקת פעילותה של "החברה" ועל ייחוס כל הפעולות שנעשו על ידי "החברה" עד להפסקת פעולתה למועצה עצמה. לטענת המצהיר, לא ניתן ללמוד כך מהפרוטוקול, ואין בעובדה ש"החברה" נרשמה בתאריך מאוחר יותר כדי להעתר לעמדת התובע ולטענתו. מדובר באישיות משפטית נפרדת.   תביעת התובע לחייב המועצה בתשלומי החובה כמעביד ולהמצאת תלושי שכר בגין התשלומים בשיעור 2,000 ₪ שקיבל מידי חודש בחודשו עפ"י ההסכם בהליך הבזיון, יש לראותם כחלק מתשלום זכויותיו בתביעתו הנוכחית ותביעתו חורגת מהמסגרת שנקבעה בפסק דינו של בית הדין הארצי.   אילן בן עדי, גזבר "המועצה" וממלא מקום מנכ"ל "המועצה", אימת בתצהירו את התשלומים שקיבל התובע, הן באשר לפיצויי הפיטורים המוגדלים בשיעור 250%, לרבות כל תנאי הפרישה שפורטו ב"מכתב הפיטורים השני", והן באשר לתשלומים ששולמו לתובע עפ"י ההסדר בהליך הבזיון, וטוען, כי מדובר בסכומים מופרזים שקיבל התובע, בשים לב לתקופת עבודתו במשך שנה ותשעה חודשים בלבד, וכל כוונתו להתעשר שלא כדין על חשבון "המועצה".   לטענתו, הסכומים ששולמו לתובע במסגרת תיק הוצאה לפועל ובסך של 33,288 ₪, הינם תשלום על חשבון תביעתו הנוכחית, היינו תביעה זהה לתביעתו בתיק נא/122-3, ומהווה סוף פסוק בכל הקשור ל"הסכם הפשרה".   רוב רובו של התצהיר ניתן עפ"י יעוץ משפטי שקיבל העד.   מעדותו עולה, כי בגין הכספים ששולמו לתובע במסגרת ההסכם בהליך הבזיון, לשנת 1994 הונפק טופס 106 (נספח ג' לתצהיר), אך לא נעשה הדבר באשר לתשלומים ששולמו במהלך השנים 1992 ו-1993 והנושא נמצא בבדיקה.   יוסף דניאל, מנכ"ל "החברה" בתקופה הרלוונטית אישר בתצהירו, כי בתקופת עבודתו של התובע ב"חברה" טרם נרשמה "החברה" על ידי רשם החברות, ועל כן פעלה כ"חברה ביסוד". "החברה" הוקמה כגוף עצמאי לצרכי נהול פרוייקטים מסויימים, ובין היתר פרוייקט האגם בירוחם. התובע החל עבודתו ב"חברה" ב-1.10.89 והועסק בפועל על ידה עד ליום 30.6.90. התובע התקבל לעבודה כעובד "החברה" והיה כפוף לפיקוחו והוראותיו של העד, וקיבל שכרו מ"החברה". בעת קבלתו לעבודה, שכרו נקבע לסך של כ-1,800 ₪, והתובע עסק במגוון עבודות ועיסוקים עפ"י הוראות העד, ולאו דווקא בנושא האגם בלבד.   התובע מעולם לא מחה בפני העד על תנאי העסקתו, לרבות גובה השכר. "החברה", שהיתה אותה עת "חברה ביסוד", היתה שרויה בקשיים כלכליים בשל אי העברת תקציבים, מחד, ומאידך לא היו זכאים עובדיה לקבל שכרם מ"המועצה".   על כן, לאור מצבה הכספי הנ"ל החליט העד לשלם לתובע את שכרו מכיסו הפרטי, באמצעות המחאות אישיות שלו, והתובע לא מחה על כך. פיטורי התובע נבעו מצימצום בהיקף כח האדם, לאור מצבה הכספי הקשה של "החברה", ולא משיקולים זרים. התובע קיבל מלוא הזכויות שזכאי היה ואף מעבר לכך, שכן עבד פחות משנה. כמו כן קיבל פיצויי פיטורים. כן קיבל התובע מכתב המלצה.   ההכרעה 7. האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע ל"חברה" בתקופת עבודתו מ-1.10.89 עד ליום 30.6.90? אין מחלוקת, כי בתקופה בה נטען על ידי הנתבעות, כי התובע עבד ב"חברה", טרם נרשמה "החברה" ברשם החברות, שכן זו נרשמה החל מ-23.7.90, היינו לאחר שהתובע פוטר מעבודתו, עפ"י מכתב הפיטורים מיום 13.6.90 (נספח ד' לתביעה). במשך כל תקופת עבודתו של התובע ב"חברה" מדובר ב"חברה ביסוד".   לצורך החלטה בתביעה הנדונה, מתייתר למעשה הצורך לדון במעמדו של התובע בתקופת עבודתו ב"חברה", שכן עפ"י פרוטוקול ישיבת מליאת "המועצה" מיום 7.11.90 (ישיבת מליאה מספר 9/90 - נספח טז' לתביעת התובע), נמסר, כי החברה ביסוד פורקה עפ"י החלטת ההנהלה. כל הפעולות של "החברה" עד ליום הפסקת פעילותה יירשמו על המועצה המקומית ירוחם (קרי עד 11/90) ויירשמו בספרי החשבונות של "המועצה". כן הודע באותה ישיבה, כי יבחר דירקטוריון חדש עפ"י הדרישות המפורטות בתקנות "החברה".   קודם לכן, במכתב בחתימת גזבר "המועצה" המופנה למנכ"ל החברה (ביסוד) יוסף דניאל, מיום 5.11.90 (ת/8), הודיע הגזבר, כי בהתאם להחלטה קודמת של מליאת המועצה מיום 4.11.90 הוחלט, כי יוצא מכתב למנכ"ל "החברה" (ביסוד), המודיע, כי ההנהלה החליטה להפסיק את פעילות "החברה" ביום 5.11.90. במכתב זה הודגש, ברחל בתך הקטנה, כי ההתקשרות הכספית בין "החברה" לבין "המועצה" תופסק ביום 5.11.90, וכי "המועצה" תשא בכל הוצאות "החברה" ביסוד עפ"י חשבונות שיוגשו לה ע"י המנכ"ל.   מוטי אביסרור, שהעיד בבית הדין, התבקש להסביר האמור בפרוטוקול הנ"ל ותוצאותיו המשפטיות, והשיב, כי בעקבות מסקנות ועדת חקירה שהוקמה והנחיות משרד הפנים, התקבלה ההחלטה הנ"ל, והמשמעות היתה, וכך הוצגה בישיבה, כי "המועצה" תממן את אותן הוצאות עד לאותו תאריך ותקום חברה כלכלית מחדש בהחלטת דירקטוריון שימונה כדין עפ"י התקנון (עמ' 25 לפרוטוקול מיום 5.9.01). העד באופן אישי התנגד למהלך זה, כפי שעולה מפרוטוקול המליאה.   לפיכך, ככל שהוכח בפני, "המועצה" לקחה על עצמה את התחייבויותיה של "החברה ביסוד" באשר לתקופה בה עבד התובע ב"חברה", ולפיכך אם ייקבע בפסק דין זה, כי לתובע מגיעה זכות כספית כלשהי בגין תקופת עבודתו ב"חברה", ממילא על "המועצה" לשאת בתשלום.   כפי שפורט לעיל, מתייתר הצורך לדון בכל טענות התובע ו/או הצדדים באשר לקיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, אם לאו, אולם אם נבחון את סימני ההיכר לזיהוי מעביד בנסיבות המקרה הנדון, מסקנתי היא, כי יש לראות את "המועצה" גם כמעבידתו של התובע גם בתקופת עבודתו ב"חברה".   ראשית יצויין, כי התובע עבד בתקופה בה "החברה" היתה ב"יסוד", ולא הוכח ע"י הנתבעת, כי "החברה", לאחר יסודה או בשלב כלשהו, "אימצה" ואישררה את כל ההחלטות הנוגעות להעסקתו ופיטוריו של התובע על מנת שאלה יחייבו את "החברה", גם במעמדה כמעבידתו של התובע. אמנם "החברה" אינה חייבת לאשרר, לאחר הקמתה, את הפעולות שנעשו למענה לפני היווסדה, עפ"י הוראות פקודת החברות (נוסח חדש),התשמ"ג - 1983, שהיתה בתוקף באותה עת, אולם מדובר בתביעות מכח זכויות חוזיות שבין התובע ל"חברה" ולא הוכח, כי פעולות אלה אושררו ע"י "החברה" עפ"י הוראת סעיף 6(ג) לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965.   בנסיבות אלה, אין לקבוע, כי "החברה" הינה בעל דבר עם התובע לצורך מימוש זכויותיו לתקופת עבודתו בה, שכן לא הוכח בפנינו אישור בע"פ או מכללא ואפילו בשתיקה לפעולות והתחייבויות שלקחה על עצמה "החברה" כלפי התובע (ראה ע"א 337/80 מנהל מס שבח מקרקעין נ' שלום קוקטיש ו-4 אח', פ"ד לז(2), 358; דב"ע נא/148-3 צור גיסלר בע"מ נ' כהן מרדכי, פד"ע כד 130).   מאחר ומדובר בחובות הנובעים מיחסי עבודה שבין הצדדים, אין להשאיר את התובע בפני שוקת שבורה עת בא לממש זכויותיו בגין תקופת עבודה בה טרם נרשמה "החברה" כדין, ולפיכך גם מטעם זה "המועצה", בנסיבות אלה, אינה יכולה להסיר מעצמה האחריות בתשלום חובות "החברה ביסוד" לתובע בגין תקופת עבודתו.   סימני ההיכר העיקריים לזהוי המעביד פורטו בדב"ע נב/142-3 חסן אלהרינאת נ' כפר רות ואח', פ"ד כד (1) 535.   ואלה סימני ההיכר העיקריים לזיהוי המעביד: (א) כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם וכיצד הגדירו אותם. (ב) בימי מי הכח לפטר את העובד ובפני מי עליו להתפטר. (ג) מי קיבל את העובד לעבודה ומי קבע והסדיר את תנאי התקבלותו אליה, מי משבצו במקום העבודה, ומי מעבירו מתפקידו לתפקיד במערך אירגוני של המשתמש בעבודתו. (ד) מי קבע את מכלול תנאי עבודתו של העובד, לרבות את גובה שכרו ואת הנלווים לשכרו. (ה) מי חייב לשאת בתשלום שכרו של העובד, ובעיקר מי הנושא בחובה המשפטית לשלם לעובד את השכר בפועל. (ו) מי נותן חופשות לעובד וממי עליו לבקש את אישור חופשותיו. (ז) כיצד דווחו יחסי הצדדים למס הכנסה, כיצד הצהירו ונרשמו במוסד לביטוח לאומי וברשויות אחרות שבהן נדרשת הצהרה מי הוא המעביד. (ח) מכלול הקשרים והזיקות בין הצדדים הרלוונטים להסדר העסקה, כגון: מי מפקח על עבודת העובד, למי מדווח העובד על עבודתו ולמרותו של מי הוא סר. (ט) למי הבעלות על הציוד, או הכלים המשמשים את העובד בעבודתו. (י) האם העבודה שלשם ביצועה נשכר העובד נעשית במסגרת עיסוקו העיקרי של המשתמש בעבודה, ובו משתלב העובד, או שמא נשכר העובד לביצוע פרוייקט צדדי, הדורש מיומנות מיוחדת שאינה מסוג המיומנויות הרגילות הדרושות לעיסוקו העיקרי של המשתמש בעבודה. (יא) רציפות, זמניות ומשך קשר העבודה.   לא בכל מקרה ומקרה יהיו כל סימני ההיכר רלוונטיים, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. התשובה בסופו של דבר לשאלת קיום יחסי עובד מעביד תילמד ממשקלם הראייתי של מכלול המבחנים.   ראשית יצויין, כי הוכח בפני, כי "החברה ביסוד" היתה בתקופת עבודתו של התובע תלויה כלכלית בכספים שהוזרמו לה ע"י "המועצה" (עדות אביסרור בעמ' 20 ו-25 לפרוטוקול), כך גם באשר להחלטה להפסיק פעילותה. כל פעילותה של "החברה ביסוד" באמצעות מנהלה, נעשה תחת כסות "המועצה", בפיקוח "המועצה" והוכח, כי החלטות שהתקבלו התקבלו על דעת "המועצה", הן באשר לקבלת התובע לעבודה, הן באשר להחלטה לפטרו והן, כפי שיפורט להלן, גם באשר לשיעור שכרו.   מעדותו של מנכ"ל "החברה" ששימש ככזה מיום שנוסדה עד ליום פירוקה, לא זכורה לו כל החלטה פורמלית של דירקטוריון "החברה" אשר אישר את פעילויותיה בתקופה בה פעלה כ"חברה ביסוד" (עמ' 1 ו-13 לפרוטוקול מיום 7.2.02). מעדותו עולה, כי במשך כל תקופת "קיומה" סבלה מקשיים כלכליים שנבעו מהעובדה שלא הועברו לה תקציבים ע"י "המועצה", עד שבסופו של דבר העיד, כי לא היה מוכן לשאת באופן אישי כל אחריות לנושאי הטיפול ב"בחרה" כל עוד לא יסתיימו הליכי היסוד שלה, ובעקבות כך עולה מעדותו, התקבלה החלטה לפרק את "החברה" (עמ' 17-18 לפרוטוקול). במהלך הדיון הוגש מסמך מיום 23.10.90 המופנה למועצה המקומית בירוחם, ממנו עולה, כי קיימים מחדלים רבים במשך קיום "החברה" במעמדה כ"חברה ביסוד", הן מחדלים פורמליים והן משפטיים, בין היתר אי בחירת דירקטוריון, מנהלים, בעלי זכויות חתימה וצויין, כי אין ב"חברה ביסוד" פעילות כלשהי בתקופה זו, פעילויותיה לא דווחו כנדרש ברשויות המס, לא נחתמו הסכמי עבודה, וכל ניהול החשבונות נעשה על ידי מר יוסף דניאל באופן אישי בחשבונותיו הפרטיים, כאשר "המועצה" מזרימה כספים לחשבונו הנ"ל, כאשר לא נוהלו ספרי חשבונות כיאות (ת/10).   באשר לקבלת התובע לעבודה, העיד מנכ"ל "החברה", כי התובע אמנם התקבל לעבודה על ידו (עמ' 4 לפרוטוקול), אולם אין מדובר בבחירת עובד מתוך בחירתו האישית של מנכ"ל "החברה", או כי ההחלטה היתה נתונה בידיו מלכתחילה, אלא כפי שהעיד, ברגע ש"המועצה" העבירה את הפרוייקט או כל מה שקשור לפיתוח הכלכלי של ירוחם ל"חברה", באופן טבעי מי שעבד בפרוייקטים ב"מועצה" עבר להיות מועסק בחברה הכלכלית ... "אני קיבלתי את התובע יחד עם הפרוייקט ועוד פרוקייטים אחרים" (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 7.2.02).   כך גם באשר לפיטוריו. אמנם העיד מנכ"ל "החברה", כי "ההחלטה היתה שלי" (עמ' 17 לפרוטוקול), אולם החלטה זו הינה פועל יוצא בעקבות ההחלטה להפסיק פעילות "החברה ביסוד" ומדובר בהחלטה משותפת של מנכ"ל "החברה" ושל "המועצה", ומהטעם, כי "המועצה" הפסיקה להזרים כספים לצורך אותם פרוייקטים ל"חברה" (עמ' 17-18 לפרוטוקול ועמ' 25 לעדותו של אביסרור).   באשר לתנאי עבודתו של התובע - מנכ"ל "החברה ביסוד" העיד, כי הוא זה שקבע את תנאי עבודתו של התובע, היה מפקח על עבודתו והתובע הועסק במשימות שהורה לו מעת לעת. כך גם פרט בתצהירו. אולם הוכח, כפי שיפורט להלן, כי שיעור שכרו ותנאי שכרו נקבעו למעשה עפ"י תנאי שכרו ששולמו לו ב"מועצה" טרם החל עבודתו ב"חברה", וכפי שהעיד העד "תנאי השכר נקבעו כאותם תנאי שכר שהיו במועצה", עד כמה שזכור לו (עמ' 4 לפרוטוקול). לאחר מכן ניסה להתחמק מקביעה זו, וניסה לטעון, כי שיעור שכרו של התובע ותנאי עבודתו סוכמו בינו לבין התובע לאחר מו"מ ודיונים ארוכים, וכי סוכם, כי מדובר בשכר של כ-1,800 ₪ לחודש, אולם גירסה זו אינה מהימנה עלי, אינה סבירה והגיונית מהסיבות שפורטו בסיכום טענות התובע המקובלות עלי (סעיף 38 ואילך לסיכום הטענות).   התובע המשיך לבצע את אותו תפקיד שביצע ב"מועצה" גם החל מ-1.10.89, עת החל לעבוד ב"חברה", כלומר כמנהל פרוייקט פארק ירוחם (ראה עדות אביסרור בעמ' 27 לפרוטוקול ועדותו של ג'ו דניאל בעמ' 5 לפרוטוקול). עובדה זו תומכת בגירסת התובע, שיעור שכרו הנטען על ידו הינו שכר התואם את תפקידו שמילא קודם לכן, ובנוסף לכך הדגיש, כי גם לגירסת מנכ"ל "החברה" התבקש לבצע תפקידים נוספים.   שכרו של התובע שולם מחשבונו הפרטי של המנכ"ל, ג'ו דניאל (ת/9) לאחר שהכספים הוזרמו מ"המועצה" לחשבונו הפרטי (עמ' 8 לפרוטוקול), שכן, כפי שהעיד, ל"חברה ביסוד" לא היה חשבון בנק וחשבונו הפרטי שימש לתשלומי "החברה". לא הוצגה בפני כל ראיה, כי תשלום כלשהו ששולם לתובע בגין תקופת עבודתו ב"חברה ביסוד" שולם שלא ע"י המחאה אישית של המנכ"ל, למעט תמורת ההודעה המוקדמת שקיבל בסיום עבודתו בהמחאה של "המועצה" לא דווח על משכורתו של התובע לפקיד השומה באר-שבע ולביטוח הלאומי (ת/10). כן עולה מהמסמך הנ"ל, כי אמנם נפתח תיק ניכויים אך החל מחודש ינואר 90 אין דיווח על כך לרשויות המס ולא הועברו סכומים כלשהם.   התובע טוען, כי מעולם לא קיבל תלושי שכר מאת "החברה", אף כי דרש זאת, ומנכ"ל "החברה" העיד, כי בידו נמצאים תלושי השכר של התובע לתקופה של נובמבר ודצמבר 98(עמ' 12 לפרוטוקול), אך גם אלה לא הוצגו בבית הדין ומהימנים עלי דברי התובע, כי מעולם לא קיבל התלושים הנ"ל.   בכל מקרה, החל מ-1/00 הוכח, כי לא הונפקו כלל תלושים ולא שולמו כל תשלומי חובה בגין הכספים שקיבל התובע במהלך תקופת עבודתו. מדובר בחברה אשר העסיקה 3 עובדים, היינו, המנכ"ל, התובע ופקידה נוספת (עמ' 8 לפרוטוקול).   התובע עסק בפעילות אשר נכללת במטרות שלשמן הוקמה אמנם "החברה", אולם בעת תקופת עבודתו ועד לפיטוריו לא הוכח, כי עבד בגוף משפטי עצמאי, אלא בפועל והוכח, כי כל פעולות "החברה ביסוד", לרבות חובותיה, יוחסו למעשה ל"מועצה".   אין ספק, כי התובע מעולם לא היה עובד "החברה", שכן הפסיק עבודתו טרם רישומה ברשם החברות.   די באמור לעיל כדי לקבוע, כי יש להכיר גם ב"מועצה" כמעבידתו של התובע גם בתקופת עבודתו ב"חברה ביסוד", הן מהטעם המשפטי והן עפ"י מבחני זיהוי המעביד, ובכל מקרה מדובר במעבידים במשותף. כל זאת בכפוף להחלטתי, כי הדיון לגופה של הסוגיה מתייתר מהטעם, כי "המועצה" ממילא לקחה על עצמה את תשלום חובות ה"חברה ביסוד" גם בגין תקופת עבודתו של התובע.   8. שיעור שכרו של התובע נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח שיעור שכרו (דיון נד/23-3 חיים פרינץ נ' נתי גפן ואח', פד"ע כו 552 ואילך).   התובע השכיל להוכיח, כי שיעור שכרו בתקופת עבודתו ב"חברה" היה שיעור שכר זהה לעבודתו הקודמת ב"מועצה" באותו תפקיד. מנכ"ל "החברה", ג'ו דניאל, העיד, כי "תנאי השכר נקבעו כאותם תנאי שכר שהיו במועצה" (עמ' 4 לפרוטוקול). לאחר מכן ניסה להתחמק מקביעה זו אולם ללא הועיל, וכאמור גירסת התובע בסיכום טענותיו מקובלת עלי.   הסתירות וחוסר העקביות והמגמתיות בעדותו של מנכ"ל "החברה" בנקודה זו, מובילים למסקנה, כי גירסת התובע עדיפה מגירסת הנתבעות הטוענות בסיכום טענותיהם, כי הוכח שסוכם עם התובע ששיעור שכרו יהיה 1,800 ₪ לחודש. טענה זו לא הוכחה.   העובדה שלא נחתם הסכם שכר עם התובע וטענת הנתבעות, כי התובע העיד על כך, כי קיבל שכר בשיעור 1,800 ₪ (עמ' 18 לפרוטוקול), וכי מעולם לא מחה על תנאי העסקתו, לרבות גובה שכרו, וכי אמנם בפועל הוכח, כי קיבל שכר בשיעור הנ"ל, והטענות הנוספות שהועלו בנקודה זו בסיכום הטענות (סעיף 17 ואילך) אינן מקובלות. לטעמי לא הוכח, כי סוכם עם התובע, עם תחילת עבודתו ב"חברה", כי שיעור שכרו יהא בשיעור הנטען ע"י הנתבעות בסיכום טענותיהן. אין להסיק משיעור השכר ששולם לו בפועל מחשבונו הפרטי של המנכ"ל, כאשר מצבה הכלכלי של "החברה ביסוד" בכי רע ו"המועצה" אינה מעבירה התקציבים, כדי לקבוע, כי התובע, במודע, החל לעבוד ב"חברה" בשיעור שכר הנמוך ממחצית מזה שקיבל ב"מועצה" בגין אותו תפקיד, לרבות מילוי תפקידים נוספים, כפי שהעיד מנכ"ל "החברה" (עדות התובע בעמ' 13-14 לפרוטוקול מיום 25.3.01). כן העיד התובע, כי מחה על כך בפני גזבר "המועצה" ונאמר לו, כי הכספים שמקבל הינם על חשבון (עמ' 15 לפרוטוקול).   לפיכך, זכאי התובע, גם בגין תקופת עבודתו ב"חברה" לשכר שלא יפחת מ-3,000 ₪ נטו לחודש, כפי שתבע.   9. נשאלת השאלה, האם חייבות הנתבעות, או מי מהן, לתובע, כספים עפ"י העילות שבכתב התביעה? התובע תובע הפרשי שכר בגין תקופת עבודתו ב"חברה", היינו מיום 1.10.89 עד 1.9.90. לטענתו, אמנם מכתב הפיטורים שניתן לו ע"י "החברה" ניתן לו בגין תקופת עבודתו עד 30.6.90 (נ/3), אולם בסיכום טענותיו טוען, כי יחסי העבודה שבינו לבין "המועצה" המשיכו להתקיים ולו עד 1.9.90, מהסיבות הבאות: ראשית, לטענת התובע, "מכתב הפיטורים השני", ביטל את "מכתב הפיטורים הראשון", ולפיכך נטען, כי יחסי העבודה המשיכו להתקיים בינו לבין "המועצה" ברציפות עד 9.8.90מועד בו הונפק "מכתב הפיטורים השני".   כן טוען, כי מאחר ו"מכתב הפיטורים השני" נמסר לתובע ב-9.8.90, הרי עפ"י סעיף 19(א) לחוזה העבודה עימו, יש ליתן לו הודעה מוקדמת של 30 יום, ומכל אלה מסיק, כי יחסי עובד ומעביד נותקו ב-9.9.90. כמו כן טוען, כי ב"מכתב הפיטורים הראשון", נאמר, כי "יחסי עובד מעביד ינותקו עם ביצוע התשלומים הנ"ל הרי מדובר בפעולה משפטית שתוקפו הותנה בקיומו של תנאי מסויים והתנאי לא קויים שנים רבות לאחר מכן, עד אשר ב-1996 שולמו סכומי ההפרשות לקרנות השונות במסגרת תיק הוצאה לפועל. בתצהירו במקום עדות ראשית ובחישוביו מיום 18.2.98, תבע הפרשי שכר עד ליום 1.9.90.   הנתבעות בסיכום טענותיהן מתנגדות לפרשנות התובע וטוענות, כי מועד הפסקת עבודתו של התובע ב"חברה" היה ביום 30.6.90 עפ"י מכתב הפיטורים מאת "החברה" (נ/3).   בתשובה לשאלה מהי תקופת העבודה בגינה יש לבחון זכאות התובע לזכויות עפ"י העילות שבכתב התביעה, מסקנתי, כי מדובר בתקופת עבודה מיום 1.10.89 עד ליום 30.6.90, מועד בו סיים עבודתו בפועל ב"חברה" עפ"י מכתב הפיטורים שקיבל. גירסת הנתבעות בנקודה זו מקובלת עלי.   ראשית יצויין, כי פרשנות התובע לתוכנו של "מכתב הפיטורים השני" אינה מקובלת על בית הדין לצורך חישוב תקופת עבודתו בתביעה זו.     טענה זו עומדת בניגוד לאמור ב"מכתב הפיטורים השני" מיום 9.8.90 (נ/5), ומהווה עדות בע"פ נגד מסמך בכתב. כפי שנפסק, אין לראות במכתב הפיטורים הנ"ל כמכתב פיטורים ממועד הנפקתו. כל שניתן להסיק מתוכנו, כי בא להיטיב את תנאי הפרישה של התובע בגין תקופת העבודה שצויינה במכתב מפורשות. לא הוכח ואין להסיק מעדות התובע, כי סוכם עימו, כי מכתב זה יהווה מכתב פיטורים ממועד הנפקתו, וכי בניגוד לאמור במכתב, תנאי הפרישה המועדפים ישולמו לו גם בגין תקופת עבודתו ב"חברה".   גם האמור בסעיף 19(א) לחוזה שנחתם בין הצדדים ושעניינו מתן הודעה מוקדמת, אין בו כדי להאריך תקופת העבודה. כך גם באשר לפרשנות התובע בסיכום טענותיו, כי נאמר ב"מכתב הפיטורים הראשון", כי יחסי העבודה ייפסקו עם ביצוע התשלומים עפ"י מכתב הפיטורים הנ"ל, שכן ממילא מכתב הפיטורים הנ"ל בוטל ב"מכתב הפיטורים השני".   המבחן מתי נסתיימו יחסי עובד ומעביד, נקבע עפ"י נסיבות כל מקרה ומקרה. במקרה הנדון יש לקבוע סיום תקופת העבודה כמועד בו סיים התובע לעבוד בפועל, ב-30.6.90, ולפיכך ככל שהוכח, יחסי העבודה ב"חברה" הסתיימו בפועל ביום 30.6.90. התובע זוכה בשכר עבודה עבור תקופה זו בלבד ובתמורת הודעה מוקדמת בשיעור 1,800 ₪ בהמחאה נפרדת ומיום 6.8.90 (נ/8). אין לכלול את התקופה בה שולמה תמורת הודעה מוקדמת כתקופה בה המשיכו להתקיים יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, שכן מטרתה לפצות את התובע על אי מתן הודעה מוקדמת.   באשר לשיעור הפרשי השכר הנתבעים ע"י התובע, התובע השכיל להוכיח, כי היה זכאי, גם בגין תקופת עבודתו ב"חברה", לשיעור שכר שלא פחת משיעור השכר שקיבל ב"מועצה", וככל שהוכח, מדובר בשיעור שכר בסך 3,000 ₪ נטו לחודש (עדות התובע בעמ' 18 לפרוטוקול).   לפיכך, התובע זכאי להפרשי שכר בשיעור 1,200 ₪ נטו X 9 חודשים, סה"כ 9,600 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית עפ"י חוק פסיקת ריבית ממועד כל תשלום ותשלום עד לפרעון המלא בפועל.   התובע לא תבע הפרשים בגין תמורת הודעה מוקדמת, ולפיכך אין לזכותו בגין עילה זו.   10. התביעה להפרשי פיצויי פרישה התובע תובע בתביעה זו את ההפרש בין פיצויי הפרישה שנקבעו ע"י "המועצה" ב"מכתב הפיטורים השני" (היינו תנאים מועדפים), לבין מה שקיבל מ"החברה".   בתצהירו במקום עדות ראשית ובתחשיב שצירף לבית הדין טוען, כי מדובר בהפרש בשיעור 6,735 ₪ קרן.   התובע לא פרט אופן החישוב.   לטעמי, אין התובע זכאי לתנאי הפרישה המועדפים ו/או פיצויי פיטורים מוגדלים, גם בגין תקופת עבודתו ב"חברה", אף אם הוכרה כתקופת עבודה גם ב"מועצה", שכן לא הוכח ע"י התובע, כי התנאים המועדפים הנ"ל שולמו גם בגין תקופת עבודתו זו, אלא ההיפך הוא הנכון. התנאים שפורטו ב"מכתב הפיטורים השני" סוייגו במכתב עצמו לתקופת עבודתו עד 1.10.89.       עמדת הנתבעות בסוגיה זו מקובלת על בית הדין, שהתנאים הנ"ל שולמו לתובע, שכן ביקש לשפר תנאי פרישתו, ואף אם אלה סוכמו לאחר פיטוריו מ"החברה", לא הוכח ע"י התובע, כי זכאי היה לקבלם בגין כל תקופת עבודתו הרצופה. הנטל מוטל על התובע בעילה זו.   כמו כן הוכח, כפי שעולה מתצהירו של אביסרור וצרופותיו, לרבות עדותו בפני, כי באותה תקופה בה פוטר התובע (9/89) זוכו עובדים נוספים ובמספר לא מבוטל, בפיצויי פיטורים מוגדלים.   הוכח בפני, כי התובע זוכה בפיצויי פיטורים בשיעור 1,800 ₪ נטו בגין תקופת עבודתו ב"חברה" (נ/8). לפיכך זכאי להפרש בשיעור 1,200 ₪ נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.7.90 עד לפרעון המלא בפועל.   11. טענת ההתיישנות לגירסת הנתבעות, התביעה לפיצויי הלנת שכר, לרבות הפרשי פיצויי פיטורים, התיישנה, בשים לב למועד הגשת התביעה הנוכחית.   לחילופין, נטען בסיכום טענותיהן, כי התקיימו נסיבות המצדיקות הפחתה ו/או ביטול כליל של פיצויי הלנה בשל קיומה של מחלוקת כנה בין הצדדים, במידה ובית הדין יפסוק סכומים כלשהם לזכות התובע.   התובע בסיכום טענותיו טוען, כי הזכות לא התיישנה, שכן התביעה המקורית הוגשה בתאריך 27.11.90, היינו בטרם התיישנה הזכות לפיצויי הלנה. התביעה המקורית התגלגלה עד הגעת ערעור בבית הדין הארצי לעבודה, ובעקבות "פסק הדין בערעור" שב התובע לתביעתו המקורית, בהתאם להוראות בית הדין הארצי, כחלק מזכות ההשבה שקמה עפ"י דיני החוזים עם ביטול "הסכם הפשרה", ומשמעות ההשבה, כי הצדדים חזרו לנקודה בה החל הסכסוך ואין למנות את הזמן שחלף מאז הפסקת הבירור של התובענה הנ"ל. מאז הוגשה התביעה המקורית יש רצף אחד וחיבור מלא עם תקופת התביעה הנוכחית.   לחילופין נטען, כי הנתבעות לא טענו בכתבי טענותיהן טענות הגנה חילופיות לשלילה או ביטול פיצויי הלנה, למשל טענות בדבר מחלוקת כנה, אלא הסתפקו אך ורק בטענת ההתיישנות. לפיכך אם תידחה טענת ההתיישנות זכאי התובע לקבל מלוא הסעד המבוקש על ידו. לחילופין נטען, כי לבית הדין שיקול דעת לקבוע תקופה קצרה בגין זכאות לפיצויי הלנה, ולחילופי חילופין זכאי התובע לשערוך הסכומים המגיעים לו עפ"י חוק פסיקת ריבית, כמפורט בתחשיב שצורף לתצהיר העדות הראשית.   טענות התובע הנ"ל דינן להידחות. התובע לא השכיל להוכיח, כי יש לראות התקופה ממועד הגשת תביעתו המקורית, הכל כפי שפורט בהשתלשלות העניינים, עובר להגשת התביעה הנוכחית, כתקופה המפסיקה את מניין הימים לצורך חישוב תקופת ההתיישנות, עפ"י חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, ובשים לב לתקופת ההתיישנות שפורטה בסעיף 17א' לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958.   כבר נפסק, כי תקופת ההתיישנות מתחילה במועד בו "נולדה" עילת התביעה. גם לגירסת התובע, העילה לתביעתו הנוכחית נולדה בשנת 1990 ודי בעובדה זו כדי לדחות תביעתו.     12. כתב הקבלה ופטור מיום 5.9.90 הנתבעות טוענות, כי גם אם ייקבע ש"המועצה" חייבת לתובע זכויות כלשהן שתבע בתביעתו הנוכחית, הרי לאור האמור בכתב הקבלה הנ"ל, מנוע התובע מלתבוע אותם סכומים, לרבות פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, שכן בכתב הקבלה והפטור נקבע, כי בקבלת הסכום שצויין במסמך, אין לתובע כל תביעות נגד הנתבעת 1 (סעיף 75 לסיכום הטענות). התובע, בסיכום טענותיו, אינו מתייחס לטענה זו שהינה פלוגתא מהפלוגתאות שפורטו במהלך הדיון המקדמי.   כמו כן אין טענה מטעם התובע, כי מדובר בכתב קבלה ופטור שאינו תקף. למרות האמור לעיל, מעיון בתוכן המסמך ולמרות שלא צויינה בו תקופת עבודתו של התובע, אשר כתב הקבלה והפטור מתייחס אליה, אין ספק, כי גם לגירסת הנתבעות הכתב הנ"ל נחתם סמוך לאחר "מכתב הפיטורים השני" וכאישור, כי התובע קיבל את מלוא זכויותיו עפ"י אותו מכתב פיטורים (זכויות מועדפות). כמו כן, אין ספק, כי גם לגירסת הנתבעות, "מכתב הפיטורים השני" מתייחס לתקופת עבודתו של התובע מ-1.9.88 עד 30.9.89 ותו לא. הקביעה בפסק דין זה, כי יש לראות בתקופת עבודתו של התובע ב"חברה" כתקופת עבודה רצופה ב"מועצה" ו/או תקופת עבודה בגינה "המועצה" חייבת לשאת בחובות "החברה" בגין אותה תקופה, לא היתה בידיעת הצדדים טרם נחתם כתב הקבלה והפטור, ולפיכך גם מטעם זה ברור, כי הצדדים לא התכוונו, כי הכספים ששולמו עפ"י הכתב הנ"ל יכללו גם זכויות התובע בגין תביעותיו הנוכחיות.   לפיכך מסקנתי, כי התובע אינו מנוע מלתבוע זכויותיו הנוכחיות, למרות חתימתו על כתב הקבלה והפטור.   13. הזכאות לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין התובע בסיכום טענותיו תובע פיצויי פיטורים בגין פיטוריו מעבודתו כמנהל פרוייקט פארק ירוחם, ומדגיש נקודה זו בסיכום טענותיו, בין אם עבד ב"חברה" ובין במסגרת "המועצה".   בתצהירו במקום עדות ראשית טוען התובע לפיטורים שלא כדין הן באשר לפיטוריו ב-9/89 מ"המועצה", שכן לגירסתו טענת "המועצה", כי מדובר בפיטורים בשל צמצומים הינה טענה שקרית, בין היתר מהטעם, כי בדיוק באותה התקופה קיבלה "המועצה" עובד חדש לאותו תפקיד, בשם דניאל אנקר. התובע צירף צילום החוזה האישי של העובד הנ"ל (נספח יג' לתצהירו במקום עדות ראשית). מסמך זה לא התקבל כראיה במהלך הדיון ואין להסיק מקריאת החוזה עצמו, כי מדובר בתפקיד זהה, שכן מהות התפקיד שלשמו נחתם חוזה העבודה - לא צויין בחוזה. טענה זו לא הוכחה על ידי התובע.   טענה נוספת מפי התובע, כי באותה תקופה מונה מר לוגסי שלמה כמנהל פרוייקט האגם, עפ"י נספח יד' לתצהיר, שצורף בשלב מאוחר יותר (ת/7). במכתב הנ"ל צויין, כי החל מיום 24.7.89 מר לוגסי ישמש כמנהל פרוייקט האגם, בהסתיים תפקידו כמנהל אגף שפ"ע ב"מועצה". מכתב מינוי זה נחתם ע"י פיני נבון, מזכיר "המועצה" דאז.   לטענת התובע, מינויו של מר לוגסי נעשה משיקולים פוליטיים זרים ופסולים על רקע מעורבותו הפוליטית, ומפנה לפס"ד של בית דין זה במסגרת תיק נב/628-3 (נספח טו' לתצהיר).   יצויין, כי אין בפסה"ד הנ"ל ובשים לב למועדים הרלוונטיים לפסה"ד הנ"ל, כדי לתמוך בגירסת התובע בתיק זה.   התובע בתצהירו טוען, כי רק בדיעבד, לאחר פיטוריו מעבודתו ב"חברה", התברר לו, כי פיטוריו מן התפקיד בו שימש במשך קרוב לשנתיים, היו ללא כל הצדקה עניינית אלא נבעו משיקולים זרים ופסולים, כי הוחלף בתפקידו על ידי מר לוגסי אך ורק מתוך שיקולים פוליטיים ומאבקי כוחות פוליטיים שהיו באותה עת בתוך "המועצה" ולא משיקולים מקצועיים גרידא.   בסיכום טענותיו מוסיף וטוען, כי הטענה, כי פוטר מעבודתו ב"חברה" בשל צמצום בהיקף כח האדם הינה מגוחכת, שכן "החברה" מנתה 3 עובדים בלבד, המנכ"ל, התובע והפקידה. הפסקת פעילות "החברה" ארעה רק בנובמבר 90, כפי שעולה מ-ת/8 ופרוטוקול מליאת המועצה מספר 9/90 (נספח טז' לתצהיר התובע), היינו, הפסקת עבודתו של התובע בחודש יוני 90 נעשתה קודם לכן. טענתו העיקרית של התובע, כי ראש המועצה הקודם, ברוך אלמקייס, העדיף להעסיק את מר לוגסי שלמה בתפקיד מנהל הפרוייקט על פני התובע, כאשר שב הפרוייקט להיות תחת חסות ה"מועצה" וזאת משיקולים פוליטיים זרים ופסולים, ולא היתה כל הצדקה לפטר את התובע ולהעדיף את מר לוגסי על פניו בניהול הפרוייקט, לאחר שהתובע ביצע תפקידו זה בהצלחה מתחילת הפרוייקט, הובא לירוחם לצורך ניהול הפרוייקט, ואף זוכה במכתב המלצה חם מאת מנכ"ל "החברה", מר ג'ו דניאל.   התובע מדגיש, כי אמנם מר לוגסי מונה עוד ביולי 89 לתפקיד הנ"ל, אולם עד לחתימת הסכם קואליציוני בין ראש המועצה הקודם (ברוך אלמקייס) לבין סיעת הליכוד, היתה התעלמות מוחלטת של ראש המועצה הקודם ממר לוגסי ורק עם חתימת ההסכם, היינו סמוך לאפריל 90, החל מר לוגסי לתפקד בפועל כמנהל הפרוייקט, וסמוך לאחר מכן התובע פוטר.   ואמנם העיד מנכ"ל "החברה", כי מר לוגסי עבר לעבוד ב"חברה" תקופה של חודש וחצי טרם פירוקה (עמ' 8 לפרוטוקול), ועובדה זו תומכת בגירסת התובע. לטענת התובע, כל עוד אלמקייס שימש כראש המועצה, לא מומש המינוי בפועל של לוגסי, וטוען, כי התובע הוקרב כקרבן מטעמים פוליטיים למען קיום ההסכם הקואליציוני בין סיעד הליכוד לבין ראש המועצה דאז, אלמקייס, וכדי להעניק את התפקיד בפועל ולא רק בתואר כשי למר לוגסי. מדובר בפיטורים שלא כדין משיקולים זרים ופסולים, בגינם זכאי התובע לפיצוי שתבע.   שיעור הפיצוי שתבע התובע הינו פיצוי בגובה שכרו בשיעור 3,000 ₪ לחודש למשך התקופה מיום 1.7.90 עד ליום 15.12.91, בו החל לעבוד ב"מועצה" בתקופת העסקתו השניה. מדובר בפיצוי בשיעור 17.5 משכורות חודשיות ובסך כולל של כ-50,000 ₪ קרן נומינלית.   לטענת הנתבעות, התובע לא השכיל להוכיח טענתו, הן באשר לרקע פיטוריו מ"המועצה" ב-9/89 והן באשר לפיטוריו מ"החברה". הנתבעות מפנות לעדות המנכ"ל, כי מדובר בפיטורים מסיבות תקציביות. התובע לא הלין על עצם פיטוריו במכתב ששלח למנכ"ל "החברה" לאחר פיטוריו (ת/11 מיום 19.6.90). בתצהירו ובכתבי טענותיו מתייחס לפיטורים שלא כדין בגין תקופת עבודתו טרם החל לעבוד ב"חברה", ומדגיש, כי העובדות נודעו לו רק בדיעבד ולאחר מעשה. מדובר בטענות סתמיות ללא כל בסיס עובדתי ומשפטי כאחד.   לחילופין נטען, כי גם אם ייקבע שהתובע פוטר שלא כדין, הרי שאינו זכאי לכל פיצוי ולא נגרם לו כל נזק בשל כך וממילא התובע הודה, כי לאחר פיטוריו עבד במקביל במספר מקומות עבודה, אף במסגרת התקופה בגינה קיבל תשלומים עפ"י ההסדר בהליך הבזיון. לחילופי חילופין, יש לראות בתשלומים ששולמו לתובע במסגרת הליך הבזיון ובגין תקופה בה לא עבד כלל, כפיצוי על נזק שנגרם לו בגין פיטוריו שלא כדין, המוכחשים על ידי הנתבעות.   נשאלת השאלה, האם השכיל התובע להוכיח תביעתו, כי פיטוריו היו מטעמים פוליטיים? באשר לפיטוריו מ"המועצה" ב-9/89, לא הוכחה הטענה, כי פוטר מטעמים פוליטיים, שכן גם לגירסתו הועבר בהסכם שבינו לבין ראש המועצה דאז, אלמקייס, לעבוד באותו תפקיד ב"חברה" (עמ' 13-14 לפרוטוקול מיום 25.3.01), ולא ניתן להסיק במועד פיטוריו הנ"ל, כי מינויו של מר לוגסי סמוך לאותו מועד היה על מנת לסלק התובע מתפקידו זה. יצויין, כי אין להסיק כך מהאמור בסיכום טענות התובע. ספק אם מדובר בפיטורים מחמת צמצומים, אף אם באותה עת הוכח ע"י ראיות הנתבעות, כי בוצעו פיטורים מחמת צמצומים ב-9/89, שכן התובע הועבר לכהן באותו תפקיד תחת "מטריה ארגונית אחרת" בלבד, היינו "החברה ביסוד".   באשר לפיטוריו מעבודתו ב"חברה", אין ספק, כי במועד פיטוריו מצבה הכלכלי של "החברה ביסוד" אשר טרם הוקמה, היה רעוע, והוחלט שלא להמשיך בפעילותה ככזו, ובעקבות כך אף "המועצה" לקחה על עצמה תשלום חובותיה בגין כל תקופת היותה "ביסוד" ואף לאחר מכן, כפי שמצויין בפרוטוקול מליאת "המועצה" ומסמך ת/8.   יחד עם זאת הוכח בפני, כי לוגסי מונה לתפקיד זהה לתפקידו של התובע ב-17.8.89, היינו סמוך לפיטוריו של התובע מ"המועצה". הוכח, כי מדובר במינוי "רדום" עד אשר נחתמו הסכמים קואליציוניים, היינו הסכמים פוליטיים, בין סיעתו של לוגסי לבין זו של ראש המועצה אלמקייס, והחל ממועד זה החל מר לוגסי לכהן בתפקיד זה ב"חברה" מטעם "המועצה", כחודש וחצי טרם פירוק "החברה ביסוד". עדותו של מר אביסרור, כי אינו יודע מדוע התובע פוטר בשנת 90, אינה מהימנה עלי, שכן "כולי עלמא" ידעו לפחות, כי מצבה הכלכלי של "החברה" חייב פיטורי העובדים בה, כך גם העיד המנכ"ל בפני, כי מלבד התובע פוטרה גם הפקידה וגם המנכ"ל עצמו לא המשיך לכהן בתפקיד הנ"ל (עמ' 12 לפרוטוקול).   הוכח בפני, כי מימוש המינוי "הרדום" של לוגסי החל סמוך להפסקת פעילות "החברה" והעברתה לחסות "המועצה", ובמקביל לפיטורי התובע, היינו הוכח, כי כאשר דאגה "המועצה" לקבל תחת חסותה את ניהול ופעילות הפרוייקט, דאגה זמן קצר קודם לכן לממש את מינוי של מר לוגסי לתפקיד, כאשר מדובר במינוי אשר ראש המועצה הקודם, אלמקייס, היה מעוניין בו מלכתחילה, ומיד עם הווצרותם של התנאים הפוליטיים הראויים, החל מר לוגסי לממש המינוי שניתן לו עוד ביולי 89, ואם אמנם המשך פעילות הפרוייקט נעשה ע"י עובדי "המועצה", הרי בנסיבות אלה, כאשר אין כל תלונה בגין עבודתו של התובע באותה משרה במשך כשנה ותשעה חודשים, מדוע לא דאג מר אלמקייס ב-7/90 או סמוך לכך, לדאוג להמשך העסקתו של התובע באותו תפקיד כעובד "המועצה". עובדה זו אומרת "דרשני".   כמו כן, במסגרת תביעתו של התובע שהוגשה נגד "המועצה" להשיבו לעבודה לאחר פיטוריו מעבודתו ב"חברה", הוסכם, כי ימשיך לעבוד ב"מועצה", אולם בתפקיד אחר, אם כי בתנאים חריגים ולתקופה קצובה בת 3 שנים.   כלומר, "המועצה" ביקשה לפצות את התובע על כך כי פוטר מתפקידו בהעסקתו בתפקיד חילופי.   כל אלה מובילים למסקנה, כי גם אם מצבה הכלכלי של "החברה ביסוד" היה בכי רע במועד פיטורי התובע ב-6/90, אין ספק, כי התובע השכיל להוכיח, בסבירות ראויה, כי גם שיקולים פוליטיים עמדו בבסיס פיטוריו.   הנתבעות בסיכום טענותיהן טענו טענות לקוניות בנקודה זו.   באשר לפיטורים מטעמים פוליטיים, נפסק, כי גם פיטורים הנחשדים כמונעים משיקולים פוליטיים הינם פסולים.   במקרה שלפנינו, התנהגות "המועצה" מצביעה לכאורה על פיטורי התובע מטעמים פוליטיים, והתובע השכיל להוכיח, כי מר לוגסי דאג, כי איש המקורב לו יעסוק באותו תפקיד כאשר חזר הפרוייקט ל"מועצה". די בהוכחת התנהגות בלתי סבירה והגיונית עפ"י קנה מידה אובייקטיבי, ואין לדרוש מהעובד שיוכיח כוונה. אין צורך בהוכחה חותכת בדבר המניע המפלגתי-הפוליטי למינוי, וכך גם באשר לעילת הפיטורים, וניתן להסתפק בראיות נסיבתיות חלשות למדי (פרופ' יצחק זמיר במאמרו "מינויים פוליטיים" שפורסם ב"משפים", כרך ב', עמ' 19 בעמ' 39; דב"ע מח/68-3 אלפריח והמוסד לביטוח לאומי - רוטנברג, פד"ע יט 515 שצוטטו בע"ע 300258/97 יהודית חנן נ' המועצה המקומית מנחמיה (לא פורסם)).   בתנאים רגילים אמנם קיימת חזקה של כשרות פעולות השלטון, אמנם ניתן לסתור הנחה זו. על כן יש לבחון היטב את מכלול הראיות והנסיבות על מנת לקבוע אם אמנם היתה החלטה בעניין פיטורי התובע מבוססת על שיקולים זרים. מסקנתי במקרה הנדון הינה חיובית, כפי שעולה מעדותו של התובע והוכחת הנסיבות, כאשר "המועצה" לא השכילה להוכיח הגירסה, היינו כי אין מדובר בפיטורים מטעמים פוליטיים.   לפיכך יש לראות בפיטורי התובע פיטורים מחמת מניעים פסולים. אין מקום בשלב זה לבטל הפיטורים, אולם יש לפצות התובע בגין עילה זו.   14. שיעור הנזק שיעור הפיצוי אשר התובע תובע בתביעתו הנוכחית ובסך 17.5 משכורות, מן הראוי לדחותו, שכן לא השכיל להוכיח, כי זכאי לפיצוי הנ"ל וכפי שעולה מחקירתו הנגדית (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 25.3.01 ועמ' 2-3 לפרוטוקול מיום 22.4.01), התובע עבד במקומות עבודה שונים בין השנים 90-93 אצל 9 מעסיקים. הפועל היוצא מכך, כי התובע לא השכיל להוכיח, כי פיטוריו הובילו לתקופת אבטלה כה ארוכה.   על הנתבעת הנטל להוכיח, כי התובע לא פעל די להקטנת נזקיו, ובמקרה הנדון עמדה בנטל זה, לאור האמור בחקירתו הנגדית של התובע.   במכלול נסיבות המקרה, מסקנתי, כי הוכח, כי התובע זכאי בגין פיטוריו שלא כדין לפיצוי בשיעור של 15,000 ₪ בלבד, בשים לב לשיעור השכר שנפסק בפסק דין זה כי השתכר סמוך לפיטוריו, אולם כפי שיפורט להלן, פיצוי זה יש לראותו כפיצוי הכלול בסכומים ששולמו לו במסגרת הליך הבזיון.   15. התביעה לחיוב "המועצה" לשלם את כל התשלומים עפ"י דין בגין הסכומים שקיבל התובע במסגרת הליך הבזיון יצויין, כי התובע תבע בתביעתו הנפקת תלושי שכר לתקופה הנ"ל.   מדובר בתשלומים ששולמו לתובע בסך 66,000 ₪ (הצדדים הסכימו על אמיתות האמור ב-נ/6 - עמ' 6 לפרוטוקול מיום 22.4.01). התשלום הראשון שולם לתובע ביום 26.8.92 ובסך 10,000 ₪, והחל מיום 17.9.92 ועד ליום 9.2.95 שולמו לתובע תשלומים חודשיים בשיעור 2,000 ₪ לחודש (נ/6).   אין מחלוקת בין הצדדים, כי הסך הנ"ל שולם עפ"י ההסכם שקיבל תוקף של החלטה במסגרת הליך הבזיון.   לטענת הנתבעות בסיכום טענותיהן, אין התובע זכאי לסעד הנ"ל, הן מהטעם, כי זכויות אלה שולמו לתובע במסגרת הסכם פשרה באשר לחובות "המועצה" בגין "תקופת עבודתו השניה" של התובע, ועפ"י "פסק הדין בבית הדין הארצי" התשלומים הנ"ל מיצו את כל טענות הצדדים באשר ל"תקופת עבודתו השניה". לפיכך נטען, כי כל טענות התובע באשר ל"תקופת עבודתו השניה" אין לדון בהן באשר הן חורגות במסגרת שנקבעה בהחלטת בית הדין הארצי ע"י כב' השופטת א. ברק. תביעתו הנוכחית בסעד זה מתעלמת מפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה.   כן נטען, כי תשלומים אלה ששולמו לתובע היו על חשבון זכויות התובע, אם ייפסקו, וזאת עפ"י ההסדר בהליך הבזיון, ולפיכך אין לחייב "המועצה" לשלם סכומים אלה בגין תשלומי חובה שונים, טרם הוחלט אם אכן היא חבה בהם.   עוד נטען באופן חילופי, כי התובע לא השכיל להוכיח, כי נדרש לשלם בגין התשלומים הנ"ל תשלומי חובה. נטענה טענת התיישנות וחוסר סמכות של בית הדין לדון בטענה.   התובע בסיכום טענותיו חולק על גירסת הנתבעות ומפנה לפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, לפיו נקבע, כי הסדר הפשרה במסגרת הליך הבזיון בא לפצות את המערער (התובע) על אי תשלום משכורותיו בגין עבודתו לאחר ה-15.12.91 וכן הוסכם על השכר בהמשך עבודתו.   התובע דוחה טענות גזבר המועצה, כי לא ניתן מבחינה פרוצדורלית לשלם ההפרשות רטרואקטיבית לשנים עברו, וכן חולק על פרשנות "המועצה" לפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, כפי שפורטה לעיל.   לטענת התובע, סעד זה אינו חורג מפסק הדין של בית הדין הארצי, אשר איפשר לתובע לשוב ולהגיש תביעתו המקורית בגין תקופת עבודתו הראשונה מבלי להשיב הכספים שקיבל במסגרת הסדר בהליך הבזיון. פסק הדין אינו מונע מהתובע לתבוע את הסעד הנוכחי, אשר מתייחס לתשלומים ששולמו במסגרת ההסדר בהליך הבזיון, ואין התובע נזקק לאישור ולהסכמת בית הדין הארצי לשם הגשת תביעתו הנוכחית שפורטה בסעיף 28 לכתב התביעה, שכן מדובר בתביעה רגילה לכל דבר ועניין. הנתבעות לא הפנו למקור משפטי כלשהו התומך בטענתן. כמו כן מדובר בתביעה מוצדקת (סעיף 69 לסיכומים).   אין מחלוקת, כי בתקופת העסקתו השניה עבד התובע בפועל מ-15.12.91 עד 28.6.92, ובגין תקופה זו היה זכאי לשכר עבודה, לרבות הזכויות הסוציאליות השונות, ולמותר לציין, חובתה של "המועצה" כמעבידה היה לשלם את תשלומי החובה בהתאם, ולו בגין תקופה זו. אולם, הוכח, כי גם בגין תקופה זו שולמו לתובע כספים על חשבון זכויותיו, אם ייקבע שיש לו זכויות כלשהן, כפי שעולה מההסדר במסגרת הליך הבזיון. אין ספק, כי רוב רובם של הסכומים שולמו לתובע בגין פיצוי על אי העסקתו עד לתום תקופת החוזה הקצובה, שכן אין מחלוקת שלא עבד בפועל באותה תקופה, היינו מ-6/92 עד לתום תקופת התשלומים עפ"י מסמך נ/6.   ככל שהוכח בפני, מבלי להיכנס למחלוקת בדבר זכאות התובע לתבוע ההפרשות הנ"ל אם לאו - אין לחייב "המועצה" בתשלומי חובה כלשהם, שכן בסופו של דבר מדובר בתשלומים ששולמו לתובע "על חשבון" זכויותיו ובגין הערכה בלבד של הסכומים, לרבות שיעור משכורותיו בגין "תקופת עבודתו השניה". ההסדר בהליך הבזיון הושג במסגרת תביעתו של התובע לאכיפת "פסק הדין", שממילא הוכח כפסק דין שניתן עפ"י "הסכם פשרה" פסול.   אמנם אין ספק, כי התובע היה זכאי לשכר עבודה בגין התקופה בת 6 חודשים שעבד בפועל, ולו לשכר ראוי, אולם לא נקבע שיעור השכר בגין אותה תקופה, שכן החוזה על פיו החל התובע לעבוד ממילא לא נחתם, והסכומים שפורטו בהסדר שבהליך הבזיון הוגדרו כתשלומים על חשבון.   העובדה שבשלב כלשהו הונפק בגין הסכומים הנ"ל טופס 106 לשנת 94 בלבד, אין בה כדי לשנות ממסקנתי.   לפיכך יש לראות הכספים ששולמו לתובע בהליך הבזיון לא כשכר עבודה אלא כפיצוי, הכולל בחובו גם חלק משכר העבודה שלא שולם לתובע בגין "תקופת עבודתו השניה" בפועל, ולפיכך אין לחייב הנתבעות, כיום, בתשלומי חובה על הסכומים הנ"ל, מעבר למה ששולם, אם שולם.   16. האם זכאית "המועצה" לקזז מהכספים שנפסקו לזכות התובע בפסק דין זה, את התשלומים ששולמו במסגרת הסדר הביניים בבקשה לבזיון ובמסגרת הכספים ששולמו לתובע בתיק ההוצאה לפועל? לטענת התובע, לאור האמור בפסק הדין של בית הדין הארצי, אשר נעתר לערעורו של התובע על פסק הדין של מותב בראשותו של כב' השופט אזולאי, אין כל קשר בין הפיצוי הכספי שקיבל התובע עפ"י ההסדר בהליך הבזיון לבין תביעתו הנוכחית. תביעתו הנוכחית הוגשה עפ"י האמור בפסק הדין של בית הדין הארצי ומבלי להשיב הכספים שקיבל עפ"י הסדר הפשרה במסגרת התביעה עפ"י פקודת בזיון בית המשפט, ובניגוד לקביעתו של כב' השופט אזולאי בנקודה זו, וזו לטענתו בדיוק התביעה שהוגשה בהליך הנוכחי. הנתבעות טוענות, כי הסכומים ששולמו במסגרת הליך הבזיון שולמו על חשבון "זכויותיו" של התובע, שמעולם לא נקבעו עד כה, וזאת לאור נוסח ההסכם בהליך הבזיון (סעיף 1 להסכם).   למרות האמור לעיל נקבע ע"י בית הדין הארצי, כי הסכומים שקיבל התובע ישארו בחזקתו ובכך ימוצו תביעותיו בגין "תקופת עבודתו השניה". לפיכך טוענות הנתבעות, כי תביעתו הראשונה של התובע (תב"ע נא/122-3) היתה לתשלומים שונים בגין תקופת עבודתו ב"חברה", אשר ברובה נוגעת לאותם העניינים בתובענה הנוכחית.   במסגרת זו הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו לסילוק "תביעתו הראשונה", יחזור התובע לעבודה החל מ-15.12.91 עד 14.12.94. התובע עבד 6 חודשים בלבד, היינו עד 28.6.92 וקיבל תשלומי שכר בגין 3 השנים, היינו, לטענת הנתבעות הסכומים שקיבל התובע במסגרת הליך הבזיון ניתנו לסילוק "תביעתו הראשונה", ולפיכך הגשת "תביעתו הראשונה", בעוד שהתובע קיבל עפ"י הסדר הפשרה הראשון וזה שבא לאחריו במסגרת הליך לפי פקודת בזיון בית המשפט, הינה דרישה לקבלת פיצוי כפול בגין אותה עילה, עפ"י האמור בפסק הדין של בית הדין הארצי, ולפיכך זכאיות הנתבעות לקזז מהכספים הנ"ל את אשר נקבע לזכות התובע בפסק דין זה. כל מסקנה אחרת תביא לתוצאה אבסורדית, לפיה סכומים שקיבל התובע בגין ויתורו על "תביעתו הראשונה", באים בנוסף לזכותו לשוב ל"תביעתו הראשונה".   הנתבעות מפנות את בית הדין לשיעור הסכומים שקיבל התובע בשים לב לתקופת עבודתו, ויש בטענות התובע בתביעה זו משום ניצול ושימוש לרעה בהליכי בית המשפט וניצול כספי ציבור.   תביעת התובע בתיק נב/660-3 היתה, בין היתר, לאכוף את "פסק הדין" שאישר את "הסכם הפשרה" שהוכרז כפסול, ובמסגרת תביעתו זו תבע לשלם לו שכר עפ"י הסכם העבודה שנחתם איתו במסגרת "הסכם הפשרה" ולשלם לו שכר עבודתו, לרבות שכר עד לתום תקופת החוזה הקצובה. התובע לא ביקש לבטל את "הסכם הפשרה", אלא לאכוף את "פסק הדין". מאידך, הנתבעות ביקשו לבטל את "הסכם הפשרה", לרבות את "פסק הדין" שניתן בעקבותיו, מחמת היותו פסול. כל שנקבע בפסקי הדין הוא, כי מדובר בהסכם פסול ששימש בסיס ל"הסכם הפשרה" ובעקבותיו למתן "פסק הדין". לטעמי יש לדחות טענת הנתבעות, כי יש לקזז הסכומים ששולמו לתובע במסגרת הליך הבזיון, מהסכומים שנפסקו בפסק דין זה לזכות התובע בגין הפרשי שכר ופיצויי פיטורים. אין מדובר בסכומים בגין אותה עילה. אולם, באשר לסכום שנפסק לזכות התובע כפיצויים בגין פיטורים שלא כדין בפסק דין זה, אין לזכותו בנוסף לסכומים בהם זוכה במסגרת הליך הבזיון, שכן הסכומים בהם זוכה התובע בהליך הבזיון כוללים גם פיצוי על הנזק שנגרם לתובע בגין פיטוריו שלא כדין מ"החברה", שכן בסופו של דבר, במסגרת תביעתו להשיבו לעבודה בגין טענתו, כי פוטר שלא כדין, נחתם הסכם העסקתו לתקופה קצובה בת 3 שנים, שנתגלה בשלב מאוחר יותר כהסכם פסול, והתובע קיבל פיצוי בגין התנהגות זו של הנתבעת וראש המועצה דאז, עד לתום תקופת החוזה (עפ"י האמור בפסה"ד של כב' השופט אזולאי בתיק נב/660-3).   חלק מהעילות שבגינן הגיש התובע את תביעתו בתיק נב/660-3 הינן עילות הנובעות מהסכם פסול שנערך עימו ושהוכר כהסדר לחיסול סופי ומוחלט של תביעתו הקודמת, בתיק נא/122-3, היינו העילות לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.   לפיכך, על הנתבעות לשלם לתובע הפרשי השכר והפרשי פיצויי הפיטורים שנפסקו בפסק דין זה בלבד. אין הנתבעות חייבות לשלם לתובע הפיצוי בשיעור 15,000 ₪, ואין לקזז הסכום הנ"ל, שכן סך זה נפסק כפיצוי בגין עילה זהה, בסופו של דבר, לעילה בגינה שולם לתובע הסך 66,000 ₪ במסגרת ההסדר בהליך הבזיון, ויש לראות הפיצוי הנ"ל ככלול בפיצוי ששולם לתובע בהליך הבזיון, בשים לב לאמור בפסק דין זה ולעילות התביעה שבתיק נב/660-3.   17. לסיכום: א. הנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע הפרשי שכר בשיעור 9,600 ₪ נטו, בגין תקופת עבודתו מיום 1.10.89 עד 30.6.90, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד כל תשלום ותשלום עד לפרעון המלא בפועל.   ב. הנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע הפרשי פיצויי פיטורים בשיעור 1,200 ₪ נטו, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.7.90 עד לפרעון המלא בפועל.   ג. אמנם נקבע, כי התובע פוטר מחמת מניעים פוליטיים, היינו שלא כדין, אולם אינו זכאי לפיצוי כספי, שכן פיצוי זה נכלל במסגרת הסכומים ששולמו לו בהליך הבזיון.   ד. תביעת התובע לחיוב "המועצה" לשלם כל התשלומים עפ"י דין בגין הסכומים שקיבל במסגרת הליך הבזיון - נדחית.   ה. הנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 5,000 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין עד לפרעון המלא בפועל.   18. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.  מסמכיםפיטוריםמכתב פיטורים / סיום העסקה