פתח דבר: בפנינו תביעה ותביעה שכנגד, שהדיון בהן אוחד מאחר ובבסיסן אותה עיסקת יסוד שבין מר קזמוז (התובע בת.א. 3011/99 והנתבע בת.א. 4540/00) לבין הגב' אורלי גלמן, עורכת דין (הנתבעת בת.א. 3011/99 והתובעת בת.א. 4540/00). המחלוקת בין בעלי הדין דנא יסודה בייצוג בהליך משפטי אשר עו"ד גלמן העניקה למר קזמוז, בסכסוך שנתגלע בינו לבין בית החולים האנגלי בנצרת (.S.M.M.E) (להלן: "בית החולים"). לאחר שהסכסוך בין מר קזמוז לבית החולים בא אל קיצו בפשרה, נולדו בין בעלי הדין דנא שני סכסוכים חדשים: לזה טענות על טיב הייצוג והייעוץ המשפטי שקיבל ועל גובה שכר הטירחה הנדרש ממנו, ולזו טענות על כך שיתרת שכר טירחתה לא שולמה לה. על מנת לרדת לשורשם של דברים, נסקור תחילה, בפירוט יתר, את השתלשלות העניינים בסכסוך קזמוז בית החולים, ולאחר מכן נפנה את מבטנו אל עבר טענות הצדדים בסוגיית הייעוץ והייצוג המשפטי שנתנה עו"ד גלמן למר קזמוז וטיבם ובסוגיית שכר הטירחה ותשלומו, ובסוגיות המשפטיות העולות מהן. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: בשנת 1992 פנה מר קזמוז אל עו"ד גלמן, וביקש שתייצגו בתביעה כנגד בית החולים, בגין עבודות אינסטלציה שביצע עבור בית החולים, בסכום שהוערך על ידו בכ-70,000$ לפני מע"מ. ההיכרות בין מר קזמוז לעו"ד גלמן נולדה כאשר עו"ד גלמן ייצגה את חב' סולכור בע"מ בתיק הוצאה לפועל כנגד מר קזמוז, שהיה החייב בתיק, בגין שיק שלו שחולל. הסכסוך בין מר קזמוז לבית החולים נסב, על פי כתב התביעה באותו עניין, על עבודות אשר ביצע מר קזמוז, שהיה אז קבלן בניה, עבור בית החולים ללא תשלום כספי, כאשר מנגד - כך נטען - התחייב בית החולים להציב לוח שיש לזכר אחותו, אמאל קזמוז ז"ל, אשר נפטרה בצעירותה, בטרם שעתה. לאחר ביצוע העבודות לא הוצב לוח ההנצחה כפי שקזמוז סבר כי הוסכם, ולאחר דין ודברים בין הצדדים, הציע בית החולים שלט הנצחה צנוע במידותיו, מנחושת, דבר שלא הניח את דעתו של מר קזמוז, אשר ראה בכך פגיעה בכבוד משפחתו ובזכרה של אחותו. מאחר ובית החולים הפר את התחייבותו כלפי מר קזמוז, ביקש האחרון לתבוע מבית החולים את שווי העבודות שביצע. התחייבות זו של בית החולים, ייאמר מיד, ניתנה למר קזמוז בעל פה, ללא כל מסמך בכתב. בבואו אליה, בישיבה הראשונה ובטרם המצאת מסמכים (כפי שעוד יפורט להלן), החתימה עו"ד גלמן את מר קזמוז על הסכם שכר-טרחה, בו נקבע, בין היתר: "אופן התשלום: שכ"ט יהיה בשיעור 20% מהסכום שייפסק ע"י בית המשפט או מהסכום שיקבל הלקוח לפי פשרה עם בי"ח נצרת לאחר התחלת הטיפול המשפטי, אך לא פחות מ-10% מסכום התביעה, לכשתוגש". על מסמך זה חתומים מר קזמוז ועו"ד גלמן גם יחד. לאחר חתימת ההסכם האמור, הכינה עו"ד גלמן כתב תביעה והעבירה אותו למר קזמוז להגשה בבית המשפט. המסמך היה בידי מר קזמוז, אשר יכול היה לבחנו. מר קזמוז עיכב את כתב התביעה תחת ידו ולא הגישו, בשל חסרון כיס, לאור סכום האגרה שהיה אמור לשלם. עו"ד גלמן, בתגובה, הודיעה לו כי גם אם לא יגיש את כתב התביעה יצטרך לשלם לה שכר טרחה בשיעור 10% מסכום התביעה(!), בטענה כי זוהי הפרשנות הנכונה של הסכם שכר הטירחה החתום ביניהם. מר קזמוז, בלחץ עו"ד גלמן, הגיש לבית המשפט את כתב התביעה (אשר סכומו שוערך לסך של -.433,253 ₪, נכון ליום הגשתו) ושילם את מחצית האגרה, אשר עמדה אז על סך של -.5,450 ₪, בהתאם לסכום התביעה. כבר בשלב זה החלו מחלוקות בין הצדדים בקשר לתשלום שכר טירחת עורכת הדין גלמן, אשר דרשה לקבל את עשרת האחוזים מיד עם הגשת התביעה, בעוד מר קזמוז טען כי עליו לשלם את שכר הטירחה רק לאחר זכייתו במשפט. בעקבות סירובו של מר קזמוז לשלם את שכר הטירחה מראש, התפטרה עו"ד גלמן מייצוגו ואף קיבלה רשות בית המשפט לכך. מר קזמוז, אשר נלחץ מהתפטרותה של עו"ד גלמן, חזר בו מסירובו, עו"ד גלמן מצידה, הסכימה לדחות את ביצוע התשלום, וכך נקבע בין הצדדים כי מר קזמוז ישלם לעו"ד גלמן מחצית מסכום שכר הטרחה הנדרש על ידה (דהיינו - 5% מסכום התביעה), בתשלומים חודשיים בסך -.5,000 ₪ כל אחד, והיתרה - לאחר הזכיה במשפט. סכומים אלו שולמו, אם כי באיחור ולאחר עוד "איום" של עו"ד גלמן להתפטר מייצוגו, ובסך הכל שילם מר קזמוז לעו"ד גלמן סך של 21,667.70 ₪ בצירוף מע"מ, וזאת בשנת 1995. ייאמר מיד כי השתלשלות העניינים שתוארה לעיל לוותה בחילופי מכתבים אשר הוגשו לבית המשפט, מכתבים המאירים באור לא מחמיא את מערכת היחסים בין מר קזמוז לעו"ד גלמן, שאינם הולמים יחסי עורך דין-לקוח, ועניין זה יידון בהמשך. ביום 14/12/1995 "שיגר" מר קזמוז לעו"ד גלמן מכתב שתוכנו כדלהלן (בתיקון שגיאות כתיב): "אני החתום מטה מאשר ומסכים שאמרת שהסיכוי שלי לזכות במשפט תלויים בשאלה אם אצליח לשכנע את בית המשפט שזו היתה עיסקה של דבר כנגד דבר ולא תרומה. אני מאשר שהצעת לי להתפשר בתיק זה ולקבל כסף במקסימום שאפשר להוציא מבית החולים כפשרה ואף אמרת לי אם נתפשר עד 100,000 ₪ תוותרי על יתרת שכר הטירחה לפי ההסכם ביננו, ואני סירבתי להתפשר על סכום זה, אמרת לי אם נגיע להוכחות אצטרך לשלם לך את יתרת שכר הטירחה לפי ההסכם". הוכח בפני, ולמעשה על כך אין מחלוקת, שהמכתב הנ"ל אומנם נכתב בכתב ידו של קזמוז, ברם הוא הוכתב לו בשיחה טלפונית ע"י עו"ד גלמן. ביום 20/6/1996, מועד ישיבת ההוכחות השלישית בתביעה של קזמוז נגד בית החולים, נוהל מו"מ לפשרה בין בית החולים לבין מר קזמוז ועורכת דינו, הגב' גלמן. הסכם פשרה נחתם לאחר חילופי טיוטות שנמשכו כשלושה חודשים, והנוסח הסופי הוגש לבית המשפט וקיבל תוקף של פסק-דין. לפי הסכם פשרה זה, יתקין בית החולים שלט לזכר אחותו המנוחה של מר קזמוז, וישלם לו הוצאות משפט בסכום של עד -.35,000 ₪, כנגד קבלות. לאחר כחודשיים מפסק הדין, שלחה עו"ד גלמן למר קזמוז מכתב דרישה לתשלום יתרת שכר טרחתה, אך מר קזמוז לא נענה לדרישה זו. עו"ד גלמן תבעה את מר קזמוז בסדר דין מקוצר, בבית משפט השלום בפתח תקוה (ת.א. 4554/97), לתשלום יתרת שכר הטירחה על פי ההסכם, כשהוא משוערך. קזמוז הגיש בקשת רשות להתגונן, וקיבל רשות זו רק ביחס לשאלה אחת - האם הסכימה עו"ד גלמן לוותר על יתרת שכר הטירחה במסגרת הסכם הפשרה אם לאו. עניין זה היה במוקדו של ת.א. 4540/00, אשר קיבל את מספרו החדש לאחר העברתו לבית משפט השלום בנצרת. מר קזמוז מצידו תבע את עו"ד גלמן בעילה של רשלנות מקצועית, הטעיה ולחץ בלתי הוגן, וזאת בת.א. 3011/99. כאמור, מאחר והמסכת העובדתית בבסיס שתי התביעות אחת היא - אוחדו הדיונים בשני התיקים. בנוסף הוגשו בתיק זה בקשות שונות רבות, לצורך ושלא לצורך, ביניהן ערעור על החלטת הרשמת בבית משפט השלום בפתח תקוה ליתן למר קזמוז רשות להתגונן, בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח-תקוה לדחות הערעור הנ"ל, בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר, ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בקשה לביטול הוצאות בגין היעדרות בעל דין ועוד, ואף הוגשו תלונות ללשכת עורכי הדין. אין בתוכן בקשות אלו כדי לקדם הדיון במחלוקות העיקריות שבין הצדדים, ומזכירן אני אך על מנת להאיר על אופן התנהלות הדיון בין הצדדים ובאי כוחם - בויכוחים, התנצחויות, עמידה דווקנית על זכויות והכבדה - שלא לצורך - על בית המשפט, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם כלל 26 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986, (להלן: כללי האתיקה) המחייב יחס חברי וכבוד הדדי בין עורכי דין. ייאמר כי עוד טרם העברת התובענה נשוא ת.א. 4540/00 מבית משפט השלום בפתח תקוה אל בית המשפט כאן, הציע כבוד השופט ג. שטרסמן, שישב על המדין בפתח תקוה, לצדדים לפנות להליכים של גישור או פישור. לאחר מכן הופנו הצדדים למכון לגישור (בהחלטת כבוד הנשיא כתילי מיום 3/10/1999), ובית המשפט הציע ליתן פסק דין לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, נוכח עוצמת המטענים הרגשיים הכרוכים בתיק זה, אשר השפיעו רבות (ולא לטובה) על אופן ניהול ההליך, אולם הצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה בעניין זה, ולא היה מנוס משמיעת הוכחות בתיק. בחינת העדויות: בפני בית המשפט עמד תצהיר עדות ראשית מטעם מר קזמוז כנתבע ועדות ראשית בעל פה כתובע, עדות ראשית בעל-פה של עו"ד גלמן כתובעת וכנתבעת, וכמובן - עדויותיהם בחקירות הנגדיות. כן היו בפני המסמכים שהוגשו והפרוטוקולים שנערכו בין הצדדים בהליכים השונים בתיקים שנזכרו לעיל. ייאמר מיד כי שני הצדדים בחרו שלא להעיד עדים מטעמם: מר קזמוז הודיע כי הוא מוותר על עדותו של ד"ר נחלה (מנהל בית החולים) ואילו עו"ד גלמן הודיעה כי היא מוותרת על עדותו של עו"ד קידרי, אשר ייצג את בית החולים. לאי הבאת העדים הנ"ל משמעות רבה נוכח טענת מר קזמוז - שתידון בהרחבה בהמשך פסק הדין - בדבר שינוי הסכם שכר הטירחה עם עו"ד גלמן, עת הסתיימה התביעה עם בית החולים בפשרה. הרי טענתו העיקרית - ואולי היחידה - של מר קזמוז, בגללה ניתנה לו הרשות להתגונן, היתה, שעם הפשרה בתביעה נגד בית החולים וויתרה עו"ד גלמן על זכותה לקבל כל שכר טירחה נוסף. יוצא כי בפני בית המשפט נותרו שתי גירסאות סותרות, הנשענות על אותם מסמכים אשר כל צד מפרשם באופן אחר וטוען כי הם תומכים בגירסתו שלו דווקא. העדויות הנוגעות ללב-ליבן של המחלוקות נוגעות בעיקרן לאירועים שלא תועדו בכתב ולא היו להם עדים - חלקן אמירות בעל פה וחלקן מתבססות על שתיקה ו/או העדר תגובה. בנסיבות אלו נדרש בית המשפט להכרעה בין הגירסאות, ולא נותר אלא להצר על כך שהצדדים בחרו שלא להעיד עדים חיצוניים, אשר יכלו - אולי - להבהיר עניינים שונים טעוני הבהרה, לתמוך ולאשש או להפריך ולסתור גירסא אחת או חלק ממנה ואולי את שתיהן. בית המשפט מצא שעדויות שני הצדדים היו לקויות; העדים שניהם - כבעלי דין - העידו באופן מוטה על עובדות הנוחות להם בלבד, ענו תשובות חמקניות תוך שהם סותרים עצמם לעיתים ונטו להציג השערות כעובדה ממשית. עדותה של עו"ד גלמן אמנם רהוטה יותר ומקצועית יותר מזו של מר קזמוז, אולם אף היא, בנקודות מהותיות וחשובות, ענתה תשובות לא ברורות או כאלו הסותרות חלקים אחרים בעדותה. ככלל, בית המשפט לא נתן אמון רב בדברי העדים, ולא ניתן לאמץ אף לא אחת מהגירסאות בשלמותה. בית המשפט מצא עצמו בורר את המוץ מן התבן, בבואו לקבוע את שהתרחש בין הצדדים באמת, תוך אימוץ חלקים שונים מעדויות הצדדים, מקום שהעדות, בנקודה ספציפית זו, נראתה לו מהימנה. ייאמר גם כי בית המשפט לא התרשם כי מר קזמוז הינו נבער מדעת העומד חסר אונים מול עורכת דין מתוחכמת השולטת בו ללא מצרים, כפי שניסו עורכי דינו לטעון. מדובר באדם מנוסה, קבלן בניין אשר ניהל שני עסקים לפחות, בעל ניסיון במשא ומתן עם גורמים שונים, היודע לכלכל מעשיו, אם כי מתקשה בהבנת דקויות משפטיות, וניכר היה בעדותו שאין הוא יודע מה תהא המשמעות המשפטית של דבריו, והוא ענה באופן לא ברור ומתחמק גם כאשר התשובות הן לטובתו (כמו בעניין מכתבה של עו"ד גלמן ובו דרישת שכר הטירחה עוד קודם להגשת התביעה, או הכחשתו שעיכב הגשת התביעה בשל מצבו הכספי). מאידך בית המשפט התרשם שלא לטובה מהתנהלות עורכת הדין, אשר הפעילה עליו לחצים שונים בכל הנוגע לשכר טרחתה, קודם להגשת התביעה כנגד בית החולים ובמהלך ניהולה, כאשר לפחות חלק מן המכתבים אשר כתב לה והוצגו על ידה בדיון נכתבו, על פי עדותה שלה, לפי דרישתה ואף על פי נוסח שהיא בעצמה, עו"ד גלמן, הכתיבה לו טלפונית. הסכם שכר הטירחה: ייאמר ויודגש כי אין דעתו של בית המשפט נוחה מנוסח הסכם שכר הטירחה, אשר כורך את שיעור שכר הטירחה בסכום התביעה וכך, מעצם ניסוחו, מעמיד את עורך הדין בניגוד אינטרסים ביחס עניינו של לקוחו. על ניגוד האינטרסים המובנה בהסכם לשכר טרחה מותנה עמד כבוד הש' גרוניס בע"א 2871/00 חורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (טרם פורסם) מיום 25/9/2003. ניגוד האינטרסים מתבטא בכך שעורכת הדין מקבלת אחוז, לא מבוטל, מסכום התביעה כך שהאינטרס שלה הוא כי סכום התביעה יהא גבוה ככל שניתן, ללא קשר לסיכויי ההצלחה, משום ששכרה יעלה ככל שעולה סכום התביעה. בשיטתנו, יחס המחוקק לסוגיית שכר הטירחה המותנה הוא אמביוולנטי. המחוקק מתיר שכר טירחה מותנה בעניינים אזרחיים אך אוסר זאת לחלוטין בעניינים פליליים. הוא מתיר קביעת שכר טירחה באחוזים (ר' כלל 9 לכללי האתיקה) אך בענייני נזיקין - הוא מגביל לרוב את שיעור שכר הטירחה כמו חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (הקובע כי שכר הטירחה יהא 8% ועד 13% מסכום הפיצוי, בהתאם לשלב אליו הגיעה התביעה). כללי לשכת עורכי הדין מכירים אף הם באפשרות קביעת שכר-טירחה מותנה באחוזים בתביעות כספיות ונזיקיות כפי שנקבע כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-1980. יוער כי על פי קריטריונים אלו, שכר הטירחה אותו שילם בפועל מר קזמוז לעו"ד גלמן הינו שכר טירחה סביר וראוי. (אדגיש כי לפי הסכם השכ"ט הנ"ל, עו"ד גלמן אמורה לקבל 20% מסכום הפשרה, אך לא פחות מ-10% מסכום התביעה. 20% מהסך -.35,000 ₪ = -.7,000 ₪, כאשר 10% מסכום התביעה עולה כדי -.43,325 ₪, וראה ההבדל המשמעותי!) הרציונל שבפערים בין האחוזים הנגבים ברור ומובן - כאשר כל רווחיו של עורך הדין מותנים בתוצאות, הרי שהוא חשוף לסיכון שלא ירוויח כלל, וככל שהסיכון גדל, מן הראוי שגם הסיכוי לרווח יגדל: במידה והלקוח מפסיד - עורך הדין שותף להפסד, וכאשר הוא זוכה - אף עורך הדין שותף לזכיה. כאשר רווחיו נקבעים מראש, ללא סיכון - אחוז הרווח נמוך יותר, אך מובטח. יתר על כן - קביעת אחוזי שכר טירחה גבוהים ללא תלות בתוצאת התביעה הינה בלתי הוגנת כלפי הלקוחות, באשר קביעת סכום התביעה מצוי במידה רבה בידי עורך הדין אשר יכול להגדילו על ידי הוספת סעיפי תביעה שונים ("עוגמת נפש" הוא הנפוץ שבהם) כשבפרקטיקה, לעיתים קרובות מנפחים עורכי הדין את סכום התביעה כטקטיקה בלבד, על מנת לקבוע עמדות פתיחה נוחות למשא-ומתן לפשרה בהמשך, גם כאשר ברור לעורך הדין כי סכום הזכיה האפשרי הינו נמוך משמעותית מסכום התביעה. הפער במקרה שבפנינו מדגים טענה זו: סכום התביעה היה בעת הגשתה (30/12/1993) -.433,253 ₪ ושכר הטירחה המינימלי הנגזר ממנו על פי ההסכם אמור להיות -.43,325 ₪ (ובצירוף מע"מ - מעל -.50,000 ₪). סכום הזכיה, לאחר פשרה שנערכה בתמיכה ובעידוד עו"ד גלמן היה -.35,000 ₪ בלבד (כולל אגרות משפט, אשר הגיעו לסך של כ-.11,000 ₪), כאשר אותו הסכם פשרה ניתן לו תוקף של פסק דין ביום 29/9/96. בהסכם שכר הטירחה שבפנינו ביקשה עו"ד גלמן ליהנות משני העולמות - גם לקבל אחוזים גבוהים (20%) מסכום הזכיה, אם וכאשר תהיה, וגם להבטיח לעצמה סכום מינימלי גבוה (10% מסכום התביעה), במקרה של הפסד או במקרה של זכיה בסכום נמוך יחסית. תאמר - כאשר סיכויי התביעה קלושים והעבודה הצפויה רבה - סביר שעורך הדין יבקש להבטיח עצמו מהפסד ויבקש אחוזים גבוהים יותר, אולם אין זה המקרה שבפנינו: על פי עדותו של מר קזמוז, "חתמתי על שכ"ט לפני שבכלל המצאתי מסמכים, ניירת" (פרוטוקול, עמ' 11 ש' 1-2) ועל פי עדותה של עו"ד גלמן, "כבר בישיבה הראשונית מר קזמוז חתם על הסכם שכ"ט" (פרוטוקול, עמ' 54 ש' 11-12). מעדויות אלו עולה כי הסכם שכר הטירחה נקבע לפני שעו"ד גלמן בחנה את התיק ואת הראיות שבפניה, ועוד טרם היה סיפק בידה לשקול ולשקלל את סיכויי התביעה וכמות העבודה הצפויה, וזאת, אין הדעת סובלת, ואין זה ראוי שכך תהיה מערכת יחסי עו"ד-לקוח, משום שדהירה כזו, לא מבוקרת, להבטחת שכר טירחה עוד טרם נבחנו סיכויי התביעה וסיכוניה, לא זו בלבד שאינה תורמת ליחסי האמון הדרושים בין עו"ד ללקוח, אלא היא אף מכרסמת בהם. אמנם יימצא הטוען כי זוהי זכותו של עו"ד לקבוע כי שכרו ייגזר כאחוז מסכום התביעה, ואם הדבר ייעשה בהסכם, הרי אין פסול בכך. מסכים אני לדברים האמורים, אף כי נראה שהדבר עלול להיראות כלא ראוי בשל ניגוד האינטרסים כמפורט לעיל, ברם, זכות זו היא זכות חוזית הכפופה לחובת תום הלב שבסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים הכללי, דהיינו, גם יצירת הזכות צריכה להיעשות בתום לב, וכך גם מימושה, ואז, כמובן, הדבר יהיה תלוי וכפוף לנסיבות כל מקרה ומקרה, והדברים ייבחנו על פי שיקולי הצדק ועל פי השיקולים שנקבעו בחוקים ובפסיקה. אומר כי ניגוד האינטרסים המובנה לתוך הסכם שכר הטירחה במתכונתו שבפנינו, אשר כבר נערך בראשיתם של דברים, בולט שבעתיים נוכח טענותיו של מר קזמוז בעניין ניפוח סכום התביעה: מר קזמוז טען כי שווי העבודות מוערך על ידו בכ-70,000$. במסמכים שערכה עו"ד גלמן היא הראתה מספר דרכים לחישוב סכום התביעה, אולם התביעה הוגשה על הסכום המירבי, דבר שמיקסם את שכר הטירחה ואת רווחיה של עו"ד גלמן. יתרה מזאת, כאשר הלקוח עיכב תחת ידו את כתב התביעה בשל חסרון כיס, לא הציעה עו"ד גלמן להקטין את סכום התביעה, לצרכי חישוב אגרה, ולהעמידו על הסך החילופי של -.231,672 ₪, ובכך להקל על הלקוח (ולהקטין את שכר הטירחה לכמעט אותו סכום ששולם לה בפועל) ולהיפך: היא אף שיערכה את סכום התביעה ליום הגשתה לסך של -.433,253 ₪, תוך הגדלת סכום האגרה שעל מר קזמוז לשלם ותוך הגדלת שכר טירחתה בתיק. ממכלול העדויות לא נראה שעו"ד גלמן טרחה להסביר למר קזמוז בפרוטרוט את כל ההשלכות הכספיות הנובעות מהגדלת סכום התביעה, כך שלמרות שמר קזמוז ידע על הסכום הנקוב בכתב התביעה, אשר היה תחת ידו טרם הגשתו, לא ברור אם יכול היה לקבל החלטה מושכלת בעניין, ללא ייעוץ משפטי וללא הבהרות מקצועיות של עורכת הדין שייצגה אותו, ומבלי שהדבר ייאמר לו מפורשות, כי שכרה ייגזר מאותו סכום תביעה מנופח. מכתבה של עו"ד גלמן למר קזמוז מיום 17/08/1993 אף הוא מדגים את ניגוד האינטרסים במלוא עוצמתו - בעוד שההלכה היא כי ההחלטה האם להגיש תביעה לעולם מסורה בידי בעלי הדין, וברצותם - לא יגישוה, הרי שעל פי פרשנותה של עו"ד גלמן, משפנה אליה מר קזמוז, אין הוא אדון לתביעתו, הרי אם אין ברצונו לתבוע, אין היא מבקשת שכר ראוי בגין העבודה אותה השקיעה בתיק עד לשלב זה, אלא דרישתה היא למלוא שכר הטירחה המינימלי הקבוע בהסכם, דרישה שלא היתה עומדת במבחן משפטי, לו הגיעו הדברים לידי כך באותו שלב. בחקירתה הנגדית אומרת עו"ד גלמן נחרצות כי "אם היה פונה אלי ואומר שהתחרט והיה מבקש להפחית משכר טרחתי, ללא ספק הייתי מסכימה, חד משמעית" (פרוטוקול, עמ' 56 ש' 10-11) - אולם זו אמירה שבדיעבד, הרי אז, בזמן אמת, לא זו בלבד שהיא לא הסבירה לו שקיימת אפשרות שלא יגיש תביעה כנגד בית החולים וישלם לה שכר טירחה חלקי בהתאם לעבודה שהשקיעה, אלא להיפך: עו"ד גלמן הודיעה לו כי גם אם לא יגיש תביעה יצטרך לשלם לה שכר-טרחה מינימלי מלא, המגיע לכ-50,000 ₪ (כולל מע"מ), דבר הנוגד את נוסח ההסכם שהיא בעצמה ניסחה, לאור הסיפא של הסעיף המתנה תשלום 10% מסכום התביעה בעצם הגשתה. במעשה זה יש משום שלילה של חופש הפעולה וחופש ההכרעה של הלקוח, לכלכל צעדיו לפי האינטרסים שלו, כולל שקילת מצבו הכספי. איני מקבל את טענת עו"ד גלמן לפיה "אני לא אילצתי אותו להגיש תביעה" (פרוטוקול, עמ' 56 ש' 7), ואמירתה "בשום אופן לא עודדתי את מר קזמוז לתבוע" " (פרוטוקול, עמ' 32 ש' 16) מקעקעת את אמינותה, נוכחה אמירתה המפורשת "אז איימתי עליו שאו שישלם את שכ"ט שבהסכם מבלי שיגיש את כתב התביעה או שיגיש את כתב התביעה כדי שתעמוד זכותי לקבלת שכר טירחה..." (פרוטוקול, עמ' 55 ש' 23-24) - יש בהתנהלות זו משום הפעלת לחץ בלתי הוגן, וכאשר מדובר ביחסי עורך דין - לקוח זוהי התנהגות בלתי נסבלת, ואין לקבלה כנורמה התנהגותית ראויה בין עורך דין ללקוחו; בייחוד כאשר עו"ד גלמן מודעת לכך, לפי לשונה שלה, שבאי הגשת התביעה לא תעמוד לה הזכות לקבל שכר הטירחה שבהסכם שכר הטירחה. אמנם, היה בכוחו של מר קזמוז להתנגד ולא לפעול על פי הוראותיה של עו"ד גלמן, אשר הפעילה עליו לחצים שונים, הכתיבה לו מכתבים המופנים אליה כדי לגבות את פעולותיה, התפטרה מייצוג כאמצעי לחץ לתשלום שכר הטירחה, ותימרנה אותו לפעול בהתאם לאינטרסים שלה. מר קזמוז בעדותו העיד כי "כשחתמתי על הסכם שכ"ט לא הוסבר לי מגב' גלמן. לקחתי את ההסכם, קראתי אותו וחתמתי עליו. אני לא הבנתי את המילה "לכתוגש", אני הבנתי שאם היא תזכה בתביעה היא תקבל את מה שמגיע לה" (פרוטוקול, עמ' 11 ש' 9-11). עו"ד גלמן אמנם העידה "אנו סיכמנו מפורשות, בע"פ עוד לפני החתימה, והסברתי לו שהמינימום הוא 10% מכל סכום שיתבע בכתב התביעה" (פרוטוקול, עמ' 54 ש' 15) אולם מן העדויות והמסמכים שבפני ספק אם טרחה עו"ד גלמן והסבירה למר קזמוז את כל משמעויותיו של הסכם שכר הטירחה, ואת העובדה שגם אם יבחר שלא להגיש את התביעה ייאלץ לשלם לה סך של כ-.50,000 ₪ עבור ייעוץ ראשוני והכנת כתב תביעה בלבד, הרי כך דרשה ממנו כשהשתהה בהגשת התביעה. יוער כי עו"ד גלמן מבקשת להוכיח את ידיעתו של מר קזמוז בדבר גובה שכר הטירחה מראש מאמירתו לפיה "אני הבנתי שבכל מקרה גם אם הגב' גלמן תפסיד בתיק היא תקבל שכ"ט שלא יפחת מ-.40,000 ₪" (פרוטוקול עמ' 11 ש' 12), אולם אין בכך כדי להועיל לה. ידיעה זו לא יכולה היתה להיות ידיעה מראש, שכן בעת שנחתם הסכם שכר הטירחה לא ניתן היה לדעת מה שווי התביעה אשר שוערכה לסכום של כ-.433,000 ₪ רק בסמוך לפני הגשתה, זמן רב לאחר החתימה על ההסכם. לא יכול להיות שעו"ד גלמן יכלה לומר לו כבר בעת החתימה על ההסכם מה יהיה שכר הטירחה המדויק. סביר יותר שמשנקב מר קזמוז בסכום של -.70,000$ התייחסו הצדדים לסכום זה כעמדת מוצא לחישוב שכר הטירחה המשוער, ובעניין זה ענה מר קזמוז לכבוד הרשמת בהמ' 12878/97 (ת.א. 4554/97) (שלום-פ"ת): "ש. סליחה אז אולי תענה לי על השאלה למה הסכמתם על 10% מסכום התביעה? ת. מסכום התביעה. התביעה היתה 70,000$, 10% מזה זה 7,000$ והיא קיבלה את זה. ש. "רשמת: למה מלכתחילה הסכמתכם לא פחות מ-10% מה זה בא לייצג, זו השאלה? ת. אין לי שום מושג. היא אמרה לי את זה ואני הסכמתי..." (פרוטוקול עמ' 15 ש' 19-25). לאור האמור לעיל, אני מוצא כי התנהגותה של עו"ד גלמן בעניין זה לא היתה הולמת. היא הבהירה למר קזמוז מפורשות רק את אותן העובדות שלדעתה הוא צריך לדעת על מנת להניעו לחתום על ההסכם כמות שהוא. אולם אין זו "הטעייה" המאיינת את ההסכם אלא ההסכם הינו הסכם הניתן לביטול. ביטול הסכם צריך להיעשות מיד לאחר שמתבררת הטעות/ההטעייה: המועד לכך היה, לכל המאוחר, בסמוך לאחר קבלת המכתב מיום 17/8/1993, ולכל המאוחר בסמוך לאחר מכתב הדרישה מיום 1/11/1994, כשבמועדים אלו יכול היה מר קזמוז לדעת אל נכון מהי כוונת עורכת הדין בהסכם עליו החתימה אותו. לאור הנ"ל, אנו חייבים לבדוק שמא שונה הסכם שכר הטירחה בעת ההגעה לפשרה בתביעה נגד בית החולים, וכל הדיון לעיל נועד כדי לשפוך אור על התנהלות הדברים בין בעלי הדין עצמם, כדי לסייע בידינו לגילוי האמת שלפיה תוכרענה המחלוקות בתיק. האם הוסכם על שינוי הסכם שכר הטירחה? אפתח כי בנדון דא, טענותיו של מר קזמוז אינן בגדר טענה שבעל פה המובאת כנגד מסמך בכתב. אמנם ההלכה היא, כי אין מביאים ראיה בעל פה לסתור תוכנו של מסמך בכתב, אף אם מדובר בכתב שנערך באופן וולונטרי בין הצדדים. הרציונל שבבסיס הלכה זו, "שכאשר הצדדים העלו את ההסכם שביניהם על הכתב, יש להניח שבכך באו לסכם כל משא ומתן ביניהם בעל פה קודם לעריכת המסמך ולמצות בכתב כל מה שהוסכם ביניהם" (ע"א 138/56 דוידון נ. בוני חיפה פ"ד יא, 1479). אולם איסור זה חל על הבאת ראיות "נגד מסמך", דהיינו טענה המכוונת לסתור את תוכנו של המסמך, על בסיס המציאות שהיתה קיימת עובר לעשייתו. (י' קדמי, על הראיות, עמ' 1312). ובעניינו - לא כך הם פני הדברים, הרי מר קזמוז אינו טוען עתה כנגד המסמך שכן הוא אומר במפורש שבדיעבד הבין וידע את שחתם וכי יהיה עליו לשלם שכר טירחה בהתאם לסכום התביעה. אמנם היו חילוקי דעות בין הצדדים בעניין מועד התשלום ומשמעות התיבה "לכשתוגש", אולם כאן מדובר בפרשנות מסמך ולא בסתירתו אלא שהצדדים כבר הגיעו ביניהם לפירוש מוסכם בעניין זה והם מתדיינים בשאלה אם ההסכם שונה אם לאו. טענתו של מר קזמוז כאמור אינה כנגד המסמך אלא כנגד התביעה שעו"ד גלמן מנהלת נגדו, לאמור "טענה על מה שנאמר אחרי עריכת המסמך" (ע"א 138/56 הנ"ל) וטענה כזו - מותר להביא בה ראיות, גם בעל פה, כדי להוכיח את השינוי שנערך בהסכם שבכתב. טוען מר קזמוז כי הסכם שכר הטירחה שונה ונקבע בהסכם המאוחר כי לאור תוצאת המשפט בתביעתו נגד בית החולים יופחת שכר הטירחה ויעמוד על הסך אותו הוא שילם כבר - 21,667.70 ₪ בתוספת מע"מ, או למצער - שעו"ד גלמן נתנה לו להבין זאת, ובשל כך חתם על הסכם הפשרה עם בית החולים, המכסה (בערך) אך את האגרה ושכר הטירחה ששולם כבר, ובכך שינה את מצבו לרעה. לפיכך, ממשיך קזמוז וטוען כי כיום מנועה עו"ד גלמן מלתבוע את יתרת שכר הטירחה על פי ההסכם (טענת השתק). אקדים אחרית לראשית ואומר את הסוף כבר עתה - אני מקבל את עמדתו וטענתו של מר קזמוז. אציין כי עו"ד גלמן הסכימה לשנות את הסכם שכר הטירחה בכמה הזדמנויות, כך שהנחתו של מר קזמוז שאף הפעם הסכימה עו"ד גלמן לשינוי נוסף הינה סבירה בעליל והגיונית בנסיבות העניין: ראשית, הסכימה עו"ד גלמן לשנות מתנאי התשלום, כך שאך מחצית משכר הטירחה "המינימלי" כפי ההסכם, תשולם לה מראש והיתרה לאחר סיום ההליך (בניגוד לפרשנותה להסכם ולדרישתה הראשונית). שנית, בטרם החל שלב ההוכחות הציעה למר קזמוז להגיע לפשרה עם בית החולים, באמירה מפורשת כי אם יהיה סכום הפשרה נמוך מ-.100,000 ₪ תסתפק בשכר שכבר קיבלה ותוותר על יתרת שכר הטירחה, וזאת אף על פי עדותה: "...והצעתי לך שאם אתה מוכן להתפשר בנוסח שאני מציעה אני מוותרת לך על חצי שכ"ט שעדיין לא שילמת וזה עוד לפני ההוכחות" (פרוטוקול, עמ' 20 ש' 7). שלישית, עו"ד גלמן הסכימה כי תשלום הוצאות המשפט לפי הסכם הפשרה ישולמו לידי מר קזמוז ולא לידיה, בניגוד לתניה מפורשת (ומודגשת בקו!) בהסכם, דבר שאישש את הנחתו של מר קזמוז באשר להסכמתה לוותר על יתרת שכר הטירחה. מר קזמוז הטיח אל עו"ד גלמן בעדותו "אבל למה את לא דרשת את הכסף ישירות אליך מבית החולים?" (פרוטוקול, עמ' 17 ש' 31) שאלה שנותרת ללא מענה, הרי אילו אכן בעת עריכת הסכם הפשרה עם בית החולים הבהירה עו"ד גלמן כי זכותה לקבל יתרת שכר הטירחה, ברי כי היתה עומדת על כך שסכום הכסף יועבר אליה, כדי שתקבל את יתרת שכר טירחתה. כך מצפים מעו"ד בכלל ומעו"ד גלמן בפרט, אשר דאגה לענייניה ודאגה כי כל דבר הנוגע לשררה יונצח במסמך כתוב. יוער כי להסכמתה המפורשת של עו"ד גלמן לויתור על יתרת שכר טירחתה בהתייחסה להסכם פשרה שייחתם לפני שלב ההוכחות, אף שבפועל נחתם הסכם הפשרה בעיצומו של שלב ההוכחות (לאחר 3 ישיבות), יש לה משמעות רבה באשר לעצם העובדה שעו"ד גלמן היתה מוכנה לוותר על חלק גדול משכר טירחתה באם יסכים מר קזמוז להתפשר, דבר שברור כי משליך על הפרשנות הראויה של התנהגות בעלי הדין ומהווה בעיני סימני דרך לגבי המשמעות הנכונה שיש לתת לפעולות המשפטיות שנעשו בין בעלי הדין בעת סיכום הפשרה בתביעה נגד בית החולים, ומבהירה את הסיבות שבעטין הבין מר קזמוז את מה שהבין. הנסיבות מעידות כי ישנה הסתברות מסויימת - המספיקה בהליך אזרחי - כי עו"ד גלמן אכן הסכימה לשנות משכר הטירחה בשל הסכם הפשרה והסכום הנמוך שהושג בו גם באמצע שלב ההוכחות, וייתכן כי משום כך גם הסכימה שתשלום סכום הפשרה ייעשה לידיו של מר קזמוז ולא לידיה, הגם שידעה שהוא לקוח קשה-גבייה. ייאמר מיד כי שינוי הסכם שכר הטירחה יכול שייעשה גם על ידי אמירה בעל פה ואף על ידי התנהגות (ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר פ"ד מ"ט (1) 369, שם נתקבלה הטענה כי הסכם הערבות, למרות שהיתה בו תניה מוסכמת על דרך ביטולו, בוטל למעשה ע"י התנהגות הערב, חד צדדית). במקרה דנא, נראה לי כי התנהגות הצדדים כפי שפורטה לעיל, מביאה למסקנה שהסכם שכר הטירחה המקורי שונה באופן שעו"ד גלמן הסתפקה בשכר הטירחה שכבר שולם לה. עולה השאלה באם עו"ד גלמן נתנה למר קזמוז להבין כי היא מסכימה לוותר על יתרת שכר הטירחה? עדותו של מר קזמוז בעניין זה ברורה וישירה ותואמת גם את עדותה של עו"ד גלמן עצמה, ומעדויות שניהם עולה בבירור כי עו"ד גלמן לא נתנה למר קזמוז תשובות ישירות, והניחה לו לחשוב כי עם החתימה על הסכם הפשרה "נגמר העניין": "אמרתי שאני מוכן שיתנו לי את מה ששילמתי... ועל כך הגב' גלמן הסכימה" (פרוטוקול, עמ' 11 ש' 32) ..."ואני גם שאלתי אותה אם בזה נגמר העניין, אז היא הנהנה בראשה, לא אמרה כן ולא אמרה לא" (פרוטוקול, עמ' 12 ש' 14-16) "בשביל זה הסכמתי שישימו את השלט, וישלמו לי את מלוא הכסף ששילמתי והיא הסכימה. היא היתה נוכחת והיא הסכימה... וכשהורדתי אותה מהרכב שלי, שאלתי אותה שוב אם בכך כל העניין גמור והיא אמרה שזה נגמר" (פרוטוקול, עמ' 12 ש' 20-24). נחה דעתי, מנוחה עמוקה, שאכן כך היה. מר קזמוז העיד באופן חד משמעי, ובעניין זה אני מאמין לו אמונה עמוקה, כי כשנתן הסכמתו להסכם הפשרה לקח בחשבון את ההוצאות שהוציא בפועל בגין ההליך שהתנהל - כ-.11,000 ₪ תשלום אגרת בית משפט וכ-.21,000 ₪ (לפני מע"מ) שכר טרחת עו"ד גלמן והוצאות מינוריות שונות נוספות. על עניין זה ענה באופן ברור ולא חזר בו אף שנשאל על כך כמה וכמה פעמים בנוסחים שונים, בחקירת שתי וערב ארוכה, ובית המשפט מוצא עדותו בעניין זה מהימנה ביותר: "אמרתי שאני מוכן שיתנו לי מה ששילמתי והעיקר ישימו את השלט. ועל כך גב' גלמן הסכימה", ובהמשך "התגובה שלי היתה שאם אני מקבל את כל כספי, את מה שאני שילמתי, ואני גם שאלתי אותה אם בזה נגמר העניין, אז היא הינהנה בראשה, לא אמרה כן ולא אמרה לא" וגם" הגב' גלמן לא אמרה במילים מפורשות שהיא לא תבקש יותר שכ"ט אבל כך אני חשבתי. אם היא רצתה לקבל עוד -.20,000 ₪ היא היתה צריכה לומר לי ואז לא הייתי מסכים לפשרה". (פרוטוקול, עמ' 12 ש' 14-26) במקום אחר הוא עונה לשאלתה: "נכון, אך בתור עו"ד שלי היית צריכה לומר לי שאני צריך לשלם עוד -.20,000 ₪, כאשר נעשתה הפשרה בבית המשפט, מה שלא אמרת לי ואילו היית אומרת אולי לא הייתי מסכים" (פרוטוקול, עמ' 17 ש' 25-26) "אני לא זוכר היום אבל אם היית אומרת לי דבר כזה לא הייתי מתפשר הייתי נותן לך -.20,000 ₪ ומבקש שתמשיכי בתיק" (פרוטוקול, עמ' 21 ש' 24-25) "אילו ידעתי שאת רוצה עוד -.20,000 ₪ הייתי דורש אותם מבית החולים ומבקש -.55,000 ₪ ולא -.35,000 ₪" (פרוטוקול, עמ' 22 ש' 21-22). עו"ד גלמן העידה כי: "אמרתי לו במפורש באותה שיחה שידע לו שהוא עדיין יצטרך לשלם לי את המחצית השניה של שכר טירחתי", אולם במקומות אחרים היתה פחות נחרצת "ש. איך הסברת לו על ה-.35,000 ₪? ת. הוא נכח במהלך המשא ומתן ולא הייתי צריכה להסביר לו" (פרוטוקול, עמ' 61 ש' 22-23) וגם: "כל מה שאמרתי לו היה 'אתה זוכר שיש לך גם את המחצית השניה לשלם לי' והוא לא הגיב. המשכנו לדבר על נושא הפשרה... אני לא ביקשתי את תגובתו, אני רק הזכרתי לו והוא לא הכחיש". (פרוטוקול, עמ' 65 ש' 14-17). אמירות אלו, המגיעות כדי עצימת עיניים באשר להבנתו של הלקוח את עניין תשלום יתרת שכר הטירחה, צורמות במיוחד אם ניקח בחשבון שניסוח הסכם הפשרה ארך כשלושה חודשים, שבהם היו חילופי דברים בין מר קזמוז לבין עו"ד גלמן, כאשר מר קזמוז עמד על עניינים שנראו לו חשובים (גודלו של שלט ההנצחה, העברת התשלום לידיו), ועדיין לא מצאה עו"ד גלמן לנכון להבהיר לו את עניין התשלום שהיא עתידה לדרוש ממנו חודשיים לאחר מתן פסק הדין, כעולה מהפרוטוקול: "ש. האם נכון שלפני הסכם הפשרה עם בית החולים נחתם סופית דרשת מספר דרישות שאני אקפיד שירשמו: נושא גודל השלט כי בית החולים הציע גודל קטן, שהכסף ישולם אליך? ת. לעניין גודל השלט זה נכון, לעניין תשלום הכסף אליי הרי למה לא ביקשת שהכסף ישולם אלייך ישירות. ש. האם נכון שאמרת שאתה רוצה שהכסף ישולם אליך? ת. זה כסף שלי ואת לא ביקשת שישולם אליך משום שלא ביקשת יותר כסף אלא רק לאחר חודשיים נזכרת". (פרוטוקול, עמ' 25 ש' 2-9) ייאמר מיד כי אני מאמין למר קזמוז בדבריו לעיל: התנהלותה של עו"ד גלמן לאורך התיק, והמכתבים המופנים אליה אותם הכתיבה למר קזמוז, מעידים על נטייתה לדרוש מסמך בכתב בו הלקוח פוטר אותה מאחריות כלפיו מטענות שונות (ר' למשל המכתב בו הוא מאשר כי הציעה לו להתפשר על סך של כ-.100,000 ₪ תוך ויתור על מחצית שכר טירחתה). אין ספק בליבי, שאילו היתה מעמידה את מר קזמוז מפורשות על כך שלמרות שהוא חותם על הסכם פשרה שהינו פחות מ-10% מסכום התביעה הכולל, ולמרות זאת יידרש לשלם את יתרת שכר הטירחה - היתה דואגת לעשות זאת גם בכתב, מה גם שהוחלפו בין עו"ד גלמן למר קזמוז טיוטות הסכם הפשרה עצמו, ומה קל היה מלהוסיף מספר שורות במסמך נוסף בעניין שכר הטירחה. דברים אלה אני אומר בהסתמך על "זהירותה" הראויה לציון של עו"ד גלמן, אשר דאגה לעצמה על ידי הנצחת הדברים במסמכים כתובים לאורך כל מערך היחסים בינה לבין מר קזמוז, כאשר הדבר היה לטובתה. עוד אוסיף כי בל נשכח ובל נתעלם שהעניינים התנהלו בין עו"ד זהירה מאוד לבין לקוח, כאשר ביחסה עם הלקוח הספציפי הזה היו הרבה בעיות ומחלוקות. בהתנהלות העניינים בין עורך הדין ללקוח, עלינו לזכור כי שני הצדדים אינם בעמדות מיקוח שוות, ובכל זאת בית המשפט יתחשב כי בצד האחד של המתרס עומד עורך דין מנוסה ומהצד האחר עומד הדיוט. קו החקירה הנגדית בו נקטה עו"ד גלמן כלפי מר קזמוז בהליכים השונים אף הוא מעלה את המסקנה כי לא אמרה לו מפורשות שהיא תעמוד על מלוא שכר הטירחה; בכל החקירות הארוכות היא לא עימתה אותו עם שאלה חזיתית אם אמרה לו בזמן אמת, קודם לחתימה על הסכם הפשרה, כי יצטרך לשלם את יתרת שכר הטירחה, ולכן, עולה הספק שמא זו גירסא מאוחרת, שנולדה עקב טענות מר קזמוז. אני קובע כי הוכח שעו"ד גלמן לא אמרה זאת מפורשות. לו היתה אומרת זאת, לא היה נחתם הסכם הפשרה, והדבר לא היה לרצון לה. אני עוד קובע כי התנהגותה כאמור של עו"ד גלמן נתנה למר קזמוז להבין שאין עוד שכר טירחה שמגיע לה או שהוא צריך לשלם לה, ודברים אלה הם שהביאו להסכם הפשרה, שניסוחו ארך כ-3 חודשים. מבלי שמר קזמוז נדרש לשלם שכ"ט כלשהו לעו"ד גלמן, אשר שמרה את דרישתה עד לכחודשיים לאחר סיום התיק בפשרה ולאחר שפסק הדין המאשר את הסכם הפשרה הפך לחלוט. התרשמות בית המשפט היא שעורכת הדין גלמן רצתה מאוד לסיים את התיק בפשרה. בתשובה לשאלה: "ש. כאשר הגעתם לפשרה האם המליצה גב' גלמן לקבל פשרה זו או לא" ענה מר קזמוז "ת. ודאי שהמליצה" (פרוטוקול, עמ' 26 ש' 27-28). נראה היה לה, ואני מקבל ששקלה זאת היטב ועל פי מיטב שיקולה המקצועי, כי יש בהסכם הפשרה כדי להיטיב עם מר קזמוז, ולצמצם נזקיו. כן התרשמתי שבשלב ההוכחות נראה היה לה שהתיק הינו "תיק אבוד" והיא העדיפה לסיימו במהירות ובפשרה, גם משיקוליה שלה. אין בכך פסול. דא עקא, עו"ד גלמן ידעה גם שלקוחה עקשן, ולכן היא תימרנה אותו והניחה לו לחשוב כי עם החתימה על הסכם הפשרה תסתיים הפרשה מבחינתו, והניחה לו לחשוב גם כי סיום הפרשה מבחינתו משמעה גם שלא יהיו לו הוצאות נוספות בגין ההליך, מעבר למה ששילם. לכן גם הסכימה לוותר על זכותה לקבל את הכסף ישירות מבית החולים לידיה: היא ידעה שהתעקשותה בעניין זה עלולה לטרפד את הפשרה. כנ"ל הדברים שהתרחשו בפועל, כך עולה מכלל העדויות והראיות שבפני. לאור העדויות, הראיות והתרשמותי מן הצדדים ומאופן התנהלותם, אני קובע באופן פוזיטיבי כי עו"ד גלמן הציגה בפני מר קזמוז מצג לפיו גרמה לו להבין כי יהא פטור מתשלום יתרת שכר הטירחה לאחר החתימה על הסכם הפשרה, ומר קזמוז חתם על ההסכם אך ורק בשל מצג זה. כאמור אין זה פסול לשכנע את הלקוח לחתום על הסכם פשרה שסכומו קטן ביותר יחסית לסכום התביעה, אולם יש פסול בשכנוע הלקוח לעשות זאת תחת מצג שווא, גם אם בערבו של יום היתה הפשרה לטובתו של הלקוח. יוער כי בעניין יצירת מצג השווא אין אני קובע שמצג השווא האמור הוצג בכוונה תחילה ודי אם הוצג עקב רשלנות מצד עו"ד גלמן, הרי שאין אנו דנים בשאלת האשם מצד עו"ד גלמן או במניעיה, שכן מצג שווא יכול שיהיה במעשה או במחדל, יכול שיהיה בדיבור פה, בכתב או בהתנהגות - פוזיטיבית או מחדלית: די בכך שקיימים יחסים מיוחדים בין הצדדים, ועו"ד גלמן ידעה ציפתה ואף רצתה שמר קזמוז יפעל בהתאם להנחיותיה, כדי לחייבה בעניין יצירת מצג שווא רשלני (ע"א 209/85 עירית קרית אתא נ אילנקו בע"מ פ"ד מ"ב (1) 190). לאור האמור לעיל אני קובע כי עו"ד גלמן הניחה למר קזמוז "לטעות", מבלי לקבוע מסמרות בשאלת כוונותיה של עו"ד גלמן, שהרי הטעיה יכול שתהיה אף שלא במכוון, ברשלנות או אפילו בתום לב (ר' ג' שלו, דיני חוזים, דין-הוצאה לאור, מהד' תשנ"ה, בעמ' 25). די בכך שהיה פער בין הדברים הנאמרים או המוסתרים לבין המציאות, וכאשר הנסיבות מצמיחות חובת גילוי - תיחשב שתיקה כהטעיה. חובת גילוי וודאי שיש בענייננו, שכן מדובר ביחסי עורך דין - לקוח, ועל עורך הדין להסביר ללקוחו את מכלול הפרטים הנוגעים להסכם הפשרה בו הוא עומד להתקשר תוך ויתור על זכותו לקבל הכרעה שיפוטית בהליך בו פתח. משיצרה עו"ד גלמן מצג שווא בפני מר קזמוז, והוא שינה מצבו בשל כך, שוב לא תוכל להשתחרר ממצג זה, והיא מנועה מלטעון כנגדו. דבר זה נובע מהחובה הכללית לנהוג בתום לב, הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973. יתר על כן - והדבר אינו בא כדי לכרסם בקביעותי שלעיל - אוסיף כי אני מוצא שאכיפת החיוב הכספי שבהסכם שכר הטירחה, בנסיבות העניין, תהא בלתי צודקת בעליל, ועמידתה של עו"ד גלמן על מימוש "זכותה" (המוטלת בספק גדול) למלוא שכר טירחתה כפי ההסכם, היא עמידה בלא תום לב למימוש "זכות" (אם בכלל קיימת). סיכום תביעת גלמן נגד קזמוז: ברור כי טענותיו של מר קזמוז בתביעתה של עו"ד גלמן כנגדו הן מסוג הודאה והדחה, כך שנטל הראיה עליו. לטענתו, אכן היה הסכם שכר טירחה, ובשלב כלשהו ידע כי יהא עליו לשלם 10% מסכום התביעה, והוא אישר זאת. זו ההודאה. אולם כך הוסיף וטען, עובר לחתימה על הסכם הפשרה נעשה שינוי בהסכם או לפחות מצג של שינוי בהסכם ע"י עו"ד גלמן, שבשלו הוא פטור מתשלום יתרת שכר טרחתה. זו ההדחה. נחה דעתי, כי מר קזמוז הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכיח טענתו זו. לאור האמור לעיל, התביעה בת.א. 4540/00, עו"ד גלמן נ' קזמוז - נדחית. סוגיית הרשלנות המקצועית: ברור מאליו כי עורך דין חב כלפי לקוחותיו חובת זהירות, מושגית וקונקרטית. חובה זו מובנית מעצם תפקידו כמייצג ומייעץ, וחובתו היא ליתן ללקוחו שירות מסור ונאמן, ועליו להפגין זהירות תוך צפיה שהלקוח יפעל על פי ייעוץ זה, ופעולתו תביא לתוצאות מסוימות. המחוקק ראה לנכון לקבוע כללים וסייגים לחובות עורך הדין כלפי לקוחו, (ראה למשל ס' 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, כלל 2 לכללי האתיקה, הקובעים חובת עורך הדין לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות). בפסק דינו זה מותח בית המשפט ביקורת על התנהגותה של עו"ד גלמן בייחוד בענייני שכר הטירחה וגם בטיפולה בעניינו של מר קזמוז, ויתכן שחלק מפעולותיה אינן עולות בקנה אחד עם כללי האתיקה, אולם הפרת כללי האתיקה, כשלעצמה, אין בה די כדי לבסס רשלנות על פי דיני הנזיקין, ור' בעניין זה ע"א 751/89 מוסא פור ואח' נ' עו"ד א. שוחט ואח' פ"ד מ"ו (4) 324. ייתכן גם שעורך דין אחר היה פועל אחרת בטיפולו בעניינו של מר קזמוז כנגד בית החולים, כגון: בדיקת משקלן של הראיות, הזמנת חוו"ד מקצועית לפני הכנת כתב התביעה וקביעת סכומה, אולי היה בוחר באסטרטגיית פעולה אחרת, וייתכן שהיה כדאי לבקש סעד חלופי של צו עשה (להנחת לוח הנצחה), שהיה בו כדי לשפר מצבו של מר קזמוז במקרה של דחיית תביעתו הכספית, אולם אין בית המשפט בוחן, בחוכמה שבדיעבד, מה היו יכולות להיות דרכי הפעולה המיטביות האפשריות, אלא הבחינה היא בחינת עורך הדין הסביר, הפועל בנסיבות שהיו ידועות מלכתחילה. אין בית משפט זה בוחן את שיקול דעתה של עו"ד גלמן בטיפולה בתיק. אף אם טעתה, הרי טעות בשיקול דעת אין בה כדי לחייב עורך דין ברשלנות (ע"א 735/75 עו"ד רויטמן נ. עו"ד אדרת, פ"ד ל (3) 75) שם נאמר, מפי כבוד השופט חיים כהן: "גם עורך דין סביר ונבון ומלומד יכול ויטעה בשיקול דעתו... החובה המוטלת על סניגור כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול דעתו: החובה היא לשקול-דעתו כמיטב יכולתו וידיעתו"). כך, למשל, משהבהיר מר קזמוז, חד משמעית, כי הוא מעוניין בכסף בלבד, ואמר "אכן נכון, אמרתי לך שנמאס לי מהם אחרי שש שנים ואני רוצה רק תביעה כספית" (פרוטוקול, עמ' 16 ש' 1-2), הכנת תביעה כספית בלבד הינה עניין סביר בנסיבות העניין, ועורך הדין הסביר לא היה חייב לעתור לסעד נוסף, ואין באי הכללתו משום רשלנות, בייחוד משום שתביעת סעד נוסף כאמור תהא כרוכה בתשלום אגרה נוספת. גם בהסתמכות על הערכתו של מר קזמוז לצורך קביעת סכום התביעה אין משום רשלנות, שכן מר קזמוז אינו הדיוט בעניין, אלא בעל מקצוע מיומן, שהעובדות ידועות לו לאשורן מכלי ראשון, ומי כמוהו יודע מהן העבודות שביצע ומה ערכן או עלותן? לעניין סכום התביעה, הגם שיש לבית המשפט ביקורת על אופן קביעתו והקשר בינו לבין שכר הטירחה שנקבע, אין בכך משום רשלנות. הצגת סכום תביעה גבוה מהסכום שנראה כסכום זכיה אפשרי הינו דבר שעורכי דין סבירים ומיומנים עושים כדבר שבשיגרה, כהצגת עמדת פתיחה משופרת לקראת המשך ההליך וצפיית האפשרות להליך של פשרה. לעניין הצגת סיכויי התביעה: טרם הגשת כתב הגנה על ידי הצד שכנגד אין עורך הדין יכול לדעת אל נכון מהן הטענות כנגד לקוחו, וכל שיש בפניו הוא דברי הלקוח ומסמכים שהוא מגיש. עורך הדין הסביר לא יגיש תביעה שלדעתו אין ללקוחו סיכוי לזכות בה. לדברי מר קזמוז, הבטיחה לו עורכת הדין זכיה בטוחה, אולם בתשובה לשאלה: "זה נכון שבפגישה הראשונה אמרתי לך שהעובדה שיש סיכום בעל פה מלפני שש שנים מקשה על דרך ההוכחה ויש קושי בהוכחת התביעה" הוא עונה "נכון שאמרת לי זאת בפגישה הראשונה" " (פרוטוקול, עמ' 16 ש' 3-5). לשאלת בית המשפט "אם עו"ד מייצג אותך אתה חושב שהוא לוקח את התיק לייצוג רק אם הוא בטוח במאת האחוזים שהוא יזכה בתביעה?" הוא עונה "כן". " (פרוטוקול, עמ' 16 ש' 11-13). עו"ד גלמן מצידה מעידה כי אמרה לו "שאם הוא צודק בסיפור שהוא סיפר לי ביום 22/9/92, בלי שהציג אף מסמך, אזי אפשר לתבוע" (פרוטוקול, עמ' 32 ש' 14). על עמדה זו חזרה גם בעדותה בחקירה הנגדית (פרוטוקול, עמ' 70 ש' 16). לאור עדויות הצדדים אני קובע כי עו"ד גלמן הפגינה אולי אופטימיות יתרה מקום שהיה ראוי להפגין אופטימיות זהירה, וכי רצוי היה שחוות דעתה תהיה מסוייגת יותר ושתוודא שמר קזמוז לא משלה את עצמו בעניין סיכויי התביעה, אולם היא לא הטעתה את מר קזמוז באשר לסיכויי התביעה, ולא גררה אותו לתוך הרפתקאה משפטית שניתן היה לחזות את סופה הכושל מראש. טוען מר קזמוז בתביעתו כי עו"ד גלמן התרשלה בטיפול המשפטי, בכך שחתרה להסכם פשרה, שלטענתו גרם לו נזקים כספיים רבים, וטען כי ניתן היה "להוציא" מבית החולים סכום גדול יותר בגין הוצאותיו המשפטיות. אומר מיד, כי לאחר שבחנתי את תיק התביעה כנגד בית החולים, לא מצאתי כי עו"ד גלמן התרשלה בעצם החתירה להסכם פשרה: נוכח קשיי ההוכחה, שהלכו והתבררו ככל שהתקדם ההליך, נראה כי הסכם הפשרה היה בו משום צמצום נזק, והיה בו כדי להיטיב עם מר קזמוז. עו"ד גלמן הסבירה היטיב את שיקוליה ואת קשיי ההוכחה בהם נתקלה ואת הבעייתיות בעדותו של מר קזמוז כעד תביעה מרכזי, עניין שהתברר רק לאחר שלב ההוכחות, ומר קזמוז לא הוכיח את ההיפך. מאחר ועליו נטל הראיה, הרי שלא הוכיח טענתו כי הסכם הפשרה מנע ממנו להמשיך את ההליך ולהצליח בו. מר קזמוז לא הוכיח ולא הרים את הנטל המוטל עליו להראות כי ניתן היה להגיע להסכם פשרה נוח וטוב יותר מבחינתו, באשר החליט לוותר על עדותו של ד"ר נחלה. אמנם עו"ד גלמן וויתרה על עדות עו"ד קידרי מטעמה על מנת להוכיח טענתה כי הסכם זה היה הטוב ביותר שניתן היה להשיג באותה העת, אולם נטל ההוכחה הינו על מר קזמוז, התובע, ומשלא הרים נטל זה, אנו קובעים כי עו"ד גלמן לא התרשלה בכך שקידמה את הסכם הפשרה, בסכום שנקבע, וכך לא התרשלה בהתרשלות מקצועית לאורך כל הדרך בה ייצגה את מר קזמוז נגד בית החולים, מתחילת התביעה ועד סופה. לאור האמור לעיל, התביעה בת.א. 3011/99 - קזמוז נ. עו"ד גלמן - נדחית. סוף דבר: משדחיתי את התביעה ואת התביעה שמנגד, הריני פוסק כי כל צד ישא בהוצאותיו בגין ניהול ההליכים בשני התיקים שהדיון בהם אוחד. ייאמר כי שקלתי לחייב את הצדדים בהוצאות לטובת אוצר המדינה, על מנת להביע את מורת רוחי מאופן ניהול ההליך, כמשתקף מפרוטוקולי הדיון, ברם נמנעתי מלעשות זאת והערתי מעט בגוף פסק הדין ותקוותי בליבי כי די יהא בכך. ניתן היום, כ"ז באייר, תשס"ד (18 במאי 2004), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק פסק דין זה לב"כ הצדדים. עאטף עיילבוני, שופט חוזהשכר טרחההסכם שכר טרחה