1. בפניי תובענה להצהיר שעל-פי פוליסת ביטוח בריאות עובדים זרים שהוצאה על-ידי המשיבות לטובת המבקשת - ת/5 (להלן - הפוליסה), ועל-פי צו עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (סל שירותי בריאות לעובד), תשס"א-2001 (להלן - הצו) שלפיו הוצאה הפוליסה, עומדות למבקשת מלוא הזכויות לקבלת בדיקות, טיפולים רפואיים ובכלל זה אשפוז יום, בדיקת MRI וכן ניתוח דחוף הדרוש להסרת גידול ממוחה של המבקשת. אין מחלוקת שהמבקשת, בת 32, עובדת זרה מהפיליפינים העובדת בישראל מחודש אפריל 2001 כמטפלת סיעודית, אושפזה ביום 8.12.2002 בבית חולים איכילוב ונתגלה כי היא סובלת ממחלת אקרומגליה הדורשת ניתוח מיידי להסרת הגידול במוח. אין גם מחלוקת שבתחילה עבדה המבקשת כמטפלת סיעודית בירושלים ורכשה פוליסת ביטוח בריאות שהוצאה על-ידי חברת כלל לביטוח ופוליסה זו הייתה בתוקף מיום 29.4.2001 עד ליום 28.4.2002. אין גם מחלוקת שמחודש יולי 2002 עובדת המבקשת כמטפלת סיעודית בכפר-סבא, כשהפוליסה החדשה הינה בתוקף מיום 21.7.2002 ובמסגרת זו חתמה המבקשת על הצהרת בריאות - נספח ב' לתשובת המשיבות (להלן - הצהרת הבריאות). המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשני מישורים: המישור הראשון הינו זכאות המבקשת לכיסוי הביטוחי על-פי הצו והפוליסה שהוצאה מכוחו. המישור השני הינו זכאות המבקשת לכיסוי הביטוחי על-פי הדין, וליתר דיוק על-פי חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן - החוק), תוך התמקדות בשאלת הפרת חובת הגילוי ומשמעותה. מעבר למחלוקת המשפטית קיימת בין הצדדים גם מחלוקת עובדתית לגבי ידיעת, התנהגות ואמינות המבקשת בעניינים הבריאותיים/הביטוחיים. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בראיות ובמסמכים החלטתי לקבל את התובענה וזאת מן הנימוקים כדלקמן: (א) זכות המבקשת לכיסוי הביטוחי על-פי הצו והפוליסה שהוצאה מכוחו המחלוקת העיקרית שעמדה בין הצדדים לגבי הנ"ל הינה האם התקיים האמור בסעיף 4(א)(3) לצו, שרופא (המוגדר בסעיף 4(ג) לצו כרופא מומחה לרפואה תעסוקתית) קבע כי: "העובד אינו כשיר לבצע את העבודה שלשמה נתקבל לעבודה אצל מעבידו וכי לא יהיה כשיר לבצעה בתוך פרק זמן של תשעים ימים מן המועד שבו נבדק על ידו אף אם יינתן לו הטיפול הרפואי שהוא נזקק לו...". בעניין זה המציא כל צד חוות-דעת מומחה מטעמו ועקב מחלוקת בין הצדדים הופנו הצדדים בהסכמה, בהתאם למנגנון הקבוע בסעיף 9(א)(3) לצו, לרופא מומחה מכריע - ד"ר גפן, שנתן חוות-דעת, ענה לשאלות הבהרה ואף נחקר בבית-המשפט. לאחר שעיינתי בחוות-דעת המומחים מטעם שני הצדדים, בחוות-דעת ד"ר גפן ולאחר ששמעתי את עדותו בבית-המשפט, אני קובע כי לא התקיים האמור בצו ולא מדובר בקביעה של הרופא המומחה שהמבקשת לא כשירה לבצע את עבודותיה ושלא תהיה כשירה לבצעה בתוך פרק זמן של 90 יום ממועד הניתוח שהמבקשת צפויה לעבור. יש לציין שהמומחה התעסוקתי מטעם המשיבות - ד"ר גושן - לא קבע חד-משמעית שהמבקשת לא תהא כשירה לבצע את עבודותיה לפחות 90 יום לאחר הניתוח אלא שהיא צפויה לתקופת החלמה ואיזון טיפולי בהורמונים למשך יותר מ-90 ימים (נספח ג' לתשובת המשיבות). גם ד"ר היילברון שנתן חוות-דעת מטעם המשיבות כתב שההחלמה מהניתוח, במידה ולא יהיו סיבוכים, יכולה להימשך מספר שבועות עד מספר חודשים (נספח ד' לתשובת המשיבות). לעומתם, המומחה התעסוקתי מטעם המבקשת - ד"ר טרייכר - כתב שמרב הסיכויים שהמבקשת תהא כשירה לעבודתה תוך חודש ימים לכל היותר לאחר הניתוח. והנה, ד"ר גפן, המומחה המוסכם המכריע על-פי סעיף 9(א)(3) לצו, נתן חוות-דעת ביום 13.5.2003, ובה נאמר שבדרך-כלל חולים משתחררים הביתה לאחר 7-5 ימים שלאחר הניתוח בלא סיבוכים ובתוך חודש חוזרים לפעילות תקינה, כשהטיפול התרופתי והאיזון, היכולים להימשך מעבר לשלושה חודשים, לא תמיד מגבילים את העובד, למרות שסוג עבודתה של העובדת כמטפלת סיעודית יכול להגבילה מעבר לשלושה חודשים. בתשובה לשאלות הבהרה שהפנו המשיבות לד"ר גפן השיב הנ"ל (נ/5א ו-נ/5ב) שהרפואה, בכלל, והרפואה התעסוקתית, בפרט, אינן מדע מדויק והוא אינו יכול להתחייב מה המבקשת תוכל לעשות חודש או חודשיים לאחר ניתוח שכזה, אך כרופא הוא חייב לנקוט בצעדי זהירות כדי למנוע נזק לבריאות העובד ושהוא כרופא תעסוקתי לא היה מחזירה לעבודתה מינימום שלושה חודשים ואחר כך מחזירה בהדרגה. במהלך חקירתו בבית-המשפט חזר ד"ר גפן מספר פעמים על כך שלא מדובר בקביעה, נחרצת, ודאית וחד-משמעית, אלא בקביעה המבוססת על הספרות המקצועית בלבד, שכן מדובר במקרים חריגים ונדירים ביותר כשד"ר גפן לא נתקל גם באופן אישי באנשים שעברו ניתוח כזה וגם בספרות המקצועית לא מצא ד"ר גפן התייחסות לגבי מועד החזרה לעבודה. ד"ר גפן העיד בבית-המשפט שאינו יכול לקבוע במאה אחוז את קביעתו ומדובר רק בסבירות גבוהה שהמבקשת לא תוכל לעמוד במשימה ואינו יכול לקבוע זאת בוודאות (ראה עמ' 87 לפרוטוקול, שורות 28-25 ועמ' 88 לפרוטוקול, שורות 5-1), וכן העיד שמדובר ב"יכול להיות" תוך נקיטת צעדי זהירות כלפי החולה (עמ' 96 לפרוטוקול, שורות 15-13) ושהוא לא יכול לדעת מה תוכל לעשות המבקשת עוד חודש-חודשיים ונוקט רק אמצעי זהירות (עמ' 97 לפרוטוקול, שורות 28-7). לטעמי לא מדובר בקביעה שהעובד לא כשיר לביצוע עבודתו לפחות שלושה חודשים אלא ב"מקדם ביטחון" שלוקח ד"ר גפן כרופא תעסוקתי, כשמקדם ביטחון תאורטי זה אינו קביעה ודאית כפי שדורש הצו, כשגם ד"ר גפן עצמו לא יכול לקבוע בוודאות שהמבקשת לא תהא כשירה לבצע את עבודתה לפחות שלושה חודשים ממועד הניתוח. על "רוח" הצו ועל הצורך בקביעה ודאית של הרופא המומחה המכריע ניתן ללמוד מפרוטוקול 372 של ישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות מיום 27.2.2001 (להלן - הוועדה), בדיון בצו שהוצא על-ידי משרד הבריאות. יש לציין שהצו מהווה פריצת דרך וצעד חשוב לשיפור מצב העובדים הזרים עקב התחייבות לערוך להם כיסוי ביטוחי, אך עם זאת לא ניתן להתעלם מהבעייתיות של הצו מבחינת העובדים הזרים, שדווקא העובדים שחלו במחלות קשות יותר שעקב כך לא יוכלו לחזור לעבודתם לפחות שלושה חודשים לאחר הניתוח, הם אלו שאינם מכוסים בכיסוי ביטוחי ויוחזרו לאחר ייצוב מצבם לארצם. (ראה בעניין זה בפרוטוקול הוועדה, דברי מר רמי אדנט ועורכת-הדין דנה אלכסנדר בעמ' 11-9 לפרוטוקול, וכן דברי יושב-ראש הוועדה חבר-הכנסת דוד טל בעמ' 12 לפרוטוקול, שמדובר בצעד ראשון בלבד ושהתקנות יביאו לרמה טובה ולא טובה מאוד או מצוינת ובהמשך הזמן יתקנו את הטעון תיקון). התוצאה הקשה הנ"ל היא זו שעמדה בין היתר לנגד עיני מנסחי הצו ודיוני הוועדה בכך שקבעו בצו דרישה של קביעה של רופא מומחה מכריע של אי-כושר עבודה לפחות 90 יום לאחר הניתוח תוך השתמשות במילה "קבע". כך גם אמר בעניין זה עורך-דין נתן סמוך בדיוני הוועדה, שהופיע מטעם משרד הבריאות והציג את הצו מטעם שר הבריאות, בעמ' 12 לפרוטוקול: "הסיטואציה שבה אנחנו נאמר לעובדים: ברגע שאתם שילמתם ניתן לכם איזשהו מינימום של תמורה כדי שתרגישו טוב שלא שילמתם לריק, וניתן שלושה או ארבעה חודשים של טיפול כדי שתיראו איזה טיפול מצוין אנחנו יכולים לתת לכם ונחזיר אתכם לארצכם ושם אתם תוכלו ללמוד על הפער בין הרמה שאנחנו יכולים להציע, לבין הרמה שניתן לקבל בארצכם, היא לא המטרה של התקנות. אני מקבל את זה שלא בכל נקודת זמן אפשר לקבוע שתוך שלושה חודשים אדם יכול לחזור לעבודה או לא יכול לחזור לעבודה. אם הרופא אומר שהוא לא יכול לתת תשובה בה אפשר לקבוע בוודאות שתוך שלושה חודשים העובד לא יוכל לחזור לעבודה, ויש את הכלים לעשות את זה, אז אנחנו נוכל לממש את הכלל שקבוע כאן. כלומר, אין פה אמירה שלנו שברגע שיש אבחנה, חייבת להיות קביעה כזו או אחרת של המוסד התעסוקתי. לא, הרופא התעסוקתי ייתן את התשובה רק ברגע שהוא מסוגל לתת אותה מבחינה מקצועית, וזה לא חייב להיות במועד האבחנה הראשון. זה יכול להיעשות גם מאוחר יותר" (ההדגשה שלי - ק' ו'). דהיינו, הכוונה הייתה לדרישה מהרופא המומחה לקביעה בוודאות שתוך שלושה חודשים העובד לא יוכל לחזור לעבודה וקביעה כזו לא קיימת בפניי. ניתן להיווכח שלא בכדי נוסח הצו בלשון חד-משמעית הדורשת קביעה של רופא תעסוקתי מומחה לאי-כושר של העובד לפחות למשך שלושה חודשים ולא בכדי נאמר שמדובר בקביעה ודאית, שכן משמעות קביעה זו הינה אי-הענקת טיפול לעובד שחלה למרות ששילם ביטוח שנים ודווקא במקרים של מחלות קשות יותר. לכן, לטעמי, יש לפרש מונח זה בסעיף 4(א)(3) לצו - "קבע" - בדרך מצמצמת בהיותו סעיף השולל מהמבוטח את הביטוח למרות תשלום הביטוח ולמרות היותו חולה וזאת בהתאם לכוונה שעמדה מאחורי הצו, כפי שעולה מדיוני הוועדה מאת נציג משרד הבריאות וכפי שעולה גם מנוסח הצו עצמו, והשימוש במילה "קבע", כשבמקרה דנן לא מדובר לטעמי ב"קביעה" הוודאית וההחלטית הנדרשת על-פי הצו שלא מסתפק בהערכה סבירה ולא ודאית. נכון הוא שכפי שד"ר גפן ציין הדרך הטובה ביותר הינה לבדוק את החולה לאחר הניתוח בחלוף חודש-חודשיים, להעריך את מצבו וכושרו לחזור לעבודה ואז ליתן החלטה מבוססת, אך החוק לא מאפשר זאת ודורש את הקביעה הוודאית מראש ולא בדיעבד. יש לציין גם שהמבקשת העידה שהיא מטפלת בזוג שיכול ללכת בעצמו והדבר יכול להשליך גם על קושי הטיפול ועל האפשרות היותר סבירה לחזרתה לעבודתה תוך שלושה חודשים מהניתוח ושלילת הקביעה שלא תוכל לעשות כן (ראה עדות ד"ר גפן שהתייחס לכך שהמבקשת צריכה להרים את המטופלים). יש לציין גם שעל-פי סעיף 7(ד) לצו ולפוליסה ניתן להתנות את הגישה לשירותי אשפוז אלקטיביים (הכוללים ניתוח) בקבלת אישור הרופא המטפל ואישור המבטח הרפואי, כפי שהדבר גם הותנה בפוליסה, אך על האיסור או ההודעה על הסירוב להינתן תוך 7 ימים ממועד קביעת הרופא המטפל בדבר הצורך בבדיקה או באשפוז, ובכל מקרה לא יידחו השירותים הנ"ל למועד שיש בו כדי לסכן את העובד או לפגום בסבירות הטיפול שהוא זכאי לו לפי הצו. מלשון הצו לא ניתן לקבוע חד-משמעית שאי-משלוח הודעת סירוב תוך 7 ימים מקנה אוטומטית למבוטח זכות לניתוח ולטיפול שיכוסו ביטוחית על-ידי המבטח, והכוונה הינה לצורך במענה מהיר ודחוף המוגבל בכך שהתשובה תינתן במועד שלא יפגע בעובד או בטיפול שהוא זכאי לו. במקרה דנן נידונה הודעת הסירוב לאחר 12 ימים. במידה ואי-מתן הודעת סירוב תוך 7 ימים יקנה זכות אוטומטית למבוטח לכיסוי ביטוחי, יש חשש שחברות הביטוח ינהגו באופן של סירוב אוטומטי מיידי ללא ביצוע בדיקה של ממש ובכך יצא "שכר הצו בהפסדו". יש לציין גם שבצו לא נקבע מנגנון של ביקורת ופיקוח שיפוטיים של בית-משפט אך ברור שבית-משפט יכול ואף צריך לפקח על ביצוע האמור בצו ובפוליסות המוצאות מכוח הצו, תוך שאיפה לתוצאה הוגנת, מאוזנת וצודקת, שזה תפקידו ו"נשמת אפו" של בית-המשפט (ראה לעניין זה גם דברי עורך-דין סמוך בעמ' 12 לפרוטוקול הוועדה, שכמעט תמיד עומדת האפשרות להעמיד החלטות של מבטח במבחן שיפוטי). (ב) הכרעה עובדתית מבחינה עובדתית אני מקבל את עדותן של המבקשת וחברתה גב' ססריה בהר כאמינות ומהימנות עליי לגבי הגירסה העובדתית לעניין מתן הצהרת הבריאות, הידיעה על המצב הבריאותי והפנייה של החברה לרופא המשיבה 2 ללא ידיעת המבקשת. אני מקבל את עדות המבקשת לכך שהיה לה מחזור וסת לא סדיר מגיל 16 תוך איחורים שכיחים במחזור של חודשיים-שלושה, שלא ראתה בהם כל בעיה, וכן שהאירוע ב-9.4.2002 היה חד-פעמי של כאבי בטן שחלפו במהרה ללא כל השלכות וסימנים המעידים על מחלה או בעיה כלשהי. אני מקבל גם את עדות המבקשת לכך שהירידה הדרסטית במשקל של 10 ק"ג הייתה בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2002 לאחר עשיית הביטוח והצהרת הבריאות ושהירידה במשקל עד אז הייתה 3-2 ק"ג בלבד (עמ' 20 לפרוטוקול) ללא שהמבקשת התייחסה לכך כבעיה כלשהי. אני מקבל את עדות המבקשת שבמועד החתימה על הצהרת הבריאות הייתה משוכנעת שהיא בריאה, תוך המשך עבודתה באופן שוטף, ושאם הייתה נשאלת שאלה ברורה בעניין הפרעות במחזור הווסת היא הייתה עונה עליה בחיוב ומפרטת בנושא זה. אני מקבל את עדותה של גב' ססריה בהר בתצהירה ת/8 ובבית-המשפט שהיא פנתה ב-9.4.2002 לרופא של המשיבה 2 ללא ידיעת המבקשת, ושהיה מדובר באירוע חד-פעמי של כאבי בטן שחלפו במהירות בלא שהמבקשת פנתה לטיפול בעניין זה מעבר לזריקה שקיבלה. כל זאת בשיחה שיזמה הגב' ססריה עם המשיבה 2 שהיו לה את פרטי המבקשת, ללא ידיעת המבקשת, כשבסופו של דבר לא יצא הדבר לפועל, עקב אי-הגעת המבקשת כמתוכנן ועקב חלוף האירוע החד-פעמי. (ג) זכות המבקשת לכיסוי ביטוחי על-פי הצו והפוליסה במישור החוק וחובת הגילוי אני מקבל את חוות-דעתו - ת/7 ועדותו של ד"ר אילן גל שהפסקת מחזור הווסת אינה מחלה אלא סימפטום ושהפסקה או אי-סדירות במחזור הווסת לא מצביעה בהכרח על קיומה של מחלה או על צורך דחוף לבצע בדיקות נוספות. על-פי חוות-הדעת, פעמים רבות הפסקת מחזור הווסת היא תוצאה של מצב נפשי ללא כל מחלה (כמו השהות והעבודה בארץ זרה), ועל אחת כמה וכמה נכון הדבר אם האישה כבר התנסתה בעבר בהפסקה או באי-סדירות של מחזור הווסת. ההכרעה העובדתית המקבלת את גירסת המבקשת שהרגישה בריאה לחלוטין ולא ייחסה כל בעיה רפואית לירידה הקטנה במשקל שהייתה לה, שאינה מהווה כל ירידה חריגה במשקל שכן מדובר ב-3-2 ק"ג בלבד, וכן שלא ייחסה כל בעיה רפואית להפסקות השכיחות במחזור הווסת, משליכה על הקביעה כי לא מדובר בכוונת מירמה ו/או בהסתרה של מידע/תשובות לגבי הצהרת הבריאות, שכפי שיוסבר בהמשך לא נוסחה בצורה ברורה הדרושה בנסיבות העניין כדי לקבל את התשובות שהמבקשת הייתה עונה אותן לו הייתה נשאלת באופן ברור על הפסקת מחזור הווסת (בעוד לגבי ירידה במשקל, מכיוון שלא הייתה ירידה כזו, לא ניתן היה לצפות לדיווח לגביה). לא ניתן להתעלם גם מהמנטליות השונה האפשרית של מגזר/עדה כלשהו/כלשהי הנובעת ומושפעת מהיבטים אישיים, סביבתיים, תרבותיים, חברתיים, סוציאליים ואחרים, כשאני מקבל ככלל את חוות-הדעת של ד"ר גל לעניין התנהגות נשים זרות, דבר התואם במקרה דנן את התנהגות המבקשת עצמה שהעידה בעמ' 23-22 לפרוטוקול שהיא לא פנתה כלל לגניקולוג מעולם ואף בזמן שהייתה בהיריון (למבקשת ילדה בת עשר בפיליפינים). ראה לעניין זה גם את עדות המבקשת עצמה לגבי המבוכה של פנייה לרופא נשים בסעיף 28.3 לתצהירה. יש לציין גם שהווסת האחרונה של המבקשת הייתה בסוף מרץ 2002 והצהרת הבריאות מולאה ב-21.7.2002, כך שמדובר בפחות משלושה חודשים איחור במחזור הווסת (שכן הווסת הצפויה אחרי סוף מרץ 2002 הייתה צריכה להיות בסוף אפריל 2002). המבקשת העידה כי היו לה איחורים שכיחים כאלו במחזור הווסת של חודשיים-שלושה גם קודם לכן, שהיא לא הלכה לרופא עקב כך ושהווסת שלה לא סדירה מגיל 16 ולא חשבה שזו בעיה (עמ' 16 לפרוטוקול). במקרה דנן לא הפרה המבקשת את חובת הגילוי שכן המבקשת השיבה תשובות מלאות וכנות על השאלות שנשאלה, כשהשאלות שפורטו בהצהרת הבריאות לוקות בחסר באופן שמדובר בשאלות כלליות וחסרות. כאמור (וכפי שאף המשיבה עצמה לא טוענת זאת), לא מדובר בהסתרה בכוונת מירמה מצד המבוטח או בתשובה שניתנה בכוונת מירמה, ולטעמי לא מדובר גם באי-גילוי מצד המבקשת. בניגוד להצהרות הבריאות הקיימות בחברות אחרות ו/או בנושאים אחרים, שבהן ישנן שאלות מפורשות לגבי הפרעות במחזור הווסת, וכן לגבי שינויים במשקל כסממנים היכולים להצביע על בעיה רפואית כלשהי (ראה לדוגמא ת/6), בטופס הצהרת הבריאות של המשיבה לא קיימות שאלות כאלו אלא קיימת שאלה כללית לגבי בעיה גניקולוגית. מעבר לכך שמדובר בשאלה גורפת וכללית הנכנסת לגדר סעיף 6(ב) לחוק, הרי המבקשת השיבה על שאלה זו תשובה מלאה וכנה שכן במעמד הצהרת הבריאות חשה בריאה לחלוטין ולא ידעה על כל בעיה גניקולוגית, וזאת לאחר שאיחורים במחזור הווסת במשך חודשים היו תופעה שכיחה אצלה עוד מגיל 16 בלא שפנתה מעולם לרופא גניקולוג ובלא שייחסה לכך כל בעיה (מלבד ידיעתה על כך שהדבר יכול להצביע על היריון ושאינה בהיריון). כל זאת בנוסף לכך שלגבי הירידה במשקל לא הייתה למבקשת בעיה כלשהי בעניין זה בזמן הצהרת הבריאות, כך שגם אם הייתה נשאלת שאלה בעניין זה לא היה מקום לתשובה חיובית לגבי הנ"ל. כאמור, לא ניתן להתעלם גם מהמנטליות של עובדים זרים, בכלל, ושל המבקשת, בפרט, שהעידה שגדלה בכפר בהרים בפיליפינים, מעולם לא ראתה רופא גניקולוג ושלא ראתה בכך כל בעיה בריאותית. במקרה של אי-שאלת שאלות נדרשות על-ידי חברת הביטוח לא ניתן לטעון כלל לאי-גילוי, ובמקרה דנן לא שאלה חברת הביטוח את השאלות המפורטות הנדרשות והשאלות שנשאלו אינן מספיקות ולא דרשו תשובות אחרות מאלו שניתנו, ובכל מקרה התשובות ניתנו באופן מלא וכן בנסיבות הספציפיות של המקרה, הן מהפן הסובייקטיבי והן מהפן האובייקטיבי. המבקשת, שלא ידעה על בעיה בריאותית כלשהי ו/או על כך שהאיחור במחזור הווסת מהווה בעיה גניקולוגית, לא ידעה שמדובר בעניין מהותי, לא הסתירה דבר ולא הייתה חייבת לנדב מידע עובדתי לגבי הנ"ל בזמן שלא ידעה ולא יכלה לדעת שהוא מהותי ורלוונטי, וזאת בזמן שנשאלה שאלות כלליות ולא מפורטות, ולפיכך לא הפרה את חובת הגילוי. (ראה לעניין חובת הגילוי ע"א 1809/95 יהושע הלמן ז"ל נ' לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ [1]; ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ [2]; ע"א 2230/92 צמח נ' "ציון" חברה לביטוח בע"מ [3] וע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [4]). במקרה דנן לא מדובר גם בקיומה של חובת גילוי הנובעת מעקרון תום-הלב, שכן לא מדובר בהתנהגות חסרת תום-לב של המבקשת. בענייננו לא התקיים מצג שווא מצד המבקשת שהציגה תשובות מלאות וכנות לשאלות שהוצגו בפניה ולא קמה גם חובת גילוי יזום הדורשת גם הסתרה בכוונת מירמה של מידע בעניין מהותי, דבר שלא התקיים במקרה דנן. כל זאת בזמן שמדובר בתגובה שניתנה בתום-לב לפי אמונת ודעת המבקשת שאינה מצג שווא ומשקפת את אמונתה של המבקשת לגבי מצבה הבריאותי במועד הצהרת הבריאות, מה גם שמדובר בתופעה שכיחה ומקובלת, כעולה גם מעדותו וחוות-דעתו של ד"ר גל. במקרה של עובדים זרים שלא תמיד שולטים באופן מלא גם בשפה האנגלית, מן הראוי שחברות הביטוח יכינו שאלונים מפורטים וספציפיים לגבי הצהרות בריאות. 3. התוצאה הינה שאני מקבל את התובענה ומצהיר שעל-פי הפוליסה והצו ובהתאם להם עומדת למבקשת מלוא הזכות לקבלת בדיקות, טיפולים רפואיים ובכלל זה אשפוז יום, בדיקת MRI וכן הניתוח הדחוף הדרוש, לביצוע במהירות המרבית. אני מחייב את המשיבות ביחד ולחוד לשלם למבקשת הוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין. ניתן היום, י"א בסיוון תשס"ג (11.6.2003).ניתוחרפואהביטוח רפואיעובדים זריםסרטן