השעיית מורה שהוגש נגדו כתב אישום לפנינו תביעת התובע, מר מוחמד מועין חלף, להורות על ביטול החלטת נציב שירות המדינה בדבר השעיתו מעבודתו כמורה בשירות המדינה. לצד התביעה העיקרית הגיש התובע בקשה זמנית. הדיון בבקשה הזמנית אוחד עם הדיון בתביעה העיקרית. הנתבעת הגישה הודעה לבית הדין לפיה היא מבקשת לראות בתגובה, שהוגשה מטעמה לבקשה לסעד הזמני, כ"כתב הגנה" בתביעה העיקרית, כך גם הודיעה כי לא תגיש תצהיר מטעמה וכן הודיעה שאין היא מבקשת לחקור את התובע על תצהירו, וזאת מבלי להודות באמור בתצהיר. בנסיבות אלה התייתר הצורך בקיום דיון בהוכחות והורינו על הגשת סיכומים. בטרם נכנס לגופם של דברם נציין כי בפני בית דין זה (בשני מותבים בראשות אב בית הדין) נשמעו חמש תביעות בדבר השעית מורים, בעניין החוזים הפיקטיביים. בתיק זה, כאמור, כמו ביתר התיקים, בחרה הנתבעת שלא להגיש תצהיר מטעמה, ואולם בשלושה תיקים אחרים ביקשו באי כוח התובעים להזמין מטעמם לעדות את נציב שירות המדינה, או מי מטעמו, ובית הדין נעתר לבקשתם ונקבע מועד לשמיעת העדות. בנסיבות אלה הזמין בית הדין גם את התובע ובא כוחו בתיק זה להתייצב לאותה ישיבה, תוך שהודע להם כי גם הם יוכלו לחקור את הנציב או מי מטעמו. יצויין כי הזמנת התובע בתיק זה לישיבה היתה לאחר שב"כ התובע הגיש את הסיכומים מטעם התובע והנתבעת טרם הגישה את סיכומיה. ב"כ התובע ביקש מבית הדין לבטל את זימונו לישיבה זו, מן הטעם שאין סדרי הדין, לשיטתו, מאפשרים העדת עד שהוזמן כעד תביעה בתיק אחר, כעד תביעה בתיק זה, ועוד לאחר הגשת הסיכומים. בית הדין הודיע לב"כ התובע כי התובע ובא כוחו לא חוייבו להופיע לישיבה ולחקור את הנציב, או מי מטועמו, אלא בית הדין איפשר להם לעשות כן, ואולם משאינם חפצים בכך, אינם חייבים להופיע. ואלה העובדות: התובע תושב כפר ג'ת במשולש, יליד שנת 1969, נשוי ואב לשני ילדים קטנים, ובבעל ותק של עשר שנות הוראה בשירות המדינה. בתקופה הרלוונטית התובע שימש כמורה בבית ספר "אבו קרינאת". החל משנת הלימודים 2003/2004 עבר ללמד בבית ספר אלח'נסאא באום אל פחם. בעקבות מחסור במורים מהמגזר הערבי באזור דרום הארץ, וכדי לעודד מעבר של מורים מאזור הצפון לשם עיסוק בהוראה באזור הדרום, החלט במשרד החינוך באמצעות הגף לדיור ולתמריצים למורים, להשתתף בתשלום שכר דירה למורים אשר יעברו להתגורר באזור זה. באגף חקירות משמעת בנציבות שירות המדינה (להלן - הנציבות), החלה במהלך חודש מרס 2003, חקירה משמעתית כנגד מורים מהמגזר הערבי, תושבי צפון הארץ, בחשד שהונו את משרד החינוך בשעה שהגישו למשרד חוזי שכירות מזוייפים. התובע נמנה על המורים אשר בעניינם התנהלה חקירה משמעתית. ביום 3.5.2004 הוגשה על ידי המנהלת הכללית של משרד החינוך לנציבות קובלנה כנגד התובע. תובענה כנגד התובע הוגשה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה (בד"מ 85/04) ביום 30.6.2004. בתובענה מואשם התובע במספר אישומים, בהם נטען כי במעשיו זייף התובע חוזי שכירות על מנת שיוגשו בידי אחרים למשרד החינוך, לשם קבלת הטבות כספיות, וכן זייף חוזה שכירות, תוך הצגת מצג שווא כי הוא בעל סמכות לערוך חוזה בשם המשכירה. עוד נטען כי במעשיו אלה פגע התובע במשמעת שירות המדינה, והתנהג התנהגות שאינה הולמת ואינה הוגנת בקשר למילוי תפקידו. סעיפי האישום המיוחסים לתובע הם סעיף 17(1), (3) ו (4) לחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג-1963 (להלן- חוק המשמעת) וסעיף 4(1) להודעה על שינויים בהחלת החוק על עובדי הוראה. ביום 22.6.2004 נשלח אל התובע מכתב, מטעם הנתבעת, בו צויין כי נציב שירות המדינה (להלן - הנציב) שוקל להשעותו משירות המדינה והתובע הוזמן להגיש בכתב לנציב את טענותיו בעניין זה, וכך נאמר במכתב: "נציב שירות המדינה בתוקף סמכותו לפי סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, שוקל להשעות אותך משירות המדינה בעקבות הגשת קובלנה משמעתית מיום 3.5.2004, באמצעות מנכ"ל משרד החינוך, המייחסת לך חשד לעריכת חוזי שכירות פיקטיבים והגשתם למשרד החינוך על מנת לקבל כספים שלא כדין. הינך רשאי להגיש, בכתב, לנציב שירות המדינה את טיעוניך לעניין זה לא יאוחר מיום 4.7.04." התובע הגיש את טיעוניו, שנכתבו על ידי בא כוחו, לנציבות ביום 8.7.04. הנציב החליט ביום 29.7.2004 להשעות את התובע. על פי סעיף 49(א) לחוק המשמעת משולמת לתובע מחצית ממשכורתו הקובעת וזאת במשך ששת חודשי ההשעיה הראשונים. מעבר לתקופה של ששת חודשי ההשעיה הראשונים קובע סעיף 49(א) כי יש לשלם לעובד את משכורתו הקובעת המלאה, זאת בכפוף ליתר הוראות חוק המשמעת. המסגרת הנורמטיבית: חוק המשמעת קובע את עבירות המשמעת של עובדי המדינה ואת מסגרת השיפוט המשמעתי על עבירות אלה, ואלה הסעיפים הרלוונטיים לענייננו: סעיף 17 - עבירות משמעת: "עובד מדינה שעשה בישראל או בחוץ-לארץ אחת מאלה אשם בעבירת משמעת: (1) עשה מעשה, או התנהג, באופן שפגע במשמעת שירות המדינה; (2) לא קיים את המוטל עליו כעובד המדינה על פי נוהג, חוק או תקנה, או הוראה כללית או מיוחדת שניתנו לו כדין, או התרשל בקיום המוטל עליו כאמור; (3) התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה או התנהג התנהגות העלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה; (4) התנהג התנהגות בלתי הוגנת במילוי תפקידו או בקשר אתו; (5) השיג את מינויו בשירות המדינה במסירת ידיעה כוזבת או בהעלמת עובדה הנוגעת לענין, או בשימוש באיומים או בכוח או באמצעים פסולים אחרים; (6) הורשע על עבירה שיש עמה קלון." סעיף 32 - קובלנה: "שר, נציב השירות, היועץ המשפטי לממשלה, מנהל כללי וסגנו לעניני מינהל ומנהל יחידת סמך רשאים להגיש לתובע קובלנה על עבירת משמעת שעבר עובד המדינה, הן ביזמתם הם והן על פי תלונה שהוגשה להם." סעיף 33 - הגשת תובענה: "(א) ראה התובע שיש בקובלנה ובחומר הראיות שלפניו כדי להעמיד את עובד המדינה לדין משמעת, רשאי הוא להגיש לבית הדין תובענה, והוא חייב להגישה אם מי שהסמיך אותו להיות תובע, הורה לו לעשות כן. (ב) בתובענה כאמור בסעיף קטן (א) מותר להאשים בעבירת משמעת אף אם לא צויינה בקובלנה." סעיף 47 - השעייה: (א) עובד שהוגשה עליו קובלנה לפי סעיף 32, רשאי נציב השירות להשעותו ממשרתו בשירות המדינה; התחילה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד בעבירה שלדעת נציב השירות יש עמה קלון, רשאי נציב השירות להשעותו ממשרתו בשירות המדינה לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו. (ב) נציב השירות לא ישעה עובד אלא לאחר שניתנה לו הזדמנות להביא טענותיו לענין ההשעיה תוך תקופה שיקצוב לו לפני נציב השירות או לפני מי שנציב השירות הסמיך לכך דרך קבע או לענין פלוני ואולם אם העובד כבר הביא טענותיו לענין השעיה דחופה בהתאם לסעיף 48, רשאי נציב השירות להשעותו אף בטרם ניתנה לו הזדמנות כאמור, ובלבד שיתן לו הזדמנות סמוך לאחר מכן להביא טענותיו להפסקת ההשעיה; והוא הדין לענין העברתו הזמנית לעבודה אחרת לפי סעיף קטן (ד). (ג) היה העובד מועסק במספר משרות בשירות המדינה, רשאי נציב השירות להשעותו כאמור בכולן או בחלק מהן. (ד) בכל מקום שנציב השירות רשאי להשעות עובד לפי סעיף זה, רשאי הוא, במקום להשעותו, להעבירו זמנית לעבודה אחרת במשרה שאחת מדרגותיה אינה נמוכה מדרגת משרתו של העובד, ובלבד שדרגת העובד במשרה שאליה הוא מועבר לא תהיה נמוכה מדרגתו ערב העברתו, או, בהסכמת העובד, לעבודה במשרה שדרגתה נמוכה מדרגת משרתו. (ה) הושעה עובד, תימשך ההשעיה עד שיחליט המוסמך לכך שלא להעמידו לדין פלילי או משמעתי, ואם הועמד לדין פלילי או משמעתי - עד למתן פסק הדין הסופי באותם הליכים; ואולם רשאי נציב השירות להורות על הפסקת ההשעיה במועד מוקדם יותר. תנאי מוקדם להפעלת סמכות ההשעיה לפי סעף 47 (א) לחוק המשמעת הוא הגשת קובלנה לפי סעיף 32 לחוק המשמעת או התחלת חקירה פלילית. הפעלת סמכות ההשעיה על ידי הנציב נעשית תחת שבט ביקורתו של בית הדין לעבודה, הדן בהחלטתו של המשעה בדרך של ביקורת שיפוטית על אקט מינהלי, וכך נאמר בפרשת רפי בן חיים: "13. ככל הפעלת סמכות מינהלית, אף הפעלת סמכות ההשעיה על פי חוק המשמעת, נעשית תחת שבט ביקורתו של בית הדין לעבודה הדן בהחלטתו של המשעה בדרך של "ביקורת שיפוטית על אקט מינהלי" (דב"ע לג/3-3, מדינת ישראל - גנץ, פד"ע ד', 161, 163), ואין בית הדין בא בנעלי המשעה, "אלא הוא בוחן, בחינה מינהלית, את החלטותיו" (דב"ע נא/4-23, מועצת פועלי ירושלים ואח' - מדינת ישראל, פד"ע כ"ג, 158, 163). בחינת החלטתו של המשעה נעשית על פי תוכנה של החלטת ההשעיה, הנסיבות וכן הליכי ההשעיה." (דב"ע נב/70-3 רפי בן חיים - מדינת ישראל ואח', פד"ע כ"ד 54, בעמ' 61 מול האות ב'). בהעבירו תחת שבט ביקורתו השיפוטית, אין בית הדין משמש ערכאת ערעור ולא ישים שיקול ד עתו תחת שיקול דעתה שת הרשות המוסמכת, עמד על כך בית הדין בפרשת יצחק כהן: "הלכה פסוקה היא, זה מכבר, כי בהעבירו תחת שבט ביקורתו השיפוטית את החלטת הרשות המוסמכת, אין בית הדין משמש ערכאת ערעור ולא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, ולא יתערב בה לשנותה, כל עוד נמצא, על פי חומר הראיות, כי פעולת הרשות, שיקוליה והחלטתה נעשו וניתנו בגדר סמכותה על פי דין, באופן ענייני, בסבירות, במידתיות, בהגינות ובתום לב". (ע"ע 121/99 יצחק כהן - מדינת ישראל משטרת ישראל, עבודה ארצי, כרך לג (50) 35; ראו גם נא/23-4 מועצת פועלי ירושלים ואח' - מדינת ישראל, פדע כ"ג 158). מטרת ההשעיה היא הפסקת פעילותו של העובד במסגרת מקום עבודתו עקב קיומן של ראיות לכאורה המצביעות על רבב בהתנהגותו, אשר מצדיק לאור אופיו ומידתו - נקיטתם של הליכים משמעתיים, עמד על כך כבוד הנשיא שמגר בבג"צ 2899/91: "מטרת ההשעיה היא הפסקת פעילותו של העובד במסגרת מקום עבודתו עקב קיומן של ראיות לכאורה המצביעות על רבב בהתנהגותו, אשר מצדיק לאור אופיו ומידתו נקיטתם של הליכים משמעתיים. ההשעיה היא בנסיבות אלה הליך זמני המפסיק קיום הפונקציות הרגילות של העובד. אין, כמוסבר לעיל, הכרח בקיום קשר בין מהות הפונקציות הרגילות של העובד לבין העבירה בעטייה הוחלט על ההשעיה. ההשעיה באה למנוע פגיעה מתמשכת במשמעת שסיבתה בעבירה המשמעתית המיוחסת לעובד ולמהותה, ולאו דווקא לקשר בין הפונקציות הרגילות של העובד לבין העבירה. האפקט המשמעתי שבהשעיה נובע מאופייה של העבירה ולא מביצועה במסגרת ד' האמות של תפקידו הרגיל של העובד." (בג"צ 2899/91 מדינת ישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מה(5) 335, עמ' 338-339). ההשעיה אינה עונש, היא נועדה לנתק זמנית את העובד מתפקידו השוטף ובכך להגן על סביבת העבודה שלו ולשמור על שמו הטוב של השירות ועל אמון הציבור במערכת בה מועסק העובד, עמד על כך כבוד השופט צור בפרשת שרה אהרון: " ההשעיה אינה עונש והיא אינה חלק מהבירור המשמעתי בפני בית הדין למשמעת. ההשעיה הינה חיצונית לדין המשמעתי והיא נועדה להגן על השרות מפני עובד שחרב האישום המשמעתי תלויה על צווארו. ההשעיה נועדה לנתק, זמנית, את העובד מתפקידו השוטף ובכך להגן על סביבת העבודה שלו. ההשעיה נועדה גם לשמור על שמו הטוב של השרות ועל אמון הציבור במערכת בה הועסק העובד ובמערכת השרות הציבורי בכללותה (דב"ע לג/32-3 דוד יכין- מדינת ישראל, פד"ע ד' 428; בג"צ 2899/91 מדינת ישראל- ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד מה' (5) 335; דב"ע נא/23-4 מועצת פועלי ירושלים ואח'- מדינת ישראל, פד"ע כג' 158)." (ע"ע 1487/04 נציב שירות המדינה - שרה אהרון, ניתן ביום 21.11.04 (לא פורסם), סעיף 8 לפסק הדין).   אשר להנמקת ההשעיה נאמר על ידי בית הדין בפרשת דוד יכין : "לא מצינו, לא בחוק שירות המדינה (משמעת) ולא בדבר חקיקה אחר הוראה הקובעת שהחלטת נציב שירות המדינה, מכוח סמכויותיו לפי סעיף 47 לחוק האמור, בטלה אם לא נומקה; אפילו החלטות ופעולות שחל עליהן חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט- 1958, אינן פסולות בשל כך שלא מילאו אחרי חובת הנמקת ההחלטה (סעיף 6 לחוק). מהאמור אין ללמוד, כי משמשעים עובד מכוח ההוראות שבסעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), והוא מבקש לדעת את הסיבה להשעייתו על מנת לשקול תגובתו, אין להיענות למבוקש; הסדר המנהלי הטוב מחייב, כי לפי בקשת העובד יעמידוהו על מצבו". (דב"ע לג/32-3 דוד יכין - מדינת ישראל, פד"ע ד' 428, בעמ' 432). מן הכלל אל הפרט: עלינו לבחון, איפוא, את החלטת הנציב בחינה מינהלית, לאמור - האם ההחלטה והשיקולים שנשקלו בה, נעשו בגדר סמכות על פי דין, באופן ענייני, בסבירות, במידתיות, בהגינות ובתום לב, אך אל לנו לשים את שיקול דעתנו תחת שיקול דעתו של הנציב. בהחלטתו מיום 29.7.2004 מפרט הנציב מהם הנימוקים להשעיית התובע וזו לשון ההחלטה: "בעקבות קובלנה שהוגשה נגדך ביום 3 במאי 2004, הוגשה תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה (בד"מ 85/04), שעניינה התנהגות שאינה הולמת ואינה הוגנת, העלולה לפגוע בשמו הטוב של שירות המדינה בניגוד לסעיפים 17(1), (3) ו-(4) לחוק שירות המדינה (משמעת) התשכ"ג-1963. האישומים המיוחסים לך, עניינם זיוף וסיוע לזיוף של שלושה חוזי שכירות בין השנים 2000-2003, חוזים אלה, הוגשו מאוחר יותר למשרד החינוך ע"י מספר מורים על מנת שיוכלו לקבל כספים שלא כדין. במעשים שמהותם זיוף, במשך שנים, יש מידה מיוחדת של חומרה, נוכח מעמדך כמורה. מעבר למידת הפסול בהתנהגות לכשעצמה, נודעת לה השפעה שלילית על המשמעת בשירות המדינה בכלל ובמערכת החינוך בפרט. אין להתעלם מכך שהמעשים בוצעו בזיקה לתפקיד, והכספים הוצאו ממשרד החינוך. התנהגות מעין זו אינה עולה בקנה אחד עם אמות המידה המצופות מאיש הוראה, האמור לשמש מודל לחיקוי ולהתווית דרך לתלמידיו. שקלתי את טיעוני בא כוחך במסגרת השימוע בכתב מיום 8.7.04, ובכללם את השגותיו בעניין חומר הראיות, וכן את נסיבותיך האישיות. מנגד, בחנתי את חומרת המעשים, וכן את הצורך למנוע פגיעה באמון הציבור במערכת החינוך, ולהרתיע עובדים נוספים בשירות המדינה מביצוע מעשים דומים. בהקשר זה ראוי לציין כי עשרות מורים כשלו בהתנהגות דומה לשלך, עניין הממחיש את החובה להגן על חוסנו של השירות הציבורי מהשיקולים שפורטו לעיל. לאור האמור, החלטתי בתוקף סמכותי לפי סעיף 47(א) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, להשעותך מעבודתך בשירות המדינה. בנסיבות אלו, נוכח אופי העבירות המיוחסות לך, לא מצאתי מקום להורות על העברתך לתפקיד אחר, שכן לא יהיה בכך כדי לממש את מטרות ההשעיה במקרה דנן." ההשעיה תימשך עד תום ההליכים המשמעתיים נגדך. תוקף ההשעיה מיום 1.8.2004." טוען התובע כי עצם מסירת הכתובת למגורים למורים שעבדו איתו אינה מהווה זיוף או סיוע לזיוף ויש להוכיח את היסוד הנפשי. באשר לאישום השני, טוען התובע, כי לא הוגשה תובענה משמעתית כנגד המורים שהגישו את הסכם השכירות עם גב' פולק, ואילו כנגד התובע הוגש כתב אישום בגין זיוף, ואולם אם אין עבירה - אין סיוע לעבירה. דברים אלה, לטענת התובע, היה על הנציב לשקול, ואלה היו צריכים לשכנעו שאין מקום להשעות את התובע. אין אנו תמימי דעים עם התובע. החלטת ההשעיה של הנציב צריכה להתייחס לתובענה המונחת בפניו ולמידת החומרה העולה ממנה (ע"ע 1487/04 נציב שירות המדינה - שרה אהרון, ניתן ביום 21.11.04 (לא פורסם), סעיף 9 לפסק הדין). הנציב אינו אמור לדון בשאלה האם העובד אכן ביצע את העבירה אם לאו, שהרי נושא זה תלוי ועומד בפני בית הדין למשמעת בהליכים העיקריים. כך גם כשבית הדין בוחן בחינה מינהלית את השאלה האם הנציב הפעיל כדין את שיקול דעתו, אין בית הדין דן בשאלה האם העובד אכן ביצע את העבירה, עמד על כך הנשיא שמגר בבג"צ 2899/91: "בית הדין הארצי ציין בפסק דינו כי השאלה המרכזית אשר עליו להכריע בה היא, האם נציב שירות המדינה הפעיל כדין את שיקול הדעת הנתון לו על פי סעיף 47(א) לחוק הנ"ל. אך מובן שבית הדין לא דן בשאלה האם המשיב השני אכן ביצע את העבירה, שהרי נושא זה תלוי ועומד עתה בפני בית הדין למשמעת בהליכים העיקריים; בהליכים בהם אנו דנים כאן התייחס בית הדין להשעיה בלבד." (בג"צ 2899/91 מדינת ישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מה(5) 335, עמ' 337-338; ראו גם דב"ע מז/149-3 שקם בע"מ - גילה רוזין, פד"ע י"ט 141, בעמ' 144 מול האות ז'). טוען התובע כי טענת ההשעיה נגועה בשיהוי. חקירה משמעתית כנגד התובע ומורים נוספים החלה באגף חקירות משמעת בנציבות במהלך חודש מרס 2003, והתובע נחקר על ידי חוקרי הנציבות ומסר את גירסתו ביום 14.4.2003 וביום 3.7.2003. התובע המשיך לעסוק בהוראה זמן רב אחרי תחילת הליכי המשמעת נגדו, ולכן, לשיטתו, אין בהשעייתו כיום כדי להשיג את מטרת מניעת הפגיעה המתמשכת במשמעת. כך גם טוען התובע כי לא ברור אם הנציב שקל את מניעת האפשרות של ביצוע עבירות נוספות במילוי התפקיד על ידי התובע, ולא היתה התייחסות להתנהגות קודמת של התובע, הגם שזו תוארה במכתב של ראש ועד ההורים בבית ספר אלח'נסאא. איננו סבורים כי ההשעיה נגועה בשיהוי. סעיף 47 לחוק המשמעת קובע כי עובד שהוגשה עליו קובלנה לפי סעיף 32, רשאי נציב השירות להשעותו ממשרתו בשירות המדינה. קובלנה הוגשה בעניין התובע ביום 3.5.2004 (ראו החלטת הנציב) בנסיבות אלה איננו מוצאים פגם במועד השעיית התובע. זאת ועוד, בפרשת דוד יכין הנציב השעה את העובד, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, ואולם ההשעיה נעשתה זמן רב לאחר סיום חקירתו במשטרה, כשהעובד המשיך בעבודתו לשביעות רצונם המלאה של הממונים עליו; בית הדין קבע בפרשת דוד יכין כי החלטת הנציב להשעות את עובד, נעשתה כדין, תוך שציין כי השעיה אינה עונש בשל עבודה רעה, והימנעות מהשעיה אסור שתהא פרס בעד עבודה טובה. הדברים שנאמרו בפרשת דוד יכין יפים ונכוחים גם לענייננו: "7. טען בא-כוח המערער, כי לא ייחסו משקל לעובדה שהמערער עבד מאז הסתיימה חקירת המשטרה 'והמשיך בתפקידיו הבכירים לשביעות רצונם המלאה של הממונים עליו'. אין ספק שנציב השירות ידע על כך שהמערער המשיך בעבודתו "לשביעות רצונם המלאה של הממונים עליו, כי הרי אחרת לא היתה באה התערבות מהמנהל הכללי של משרד התחבורה לטובתו של המערער. יחד עם זאת, נכון נהג נציב השירות, משלא נמנע מלהשעות את המערער בשל אותה עובדה. ההשעיה אינה עונש בשל עבודה רעה, והימנעות מהשעיה אסור שתהא פרס בעד עבודה טובה. בדרך כלל, אין להניח שעובד מדינה, אשר נגדו תלוי ועומד הליך בפלילים, ישוב לסורו בזמן ההליך. אשר חייב להיות, בעיקר, לעיני נציב השירות הוא כיצד ירגיש אזרח המזדקק לשירות של עובד מדינה בתפקיד שבו מדובר; האזרח תלוי בהחלטותיו של אותו פקיד - והוא - האזרח - יודע, כי אותו פקיד מואשם בעבירה מסוג העבירות שבהן הואשם המערער; כן חייב להיות לעיני נציב השירות השיקול, כיצד תשפיע על מוסר העבודה, ועל המשמעת בעבודה, העובדה שהחברים לעבודה, ובייחוד הכפופים למרותו של אותו עובד, יודעים שנגדו תלוי ועומד בפני בית משפט אישום בעבירות מכגון אלה שבהן הואשם המערער." (דב"ע לג/32-3 דוד יכין - מדינת ישראל, פדע ד' 428, בעמ' 434) הנה איפוא מה שחייב היה להיות לנגד עיני הנציב, עת שקל את עניינו של התובע, הוא - כיצד ירגישו הורי התלמידים, התלמידים, מורים אחרים והציבור, כאשר ידעו כי המורה - התובע מואשם בעבירות משמעת חמורות ובד בבד ממשיך הוא בתפקיד ההוראה. טוען התובע כי הנציב לא בחן את הטענה שהתובע נהנה מחזקת החפות כל עוד משפטו טרם הוכרע. חזקת החפות עומדת לתובע כל עוד לא הורשע על ידי בית דין, יחד עם זאת ישנו הבדל בין חשוד בעבירת משמעת, לבין מי שהוגש נגדו כתב תובענה לבית הדין למשמעת, ולהבדל זה יש משמעות רבה לעניין יחסו של הציבור לשירות. הדברים שנאמרו, על ידי בית הדין, בפרשת דוד יכין יפים וראויים גם לענייננו: "העילה להשעיה היתה לבשלה עם הגשת כתב האישום. למעשה בא עם הגשת כתב האישום, מצב חדש, לעניין סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת). לעניין המשך עבודתו של עובד מדינה, לא הרי החשוד בעבירה או מי שנגדו מתנהלת חקירה משטרתית, כהרי מי שנגדו הוגש כתב אישום. עם הגשת כתב האישום ברור, כי פרקליט המחוז ראה מחומר החקירה שהועבר אליו "שהראיות מספיקות לאישום" (סעיף 56 לחוק סדר הדין הפלילי) (בכך לא נאמר, כמובן, דבר לעניין אשמתו של הנאשם והוא ממשיך להיות בבחינת זכאי); וידוע לכל, שאותו עובד מדינה הינו לא רק חשוד בעבירה, אלא שמקומו על ספסל נאשמים. להבדל זה משמעות רבה לעניין יחסו של הציבור לשירות, ולעניין מוסר-העבודה, והמשמעת בעבודה." (דב"ע לג/32-3 דוד יכין - מדינת ישראל, פדע ד' 428, בעמ' 435) טענה נוספת בפי התובע והיא שהנתבעת לא תמכה את טענותיה בתצהיר ואף לא הגישה כתב הגנה לתובענה העיקרית שהגיש התובע. לטענתו התובעת אינה יכולה להעלות טענות עובדתיות ללא תצהיר. הנתבעת לא נדרשה להגיש כתב הגנה ומשכך לא היתה חייבת להגיש כתב הגנה, אלא רשאית היתה לעשות כן. הנתבעת הגישה הודעה לבית הדין ובה ביקשה לראות בתגובה לבקשה לסעד הזמני, שהוגשה מטעמה, כ"כתב הגנה" בתביעה. בנסיבות אלה אין ניתן לומר שהנתבעת לא התגוננה בפני התביעה, ואין ניתן לבטל במחי יד, החלטה של בר סמכא - הנציב. אשר לאי הגשת תצהיר מטעם הנתבעת - אין חובה על נתבע להביא עדים מטעמו לסתירת ראיות התובע, והנתבע רשאי להוכיח, כי אין ממש בטענות התובע, מעדות התובע עצמו וממסמכים שיוגשו באמצעותו (דב"ע נז/137-3 שמעון ראם - מועצה מקומית עתלית, תק-אר 97 (3) 58). הנתבעת אינה מעלה טענות עובדתיות, שאין להן ביסוס בחומר הראיות, אשר הונח בפני בית הדין, אלא סומכת טענותיה על העובדות והראיות, שהובאו על ידי התובע עצמו, משכך אין כל פגם בכך שלא הוגש תצהיר מטעם הנתבעת. התובע טוען כי עניינו לא נשקל כראוי, החלטתו של הנציב הינה החלטה סיטונאית, שבלונית ואחידה. הודעת ההשעיה ששוגרה לתובע, זהה להודעות השעיה ששוגרו למורים אחרים, ואולם מצבו שונה ממצבם של מורים אחרים, המעורבים בפרשת החוזים הפיקטיביים ואשר הושעו מתפקידם, זאת משום שהתובע לא הואשם בקבלת דבר במרמה. לטענת התובע הזהות במכתבים מלמדת כי הנציב נקט דין אחד לגבי כל המורים, הגם שמדובר במקרים שונים ובאישומים שונים שחומרתם שונה. אין אנו סוברים כי ההודעות זהות לחלוטין, ישנה התייחסות פרטנית לכל מורה ומורה באשר לעבירות שעבר ועוד פרטים המיוחדים למורה עצמו; אשר להנמקה להשעיה, זו אכן דומה במכתבי ההשעיה של המורים שהושעו, ואולם אין תימה בכך; עסקינן בפרשות דומות ובעבירות דומות, בהן מואשמים המורים ומשכך טבעי הדבר שההנמקה תהא זהה או דומה. אין אנו מוצאים פגם בכך שהנציב לא בחן את עניינו של התובע אל מול עניינם של מורים אחרים, שעניינם שונה ואולי חמור מעניינו את התובע. הנציב אמור להתייחס לתובענה המסויימת אשר מונחת בפניו ולמידת החומרה העולה ממנה, ולא למידת חומרת מעשיהם של מורים אחרים. בפרשת שרה אהרון נדון מקרה בו הועלו טענות הדומות לטענות, אותן מעלה התובע בפנינו וכך נפסק על ידי כבוד השופט צור: "לדעתנו, החלטת ההשעיה של הנציב צריכה להתייחס לתובענה מסוימת המונחת בפניו ולמידת החומרה העולה ממנה. התובענה שהוגשה נגד המשיבה מדברת בעד עצמה והיא הבסיס לשיקול הדעת אם להפעיל את סמכות ההשעיה אם לאו. החלטת הנציב נבחנת על בסיס זה ואין היא נפגמת בשל כך שהנציב לא בחן את עניינה של המשיבה מול עניינם של אחרים השונה וחמור מזה של המשיבה. חומרת עניינם של האחרים עומדת בפני עצמה, כשם שחומרת עניינה של המשיבה עומד בפני עצמו.   מהחלטת הנציב עולה בבירור כי הוא אכן היה מודע לעבירות המשמעת המיוחסות למשיבה ולחומרה הנובעת מהן. בקשר לזה נכתב בהחלטתו כי '... במהלך לימודיך לתואר ראשון בחינוך בשלוחת אוניברסיטת לטביה, סיכמת עם אחר על הגשת 12 עבודות וכן עבודת גמר באופן הנחזה כאילו הכנת עבודות אלו, על אף שלא הכנת אותן כלל'. לא יכול להיות ספק כי האישום המשמעתי המיוחס למשיבה חמור, במיוחד על רקע היותה מורה, ומצדיק החלטת השעיה בלא קשר לעניינם של אחרים שאפשר שגם לגביהם יש מקום להחליט על השעיה." (ההדגשה במקור) (ע"ע 1487/04 נציב שירות המדינה - שרה אהרון, ניתן ביום 21.11.04 (לא פורסם)). כך גם בענייננו עולה בבירור מהחלטת הנציב כי הוא אכן היה מודע לעבירות המשמעת המיוחסות לתובע ולחומרה הנובעת מהן, ואף בענייננו כתב הנציב בהחלטתו: "האישומים המיוחסים לך, עניינם זיוף וסיוע לזיוף של שלושה חוזי שכירות בין השנים 2000-2003, חוזים אלה, הוגשו מאוחר יותר למשרד החינוך ע"י מספר מורים על מנת שיוכלו לקבל כספים שלא כדין. במעשים שמהותם זיוף, במשך שנים, יש מידה מיוחדת של חומרה, נוכח מעמדך כמורה." עוד טוען התובע כי החלטת הנציב אינה מנומקת, ובאין תצהיר מטעם הרשות אין תשתית עובדתית, ובאין תשתית עובדתית אין הרשות עומדת בחובתה להסביר ולנמק את החלטתה ויש בכך משום פגם המצדיק ביטול החלטתה להשעות את התובע. איננו מקבלים טענה זו של התובע. לדידנו החלטת הנציב מנומקת כדבעי; נימוקיו והסבריו של הנציב ברורים ונהירים והם עולים מהחלטתו, ולפיכך לא מצאנו כי נפל פגם המצדיק את ביטול החלטת הנציב. התובע טוען כי דרך המלך היא בקיום שימוע בעל פה ומתן זכות הוגנת ויעילה להעלות טענות בפני כבוד הנציב, משלא ניתנה לתובע זכות לטען טענותיו בפעל פה, נפגעה זכות הטיעון. אין פגם בכך ששימוע יעשה בכתב ולא בעל פה, עמדה על כך כבוד השופטת ארד בפרשת יעקב חג'אג' ואלה דבריה: "אף אין אנו מוצאים פגם בכך שהשימוע למשיב נעשה בכתב ולא בעל-פה, כדרישתו, באשר אין זו דרך המלך לקיים שימוע בעל-פה דווקא, כפי שקבע בית הדין האזורי. הלכה פסוקה היא מימים ימימה, כי דרכי השימוע מגוונות הן: יכול שייעשו בכתב ויכול שייעשו בעל-פה, כל עוד ניתנה לנפגע הזדמנות נאותה להציג טענותיו במלואן בפני הרשות (ראו: דב"ע נד3-120/ יחיאל שבח - ראש עירית תל-אביב-יפו ואח', פד"ע כ"ו 395, סעיף 12 בעמ' 400; יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב', עמ' 818-820 והאסמכתאות שם)". (ע"ע 3/03 נציב שירת המדינה - יעקב חג'אג', עבודה ארצי כרך לג (4), 36, ניתן ביום 12.1.03) סוברים אנו כי ניתנה לתובע הזדמנות נאותה להציג את טענותיו במלואן והתובע אף עשה כן (ראו מכתבו של בא כוחו שהוגש לנציבות ביום 8.7.04) ובכך מוצתה זכות הטיעון שלו במלואה. התובע טוען כי לא ניתנה הנמקה מפורטת מדוע אין להסתפק בהעברת התובע לתפקיד אחר. אין אנו תמימי דעים עם טענת התובע. הנציב בחן ושקל בהחלטתו את שאלת העברתו של התובע למקום עבודה אחר, ואולם קבע כי נוכח אופי העבירות המיוחסות לתובע, לא מצא מקום להורות על העברתו לתפקיד אחר, זאת משום, שלדעת הנציב, לא יהיה בכך כדי לממש את מטרות ההשעיה במקרהו של התובע. הנציב נימק החלטתו ואין אנו מוצאים כל פגם בהחלטה זו של הנציב. כך גם נפסק בפרשת שרה אהרון ע"י כבוד השופט צור: " 11. על פי סעיף 47 (ד) לחוק המשמעת, רשאי הנציב, במקום להשעות עובד, להעבירו לעבוד בתפקיד אחר, באופן זמני.   עיון בהחלטתו של הנציב מעלה, כי הנציב שקל גם עניין זה. על רקע אופי אישומים המיוחסים למשיבה והעובדה כי מדובר בעובדת הוראה, הגיע הנציב למסקנה כי אין מקום להעבירה למקום עבודה אחר. ההחלטה על אי העברתה של המשיבה לתפקיד אחר היא החלטה מקצועית, היא נבעה משיקולים ענייניים הנעוצים בחומרת האישום המיוחס למשיבה ואין מקום להתערב בה." (ע"ע 1487/04 נציב שירות המדינה - שרה אהרון, ניתן ביום 21.11.04 (לא פורסם)). לטענת התובע הסנקציה של השעיה הינה חמורה ביותר ולה תוצאות כלכליות ואישיות קשות כלפי העובד המושעה, ישנה פגיעה קשה בחופש העיסוק והתובע אינו יכול להתחייב לעבודה נוספת בעוד עתידו לוטה בערפל, כך שהפגיעה חורגת מעיקרון המידתיות ומעקרונות חוק יסוד חופש העיסוק. אין חולק כי להשעיה תוצאות כלכליות ואישיות קשות, ואולם אין להלין על הנציב, במיוחד כשעסקינן במורה ולא רק במורה אחד, אלא בעשרות מורים שכשלו, לדברי הנציב, בהתנהגות דומה לזו של התובע, ויפים לעניין זה הדברים שנאמרו בפרשת גילה רוזין: "אכן ההשעיה, כל השעיה מעבודה, גורמת לעובד בושה, עגמת נפש ונזק לשמו הטוב; מאידך אין להלין על מפעל, המעסיק מאות עובדים, בכך שהוא מקפיד על טוהר מידותיהם בקלה כחמורה." (דב"ע מז/149-3 שקם בע"מ - גילה רוזין, פד"ע י"ט 141) איננו סבורים שההשעיה בנסיבות המקרה אינה מידתית, או שפוגעת היא בעקרונות חוק יסוד חופש העיסוק. הנציב השתמש בסמכותו להשעות, למטרה לשמה הוענקה לו הסמכות. השעיה אינה פיטורים ואינה מפסיקה את יחסי עובד-מעביד לצמיתות. בחוק המשמעת ישנן הוראות הבאות לרכך את הפגיעה הנובעת מעצם ההשעיה, כך למשל סעיף 49 לחוק המשמעת קובע כי עובד שהושעה על ידי הנציב תשולם לו משך ששת חודשי ההשעיה הראשונים מחצית משכורתו הקובעת, וממועד זה ואילך תשלום לו משכורתו הקובעת המלאה; סעיף 53 לחוק המשמעת קובע כי מושעה שיצא זכאי בבית הדין למשמעת תשולם לו משכורתו לתקופת השעיתו, במידה ולא שולמה לו לפי סעף 49; וסעיף 50 לחוק המשמעת קובע כי עובד שהושעה יכול לעבוד בעבודות חוץ בתקופת ההשעיה. בנסיבות העניין לא מצאנו כי נפל פגם בהחלטת הנציב המחייב את התערבותנו וביטול ההחלטה. מצאנו כי התנאים מוקדמים הנדרשים, על פי חוק המשמעת, להפעלת שיקול דעתו של הנציב, היינו הגשת קובלנה וקיום שימוע התקיימו בענייננו, והנציב השתמש בסמכותו למטרה לשמה הוענקה לו הסמכות. כך גם מצאנו כי הנציב הפעיל את סמכותו בשיקול דעת, באופן ענייני, בסבירות, במידתיות, בהגינות ובתום לב, החלטתו אינה נגועה בשיקולים זרים וההליך בו התקבלה היה תקין. סוברים אנו כי הנציב נהג נכון בהחלטתו להשעות את התובע, נוכח חומרת העבירות המיוחסות לו ובמיוחד נוכח מעמדו כמורה, שאמור להיות דוגמה אישית לתלמידיו ודוגמה לשמירה על יושר והגינות. ההשעיה, כאמור, מטרתה להגן על השירות מפני עובד שחרב האישום המשמעתי תלויה על צווארו. כך גם אין להתעלם מדברי הנציב בהחלטתו כי עשרות מורים כשלו בהתנהגות דומה לזו של התובע, עניין הממחיש את החובה להגן על חוסנו של השירות הציבורי, לשמור על שמו הטוב של השירות ועל אמון הציבור במערכת החינוך בה מועסק התובע, ובמערכת השירות הציבורי בכללותה ולהרתיע עובדים נוספים בשירות המדינה מביצוע מעשים דומים. אשר על כן דין התביעה להדחות, והיא נדחית בזה. בשם לב לנסיבות המקרה אין אנו עושים צו להוצאות. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. משפט פלילידיני חינוךהשעיהמורים