1. לפנינו תביעת פיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה -1975. התובעת ילידת 25.01.1961, מורה במקצועה, נפגעה בשתי תאונות דרכים: הראשונה בהיותה בת 32 והשניה בהיותה בת 37 שנים. 2. התאונה הראשונה אירעה ביום 13.04.93. בעקבות התאונה הראשונה טופלה התובעת בבית החולים "מאיר" בכפר סבא, שם אובחנו אצלה פגיעות בראש ובעמוד השדרה הצווארי. התובעת שוחררה לביתה עוד באותו היום תוך המלצה למעקב רפואי וחבישת צווארון. בהמשך, התלוננה התובעת על החמרה במצבה והופנתה לטיפול פיזיוטרפי. עקב התמשכות התלונות ביצעה התובעת ביום 17.10.95 סריקה טומוגרפית ממוחשבת של עמוד השדרה הצווארי. בבדיקה אובחן אצל התובעת בלט דיסק מרכזי הגורם ללחץ קל על חוט השדרה בחוליות C4-C5 וכן בלטי דיסק מרכזיים מינימליים בחוליות C3-C4, C5-C6 ו- C6-C7. 3. התאונה השניה אירעה ביום 24.9.98. גם בעקבות תאונה זו טופלה התובעת בבית החולים "מאיר" בכפר סבא, שם אובחנו אצלה חבלות בעמוד השדרה הצווארי והמותני, התובעת שוחררה לביתה עוד באותו היום תוך המלצה למעקב רפואי, מנוחה וטיפול תרופתי במקרה של כאבים. 4. הנכות הרפואית לצורך קביעת נכותה של התובעת, מונה על ידי בית המשפט מומחה בתחום האורטופדי, ד"ר אבנטוב, אשר ערך את חוות דעתו בהתייחס לשתי התאונות . ד"ר אבנטוב מצא כי לתובעת הגבלה בתנועות ע"ש הצווארי והמותני. על פי טווחי התנועה בע"ש הצווארי, העריך ד"ר אבנטוב את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור 5% לפי סעיף 37(5)א' (חלקי) של תקנות הביטוח הלאומי ובשל הגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני העריך את נכותה בשיעור 10% על פי סעיף 37(7)א' של התקנות הנ"ל, ובסה"כ נכותה המשוקללת הועמדה על 14.5%. בעקבות שאלות הבהרה שהופנו למומחה מטעם ב"כ הנתבעת 2, שינה ד"ר אבנטוב את חוות דעתו והקטין את הנכות בגין ההגבלה בעמוד השדרה המותני ל- 5% בלבד בציינו: "עברתי שוב על החומר שעמד לרשותי (סעיפים 1-23) והסתבר לי שלאחר התאונה ה-1 מוזכר ע"ש המתני לראשונה רק ב- 17.1.94 (סעיף 7) כתשעה חודשים לאחר האירוע ( וגם זה ללא בטחון מלא שאכן מדובר בע"ש המתני ולא בע"ש הגבי), ע"ש המתני מוזכר במפורש רק ב- 18.3.96 - כמעט שלוש שנים לאחר האירוע ( סעיפים 7 ו- 13) - לכן איני מוצא קשר בין בעיית הגב התחתון לתאונה הראשונה. ע"ש המתני מוזכר- בהקשר לתאונה השניה- מיד ביום הפגיעה (סעיף 16) אך לאור הנאמר לעיל איני יכול לייחס את מלוא הנכות שנותרה לתאונה השניה, ולכן אני משנה את חוות דעתי ורואה את נכותה בגין החבלה בע"ש המתני ב- 5% לפי סעיף 37(7)א חלקי, של תקנות הביטוח לאומי. סה"כ נכות צמיתה של 9.75%." באשר לשאלה בדבר חלוקת הנכות בין התאונות השיב המומחה הרפואי : "הנכות בגין ע"ש הצווארי מתחלקת בין שתי התאונות במידה שווה. הנכות בגין ע"ש המתני קשורה רק לתאונה השניה." ב"כ התובעת לא שבעה נחת מהשינוי בחוות דעתו של דר' אבנטוב, וזימנה אותו לחקירה. 5. חקירתו של ד"ר אבנטוב ע"י ב"כ התובעת התמקדה בשינוי חוות דעתו ובקביעתו שהתאונה הראשונה לא גרמה לנכות בעמוד השדרה המתני. בחקירתו מסכים ד"ר אבנטוב כי כאשר מוזכרות בעיות גב הכוונה לבעיות בעמוד השדרה המתני: "אני מניח שמדובר בעמוד שידרה מתני כי שאומרים גב הכוונה לעמוד שדרה מתני גם אצל רופאים לא מקצועיים". (עמוד 10 שורות 28-27) על סמך תשובה זו התבקש ד"ר אבנטוב להסביר מדוע הוא מתעלם מהפניה לצילום רנטגן של עמוד השדרה הגבי מיוני 93 (ת/3) חודשיים לאחר התאונה הראשונה, וכן מתלונות על רגישות בגב מספטמבר 93 (ת/5) בהסיקו כי תלונות ראשונות על ע"ש מותני נמצאו רק 9 חודשים לאחר התאונה, והשיב: "אני מבין שהרופאה התייחסה לעמוד שדרה גבי" (עמ' 11 שורה 13) "זה לא הגב התחתון" (עמ' 12 שורה 2). 6. דברים אלו עומדים בסתירה להנחת העבודה שלו כפי שצוינה לעיל, ואכן ד"ר אבנטוב משנה אותה במהלך חקירתו: "אני חשבתי שכרופא לא מקצועי לא אורטופד ולא נוירולוג, כשאומרים כאבי גב הכוונה לכאבי גב תחתון. אני רואה שהתיאוריה שלי לא הייתה כל כך נכונה, כיוון שהרופאה בת/3 התכוונה לעמוד שידרה גבי, שאחרת הייתה שולחת לעמוד שידרה מותני וזה שכיח מאד.." (עמוד 11 שורות 18-17) יחד עם זאת, ד"ר אבנטוב מסכים כי לא היה כל איזכור לחבלה בע"ש גבי או מותני לפני התאונה הראשונה ולא היתה כל בעיה בע"ש מותני לפני התאונה הראשונה. ד"ר אבנטוב גם אישר בחקירתו שתלונות על ירידה בתחושה ברגל ימין מחודש יוני 93' (ת/4) הם סימפטום של פגיעה בעמוד השדרה המתני: ( עמוד 11 שורות 23-22 ) "ש: האם תלונות על ירידה בתחושה ברגל הם סימפטומים של פגיעה בעמוד שידרה מותני. ת: כן". וכן בעמוד 12 שורה 21 " הפרעת תחושה ברגל תהיה קשורה יותר לעמוד שדרה מתני מאשר לגבי". 7. למרות האמור לעיל, נותר ד"ר אבנטוב מסופק בדעתו לגבי הקשר בין המצב בעמוד השדרה המתני לתאונה הראשונה : "יכול להיות קשר בין המצב בעמוד השדרה המותני לבין התאונה הראשונה אך הקשר מאד בספק. כי אין המשכיות." (עמ' 12 שורות 14-13) "אני לא משוכנע שמדובר בעמוד השדרה מותני. אני סבור שזה כאבים שקרנו מהצוואר לעמוד השדרה הגבי" (עמוד 12 שורות 19-18) 8. ד"ר אבנטוב מאשר כי הנכות הרפואית של התובעת בגין עמוד השדרה המתני עומדת על 10% אך אינה קשורה לתאונה הראשונה (עמוד 12 שורות 30-29). לשאלת בית המשפט מדוע אם כך הפחית מחצית מהנכות, השיב ד"ר אבנטוב : "מצאת אצלה הגבלה קלה בעמוד השדרה המתני והענקת לה 10% נכות מדוע לאחר ששללת קשר סיבתי בין הנכות בעמוד השדרה המתני לתאונה הראשונה גם הפחתת מחצית מהנכות והתשובה היא שחשבתי שהנכות של עמוד השידרה שייכת לתאונה השניה מאחר והיא התלוננה או לפחות יש מסמכים, אני לא יכול לייחס את כאבי הגב התחתון שהופיעו כמה חודשים מהתאונה הראשונה לתאונה הראשונה אבל היא הגיעה לתאונה השניה עם גב שעבר משהו. בינואר 94 כבר יש תלונות על עמוד שידרה מותני שאני לא יכול להתעלם מהם ולכן הפחתתי את הנכות בגין התאונה השניה". (עמוד 15 שורות 24-18) 9. כידוע, פסיקת הנכות הרפואית לעולם מסורה בידי בית המשפט. בית המשפט ולא המומחה הרפואי, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ובית המשפט רשאי לקבל אותה או לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון (ראה ע"א 2160/90 רז נ' פדידה לאץ והסנה, פ"ד מ"ז (5) 170). כאמור, ע"ש המותני של התובעת משקף מצב המתאים ל- 10% נכות. על כך אין חולק. השאלה היא, ממה נובעת נכות זאת, ואם כולה נובעת מן התאונות שעברה התובעת או אחת מהן, או שחלק מן הנכות נובע ממצב אחר, שהתהווה אצל התובעת, כמו שאומר ד"ר אבנטוב, כי הגיעה לתאונה השניה עם "גב שעבר משהו". לתובעת אין כל עבר רפואי בתחום ע"ש המותני עובר לתאונה הראשונה. אמנם תלונותיה הראשונות הסמוכות לתאונה הראשונה היו בגין ע"ש צווארי בלבד, אך כבר זמן לא ארוך אחרי התאונה הראשונה, בחודש יוני 93' החלו תלונות על כאבי גב. תלונות אלו הופיעו אצל רופא המשפחה, אשר הפנה את התובעת לצילום ע"ש גבי. אין כל איזכור לחבלה כלשהי בע"ש גבי לאחר התאונה הראשונה, ועל כן סביר יותר להניח כי תלונות אלו מקורן בפגיעה בתאונה הראשונה. כמו שציין ד"ר אבנטוב, גם רופאים מקצועיים, ועל אחת כמה וכמה רופאים לא מקצועיים, נוטים לכנות כאבים בע"ש מותני כ"כאבי גב", ואין הדבר מלמד על כך כי הכאבים הם בחוליות הגביות דווקא. התובעת נשלחה לצילום ע"ש גבי. הצילום לא הוצג ולא ברור אלו חוליות צולמו: הגביות או המותניות. זאת ועוד. על יסוד תלונות אלו, הפחית ד"ר אבנטוב מן הנכות בגין ע"ש מותני, בקבעו כי התובעת הגיעה לתאונה השניה עם "גב שעבר משהו". אחת משתיים: או שמדובר בע"ש גבי, ואזי לא היה מקום להפחתת הנכות בגין ע"ש מותני מ- 10% ל-5% בגין התאונה השניה, או שמדובר בע"ש מותני, ואזי יש לייחס אותו "משהו" שעבר גבה של התובעת, כלשונו של ד"ר אבנטוב לתאונה הראשונה. זאת ועוד. ברישום בכרטיסה הרפואי של התובעת 24.6.93 מופיעות תלונות על ירידה בתחושה ברגל ימין. ירידה בתחושה ברגל, אינה נובעת מן הפגיעה בע"ש הצווארי או ע"ש הגבי אלא היא סימפטום לפגיעה בע"ש המותני. מן הטעמים הללו, נראית לי המסקנה השניה, קרי: כי יש לייחס לתאונה הראשונה 5% מן הנכות בע"ש מותני. התוצאה הינה, כי נכותה של התובעת הינה כפי שנקבעה בחוות דעתו המקורית של ד"ר אבנטוב: 10% בגין ע"ש מותני ו- 5% בגין ע"ש צווארי. נכויות אלו מתחלקות שווה בשווה בין שתי התאונות, כך שבגין כל תאונה נותרו לתובעת 5% נכות בגין ע"ש מותני ו- 2.5% בגין ע"ש צווארי, וביחד 7.5% נכות בגין כל אחת מן התאונות. 10. הנכות התפקודית יש והנכות הרפואית משקפת את מידת הפגיעה בכושר תפקודו והשתכרותו של הנפגע, ואזי הנכות התפקודית זהה לנכות הרפואית. אך ייתכנו גם מצבים אחרים, ויפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ברנזון בע"א 237/55 סטוצינר נ' פומרנציק, פ"ד י 1060,1050 : "יש ומום קל באופן יחסי גורם לירידה גדולה בכושר העבודה ווהשתכרות, ויש ופגיעה קשה אינה נושאת בכנפיה נזק כספי גדול ביותר. הדבר תלוי לא במעט במי מדובר: בעברו של האיש, בגילו הנוכחי, בעבודתו או במקצועו, ביכולותו להסתגל למצב חדש או - אם יש צורך בכך ביכולתו לעבור למקצוע מתאים אחר ולמצוא בו עבודה ומקור פרנסה ועוד נסיבות כהנה וכהנה." אשר על כן, "הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים, בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה ..." כפי שהדברים נוסחו על ידי כב' השופט אשר בע"א 646/77 לוי נ' עמיאל , פ"ד לב (3) 589. 11. התובעת ילידת 1961, מורה במקצועה, מחנכת כיתות ב'- ד'. על כושר תפקודה לאחר התאונה הראשונה העידה התובעת (בסעיף 13 לתצהירה): "מאחר ואני מורה לילדים קטנים (כיתות ב'-ד') עבודתי כרוכה בעמידה ו/או ישיבה ממושכים. כמו כן מדובר בילדים שעמם נהגתי לבצע במסגרת עבודתי פעילויות שונות הכרוכות במאמץ פיזי והפעלה מוגברת של הצוואר והגב עקב פציעתי נאלצתי להימנע מפעילות זו ו/או לצמצמה למינימום" בחקירתה הנגדית הוסיפה ופירטה התובעת על תפקודה בעקבות התאונה השניה: "הדברים שהיה לי קשה לעשות פשוט הוחמרו עוד יותר - עוד יותר קשה להתכופף, עוד יותר קשה להטות את הצוואר - אני קוראת לזה החמרה במגבלות שלי שהיו. נמנעתי מאותן פעילויות אבל הפך להיות עוד יותר קשה.המצב יותר החמיר, רגישות יותר גדולה ויותר כאבים" עמוד 6 שורות 27-25). לעבודתה של התובעת כמחנכת כיתות נמוכות (ב'-ד'), ישנם לא רק היבטים פדגוגיים אלא גם היבטים פיזיים: עליה להתכופף, לעמוד או לשבת ממושכות לפני הכיתה ולהשתתף בפעילויות שונות עם הילדים. אף שהתובעת נטתה להגזמה ולהפרזה בתיאור מגבלותיה וסבלותיה כתוצאה מן התאונות ולמרות שהתובעת מייחסת משקל מוגזם לפעילויות פיזיות, כמו: ריקודים, טיולים ופעילות ספורט במסגרת התפקידים הנדרשים ממנה, מקובלת עלי ברובה עדותה שהמגבלות הרפואיות אכן מפריעות לתפקודה כמורה לכיתות נמוכות. בנסיבות אלו הנני סבורה שנכותה הרפואית משקפת גם את נכותה התפקודית של התובעת, ועומדת על 14.5%. 12. חישוב הפיצויים הפסדי השתכרות בעבר בעקבות התאונה הראשונה נקבעו לתובעת 33 ימי אי כושר מלא, מיום 13.04.93 ועד ליום 15.05.93, בגינם קיבלה שכר מלא' כפי שהעידה התובעת כבר בפתח עדותה : "בגין התאונה הראשונה מה- 13.04.03 נעדרתי כמעט חודש מהעבודה.באותה תקופה, כפי שזכור לי, המשכורת הגיעה כרגיל" (עמוד 1 שורות 22-21)/ בעקבות התאונה השניה נקבעו לתובעת 17 ימי אי כושר מלא, מיום 24.09.98 ועד ליום 10.10.98. גם בגין תקופה זו קיבלה התובעת שכר מלא: "אחרי התאונה השניה הייתי שבוע בחופשת מחלה. קיבלתי את כל השכר שלי לתקופה הזאת, זה הוכר כימי מחלה. אין לי אישור על ניכוי" (עמוד 7 שורות 24-23). 13. ב"כ התובעת טוענת בסיכומיה, כי התובעת קיבלה את שכרה בתקופות אי הכושר על חשבון ימי מחלה ועותרת להשבתם כערכם ביום התאונות. מהעדויות והמסמכים עולה שהתובעת קיבלה את שכרה באופן מלא בתקופות אי הכושר לאחר שתי התאונות. בהעדר ראיות על זכותה של התובעת לפדות כספית את ימי המחלה שנזקפו לחובתה, אין מקום לקבל התביעה בגין תקופות אי הכושר. 14. ב"כ התובעת טוענת בסיכומיה גם להפסדי שכר חלקיים, זאת בשל העובדה שבעקבות התאונות נאלצה התובעת לעבוד בהיקף משרה של 80% בלבד וכן בשל אי יכולתה להשתלב במסגרת יום לימודים ארוך. מנגד ב"כ הנתבעות טוענות כי התובעת לא עמדה בנטל הראייה וההוכחה המוטלים עליה להוכיח כי עובר לתאונות היה היקף משרתה גבוה יותר מ- 24 שעות שבועיות וכן בדבר טענתה להפסדי הכנסה בגין אי יכולת להשתלב ביום הלימודים הארוך. התובעת בחקירתה הנגדית טענה שעובר לתאונה הראשונה עבדה 30-27 שעות שבועיות : "לפני התאונה הראשונה עבדתי יותר מ- 30-27 שעות שבועיות, שזה יותר מ- 80% משרה. לאם משרה של 24 ש"ש שהיא 80% - מהווה משרה מלאה. משרה מלאה עבורי נחשבה 30 ש"ש, כלומר עבדתי בין 90-100 אחוז משרה" (עמוד 3 שורות 3-1). אולם כאשר אומתה התובעת עם תלושי שכר מתקופות שונות, התבררה תמונה שונה (עמוד 3 שורות 22-9): "ש: אני מפנה אותך לתלושי השכר מפברואר 93, מספטמבר 97 ומאפריל 2003. התלוש מפברואר 93, מלפני התאונה - לפי 24 שעות. בתלוש השכר שאחרי התאונה - מספטמבר 97- רואים שזה לפי 24 שעות, וגם מהתלוש מאפריל 03.בפועל רואים ששיעור המשרה שלך לפי שלושתם הוא 24 שעות ? ת: את מראה לי תלוש אחד. התחלתי לעבוד ב- 86. ש: אני מפנה גם לתלוש מחודש מרץ 93 - גם שם 24 שעות ? ת: מנהלת ביה"ס מקבלת סל שעות שאותן היא מחלקת. לא כל שנה היא מחלקת והיא הייתה שואלת אותי אם אני מוכנה לקבל עוד שעות והייתי נענית לה שכן. אחרי התאונה - אם היא הייתה פונה אלי ומבקשת שאעבוד עוד שעות - לא הייתי נענית.אני עבדתי לפני התאונות יותר מ- 24 שעות .. בשנה של התאונה הראשונה היקף המשרה שלי היה 24 ש"ש. ב- 93 לא חל שינוי בהיקף המשרה שלי". למעשה, התובעת מסכימה כי גם אחרי התאונה השניה לא חל שינוי בהקף המשרה של 24 ש"ש. השינוי היחיד שחל, הוא מעבר מבי"ס בנוף ים לבי"ס בכפר סבא, בקרבת מקום מגוריה בהוד השרון. 15. התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה להוכיח כי נאלצה להפחית בהיקף משרתה, כתוצאה מן הפגיעה בתאונות. הדבר גם אינו עולה מתלושי השכר שהוגשו, על פיהם עבדה בהיקף משרה של 80% לפני התאונות ואחריהן. התובעת נמנעה להזמין לעדות את מעבידיה ואת מנהלות בתי הספר בהם לימדה. אין די בטענתה בעלמא כי אילו היו פונים אליה לבקשה להגדיל את הקף המשרה, היתה מסרבת בשל מגבלותיה. אין בכך רבותא כי אכן היתה פניה כזו אליה, וכי היתה לה אפשרות להגדיל את הקף המשרה. לעניין זה, אי אפשר להתעלם גם ממצבה האישי של התובעת, אשר עוברת טיפולי פוריות בשנים האחרונות. אף שהתובעת הכחישה זאת, גם למצב זה יש וודאי השלכה על רצונה ויכולתה של התובעת להגדיל את הקף המשרה, לאור הזקקותה לטיפולים יום יומיים. אשר על כן, נדחית עתירתה לפסוק לה פיצוי בגין הפסדי שכר בגין אי הגדלת הקף המשרה, לאחר התאונות. 16. הפסדי השתכרות לעתיד בסיס השכר שיילקח בחשבון לצורך חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד הינו שכרה הממוצע האחרון של התובעת לחודשים ינואר- מאי 2003 שעמד על כ- 4,600 ₪ נטו לאחר ניכוי מס הכנסה. הפסד ההשתכרות לעתיד מחושב לפי שיעור נכותה התפקודית, עד הגיע התובעת לגיל 67, עומד על סך 136,714 ₪. הנתבעות ישאו בסכום זה על פי חלקם היחסי באחריותם לנכותה של התובעת, מחצית כל אחת. 17. עזרת צד' ג' בעבר ובעתיד ב"כ התובעת טוענת שבשל מגבלותיה של התובעת ונכותה, עזרת בני המשפחה והזדקקותה של התובעת לעוזרת בית בשכר בעבר ובעתיד, יש לפצות את התובעת בסכום כולל של 82,530 ₪ לעבר ופיצוי מוערך לעתיד בסך 90,000 ₪. מנגד ב"כ הנתבעות טוענות שתוצאות התאונות אינן מצדיקות כלל פיצוי בגין ביצוע עבודות בית לעבר ולעתיד. לעניין עזרת צד ג', העידה אמה של התובעת כי התובעת התגוררה בביתה במועד שתי התאונות ונזקקה לעזרת האם "להרים דברים כבדים לא יכלה, לא יכלה לעשות כביסה, לא יכלה לעשות כמעט כלום בדברים של הבית" (עמוד 8 שורות 16-15). התובעת היתה שבה מעבודתה והולכת לנוח, ואמה סייעה לה בקניות ובכל עבודות הבית (עמ' 9 שורה 1-2). אלא שאמה של התובעת, משום מה, שכחה לציין כי היא בעצמה העסיקה עזרה בשכר, כפי שהעידה התובעת (עמ' 2 שורה 27). התובעת לא ניהלה משק בית עצמאי במועד שתי התאונות, אלא התגוררה בבית אמה. גם אם עובר לתאונה הראשונה סייעה התובעת לאמה בעבודות הבית, ולאחריה נבצר ממנה לעשות כן, ולפיכך העסיקה אמה עזרה בשכר, אין זה נזקה של התובעת אלא נזק שנגרם, אם בכלל, לאמה. מטבע הדברים, התובעת היתה יוצאת מבית אמה, והאם היתה נזקקת לעזרת צד ג'. כך שאין להטיל על הנתבעות עלות עזרת צד ג', לה נזקקה האם. באשר לעזרה שסייעו אמה ובעלה של התובעת לתובעת, עזרה זו לא חרגה מן המקובל בין בני משפחה, ואינה מזכה את התובעת בפיצוי. התובעת לא הוכיחה כי פרט לעזרת האם, שכרה היא בעצמה עזרה חיצונית. לפיכך, אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר. 18. באשר לעזרת צד ג' לעתיד, בינתיים מאז התאונות התובעת נישאה, עזבה את בית אמה, ומנהלת משק בית עצמאי. יש בנכותה כדי להשליך על יכולתה לבצע את עבודות הבית, וצפוי כי תזקק לעזרת צד ג' בעתיד. בהעדר נתונים על העסקת עזרת צד ג' בתשלום, יפסק לתובעת סכום גלובלי בסך 50,000 שח. בסכום זה ישאו הנתבעות בחלקים שווים ביניהן. 19. הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר התובעת טוענת להחזר הוצאות שונות כגון : ביקור רופאים, טיפולי פיזיוטרפיה, רכישת תרופות והחזר הוצאות נסיעה. התובעת לא צירפה אסמכתאות להוצאות אלו מלבד קבלות בגין טיפולי רפלקסולוגיה ושיאצו שקיבלה בשנים 2001-2000. בשל פרק הזמן שחלף מאז התאונות ועד לטיפולים אלו מתעורר ספק לגבי הקשר הסיבתי של הטיפולים לתאונות. הואיל והתאונה השניה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, זכאית הייתה התובעת לקבל החזר עבור הוצאות רפואיות המתייחסות לתאונה השניה כולן או חלקן מן המוסד לביטוח לאומי, במסגרת חובתה להקטין את הנזק. בהתחשב באמור לעיל, ובהתחשב בהוצאות הרפואיות והוצאות הנסיעה שלגביהן לא נשמרו קבלות, הנני פוסקת לתובעת החזר הוצאות בסכום של 1,500 ש"ח בגין התאונה הראשונה בלבד, שאיננה תאונת עבודה. 20. הוצאות רפואיות ונסיעות בעתיד לא שוכנעתי כי לתובעת ייגרמו בעתיד בגין התאונות הוצאות רפואיות שאינן מכוסות על ידי חוק בריאות ממלכתי, לפיכך התביעה בגין ראש נזק זה נדחית. 21. כאב וסבל נכותה הרפואית של התובעת הינה בשיעור 7.5% בגין כל תאונה. הפיצוי בגין כאב וסבל בגין התאונה הראשונה עומד על סך של 16,756 ₪. סכום זה כולל הפרשי הצמדה וריבית עד למועד פסק הדין. הפיצוי בגין כאב וסבל בגין התאונה השניה עומד על סך של 12,775 ₪. סכום זה כולל הפרשי הצמדה וריבית עד למועד פסק הדין. 22. ניכוי רעיוני של תשלומי המל"ל כאמור התאונה השניה הייתה תאונת עבודה. התובעת פנתה בתביעה למוסד לביטוח לאומי בגין תאונה זו, אך טרם נתקבלה עמדת המל"ל. לפיכך, מסכום הפיצוי המגיע לתובעת בגין התאונה השניה, יוקפא סכום המתאים למענק נכות בגובה 7.5% עד להכרעת המל"ל. 23. לסיכום הנתבעת מס' 1 תפצה את התובעת בגין נזקיה כתוצאה מן התאונה הראשונה כדלקמן : הפסד השתכרות לעתיד 68,357 ש"ח עזרת צד ג' לעתיד 25,000 ש"ח הוצאות רפואיות ונסיעות 1,500 ש"ח כאב וסבל 16,756 ש"ח סה"כ פיצוי בגין התאונה הראשונה 111,613 ש"ח הנתבעת מס' 2 תפצה את התובעת בגין נזקיה כתוצאה מן התאונה הראשונה כדלקמן : הפסד השתכרות לעתיד 68,357 ש"ח עזרת צד ג' לעתיד 25,000 ש"ח הוצאות רפואיות ונסיעות כאב וסבל 12,775 ש"ח סה"כ הפיצוי בגין התאונה השניה 106,132 ש"ח בניכוי מל"ל (כפי שיקבע). על סכומים אלה יתווספו הוצאות משפט בגין אגרת בית המשפט, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ כחוק. נכותאחוזי נכותביטוח לאומי