א. בפנינו ערעור על פסק-דינה של ועדת הערעורים לנכים שליד בימ"ש השלום בחיפה (אבה"ד כב' השופט י. כהן) מיום 14.10.99, בתיק ע"נ 315/95, לפיו נדחה הערר שהגיש המערער בפני הוועדה על החלטת המשיב לדחות תביעתו להכרה במחלת הסכרת סוג 2, בה לקה, וטרשת העורקים הכליליים, כמחלות הנובעות עקב שרותו בצה"ל. המערער יליד 10.2.1951 שירת בשורה של תפקידים בצה"ל במסגרת חיל החימוש. במרץ 1995 שוחרר מן השירות בדרגת אלוף משנה לאחר ששימש בתפקיד קצין חימוש פיקודי בפיקוד הצפון. ב. המערער הגיש לוועדה את חוות דעת הפנימאי, ד"ר יעקב פוקס, מיום 20.8.96, לענין מחלת העורקים הכליליים שנתגלתה במהלך שירותו של המערער. ד"ר י. פוקס הגיע למסקנה לפיה: עודף המשקל הניכר, הסכרת, העדר פעילות גופנית מספקת ותנאי המתח הנפשי במקום עבודתו של המערער תרמו כולם יחד להתפתחות מחלת הלב הכלילית אצל המערער. 2. שירותו של המערער הצבאי שהתאפיין בתפקיד משרדי פיקודי, רב אחריות ומתח, משך שעות ארוכות, תוך אכילה בלתי מבוקרת מתפריט מזדמן וללא פעילות גופנית ההכרחית למצבו, תרם קרוב לוודאי למצבו הבריאותי. ייתכן שבתנאים של מסגרת סביבתית שונה ניתן היה לדחות או אפילו למנוע את מחלת העורקים הכליליים וסיבוכיה, לכן, לדעת ד"ר י. פוקס מחלה זו נגרמה או הוחרפה עקב תנאי שירותו הצבאי. ג. חוות דעת נוספת, מאותו תאריך, הגיש הד"ר יעקב פוקס גם לענין גרימתה או החמרתה של מחלת הסכרת אצל המערער. לדעתו של הד"ר י. פוקס: 1. עודף המשקל הניכר, העדר פעילות גופנית מספקת ותנאי המתח הנפשי תרמו כולם יחד להתפתחות הסכרת וסיבוכיה אצל המערער. 2. טיפול בלתי מספק בגורמים אלה תרם ללא ספק להתפתחות או החמרת מחלתו של המערער. 3. שירותו הצבאי של המערער התאפיין בתפקיד משרדי פיקודי, רב אחריות ומתח משך שעות ארוכות, תוך אכילה בלתי מבוקרת מתפריט מזדמן וללא פעילות גופנית ההכרחית למצבו, תרם קרוב לוודאי למצבו הבריאותי. ייתכן שבתנאים של מסגרת סביבתית שונה ניתן היה לדחות או אפילו למנוע את מחלת הסכרת וסיבוכיה. מכאן, שלדעת ד"ר י. פוקס, מחלת הסכרת וסיבוכיה, נגרמו או הוחרפו עקב תנאי שירותו הצבאי. ד. הונחו בפני הוועדה סיכום והמלצות של ועדה לבחינת הקשר הסיבתי בין סכרת לשרות צבאי מיום 28.7.96 בראשות הפרופ' א. רז. בין חבריה היה גם הפרופ' א. קרסיק שבתיק זה הגיש חוות דעת מטעם המשיב. לענייננו, דהיינו, התפתחות סכרת מסוג 2, כתבה ועדה זו בסעיף 7: "לגבי "מצב לחץ" כמאיץ של התפתחות סכרת מסוג 2, אין הוכחה לתפקיד "מצב הלחץ" (סטרס) כגורם DE NOVO של סוכרת מסוג 2, אך סביר ש"מצב לחץ" קיצוני עשוי לחשוף את המחלה אצל אנשים בעלי רקע גנטי". וסעיף 8: "מבלי לפגוע בכלליות האמור בסעיף 7 לעיל, במידה ויתפתח מצב של סוכרת חריפה מסוג 2, תוך 3 חודשים מהתרחשות "מצב לחץ" קשה, יש לקבוע כי התפרצות הסוכרת הינה כתוצאה מהאירוע". בנוסף ציינה הוועדה כי לגבי סכרת סוג 2 יש להבחין בין סכרת אצל בעלי עודף משקל לבין אלה שאינם שמנים. אין חולק שהמערער הוא בעל עודף משקל. כותבת הוועדה בסעיף 5: "... אצל שמנים מרכיב הסבירות של השמנה על רקע גנטי היא בעלת תפקיד מרכזי". ובסעיף 6: "לשאלה באיזו מידה ההשמנה נגרמה ע"י השירות הצבאי יש לבחון באופן אינדבידואלי כל מקרה לגופו". ה. מטעם המשיב ניתנה תחילה חוות דעתו של פרופ' ע. זוהר, מומחה למחלות פנימיות ואנדוקרינולוגיה מיום 28.4.94, שציין כי מדובר אומנם בסכרת סוג 2, אך לאחר שחלה אצל המערער ירידה של 15 ק"ג במשקל (מ 106- ק"ג ל 91- ק"ג) לא ניתן לקבוע קיום סכרת כל עוד קיימת רמיסיה. בחוות הדעת השניה מיום 12.6.95, קבע פרופ' ע. זוהר שמדובר באי-סבילות לגלוקוזה ללא קשר של גרימה או החמרה עם השרות. ו. חוות דעת נוספת מטעם המשיב היא זו של פרופ' א. קרסיק, בתחום האנדוקריני, מיום 20.2.97, לפיה עליית המשקל אצל המערער ל 106- ק"ג (בגובה של 175 ס"מ) היתה הסיבה המרכזית להתפתחות סכרת ואין לייחס את ההשמנה לשרות הצבאי. גם אין לקבל מתח כגורם להפרת האיזון והתפרצות הסכרת. ז. חוות דעת נוספת מטעם המשיב היא של הקרדיולוג, פרופ' מיכאל אלדר, מיום 23.3.94. לדעתו: "מדובר בגבר שלקה בטרשת כלילית. הטרשת היא מחלה קונסטיטוציונית המואצת ומוחמרת ע"י גורמי סיכון שעל העיקריים שבהם נמנים הסכרת שקיימת במקרה הנוכחי, וכן יתר לחץ דם, יתר שומני הדם ועישון, ועודף משקל שקיימים באופן גבולי במקרה הנוכחי. עומס נפשי כרוני אינו מוכר כגורם לטרשת...". פרופ' אלדר דחה את הקשר הסיבתי בין השרות הצבאי לטרשת העורקים הכליליים והוסיף כי הוא מאמץ את חוות הדעת העקרונית של הצוות הרפואי של פרופ' ע. זוהר, פרופ' א. פרנקל, וד"ר י. תמרי מיום 15.7.91, עמ' 3-6, לפיה: "כאמור דחק או מתח מתמשכים אינם נחשבים כגורם סיכון להתפתחות מחלת טרשת העורקים הכליליים או החמרת מהלכה....". עיינו: עמ' 5 של חוות הדעת, פיסקה 9. בהמשך נאמר שדחק חריג בעצמתו עלול לגרום להופעת סיבוכיה של הטרשת כגון אוטם שריר הלב, תעוקת לב וכו', ומכל מקום, דחק חריג, כאמור, אינו גורם להחמרת טרשת כלילית אלא מפעיל את הופעת סיבוכיה של המחלה. ח. בחוות דעת נוספת של פרופ' מ. אלדר, מיום 29.5.97, מציין הרופא שהשמנה והעדר פעילות גופנית הם גורמי סיכון לטרשת כלילית, אך אין לתלות קיומם בשירות צבאי, ואין השירות הצבאי מעודד אכילת יתר או חוסר פעילות גופנית. גם אין לייחס לשרות הצבאי תנאי מתח נפשי הואיל ותפקיד קצין חימוש איננו קרבי, ואיננו כרוך במתח גבוה יותר מאשר תפקיד של מנהל אזרחי בתפקיד דומה, והספרות הרפואית אינה מכירה בעומס נפשי כרוני כגורם לטרשת כלילית, מכאן העדר הקשר בין הטרשת הכלילית, לשרותו הצבאי של המערער. ט. בפני הוועדה הונח תצהירו של המערער מיום 17.1.96, לפיו התגייס המערער לצה"ל ב15.10.68-. בנובמבר 70, עם סיום קורס קצינים, שובץ המערער כמפקד סדנת בירנית שם שירת שנה ומחצה, ובהמשך שירת בתפקידי פיקוד ומטה שונים מלווים באחריות רבה, מתחים רבים והיעדרות ממושכת מן הבית. ב- 1982 נתמנה המערער כעוזר קצין חימוש באוגדה 36, והשתתף במבצע "שלג", דבר שהיה כרוך בשהייה רבה בלבנון. ב- 1984 שב המערער לשרת בלבנון כמפקד יחש"מ בגזרה המזרחית תקופה של כשנתיים עם נטל אחריות כבד, מתח רב, ודאגה למאות חיילים שהיו תחת פיקודו תוך חשיפה לגורמי סיכון. לאחר מכן שירת המערער כשנתיים כקצין חימוש באוגדה 36 ב רמת הגולן, יצא ללימודים, ושירת אח"כ כמפקד יחש"מ 703 ב רמת הגולן בהיקף ואחריות גדולים. ביוני 90 נתמנה המערער לתפקיד מפקד חימוש פיקודי בדרגת אל"מ, ונשא באחריות כבדה לכשרות האחזקתית של כלל יחידות הפיקוד, וכן כלל יחידות החימוש השייכות לפיקוד צפון, תפקיד שחייב שעות עבדוה רבות, ביקורים ביחידות הפיקוד, דאגה לפרט, עומס עבודה רב והשקעה אישית רבה שמנעו ממנו לישון באורח סדיר ו/או לאכול באורח סדיר ומאוזן, ונאלץ לאכול מזון עתיר שומנים. י. ביום 25.7.93 כשהחל מבצע "דין וחשבון" חש המערער ברע ופונה לביה"ח בצפת, עבר בדיקות, אושפז, ועבר ניתוח מעקפים. לדברי המערער, בסעיף 6.6 של תצהירו, המתייחס כאמור לתחילת מבצע "דין וחשבון" ביום 25.7.93: "חשתי ברע, צריבה ולחץ בחזה, הזעה מרובה שעה שנקראתי בדחיפות בשעה 01.00 בלילה לאלוף הפיקוד עובר לתחילת המבצע ובקשר אליו". בהמשך בסעיף 7.5 של התצהיר מציין המערער כי אותה עת מדובר היה במתח רב ביותר וחריף לרגל תחילת מבצע דין וחשבון, ולקראתו. מתח זה ואירוע זה היו חריפים, פתאומיים וחריגים ביחס לתנאי שירותו. יא. בישיבת הוועדה מיום 16.1.97 נחקר המערער בחקירה נגדית על תצהירו, ותכן תצהירו לא נסתר. בין יתר הדברים העיד המערער, ואמר: "התפקידים שלי מנעו ממני לאכול בצורה סדירה. מי ששירת באוגדה 36 שזו האוגדה הסדירה של פיקוד צפון, אי אפשר שם לאכול בצורה סדירה. הפעילות שם מתחילה מוקדם מאוד בבוקר. חובתנו היתה ללוות את היחידות 24 שעות... כשיוצאים לתרגילים למשך יום או יומיים ולא חוזרים לבסיס ואוכלים מנות קרב או תוספות כך זה בא לידי ביטוי. בלבנון ישבנו במתקן מסודר אך אכלנו לחם וריבה הרבה. לא אכלנו בשעות מסודרות. אכלנו מזון עתיר שומנים, כגון דברים מטוגנים. אתה מפנה אותי לתצהירי בסעיף 6 ואני משיב שידעתי לקראת אני נקרא לאלוף הפיקוד. זה היה לקראת מבצע שהכינו אותו הרבה זמן, ואז חשתי ברע. עצם המבצע לא היה הפתעה עבורי אלא כל ההכנות לקראתו. עבדנו להכין את המבצע כאנשי שירות הרבה זמן". יב. בפני הוועדה גם הונח מכתבו של רמ"ט פיקוד צפון, תת-אלוף רפי נוי, מיום 5.12.93, בדבר סקירת שירותו של המערער. בין יתר הדברים צויין במכתב גם שבתפקידו כמפקד חימוש פיקודי, (תפקיד לו נתמנה ביוני 90), נשא המערער באחריות כבדה לכשרות האחזקתית של כל יחידות הפיקוד, וכן לכלל יחידות החימוש השייכות לפיקוד צפון, תפקיד שחייב שעות עבודה רבות, ביקורים רבים ביחידות הפיקוד, דאגה לפרט ועומס עבודה רב. במכתבו מציין תא"ל רפי נוי גם את הארוע מיום 25.7.93, תחילת מבצע "דין וחשבון", בו חש המערער ברע, ופונה לביה"ח בצפת, כשבהמשך אושפז ועבר ניתוח מעקפים. הכותב מציין שהמערער מוכר לו אישית שנים רבות, וכי התפקידים בהם נשא המערער העמידוהו באחריות רבה ומתחים, וכי המערער שאף למלא חובתו בצורה מושלמת ויעילה. יצויין שפרט לחקירתו הנגדית של המערער על תצהירו, לא היו בפני הוועדה עדים אחרים, וכי מכתבו של תא"ל רפי נוי הוגש מבלי שהכותב נדרש להופיע ולהיחקר על תכנו. יג. בפסק-דינה סברה הוועדה שבדין דחה המשיב את תביעותיו של המערער, ששירת שירות ארוך ומכאן שמוטל עליו הנטל להוכחת הקשר הסיבתי ולהוכחת קיומה של אסכולה רפואית בדבר קשר סיבתי כאמור. הגם שהועדה מניחה שהמערער ביצע תפקידיו בנאמנות ובמסירות אין הועדה מקבלת עדותו כי נחשף בעבודתו לדחק נפשי שהיה בו כדי לגרום לפרוץ המחלות. לדעת הוועדה ראוי להחיל על עניינו של המערער את חוות הדעת של רופאי המשיב. לדעת הוועדה מדובר במהלך טבעי של המחלות בהן לקה המערער, ולהתפתחותן לאורך הזמן אין קשר לשירותו הצבאי, לא כגרימה ולא כהחמרה. עוד מציינת הוועדה שהמערער נהג לעשן 4-5 סיגריות ליום, והיה בעל עודף משקל בתקופות הרלוונטיות, ושני אלה הם גורמי סיכון כבדי משקל באשר למחלות בהן לקה המערער. לפיכך נדחה עררו של המערער, וערעורו מונח בפנינו. יד. שמענו ביום 19.9.00 את טענותיהם של שני הצדדים, ועיינו בפסק-דינה של הוועדה, במסמכים שבתיק הוועדה, ובתיקו הרפואי של המערער. לי נראה שאין לקבל את קביעת הוועדה בדבר גורם הסיכון כבד המשקל אותו יש לייחס לעישון של 4-5 סיגריות ליום. ב"כ המערער מצביע, ובצדק, על כך שהקביעה של עישון 4-5 סיגריות ביום, משך שנים רבות, מופיעה בחוות דעתו הראשונה של פרופ' מיכאל אלדר מיום 23.3.94, שמציין: "עישון-קל". אולם, המערער עצמו, בחקירתו הנגדית, בפני הוועדה העיד: "עישנתי בעבר מעט מאוד. הייתי מחזיק קופסת סיגריות במשך 15-20 יום. זה היה ב- 5-6 השנים האחרונות לפני הארוע. לפני שנת 1988 הייתי מעשן מעט". בהודעה על שחרור המערער ממתקן אשפוז, מח' קרדיולוגית, מיום 28.7.93, נכתב: "לא מעשן", כך שלא היה מקום לייחס לעישון, לאור המתואר לעיל, גורם סיכון כבד משקל במקרה שבפנינו. טו. לעיצומו של ענין נראה לי שהערעור בדין יסודו. כפי שציינה הוועדה בפסק-דינה שירותו של המערער בצה"ל היה שירות ארוך בהתאם להלכה הידועה ב-ע"א 472/89, ק. התגמולים נ. רוט, מ"ה(5) פד"י, עמ' 203, בעמ' 214: "כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת, מקום בו מצביע התובע על אירוע או על שרשרת של אירועים חריגים ומיוחדים בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהיעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה". (ההדגשה שלי - י.ג.). משמע, נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, רובץ על המערער. צדקה גם הוועדה בהסתמכה על ההלכה שנקבעה ב-רע"א 2027/94, קליג' נ' קצין התגמולים, נ'(1) פד"י, עמ' 529, בכל הנוגע להוכחת קיומה של אסכולה, כשבעמ' 537 כותב כב' השופט י. זמיר: "כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על ידי מחקרים". טז. במקרה שנדון בענין קליג', רע"א 2027/94, קיבל ביהמ"ש את העמדה לפיה האסכולה המקובלת בעולם הרפואה גורסת שאין קשר סיבתי בין מתח נפשי מתמשך לבין מחלת לב כלילית (שם, בעמ' 537 סיפא-עמ' 538 רישא). עוד הוסיף כב' השופט י. זמיר, וקבע, בעמ' 538, מול האות ו', שכדי שאסכולה רפואית תזכה בתגמולים לפי החוק בגין מחלה שנגרמה או הוחמרה בתקופת השירות צריך שהאסכולה תקיים שני תנאים: הראשון - בנוגע למהות הקשר הסיבתי בין המחלה לבין השירות. השני - בנוגע לעוצמת הקשר. אולם, ראוי להוסיף ולשים לב לדבריו הנוספים של כב' השופט י. זמיר, בפיסקה 10 של פסק-דינו, עמ' 539 סיפא-עמ' 540, דהיינו: "אכן, אסכולה רפואית אינה משמשת הוכחה נחרצת, לכאן או לכאן, אלא רק הוכחה לכאורה. הוכחה כי קיימת אסכולה מבוססת וכי התובע מקיים את התנאים לפי האסכולה מספיקה כדי להעביר את נטל הראיה. כלומר, אם התובע מקיים את התנאים לפי האסכולה מספיקה כדי להעביר את נטל הראיה. כלומר, אם התובע הוכיח שקיימת אסכולה מבוססת הקובעת קשר סיבתי בין אירוע מסויים או מצב מסויים לבין מחלה מסויימת, בדרגה של מתקבל מאוד על הדעת, או אז עובר על קצין התגמולים הנטל להביא ראיות כי על אף אסכולה זאת מחלתו של התובע לא נגרמה ולא הוחמרה עקב אותו ארוע, או אותו מצב, וכן גם להיפך. אם הוכח לבית המשפט שאין אסכולה רפואית מבוססת הקובעת קשר סיבתי כזה, או כי האסכולה המקובלת אומרת שקיים קשר סיבתי כזה בדרגת הסתברות נמוכה, שאינה מגיעה לדרגה של מתקבל מאוד על הדעת, עדיין פתוחה הדרך לפני התובע להוכיח כי במקרה שלו המחלה נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות. כך או כך, נטל ההוכחה שמחלת התובע נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות נשאר רובץ על התובע". (ההדגשה שלי - י.ג.) יז. נקודת המוצא היא איפוא, שנטל ההוכחה כי מחלת הסכרת סוג 2, וכן טרשת העורקים הכליליים אצל המערער, נגרמו או הוחמרו עקב תנאי שירותו הצבאי של המערער, רובץ על המערער. גם בהעדר אסכולה רפואית התומכת בעמדתו של המערער, פתוחה הדרך בפני המערער להוכיח, ע"י הבאת התשתית הראייתית הדרושה לכך, שהמחלות מהן הוא סובל, נגרמו או הוחמרו מחמת תנאי שירותו הצבאי. מהי רמת ההוכחה הנדרשת מן המערער? דבר זה נקבע בתיק בר"ע 187/83, רדושיצקי נ' קצין התגמולים, ל"ז(4) פד"י, עמ' 361, בדברי כב' השופט ג. בך, בעמ' 366: "עם זאת מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי", ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאומנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה". (ההדגשה במקור - י.ג.) עמדתו זו של כב' השופט ג. בך אומצה ע"י כב' הנשיא (בדימוס) מ. שמגר בעניין הלכת רוט, ע"א 472/89, מ"ה (5) פד"י, עמ' 203, בעמ' 215, מול האותיות ב'-ג'. יח. בענייננו אתייחס תחילה לערעורו של המערער ככל שהוא מתייחס לדחית תביעתו להכרה במחלת הסכרת סוג 2 בה לקה, כנובעת מתנאי שירותו הצבאי. המערער הניח בפני הועדה את תצהירו ממנו עולה כי שובץ במהלך שירותו הארוך בתפקידי פיקוד ומטה שונים ומגוונים שהיו מלווים באחריות רבה, מתחים רבים, והעדרות ממושכת מן הבית. בין היתר שירת המערער בשנת 1982 כעוזר קצין חימוש באוגדה 36, ושהה גם בלבנון, ומילא בהמשך תפקיד של מפקד יחש"מ בגזרה המזרחית בלבנון כשנתיים, תפקיד שהיה כרוך בנטל אחריות כבד, מתח ודאגה למאות חיילים שהיו תחת פיקודו. גם התפקיד אותו מילא המערער מאוחר יותר, החל מיוני 1990, דהיינו, מפקד החימוש הפיקודי, בדרגת אלוף משנה, היה כרוך בנשיאה באחריות כבדה לכשרות האחזקתית של יחידות הפיקוד, לרבות, ביקורים רבים ביחידות ועומס עבודה שמנעו מן המערער לישון באורח סדיר או לאכול באורח סדיר ומאוזן. על כך יש להוסיף את האירוע מיום 25.7.93 כאשר בתחילת מבצע "דין וחשבון" חש המערער ברע וסבל מצריבה, לחץ בחזה, והזעה מרובה שעה שנקרא בדחיפות בשעה 01:00 בלילה לאלוף הפיקוד בתחילת מבצע "דין וחשבון" ובקשר אליו. יט. תצהירו של המערער היה התצהיר היחיד שהונח בפני הוועדה, והוא גם היה העד היחיד שהופיע בפני הוועדה, ונחקר בפניה בחקירה נגדית. עיון בשני עמודי הפרוטוקול של החקירה הנגדית מעלה שגירסתו ותצהירו של המערער לא נסתרו כמלוא הנימה בחקירה הנגדית, בה ציין המערער, בין היתר, שתפקידיו מנעו ממנו לאכול בצורה סדירה, שהפעילות באוגדה 36 מתחילה מוקדם מאוד בבוקר, וחובת המערער היתה, בין היתר, ללוות את פעילות היחידות 24 שעות, וכן ציין שכאשר יוצאים לתרגילים ליום או יומיים אין חוזרים לבסיס ואוכלים מנות קרב או תוספות, והדבר מביא לאכילת מזון עתיר שומנים. לא זו בלבד שגירסת המערער לא נסתרה ולא הופרכה אלא שהונח בפני הוועדה מכתבו של תא"ל רפי נוי מיום 5.12.93, שכיהן אז בתפקיד רמ"ט אלוף פיקוד צפון, ואשר תומך בגירסת המערער, ואשר מציין, בין היתר, בסיפא של מכתבו, כי התפקידים שמילא המערער העמידוהו תחת אחריות כבדה ומתחים רבים וכי המערער שאף תמיד למלא חובתו בצורה מושלמת ויעילה. כ. המערער מסר בתצהירו ובחקירתו הנגדית בפני הוועדה פרטים מלאים ומפורטים באשר ליחידות השונות בהן שירת, מועדי שירותו ביחידות אלה, ותפקידיו. אילו היו העובדות שבתצהירו או בעדותו של המערער בלתי מדוייקים לא היתה מניעה לכך שהמשיב יעמיד דברים על דיוקם ויגיש תצהירים נגדיים או מסמכים שיש בהם כדי להביא את העובדות הנכונות בפני ביהמ"ש. משלא הוגשה כל ראיה סותרת מצד המשיב לא נותר אלא להסיק שהאמור בתצהירו ובעדותו של המערער בפני הועדה משקף את המציאות כהווייתה. כא. לעניין הסכרת סוג 2 מתבסס המערער מטעמו על חוות דעתו של הד"ר יעקב פוקס מיום 20.8.96 הסבור שעודף המשקל הניכר, העדר פעילות גופנית מספקת ותנאי מתח נפשי תרמו כולם יחד להתפתחות הסכרת וסיבוכיה אצל המערער, וכי טיפול בלתי מספק בגורמי סיכון אלה תרם להתפרצות המחלה או החמרתה וכי שירות הצבאי של המערער, שהתאפיין בתפקיד משרדי פיקודי רב אחריות ומתח במשך שעות ארוכות, תוך אכילה בלתי מבוקרת מתפריט מזדמן, וללא פעילות גופנית ההכרחית למצבו, תרם קרוב לוודאי למצבו הבריאותי של המערער וייתכן שבתנאים של מסגרת סביבתית שונה ניתן היה לדחות או אף למנוע את מחלת הסכרת וסיבוכיה. כב. חוות דעתו הרפואית הראשונה של פרופ' ע. זוהר מטעם המשיב מיום 28.4.94 אין בה למעשה דיון בשאלת הקשר הסיבתי לאור עמדתו לפיה לא ניתן לקבוע כעת קיום סכרת, כל עוד קיימת רמיסיה במחלה. גם בחוות הדעת השניה מיום 12.6.95 מציין פרופ' ע. זוהר שהממצאים לא העידו על סכרת, וכי מדובר באי-סבילות לגלוקוזה ללא קשר של גרימה או החמרה עם השירות, אך גם בחוות דעת זו אין למעשה דיון בסוגיית הקשר הסיבתי שבין מחלת הסכרת סוג 2 לבין תנאי שירותו של המערער. יצויין שמחוות הדעת הרפואיות האחרות שבתיק עולה שאין למעשה מחלוקת על כך שהמערער אכן סובל מסכרת. כך, למשל, כותב הקרדיולוג פרופ' מיכאל אלדר בחוות דעתו הראשונה מיום 23.3.94 שהמערער אובחן משנת 1991 כסובל מסכרת ומטופל תרופתית. כג. זו גם נקודת המוצא בחוות דעתו של המומחה למחלות אנדוקריניות מטעם המשיב ד"ר אברהם קרסיק, בחוות דעתו מיום 20.2.97, המציין שכרגע אין המערער סובל מסיבוכי סכרת (שמאוזנת באופן בינוני) למעט תרומתה למחלת הלב האיסכמית של המערער. עמדת ד"ר א. קרסיק היא שעליית המשקל של המערער (עד ל- 106 ק"ג בגובה של 175 ס"מ) היתה הסיבה המרכזית להתפתחות הסכרת אצלו, ואין להטיל את האחריות לכך על המסגרת הצבאית, לא באשר להעדר פעילות גופנית, ולא באשר לאופן התזונה. לעניין המתח כותב ד"ר א. קרסיק בחוות דעתו שהספרות אינה נוטה לראות במצבי מתח נפשי מתמשך גורם בעל חשיבות, אם כי: "לעתים יכולה תקופת מתח קצובה לתרום לתקופה קצרה להפרת איזון ולהתפרצות הסוכרת בזמן נתון". אלא שלדעת ד"ר א. קרסיק אין אירוע כזה בשירותו של המערער, ואין ד"ר א. קרסיק רואה קשר בין שירותו של המערער לבין מחלת הסכרת ממנה הוא סובל. כד. כאן ראוי להזכיר שד"ר א. קרסיק היה אחד מחברי הוועדה, בראשות פרופ' א. רז, לבחינת הקשר הסיבתי בין סכרת לבין השירות הרפואי שקבעה בדו"ח מיום 28.7.96 שאצל אנשים שמנים מרכיב הסבירות של השמנה על רקע גנטי היא בעלת תפקיד מרכזי במחלת הסכרת (פיסקה 5). בפיסקה 6 הוסיפה וקבעה הוועדה שאת השאלה באיזו מידה ההשמנה נגרמה ע"י השירות הצבאי יש לבחון באופן אינדיווידואלי כל מקרה לגופו. בפיסקה 7 של הדו"ח קבעה הוועדה שאומנם אין הוכחה למצב לחץ כגורם DE NOVO של סכרת סוג 2, אך הוסיפה: "אך סביר ש"מצב לחץ" קיצוני עשוי לחשוף את המחלה אצל אנשים בעלי רקע גנטי". כה. אם ליישם את מסקנות דו"ח הוועדה לענייננו, עולה מן האמור בתצהירו של המערער, ובעדותו, שכזכור לא נסתרו ולא הופרכו, שתפקידיו השונים של המערער היו כרוכים בעומס עבודה ניכר, ודבריו אלה של המערער נתמכים גם במכתבו של תא"ל רפי נוי. תפקידיו השונים של המערער היו בעלי אחריות רבה ואלה התבצעו בתנאי מתח ודאגה. בחלק מן התקופה שירת המערער בלבנון (למשל, קרוב לשנתיים כמפקד יחש"מ בגזרה המזרחית) ולרבות התרחשות הארוע מיום 25.7.93, בתחילת מבצע "דין וחשבון", כשנקרא בשעה 01:00 בלילה לאלוף הפיקוד לקראת המבצע אותו הכינו הרבה זמן, ואז חש המערער ברע, צריבה, לחץ בחזה, והזעה מרובה, ופונה לבית החולים בצפת. קיימת איפוא תשתית לאמור בפיסקה 7 של דו"ח הוועדה, לבחינת הקשר הסיבתי בין הסכרת לבין השירות הצבאי, בדבר מצב לחץ קיצוני שעשוי לחשוף את מחלת הסכרת סוג 2 אצל אנשים בעלי רקע גנטי. כאמור, ד"ר א. קרסיק, הרופא מטעם המשיב, היה בין חברי וועדה זו. נראה לי כי המסקנה היא שהמערער הציב בפני הוועדה הן את התשתית העובדתית הדרושה, והן את התשתית הרפואית הדרושה, להסקת קיומו של קשר סיבתי בין מחלת הסכרת סוג 2 לבין תנאי שירותו של המערער, וזאת ברמה הנדרשת של "מתקבל על הדעת". אוסיף, שגם אם עולה מדבריו של המערער ששעות פעילותו ותפקידיו לא איפשרו אכילה בשעות מסודרות והתפריט שאכל היה עתיר שומנים, עדיין אין בכך בהכרח אינדיקציה שזה גם היה הגורם לעלייתו הניכרת במשקל. לכן, בקביעת הקשר הסיבתי בין תנאי שירותו הצבאי של המערער לבין מחלת הסכרת סוג 2 התייחסתי למתח ולדאגה שבביצוע תפקידיו השונים ופעילותו הצבאית, אך לעומת זאת אין לייחס את עליית המשקל של המערער לתנאי שירותו הצבאי. כו. האם עלינו להסיק במקרה זה שמחלת הסכרת סוג 2 נגרמה או הוחמרה עקב תנאי שירותו הצבאי של המערער? בעניין ע"א 519/71 מוסקוביץ נ' ק. התגמולים, כ"ו (2) פד"י, עמ' 612, נבחנה השאלה האם אוטם שריר הלב בו לקה המערער נגרם כתוצאה מתנאי שירותו הצבאי. ביהמ"ש העליון מפי הנשיא המנוח ד"ר י. זוסמן ז"ל קבע כי האוטם נגרם עקב השירות הצבאי בציינו, בעמ' 616 רישא: "אך דין הוא שאם בפועל נגרמה נכות עקב תנאי השירות, החייל זכאי לתגמול, אפילו קיימת האפשרות שבנסיבות אחרות - שלא ארעו - היה לוקה מחוץ לשירות באותה נכות... בדונה בערעור על-פי הלכת המשפט, היתה איפוא הוועדה חייבת להכיר בגרימת הנכות עקב השירות". כז. גם בעניין ע"א 681/82 מישורי נ' קצין התגמולים, מ'(1) פד"י, עמ' 470, דן ביהמ"ש העליון בשאלה האם אוטם שריר הלב נגרם או הוחמר עקב השירות הצבאי והגיע למסקנה שיש לראות את האוטם כגורם עקב השירות. כב' השופט ג. בך כותב בעמ' 474: "משמע שאין בנטיה הקונסטיטוציונאלית של המערער ובגורמי הסיכון הנוספים כדי להניאנו מלהגיע אל המסקנה, כי אוטם שריר הלב נגרם למערער עקב אירוע חריג בעת השירות". כח. מקרה בו נדונה השאלה האם מחלת הסכרת נובעת מן השרות הצבאי הובא בפני ביהמ"ש העליון ב-ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, י"ח (2) פד"י, עמ' 510, שם טען המערער כי מחלת הסכרת נגרמה אצלו עקב השירות הצבאי, וזאת מחמת תנאי מתח ודחק נפשי. כב' השופט זילברג המנוח כתב בעמ' 516 רישא: ,... כפיפותו של החייל לנסיבות שהוא נתון בהם בחיי הצבא, היא כפיפות למשטר שאינו יכול להיחלץ הימנו והוא אינו יכול, מרצונו החופשי, לעבוד ולחיות בתנאים אחרים. משום כך חייבת ההשוואה עם הסכנות שהיה חשוף להן בנסיבות אחרות, "אזרחיות", להיות יותר ליברלית (מבחינת החייל), ועל המדינה לשאת באחריות לכל מקרה חבלה או מחלה הקשור קשר סיבתי קונקרטי לשירות הצבאי". ובהמשכו של אותו עמוד 516: "העולה מן האמור, כי מכיוון שהמחלה שלקה בה המערער הינה תוצאה של ההתרגזויות הקונקרטיות שהתרחשו בקשר עם שירותו בצבא כנ"ל, הרי זו מחלה שנגרמה בזמן שירותו ועקב שירותו, והמשיב אחראי לה על-פי חוק התגמולים הנ"ל". זו היתה גם דעתו של כב' השופט ברנזון בעמ' 518: "כן כבר פסקו הפוסקים כי על הצבא-בדומה למעביד בקשר לאחריות מפני תאונות בעבודה - לקבל את האיש כמו שהוא על מעלותיו ועל חסרונותיו. על גבורותיו ועל חולשותיו, על חולייו ועל מדוויו. שמא תאמר, כי חברו כאן שני גורמים, חיצוני ופנימי, אובייקטיבי וסובייקטיבי, שגרמו להתלקחות המחלה ושבלעדי הרקע הקונסטיטוציונלי ונטייתו של המערער למחלת הסכרת ותגובתו הקיצונית או אף החולנית לסכסוכו עם הרס"ר לא היה קורה לו דבר? גם על זה כבר אמרו הפוסקים את פסקם: די בכך שמה שאירע תרם להופעת המחלה או להחמרתה". כב' השופט ברנזון הגיע למסקנה כי מחלת הסכרת נגרמה עקב השירות. כט. בענייננו, מדובר במי ששירת שירות צבאי משך שנים ארוכות. המערער הציב תשתית ראייתית ממנה עולה, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה רפואית, שקיים קשר סיבתי בין מחלת הסכרת סוג 2 בה לקה לבין שירותו והצבאי, על רקע תנאי המתח והדאגה בהם היה עליו למלא את תפקידיו השונים, אך בו זמנית יש לקחת בחשבון את עודף המשקל הניכר שאותו לדעתי אין לייחס לשירותו הצבאי של המערער. מטעמים אלה הייתי מציע לחבריי לקבוע בעניננו כי מחלת הסכרת סוג 2 ממנה סובל המערער הוחמרה עקב שירותו הצבאי, ומידת ההחמרה היא בשיעור של 50%. ל. מכאן לעניין טרשת העורקים הכליליים: המערער מסתמך על האמור בחוות דעתו של הד"ר יעקב פוקס מטעמו מיום 20.8.96 המסביר כי עודף המשקל הניכר, הסכרת, העדר פעילות גופנית מספקת, ותנאי מתח נפשי, תרמו להופעת מחלת הלב הכלילית אצל המערער וכי שירותו הצבאי שהתאפיין בתפקיד משרדי פיקודי רב אחריות ומתח, משך שעות רבות, תוך אכילה בלתי מבוקרת מתפריט מזדמן, ללא הפעילות הגופנית הדרושה למצבו, תרמו קרוב לוודאי למצבו הבריאותי וכי במסגרת סביבתית שונה ניתן היה לדחות או אף למנוע את מחלת העורקים הכליליים וסיבוכיה. לא. הקרדיולוג פרופ' מיכאל אלדר מטעם המשיב הגיע בחוות דעתו הראשונה, מיום 23.3.94, למסקנה כי טרשת העורקים: "היא מחלה קונסטיטוציונלית המואצת ומוחמרת ע"י גורמי סיכון שעל העיקריים שבהם נמנית הסכרת, שקיימת במקרה הנוכחי, וכן יתר לחץ דם, עודף שוני הדם ועישון, ועודף משקל שקיימים באופן גבולי במקרה הנוכחי". לדעת פרופ' אלדר עומס נפשי כרוני אינו מוכר כגורם לטרשת. לעניין זה מסתמך פרופ' אלדר על חוות הדעת העקרונית של פרופ' ע. זוהר, פרופ' א. פרנקל וד"ר י. תמרי מיום 15.7.91 לפיה דחק או מתח מתמשכים אינם נחשבים כגורם סיכון להתפתחות מחלת טרשת העורקים הכליליים או החמרת מהלכה - פיסקה 9 בעמ' 5 של חוות הדעת העקרונית. בחוות דעתו המשלימה מיום 29.5.97 כותב פרופ' מ. אלדר שאין השירות הצבאי מעודד אכילת-יתר או תת פעילות גופנית, וכן סבור פרופ' מ. אלדר שתפקידו של המערער כקצין חימוש איננו תפקיד קרבי ואיננו כרוך במתח נפשי גבוה יותר מאשר כל מנהל אזרחי בתפקיד דומה, כמו כן אין הספרות הרפואית מכירה בעומס נפשי כרוני כגורם לטרשת כלילית, בנוסף מאמץ פרופ' מ. אלדר את עמדתו של ד"ר י. תמרי מיום 20.2.97 בדבר העדר עדות על קשר בין מתח כרוני לבין טרשת כלילית. לב. העולה במקובץ מן האמור לעיל, שפרופ' מיכאל אלדר, מטעם המשיב, בחוות דעתו הראשונה מיום 23.3.94 מציין שסכרת, הקיימת בענייננו של המערער, היא מגורמי הסיכון העיקריים המאיצים ומחמירים את הטרשת שהיא מחלה קונסטיטוציונלית, והרי בכל הנוגע לסכרת ציינתי עוד קודם לכן שעלה בידי המערער להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ולהציב את התשתית העובדתית, וכן הרפואית, להוכחת קשר סיבתי של החמרה בין תנאי השרות הצבאי של המערער לבין מחלת הסכרת. לג. גורמי הסיכון האחרים שמונה פרופ' מיכאל אדלר אשר יש בהם כדי להאיץ ולהחמיר טרשת עורקים הם: יתר לחץ דם, יתר שומני דם, עישון, ועודף משקל, אשר כדברי פרופ' מ. אדלר "קיימים באופן גבולי במקרה הנוכחי". לגבי עומס נפשי כרוני מציין פרופ' מ. אלדר שאין הוא מוכר בספרות כגורם לטרשת עורקים. לד. מוכן אני לקבל את עמדתו של פרופ' מ. אלדר שלא הוכח בענייננו במידה מספקת שמדע הרפואה מכיר בקיומו של קשר סיבתי בין מתח נפשי כרוני לבין טרשת העורקים הכליליים. לעניין העישון כבר הערתי בפתח דבריי שלא היה מקום בענייננו, בעובדות כפי שהוכחו, להתייחס לעישון כאל גורם סיכון כבד משקל אצל המערער ולא אחזור על הנימוקים שנית. לה. עולה מן האמור, שגורמי סיכון לטרשת עורקים כליליים שקיימים אצל המערער הינם: סכרת - שלפי האמור קודם לכן הצעתי לקבוע כי היא קשורה קשר סיבתי של החמרה לשרותו הצבאי של המערער. כמו כן, קיים גורם הסיכון של עודף משקל, וכפי שציינתי כאשר דנתי בערעור בנוגע למחלת הסכרת, עולה מתצהירו ועדותו של המערער כי תפקידיו אמנם לא איפשרו לו לאכול באופן סדיר, ובשעות מסודרות, והאכילה היתה של מזון עתיר בשומנים, אך כפי שציינתי בפיסקה כ"ה, אין בפנינו אינדיקציה שהאמור לעיל היה בהכרח הגורם לעלייתו הניכרת של המערער במשקל ולכן אין לייחס את עלייתו הניכרת של המערער במשקל לתנאי שירותו הצבאי. לו. קיימים אצל המערער גם גורמי סיכון נוספים להיווצרות טרשת עורקים, כעולה מחוות הדעת של פרופ' מ. אלדר מיום 23.3.94, דהיינו: יתר לחץ דם, ויתר שומני דם, ואולם אלה קיימים במקרהו של המערער באופן גבולי בלבד, ואין הם נובעים כתוצאה מן השרות הצבאי, ואף לא הועלתה טענה כזו מצד המערער. עולה מן האמור לעיל, שתנאי שירותו הצבאי של המערער הביאו להחמרה במחלת הסכרת סוג 2 ממנה סובל המערער ומחלה זו היא אחד מגורמי הסיכון העיקריים של טרשת העורקים הכליליים (כפי שציין פרופ' מ. אלדר בחוות דעתו מיום 23.3.94). לכן, ועל יסוד התשתית העובדתית, וכעולה מעיון במסמכים הרפואיים שפורטו לעיל, יש מקום לדעתי להכיר בכך שתנאי שירותו הצבאי של המערער הביאו להחמרת טרשת העורקים הכליליים, וזאת בשיעור החמרה של 50%. לז. הייתי איפוא מציע לחברתי הנכבדה ולחברי הנכבד לקבל את ערעורו של המערער, לבטל את פסק-דינה של הוועדה מיום 14.10.99, וכן את צו ההוצאות של הוועדה, ולקבוע שמחלת הסכרת סוג 2 ממנה סובל המערער הוחמרה עקב תנאי שירותו הצבאי, וכי טרשת העורקים הכליליים ממנה סובל המערער הוחמרה גם היא עקב תנאי שירותו הצבאי, וכי מידת ההחמרה, הן באשר לסכרת, והן באשר לטרשת העורקים הכליליים, היא בשיעור של 50%. כמו כן, הייתי מציע לחבריי לחייב את המשיב לשלם למערער את הוצאות המשפט שלו, ושכ"ט עו"ד בשיעור של 6,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק שישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. י. גריל - שופט השופטת ב. גילאור - אב"ד: אני מסכימה. ב. גילאור - שופטת [אב"ד] השופט ש. ברלינר: אני מסכים. ש. ברלינר - שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט י. גריל . ניתן היום ג' בתשרי תשס"א, 2 באוקטובר 2000 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. מותר לפרסום מיום 02/10/2000 י. גריל, שופט ש. ברלינר, שופט ב. גילאור, שופטת[אב"ד] צבאסוכרתחיילים