פציעת כדורגל - ביטוח לאומי

1. העובדות ותמצית טענות הצדדים כפי שפורטו בפסק-דינו של בית-הדין האזורי הן אלה: "א. התובע, [המשיב בפנינו - ע' ר'] תושב ברטעה, שיחק כשחקן פעיל בקבוצת הכדורגל הפועל ברטעה בליגה ב' בשנת 1997. ב. בתאריך 15.2.97 התקיים משחק כדורגל רשמי במסגרת הליגה בו נטל חלק התובע. במהלך המשחק, התובע נפל, וכתוצאה מכך נשברה לו עצם הבריח בחזה, ועקב כך פונה התובע לטיפול רפואי בבי"ח 'הלל יפה'. בעקבות הפציעה התובע היה באי-כושר לעבוד במשך 45 ימים. ג. התובע פנה לנתבע [המערער בפנינו - ע' ר'] על מנת לקבל דמי פגיעה בעקבות הפציעה, אולם נדחה בנימוק שאין לו חוזה בכתב בינו לבין הנהלת הקבוצה, ולכן אין הוא מוגדר כ'שכיר' לפי סעיף 75(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה1995-, (להלן - חוק הביטוח הלאומי). ד. לטענת הנתבע, קיימת חובה לקיום הסכם העסקה בכתב לפי פריט 14 לתוספת הראשונה בצו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים), תשל"ב1972-, לאחר תיקונו בשנת 95 (להלן - הצו). יתרה מזו, עפ"י הצו האמור, בפריט 1 בתוספת השלישית נקבע, כי מקום בו לא נחתם הסכם העסקה בכתב ומראש, לא יחשב אדם כ'עובד' ואף לא כ'עובד עצמאי', ולכן אף לא כמבוטח בביטוח נפגעי עבודה. ה. התובע טוען, כי לא נעשה הסכם בכתב בינו לבין הנהלת הפועל ברטעה, אלא נעשה הסכם בעל פה, ולפי הסכם זה נקבע שכרו ויתר תנאי עבודתו". 2. בית-הדין האזורי בחיפה (ב"ל 2078/98; סגנית השופט הראשי, א' קציר ונציג הציבור בן נשר), קבע, כי השאלה שבמחלוקת בין הצדדים היא "מה דינו של התובע מקום בו לא נערך הסכם בכתב ביחס לתנאי עבודתו של הספורטאי כנדרש בצו האמור, וזאת כדי להחליט מהו סווגו של התובע - כעובד ו/או כעובד עצמאי או כמי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי". 3. בית-הדין קבע לעניין זה את הדברים הבאים: (א) לפי נסיבות העניין, עולה, כי בליגות הנמוכות כמו זו שבה שיחק המערער (ליגה ב') עניין חוזה ההעסקה, אינו נושא אשר נוהגים להקפיד עליו הצדדים לחוזה, ופעמים רבות מסתפקים הצדדים בסיכום תנאי ההעסקה בעל-פה. (ב) במקרה הנוכחי אין מחלוקת, כי המערער "עבד" אצל הפועל ברטעה ואף קיבל ממנה תלושי שכר. (ג) לגבי המערער התקיימו הסממנים המשותפים לשאר שחקני הכדורגל (אף בליגות גבוהות) כמו אינטנסיביות המאמץ הנדרש מהכדורגלן, המשמעת והכפיפות למאמן הקבוצה ולהנהלתה, שבאה לידי ביטוי, בין השאר, בקביעת מועדי האימונים והמשחקים, החובה להתייצב אליהם, ובאיזה תפקיד לשחק. (ד) המערער השתלב בתבנית הארגונית של קבוצת הכדורגל ובכך התקיים לגביו "מבחן ההשתלבות". (ה) לגבי המערער התקיימו יסודות נוספים המצביעים על סיווגו כ"עובד", כמו פעילות ספורטיבית בת כ7- שעות ביום ואספקת ציוד הספורט על-ידי הקבוצה לצורך האימונים והמשחקים. (ו) על-פי בג"ץ 176/90 מכנס נ' שר העבודה והרווחה (להלן - בג"ץ מכנס [1]) מתקיימים בכדורגלן "המקצועי" סממנים מובהקים של עובד שכיר, על-פי מבחני משפט העבודה. (ז) מי שמתקיימים לגביו כל הסממנים של עובד שכיר על-פי משפט העבודה לא ניתן לסווגו כמי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, רק בשל העובדה, כי לא נערך חוזה בכתב ומראש בינו לבין הנהלת הקבוצה. דרישה כזו היא בלתי סבירה. (ח) אין הבדל במקרה זה בין הכדורגלנים בליגות הגבוהות ובין כדורגלנים בליגות אחרות. (ט) אין להפלות במקרה זה בין המערער ובין שאר העובדים השכירים במשק העובדים ללא חוזה עבודה בכתב בינם ובין מעבידם, ולמרות זאת הינם בגדר עובדים שכירים. 4. (א) המוסד טען, בערעור שהגיש על פסק-דינו של בית-הדין האזורי, כי סעיף 6 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה1995- (להלן - חוק הביטוח הלאומי) העניק לשר באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת (להלן - ועדת העבודה) סמכות לסווג בצו מבוטחים לעניין חוק הביטוח, וכי צו לפי הסעיף האמור "יפה על אף האמור בכל מקום אחר בחוק זה". המוסד אינו חולק על כך שייתכנו יחסי עובד ומעביד בין שחקן לקבוצה גם בהיעדר הסכם חתום בכתב מראש, אך השאלה העומדת לדיון בערעור זה נוגעת למעמדו של המשיב כמבוטח בביטוח לאומי, ולעניין זה מחייבות ההוראות המפורשות שבחוק הביטוח הלאומי בצו שמכוחו, על-אף העולה מכל דין אחר. (ב) בהודעת הערעור טען המוסד לחלופין, כי לא הייתה בפני בית-הדין האזורי תשתית עובדתית לפיה יכול היה להגיע למסקנה, כי המשיב הינו עובד שכיר. לחלופי חלופין, ביקש המוסד להחזיר את הדיון לבית-דין קמא כדי שישמע ראיות בשאלת מעמדו של המשיב. 5. בהתאם להחלטת בית-הדין הגיש המוסד סיכומים בכתב, בהם התמקד בטענה לאי-תחולת פריט 14 לתוספת הראשונה של צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים), תשל"ב1972- (להלן - הצו) על המשיב בהיעדר הסכם העסקה בכתב בינו ובין קבוצתו. המשיב, שלא היה מיוצג בערעור, לא חויב להגיש סיכומים בכתב, ואכן גם לא הגישם. בעת הדיון בפנינו, חזר המוסד על טיעונו, שדרישת הכתב היא מהותית, כי מן הדברים שהושמעו בוועדת העבודה עולה, כי הבסיס למשחקים בליגות ב' ו-ג' הוא חובבני, וכי ברגע שהשר הוסמך לדרג עיסוקים, יצר הדבר חזקה לגבי "המעמד". עם זה אישר בא-כוח המוסד, כי תחילת עבודת המשיב בקבוצה הייתה, לפי מסמכיו, באוקטובר 1996 - 4 חודשים לפני התאונה - וכי המשיב קיבל משכורת חודשית של כ3000- ש"ח. המשיב טען, כי בינו ובין הקבוצה היה הסכם בעל-פה, וכי הוא תפקד בקבוצה כשחקן מקצועי, נהג להתאמן 4 שעות ביום ולשחק בשבת וקיבל משכורת חודשית. 6. השאלה, שעלינו להכריע בה בערעור זה, בסופו של דבר, היא, האם ניתן לסווג את המשיב כ"עובד", הזכאי במקרה זה שלנו ליהנות מביטוח נפגעי עבודה על-פי פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי, על-אף שהדרישה להסכם העסקה בכתב, הכלולה בפריט 14 לתוספת הראשונה לצו כתנאי לסיווגו של שחקן כ"עובד", לא התמלאה לגבי המשיב. 7. (א) "עובד" מוגדר בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי בזו הלשון: "'עובד' - לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחס של עובד ומעביד, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד; לענין זה, 'בן משפחה' - אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות;". (ב) בהגדרה זו לא תמצא מה הם הקריטריונים לסיווגו של אדם כ"עובד", למעט הפסקה הקובעת, ש"בן משפחה", כהגדרת מונח זה באותו סעיף יחשב גם הוא כ"עובד" אף אם אין בינו ובין קרובו המעסיק "יחס של עובד ומעביד, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד" (ההדגשה שלי - ע' ר'). פירוש הדברים, וכך גם נפסק הלכה למעשה, ש"עובד" על-פי סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי הוא קודם כל מי שקיים בינו ובין מעסיקו יחס של עובד ומעביד על-פי הקריטריונים של משפט העבודה, ובנוסף לכך גם מי שלא ניתן להגדירו כ"עובד" על-פי מבחני משפט העבודה, אך נתמלאו לגביו התנאים הקבועים באותה הגדרה בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי המתייחסים ל"העסקת" "בן משפחה". (ג) בנוסף להרחבה הנ"ל של הגדרת "עובד" לגבי "בן משפחה" בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, הקנה חוק הביטוח הלאומי מעמד של "עובד" גם למי שעל-פי משפט העבודה לא נתקיימו בינו ובין מעסיקו יחסי עובד ומעביד או שספק אם נתקיימו, במקרים הבאים: חבר אגודה שיתופית העובד במפעל האגודה או מטעמה (סעיף 3 לחוק הביטוח הלאומי). בחבורת עובדים רואים לעניין חוק הביטוח הלאומי "את כל אחד מבני החבורה כעובדו של האדם שמסר לחבורה את העבודה, אם היו רואים כך אילו היה קיים קשר ישיר בינו לבין כל אחד מבני החבורה" (סעיף 4 לחוק הביטוח הלאומי). מי שמסווג כ"עובד" לפי צו על-פי סעיף 6 לחוק הביטוח הלאומי (סעיף 4א בנוסח הקודם של חוק הביטוח הלאומי) שהוא נושא הדיון שבפנינו. (ד) התכלית החקיקתית של כל אותם סעיפים בחוק הביטוח הלאומי הייתה להרחיב את מעגל המבוטחים בעיקר בענף ביטוח נפגעי העבודה, גם על אלה שלא ניתן לסווגם, או ספק אם ניתן לסווגם, כ"עובדים" על-פי הקריטריונים של משפט העבודה. מכל מקום ברור בעליל שלא הייתה כוונה בסעיפים אלה של חוק הביטוח הלאומי לגרוע ממעמדם של אלה שעל-פי הקריטריונים של משפט העבודה מסווגים ממילא כ"עובדים". הכוונה הייתה להרחיב את מעגל ה"עובדים" המבוטחים ולא לצמצמו. להוסיף ולא לגרוע. 8. דברים ברוח זו נאמרו בבג"ץ מכנס [1] בזו הלשון: "חיזוק לגמישות היחסית שיש לנקוט לצורך הוראות החוק, לעומת המבחנים הרגילים לפי דיני העבודה, ניתן למצוא בהוראת סעיף 2 לחוק: 'לענין חוק זה רואים חבר אגודה שיתופית העובד במפעל האגודה או מטעמה - כעובד, ואת האגודה כמעבידו...'. הוראה זו באה, על אף שבדרך כלל החברות והשיתוף באגודה, בהיעדר קיום חוזה עבודה ספציפי ונפרד בין החבר והאגודה השיתופית, שוללת את קיומם של יחסי עובד-מעביד, דבר שעליו עמדנו בפסקה לעיל... ואף-על-פי-כן, לצורך דיני הביטוח הלאומי, מצא המחוקק לנכון מלפניו לקבוע, כי פעילות חבר האגודה השיתופית מטעם האגודה תסווג כעבודתו של 'עובד', על כל ההשלכות הסוציאליות הנובעות מכך, אשר מקצתן פירטנו לעיל. רואים אנו, כי במסגרת החוק דנן ניאות המחוקק - מן השיקול הסוציאלי - להרחיב את המסגרת וליתן למבוטחים נוספים, ואף לכאלה אשר אינם 'עובדים' בדין הכללי, ליהנות מן ההטבות המוענקות ל'עובד' לפי דיני הביטוח הלאומי. דומה, כי דרך סמכותו לפי סעיף 4א לחוק יכול השר - אם מוצא הוא כי קיימים אינטרסים דומים לאלו של חברי אגודה שיתופית - לפעול לתיקון המעוות, לטובתם של מבוטחים נוספים, אשר אף אם לפי הדין הכללי ספק אם ל'עובדים' ייחשבו, ראוי לסווגם ככאלה לצורך הטבות הביטוח הלאומי. קל וחומר ינהג כך, כאשר אותם מועסקים יכולים להיחשב כ'עובדים' על-פי הדינים והעקרונות הכלליים" (שם [1], בעמ' 730-729; ההדגשות שלי - ע' ר'). 9. (א) כאמור לעיל, סעיף 6 לחוק הביטוח הלאומי (סעיף 4א בנוסח הקודם) נמנה על אותם סעיפי חוק הביטוח הלאומי המרחיבים את מעגל המבוטחים כ"עובדים" - על-פי חוק הביטוח הלאומי. סעיף זה קובע, כי: "א. השר, באישור ועדת העבודה והרווחה, רשאי לקבוע בצו כי מבוטחים העוסקים בסוג עבודה פלוני או הנתונים בתנאי עבודה מיוחדים כמוגדר בצו, ייחשבו, לענין חוק זה, כעובדים או כעובדים עצמאיים או כמי שאינם עובדים ואינם עובדים עצמאיים; לענין זה, ייחשבו כסוגי עבודה גם עבודות המוגבלות בהיקפן או בזמן הדרוש לביצוען. ב. בצו לפי סעיף קטן (א) הקובע מי ייחשבו כעובדים ייקבע גם מי ייחשבו כמעבידיהם. ג. כוחו של צו לפי סעיף זה יפה על אף האמור בכל מקום אחר בחוק זה". (ב) על תכלית חקיקתו של סעיף זה אנו למדים מדברי ההסבר של הצעת החוק שזו לשונם: "1. המושגים 'עובד' ו'עובד עצמאי' מוגדרים בסעיף 1 לחוק העיקרי במונחים כלליים ביותר ויש עבודות שקשה לקבוע בהן, אם העוסק בהן הוא 'עובד' או 'עובד עצמאי' או לא זה ולא זה (נהגים, סוכנים, אמנים לסוגיהם ועוד). כדי שאדם ידע מראש מה מעמדו לשם הבטחת זכויותיו לפי החוק, מוצע שתהיה סמכות לשר העבודה - כדוגמת חקיקה בשטח זה במדינות אחרות (כגון אנגליה) - לקבוע סוגו של מבוטח. מאחר שלעתים נודעת חשיבות גם להיקף העבודה ולא רק לסוגה (למשל - מרצה) מוצע ששר העבודה, בהגדירו סוגים של עובדים יתחשב בהיקף העבודה ובזמן הדרוש לביצועה. מי שנקבע שהם עובדים, מן הדין שייקבע גם מי הם מעבידיהם החייבים לשלם דמי-ביטוח בעדם ולמלא חובות אחרות המוטלות לפי החוק על המעביד" (הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון), תשכ"ט1969-, בעמ' 61). (ג) לעניין זה נאמרו בבג"ץ מכנס [1] הדברים הבאים: "מטרתו של סעיף 4א היא לאפשר את הבהרת המצב המשפטי ביחס לסיווג מבוטחים אשר נראה שהינם מקרים גבוליים, למען יידע מבוטח מראש אל נכון מהו מעמדו, לשם הבטחת זכויותיו לפי החוק (ראה הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון), תשכ"ט1969-). אין הסיווג מיועד להשליך ולהשפיע על מעמדו של המבוטח בהתייחס למערכת נורמאטיבית אחרת (ראה דב"ע מא0-158/ יעל, חברה לשירותי תיירות בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ג בעמ' 188)" (בג"ץ מכנס [1], בעמ' 715 מול אות השוליים ד). (ד) אם נעיין בצו אותו התקין שר העבודה מכוח אותו סעיף, נראה, כי אכן כלולים בו "מקרי גבול" כדוגמת מתקין מכשירי גז, מרצה המועסק באמצעי תקשורת ציבוריים, אומנים, מוכר אגרות הימורים ועוד כיו"ב. הצו בא אפוא להכניס מבוטחים אלה תחת כנפי ביטוח נפגעי עבודה, גם אם יש ספק, האם ניתן להגדירם כ"עובדים" על-פי מבחני משפט העבודה. (ה) לאור תכלית זו של הצו, שבא להרחיב את מעגל המבוטחים כ"עובדים", לא ניתן להעלות על הדעת שהצו התכוון לשלול מעמדו של מבוטח כ"עובד" ממי שעל-פי מבחני משפט העבודה, אין ספק שיש להגדירו כ"עובד". אם לשון הצו לעניין קביעת סיווגו של מבוטח כ"עובד" סותרת את סיווגו כ"עובד" על-פי מבחני משפט העבודה, יידחה סיווגו על-פי הצו, מפני סיווגו כ"עובד" על-פי מבחני משפט העבודה. (ו) כך נפסק במפורש בבג"ץ מכנס [1], כאשר דן בסיווגם על-פי חוק הביטוח הלאומי של כדורגלנים החייבים להתקשר בהסכם העסקה לפי הוראות ההתאחדות לכדורגל. על-פי העובדות בבג"ץ מכנס [1], סווגו הכדורגלנים הנ"ל על-ידי המוסד בהתאם לצו, כנוסחו לאחר התיקון בצו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים) (תיקון), תשנ"ו1995- במסגרת הקטגוריה של מי "שאינו עובד ואינו עובד עצמאי". בא בג"ץ מכנס [1] וקבע, כי "מאפייניו המובהקים של העיסוק בכדורגל בליגות הגבוהות, המצביעות בבירור על היות השחקן עובד-שכיר של אגודתו" על-פי מבחני משפט העבודה, ולכן סיווגו כמי שאינו "עובד" על-פי הצו הוא בלתי סביר. (ז) בעקבות בג"ץ מכנס [1] תוקן הצו, כך שתחולתו תתאים למי שסווגו כ"עובדים" על-פי נסיבותיו של בג"ץ מכנס [1] אך בג"ץ מכנס [1], לא קבע שרק בנסיבות כגון אלה יסווג שחקן כדורגל כעובד שכיר. הרציונל של בג"ץ מכנס [1] הוא דווקא, שכל אימת שסיווג מבוטח כעובד על-פי הצו סותר את סיווגו כ"עובד" על-פי משפט העבודה, הסיווג על-פי הצו הוא בלתי סביר ויש לשנותו. הצו בא אפוא רק להוסיף מבוטחים כ"עובדים" ולא לגרוע ממעמדם של מבוטחים המסווגים כ"עובדים" מכוח מבחני משפט העבודה. (ח) סעיף קטן (ג) לסעיף 6 לחוק הביטוח הלאומי לפיו "כוחו של צו לפי סעיף זה יפה על אף האמור בכל מקום אחר בחוק זה", מכוון רק לאותם מקרי גבול שעל-פי סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי ספק אם ניתן לסווגם כעובדים. בא סעיף קטן (ג) לסעיף 6 וקובע, שגם מי שאין בינו ובין מעסיקו יחסי עובד ומעביד על-פי מבחני משפט העבודה או מי שאינו עונה על הגדרות "עובד" על-פי איזה שהוא סעיף מסעיפי חוק הביטוח הלאומי, ל"עובד" יחשב, ובלבד שעל-פי ההגדרות שבצו, שהותקן מכוח סעיף 6 לחוק הביטוח הלאומי, הוא מסווג כ"עובד". (ט) ברור לחלוטין, שלא הייתה כל כוונה לקבוע, שגם מי שבמילא מסווג כ"עובד" על-פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, לא ייחשב כעובד בשל הסיווג שבצו. ההפך הגמור הוא הנכון, כפי שעולה באופן ברור מהילכת בג"ץ מכנס [1]. (י) הדברים בעיקרם אינם חדשים, והם נאמרו כבר בעניין מורדכביץ שבו לא נשללה האפשרות לקיומם של יחסי עובד-מעביד בין שחקן לאגודתו, במקרה בו ניתן להבחין בהתקשרות חוזית נפרדת מזו העולה מהתקשרות מכוח חברות באגודה (דב"ע לח3-20/ "הפועל", מחוז תל-אביב, התאגדות לתרבות הגוף - מורדכוביץ [2], בעמ' 116-113). נקודת המוצא היא אפוא שאכן אפשר גם אפשר, שכדורגלן בנסיבות המתאימות יסווג כ"עובד". בשולי דברים אלה נציין, כי בדוח ועדת העבודה נשמעה ביקורת על דרישת ה"כתב" שבחוזה ההעסקה, ולא נשללה האפשרות, שגם בליגות הנמוכות יסווג מבוטח כ"עובד" הכל בהתאם לעובדות (ראה בעיקר דברי ב' פליקר). 10. במקרה הנוכחי אין המערער מסווג כ"עובד" על-פי פריט 14 לתוספת הראשונה של הצו, משום שאין בינו ובין קבוצתו הסכם העסקה בכתב שנערך מראש שהוא תנאי מקדמי לסיווגו של כדורגלן כ"עובד" על-פי הצו. נתון זה כשלעצמו אינו שולל מהמערער מעמד של "עובד", אם עונה הוא על הגדרת "עובד" על-פי סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, דהיינו, בין השאר, מי שבינו ובין מעסיקו התקיימו יחסי עובד-מעביד על-פי מבחני משפט העבודה. 11. בית-הדין האזורי יצא מנקודת מוצא, שאין מחלוקת שהמשיב הוא עובד שכיר של קבוצתו. לא מצאנו בתיק בית-הדין האזורי כל סימן היכול להצביע על ראיות, או מוסכמות המהוות את התשתית העובדתית לקביעות העובדתיות של בית-הדין האזורי בנושא זה. עם זה נראים הדברים כך שהצדדים התמקדו בעת הדיון בבית-הדין האזורי בשאלה העקרונית של תחולת הצו על המשיב, ולא בחנו לגופה את השאלה, האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין המשיב לבין קבוצתו על-פי מבחני משפט העבודה. אשר-על-כן נראה לנו לנכון להחזיר את התיק לבית-הדין האזורי כדי שישמע ראיות בשאלת מעמדו של המשיב כ"עובד" על-פי מבחני משפט העבודה. 12. כאן המקום להעיר, שלתוצאה אליה הגענו בהליך דנן, אפשר שתהיה השפעה על נושאים הנוגעים לקבוצות כדורגל ולשחקני כדורגל בליגות הנמוכות, ככל שהדבר נוגע ליישום חוק הביטוח הלאומי על שחקני כדורגל בליגות הנמוכות. בנסיבות אלה יש לאפשר לגופים הנוגעים בדבר להשמיע את עמדתם בשאלת מעמדו של המשיב. אשר-על-כן סבורים אנו, כי יש להודיע להתאחדות לכדורגל בישראל, לארגון שחקני הכדורגל בישראל ולקבוצת הכדורגל של הפועל ברטעה על קיומו של הדיון בבית-הדין האזורי בחיפה ולאפשר להם להצטרף אליו, ככל שיחפצו בכך. 13. סוף דבר - הערעור בשאלה העקרונית, נדחה. הערעור מתקבל רק ביחס לטענה החלופית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ב' באלול תשס"א (21.8.2001).כדורגלדיני ספורטביטוח לאומי