1. מה הן דרישות הסף הנדרשות משוטר המבקש מנוהג רכב שיש לו חשד סביר כי הוא נוהג בשיכרות, לעבור בדיקת דם לצורך בדיקת ריכוז האלכוהול בדמו. האם די בקבוע לעניין זה בפקודת התעבורה ותקנותיה, או האם יש להוסיף על אלה את הקבוע לעניין זה בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות, אכיפה - חיפוש בגוף החשוד) תשנ"ו-1996 [להלן: "חוק החיפוש"]. זוהי הסוגייה המתעוררת במדוכת ערעור זה. 2. המערער הורשע בבימ"ש השלום לתעבורה באשקלון בעבירה של סירוב למסור דגימת דם לפי דרישת שוטר, וזאת בניגוד להוראות תקנה 169 ו' (א) לתקנות התעבורה ולפיה: 169 ו' (א) סירב נוהג רכב ... להיבדק לפי דרישת שוטר בבדיקת נשיפה או למסור דגימה של דם או שתן למעבדה, דינו מאסר שנה או קנס עשרת אלפים שקלים, ורשאי ביהמ"ש לפסול אותו מלהחזיק ברשיון הנהיגה לתקופה של שנתיים". סמכותו של שוטר לדרוש בדיקה כאמור קבועה בתקנה 169 ג' (א) לתקנות ולפיה: "היה לשוטר חשד סביר כי נוהג רכב או הממונה על הרכב הוא שיכור, רשאי השוטר לדרוש ממנו להיבדק בדיקת נשיפה או למסור דוגמא של דם או של שתן לבדיקת מעבדה או לדרוש ביצוען של הבדיקות כאמור בפרק זה כולן או חלקן" לעניין סדר הדברים והקדימויות בין שלושת סוגי הבדיקות נקבע בתקנה 169 ב' (ה): "שוטר רשאי לדרוש מנבדק בדיקת מעבדה לדוגמא של דם, אף אם לא בוצעה מכל סיבה שהיא בדיקת נשיפה". שלוש התקנות האמורות הותקנו ע"י שר התחבורה מכח הסמכתו לכך בסעיף 64 ב' לפקודה ולפיו: "64 ב' (ב) שוטר רשאי לדרוש מנוהג רכב שהיה מעורב בתאונת דרכים או מנוהג רכב שיש לשוטר חשד סביר כי הוא שיכור, להיבדק במועדים ובמקומות שיורה, ומי שנדרש כך - חייב להיבדק כאמור. (ב-1) ..... (ג) שר התחבורה ושר הבריאות רשאים, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת להתקין תקנות בעניינים אלה: (1) אחוז האלכוהול או הסם שבהשפעתו אסורה נהיגת רכב. (2) שיטות לבדיקת האלכוהול או הסם בהתאם להוראות סעיפים קטנים (ב) או (ב-1). (3) אופן הבדיקות, מקומות ותעודות שיינתנו על תוצאות בדיקה". 3. בימ"ש קמא בהכרעת הדין, נשוא ערעור זה, קבע כמימצאים שבעובדה כי בליל 9.11.00 סמוך לשעה 02:50 נצפה המערער ע"י רס"ל ברהני, שעה שהוא מנמנם במכוניתו, כשזו חונה באמצע הכביש ובכיוון הפוך לכיוון הנסיעה המותר. רס"ל ברהני הריח בריח אלכוהול הנודף מפיו של המערער, במכוניתו נמצאו שתי פחיות בירה ובבדיקת מאפייני שיכרות שנערכו לו ע"י השוטרים בתחנה נמצאו מאפיינים [לא חד משמעיים] של חשד למצב שיכרות. לאור כל אלה, ביקש השוטר את הסכמת המערער לסור לבית החולים כדי שתילקח ממנו דגימת דם, והנ"ל סירב לכך. מימצאים אלה, נקבע בהכרעת הדין, היה בהם כדי לעורר את החשד הסביר בלבו של השוטר כי המערער שיכור ובהתאם לסמכותו עפ"י תקנה 169 ג' (א) לדרוש ממנו למסור דגימת דם. משסירב לכך המערער - נעברה על ידו, בעצם סירובו זה, העבירה בניגוד לתקנה 169 ו' (א) אשר בה הורשע. כנגד הרשעה זו הוגש הערעור שבפני. המרכיב הראשון שבטענות הערעור הינו כי טעה בימ"ש קמא בקביעותיו העובדתיות המפורטות לעיל, ולפיהן היה בסיס לחשד הסביר שנתעורר אצל השוטר כי המערער אכן נמצא ברכבו כשהוא שיכור. השלב הבא שבטענות הערעור הינו כי גם אם היה בסיס לאותו חשד סביר וקמה סמכות השוטר לדרוש את המערער להיבדק בבדיקת שיכרות - הרי שהדבר נעשה בניגוד להוראות ולדרישות הסף הקבועות לעניין בדיקת דם של חשוד בחוק החיפוש. 4. אקדים ואציין כי איני מוצא ממש במרכיב הראשון שבערעור - לאמור, החשד הסביר שקם בלבו של השוטר לעניין אפשרות היותו של המערער שיכור. בימ"ש קמא קבע בהסתמך על העדים והעדויות שהובאו בפניו כי המערער נמצא בשעה 02:50 בתוך רכבו החונה במרכז כביש ובמהופך לכיוון התנועה, כשהוא מתנמנם, מדיף ריח אלכוהול, מדבר שלא לעניין וברכבו פחיות בירה. עפ"י עדותו שלו, הוא הגיע למקום בנהיגה מספר דקות לפני כן, עצר את רכבו והחל מנמנם. כל אלה מימצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית. איני מוצא סיבה להתערב בהם ודי בהם לבסס המסקנה כי אכן היה לשוטר בסיס שבדין לדרוש מהמערער להיבדק בבדיקת שיכרות כקבוע בתקנה 169 ו' (א) שהותקנה מכח הוראת החוק שבסעיף 64 ב' (ב) לפקודה. 5. אולם, כך טענת המערער, גם בהינתן תשתית עובדתית כאמור, אין מקום להרשיע המערער בעבירת הסירוב למתן בדיקת הדם, שכן אין די בהוראות הפקודה והתקנות לעניין כשרות הדרישה לבדיקה - אלא משעולות אלה בקנה אחד עם ההוראות והסייגים שבחוק החיפוש לפיהן [בין השאר]: א. הסמכות לדרוש מחשוד נתינת דגימת דם, הינה אך ורק ל"קצין משטרה" [והשוטר דנן - רס"ל ברהני - אינו קצין]. ב. דרישת בדיקת הדם צריכה להיות מלווה בהסבר ברור ומפורט של קצין המשטרה לחשוד בדבר התוצאות שיוודעו לסירובו להיבדק [וכזאת לא נעשה בענייננו]. על שתי אלה מוסיף המערער וטוען כי בהיות "בדיקת דם" נמנית על הבדיקות המסווגות בחוק החיפוש כ"חיפוש פנימי" בגופו של אדם - אין מקום והצדקה לפתוח בדרישה לבדיקה זו בטרם מוצו אפשרויות הבדיקה שהינן "חיפוש חיצוני" כמשמעותו באותו החוק - לאמור - בדיקת הנשיפה ובדיקת השתן. ומכיוון ששלוש אלה לא ניתנו בה בדרישת בדיקת הדם דנן, כך הטענה, חרגה אותה הדרישה ממבחני הסף ולקתה בחוסר סמכות [נדרשה ע"י שוטר ולא ע"י קצין משטרה], בליקוי למהותה [העדר ההסבר הנדרש בחוק] ובפגם מהותי למידתיותה ולסבירותה [דרישה מיידית לבדיקת דם חודרנית - חלף הדרישה לבדיקות חיצוניות - נשיפה או מתן דגימת שתן]. על כן, בהיות הדרישה למתן בדיקת הדם שלא כדין ושלא כדת - הרי שבסירובו לאותה דרישה שלא נדרשה כחוק - לא עבר המערער את העבירה בה הורשע עפ"י תקנה 169 ו' (א) לתקנות. זוהי בתמצית הטענה, והדברים טעונים בירור וליבון. 6. "חוק החיפוש" עפ"י מהותו נועד לבטא את האיזון בו בחר המחוקק בין חרותו של האדם וזכותו לשלמות גופו לכבודו ולפרטיותו מחד גיסא, לבין האינטרס החברתי והציבורי של אכיפת החוק והתרת פעולות החקירה והבדיקה הנדרשות לשם כך. בסעיף 2 לחוק זה ביטא המחוקק, בשפה ברורה, כי ההסדר והאיזונים הכלולים בו יחולו גם על "חיפוש גופני" המוסדר בחוקים אחרים - וזאת כדלהלן: "2 (א) אין עורכים חיפוש בגופו של חשוד, אלא לפי חוק זה. (ב) נקבע בחוק אחר הסדר שונה, באשר לחיפוש בגופו של חשוד, יחול חוק זה בכפוף להסדר השונה שנקבע. לעניין סעיף קטן זה - "הסדר" - לרבות עילות החיפוש, תנאיו והתוצאות המשפטיות לסירוב לחיפוש". ככלל, מכפיפה איפוא הוראת סעיף 2 לחוק החיפוש את ההסדרים הקבועים בתקנות התעבורה להסדרי "חוק החיפוש" לעניין בדיקות שהינן "חיפוש גופני", וזאת כל עוד אין באותן תקנות משום "הסדר שונה" כמובנו בסעיף 2 הנ"ל לחוק החיפוש. זאת, הן מכח הדברים המפורשים לעניין זה בסעיף 2 לחוק החיפוש והן מכח האיזון לו נדרשים אנו ביחס לקביעת היקפה של סמכות הדרישה לחיפוש גופני ותנאיה - באשר היא. הדרך הראוייה והנכונה לקביעת המסגרות והתנאים לעניין "תקנות החיפוש הגופני" שבתקנות התעבורה תהיה איפוא תוך שילובן במסגרות הדברים הקבועות בחוק החיפוש, עד כמה שאלה לא שונו במפורש במסגרת החקיקה המיוחדת לעניין בדיקות השיכרות בתחום התעבורה. 7. "מתן דגימת דם" נמנית בחוק החיפוש על הבדיקות שעניינן "חיפוש פנימי" [סעיף 1], ובהיותה כזאת הסמכות לדרוש מחשוד ב"עוון" [ס"ק 4 (ב)] או ב"פשע" [ס"ק 4 (א)] לעבור בדיקה שכזו - נתונה לקצין משטרה. לעומת זאת, עפ"י פקודת התעבורה ותקנותיה הנ"ל, הסמכות לדרוש מנהג לעבור בדיקת דם נתונה לשוטר - גם אם איננו קצין. כך נקבע בסעיף 64 ב' לפקודת התעבורה וכך נקבע בתקנות התעבורה שפורטו לעיל. בעניין זה מוצא אני כי אכן מדובר ב"הסדר שונה" הקבוע בחקיקה התעבורתית - הסדר המתבקש מאופיה הפרטיקולרי של אכיפת חוקי התנועה. אכיפה זו מטיבה מתבצעת בעיקרה לאורכם ולרוחבם של כבישי הארץ ובכל שעות היממה. עיקרה מוטל על שוטרי הסיור והתנועה הסובבים בכבישים ובדרכים, שוטרים שברוב המקרים אינם קציני משטרה. די להמחשת הדברים בדוגמת המערער דנן שנתפס במכוניתו ע"י שוטר סיור בשעה 02:50. הפקעת הסמכות מהשוטר שבשטח וייחודה לקצין משטרה דווקא - עשוייה לסכל ולשים לאל את יכולות האכיפה האפקטיבית של בדיקות השיכרות, שכן אלה מעצם טיבן ומטיבו הנדיף של האלכוהול - יימצאו לא רלבנטיות, שכן דורשות הן אכיפה מהירה ואפקטיבית שהשהייתה יהיה בה להביא לסיכולה. לאור זאת, גם בהינתן ההוראות וההסדר שבחוק החיפוש, הרי שהסמכת ה"שוטר" [ולאו דווקא "קצין משטרה"] שבפקודת התעבורה ותקנותיה לעניין הדרישה לבדיקות שיכרות - ובדיקת דם בכללן - עולה כדי "הסדר שונה" הגובר על ההסדר ה"קצינאי" הקבוע לעניין זה בהוראות חוק החיפוש. 8. ברם, אין הדבר כך לעניין חיובו של דורש הבדיקה עפ"י חוק החיפוש, לבקש את הסכמת החשוד ל"חיפוש" [ויהא זה "חיצוני" או "פנימי" - סעיף 2 (ג) לחוק], את זכותו של החשוד שלא להסכים ל"חיפוש פנימי" [ס"ק 4 (ג) לחוק] ואת חיובו של דורש הבדיקה "להסביר [לחשוד] את זכותו שלא להסכים לחיפוש, את האפשרות למתן היתר לעריכת החיפוש ע"י ביהמ"ש ואת המשמעות המשפטית של סירובו כאמור בסעיף 11" [סעי 4 (ג) לחוק]. דרישות הסף הנ"ל קבועות כולן ב"הסדר" שבחוק החיפוש, ואין הן מפורטות ב"הסדר" שבפקודת התעבורה ותקנותיה. אולם, שתיקת הפקודה ותקנותיה אינה עולה בעניין זה כדי "הסדר שונה". אדרבא, בחוקקו את "חוק החיפוש" גילה המחוקק את דעתו במפורש כי "אין עורכים חיפוש בגופו של חשוד אלא לפי חוק זה" [סעיף ג (א)] וכי גם כאשר "נקבע בחוק אחר הסדר שונה באשר לחיפוש בגופו של חשוד" [כענייננו] "יחול חוק זה בכפוף להסדר השונה שנקבע". לאמור, ככל שיוכלו הוראות החוק האחר לדור בכפיפה אחת עם עקרונות וכללי ההסדר שנקבע בחוק החיפוש - כך ייעשה. ואכן, כך נכון וראוי הוא מחמת חשיבותו של הנושא וכבודו של האדם - אותם בא למסד ולאזן חוק החיפוש. פרשנות לפיה פקודת התעבורה ותקנותיה משחררים את רשות האכיפה בבואה לדרוש עריכת חיפוש פנימי בגופו של אדם - מכללי היסוד המנויים לעיל מתוך חוק החיפוש - אין לה על מה שתסמוך ומנוגדת היא להגיונו ולתכליתו של החוק בראייתו הכוללת את האיזונים הנדרשים לעניין זה של התרת חיפוש פנימי בגופו של חשוד, גם כשזו עניינה בדיקת דם. ודוק, התניית הזכות לעריכת חיפוש פנימי בהסכמתו של החשוד וזכותו של החשוד לסרב לאותו חיפוש, מנויים בסעיף 2 לחוק החיפוש, וכותרתם: "חיפוש בגופו של חשוד - עקרונות". תחת כותרת זו של סעיף ה"עקרונות", מבטא המחוקק את האיזון בו בחר בין זכות האדם לחירותו ושלמות גופו, לבין זכותו של הציבור לעשות לאכיפת החוק והסדר. עקרונות אלה לא יישללו אלא בהסדר מפורש שייקבע בחוק שתכליתו ראוייה לכך. שתיקת פקודת התעבורה ותקנותיה לעניין זה, אינה עולה כדי "הסדר שונה", שכן "שתיקה" זו יש להחיל עליה את אותם עקרונות שנקבעו בהסדר הכללי שבחוק החיפוש. 9. צידו השני של אותו איזון בו בחר המחוקק בהסדר שבחוק החיפוש, הינו במשמעות סירובו של החשוד לחיפוש הפנימי. לאמור, זכותו של החשוד לסרב לבדיקת החיפוש הפנימי. אולם, שוברו של סירוב זה לצידו. עפ"י סעיף 11 לחוק החיפוש, עשוי אותו הסירוב לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה, ועפ"י סעיף 12 הימנו - הסירוב כשלעצמו מהווה עבירה ברת עונשין אם החשדות כנגד המסרב הינן בעבירות על סעיף 300 לחוק העונשין [רצח], או עבירות על פקודת הסמים שדינן 10 שנות מאסר או יותר, או בעבירות על סימן ה' לפרק י' שבחוק העונשין. גם פקודת התעבורה, ומכוחה תקנה 169 ו' (א) לתקנותיה, מקימה כעבירה בת עונשין את עצם הסירוב להיבדק בבדיקת דם [או בבדיקות אחרות]. ההיבט הייחודי המשותף לכל אלה הינו כי מחד גיסא מקנה "חוק החיפוש" לחשוד את הזכות לסרב לעריכת החיפוש, אולם על אף היתר זה לסרב לחיפוש - יעלה בהם אותו הסירוב כדי עבירה עצמאית ונפרדת שמכרכיביה הם עצם אותו הסירוב. גם זה אחד מאותם מנגנוני איזון ייחודיים למאטריה זו של החיפוש בגופו של חשוד, כפי שאיזן ושיקלל המחוקק בחוק החיפוש. ייחודיות זו לפיה הסירוב המותר הוא הוא המעשה האסור - היא הדורשת את הסברתה והודעתה לחשוד בעת שמתבקשת הסכמתו לחיפוש בגופו ובטרם יודיע את סירובו. אותה דרישה מהשוטר למתן אותו ההסבר לחשוד מהווה חלק מ"הסדר החיפוש" הקבוע בחוק החיפוש המוחל מכח סעיף 2 לאותו החוק גם לעניין דרישה לערוך בדיקת דם מהחשוד בנהיגה בשיכרות עפ"י דיני התעבורה. 10. בעניין המערער דנן, לא זו בלבד שהשוטר שביקש הסכמתו למתן בדיקת הדם - לא הסביר לו את "המשמעות המשפטית של סירובו" - לאמור, כי בעצם הסירוב מבצע הוא את העבירה הקבועה בתקנה 169 ו' (א) לתקנות, אלא שאותו השוטר בעדותו בחקירה הנגדית [עמ' 9 לפרוט'] מאשר כי: "אני לא זוכר שאני אמרתי לו שהוא חייב לתת בדיקת דם". מתוך הקשר והדבק הדברים שבאותה חקירה נגדית, עולה כי הפניה למערער להסכים למתן בדיקת הדם לא רק שלא לוותה בהסבר כלשהו באשר למשמעות שתהיה לסירובו - אלא שהיא לא הוצגה כלל בפניו כחובה אשר הסירוב לה יש בו להקים עבירה, אלא כבקשה גרידא להסכמתו להיבדק. בנסיבות המקרה נמצא איפוא כי הדרישה מהמערער להיבדק בבדיקת דם נעשתה שלא עפ"י הסדר החיפוש כפי שנקבע ב"חוק החיפוש" [החל כאמור גם על דרישה של שוטר עפ"י פקודת התעבורה ותקנותיה] וזאת בכך שלא נלוו לאותה הדרישה ההסברים והאזהרות הנדרשים לכך עפ"י אותו החוק. בשל כך דין הערעור על הרשעת המערער בעבירה זו להתקבל. 11. לאור תוצאת הדברים האמורה, מתייתר הצורך לדון בטענתו הנוספת של המערער לעניין חוקתיותו של ההסדר הקבוע בתקנה 169 ב' (ה) לתקנות התעבורה ולפיו "שוטר רשאי לדרוש מנבדק בדיקת מעבדה לדוגמא של דם, אף אם לא בוצעה מכל סיבה שהיא בדיקת נשיפה". אציין כי טענה זו ראוייה בחינה של ממש, ומשזו אינה נצרכת לעניין תוצאות ערעור זה - אשאיר הדבר בצריך עיון. 12. בנוסף להרשעתו בעבירה הנ"ל על תקנה 169 ו' (א) לתקנות התעבורה, הואשם והורשע המערער בעבירה על תקנה 37 לאותן התקנות, וזאת בכך שאותו הלילה [9.11.00 בשעה 02:50] נהג את רכבו בניגוד לכיוון המותר באותו הכביש. בימ"ש קמא הרשיעו באותה עבירה בהסתמכו על עדות השוטר רס"ל ברהני אותה מצא אמינה ומצא אף חיזוק לה בתגובת המערער כפי שנרשמה מפיו בדוח השוטר, ולפיה הוא "עצר הפוך" את רכבו. איני מוצא מקום להתערב במימצאיו אלה של השופט קמא, ודין הערעור בעניין זה - להידחות. יצויין גם כי אין בטענות הערעור התייחסות לעניין מרכיב זה שבהרשעה. 13. סוף דבר - הערעור מתקבל בחלקו, באופן בו הרשעת המערער בעבירה לפי תקנה 169 ו' (א) - מתבטלת והוא מזוכה בזאת מאותה העבירה. הערעור נדחה בכל הקשור להרשעת המערער בעבירה על תקנה 37 לתקנות התעבורה. לאור זאת, אני מבטל את גזר הדין שהוטל על המערער בבימ"ש קמא ומטיל עליו, בשל הרשעתו בעבירה על תקנה 37 לתקנות התעבורה, את העונש דלהלן: אני פוסל את המערער מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שלושה חודשים, וזאת על תנאי שלא יעבור משך שלוש שנים עבירה מהעבירות המנויות בתוספת הראשונה והשנייה לפקודת התעבורה, או עבירה על תקנה 37 לתקנות התעבורה. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים ניתן היום א' בכסלו, תשס"ה (14 בנובמבר 2004) בהעדר הצדדים. יוסף אלון - שופט משפט תעבורהשכרותבדיקת שכרות (אלכוהול)