1. התובע, מר ברק X, תבע את הנתבע, עו"ד יוסף X, לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, בשל התרשלותו של הנתבע בייצוגו בתביעה כנגד אדם בשם X, שהיה שותפו של התובע לעסק שקרס (להלן: התביעה כנגד X; תביעה זו הוגשה בבית משפט השלום בתל-אביב). כבר בפתח הדברים יש לציין, כי התובע הפקיד את ניהול ענייניו - הן לגבי התביעה כנגד X, והן לגבי התביעה בתיק זה - בידי אביו, מר שמעון X (להלן: X), על פי יפוי כוח כללי, נספח ה' לתצהירו של X. X היה, איפוא, המוציא והמביא לגבי שתי התביעות גם יחד. עניין זה הוצג והוסבר אף בסעיף 1 לתצהירו של X, שבו נאמר, בין היתר: "בני ברק מצוי כיום ... במצב נפשי קשה ומסרב לקבל טיפול כלשהו". אף בתצהיר שהגיש התובע עצמו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדרו, בתביעה כנגד X (מצוי בנספח ט"ז לתצהירו של X), הוא מצהיר כי ניהול התביעה כנגד X, "... כמו גם ניהול עניינים רבים הנוגעים לי, הופקד בידי אבי, מר X שמעון, אשר פעל בשמי בעניין זה...".   התובע עצמו לא הופיע לאף ישיבה בתיק דנן (בפרוטוקול של ישיבת קדם המשפט מיום 20.3.01 נרשמו לכאורה דברים מפי "התובע ממקומו", אולם X מסר בעדותו לפני - בעמ' 10 לפר'; ולאחר שטעה בעצמו בעניין התייצבות בנו לישיבת קדם המשפט - כי בנו ברק   מעולם לא הגיע לדיון בבית המשפט בנתניה, וכי מי שנכח בפועל בישיבת קדם המשפט היה רק הוא). התובע עצמו לא הגיש תצהיר ולא העיד, והעד העיקרי מטעמו היה X (מטעם התובע העיד אף עו"ד חן, אולם אין בעדותו חומר מכריע לגבי התביעה דנן). לפיכך, כשמדובר בתובע בתיק דנן, מדובר למעשה בX. (למען הסר ספק, אין מחלוקת כי התובע חתם בעצמו, ביום 10.12.96, על יפוי הכוח לנתבע לייצגו בתביעה כנגד X (נספח י' לתצהיר X), ועל יפוי הכוח לב"כ בתביעה דנן).   2. להלן תמצית השתלשלות הדברים שהביאה לתביעה הנוכחית: התובע וX היו שותפים, בשנת 1994, בעסק של מכירת בגדים. חשבון הבנק של העסק נפתח על שם התובע בלבד. העסק כשל, והנושים פנו אל התובע, ולמעשה אל אביו, X, שניהל את ענייניו. שוקי לא השתתף בפרעון החובות כדי מחציתם, כפי שלטענת התובע היה עליו לעשות, בהתאם להסכם שביניהם. אדם בשם חיים גרינברג, מטעם עסק בשם "רותם, שירותי הוצל"פ וגביה", פנה אל X בקשר לשיק שמשך התובע עבור אחד מנושיו, ואשר משרד "רותם" טיפל בגבייתו. X שטח לפני גרינברג את עניין העסק המשותף של התובע וX ואת עניין דרישותיו של התובע מX להשתתף בפרעון כדי מחצית החובות. גרינברג הציע לX את שירותי עיסקו "רותם", לטיפול בהגשת תביעה משפטית כנגד X, ולאחר מכן - טיפול בגביית סכום פסק הדין, כל זאת - כנגד עמלה בשיעור של 18% מהסכום שייגבה. X מסר את הטיפול בעניין לידי משרד "רותם", באמצעות גרינברג.   על פי עדותו של X, הוא נפגש עם גרינברג במועדים: 11.11.96 ו- 27.12.96. בפגישה השניה נכח אף התובע עצמו, ונחתם הסכם בין התובע לבין "רותם". הסכם זה צורף כנספח ז' לתצהירו של X. בהסכם נקבע עניין העמלה בשיעור של 18%, שנזכר לעיל, וכן נאמר בו כי הייצוג המשפטי יעשה על ידי עו"ד יוסף X (הנתבע) או עו"ד איהאב עיראקי (אז - שותפו של הנתבע), בהתאם ליפוי כוח שנחתם ביום 10.12.96. ואמנם, אין מחלוקת כי ביום 10.12.96 נפגש התובע עם הנתבע וחתם לפניו על יפוי כוח לצורך ייצוגו בתביעה כנגד X (יפוי כוח זה צורף כנספח י' לתצהירו של X). בהסכם בין התובע לבין "רותם" צויין עוד כי שולמה ל"רותם" מקדמה בסך 2991 ש"ח; וכי למעט הוצאות משפט והוצאות על פעולות גבייה, לא ישלם התובע מעבר לכך אלא את העמלה שצויינה לעיל. ההסכם נחתם רק על ידי נציג "רותם". החתימה נחזית להיות של גרינברג, במיוחד לנוכח עדותו של X, כי גרינברג חתם על ההסכם בפגישה השניה ביניהם. אין מחלוקת, כי לא התובע ולא X חתמו על ההסכם, אולם X, מצידו, הציג אותו כהסכם שנחתם בין התובע לבין משרד "רותם".   3. התביעה כנגד X הוכנה על ידי הנתבע, ביחד עם שותפו, עו"ד עיראקי (כך, על פי עדותו של עו"ד עיראקי, בעמ' 28 לפר') והוגשה לבית משפט השלום בתל-אביב ביום 19.2.97 (כתב התביעה - נספח י"א לתצהיר X).   התובע טוען, כי התביעה הוגשה ברשלנות, מכיוון שלא נתמכה במסמכים מהותיים (נטענה רשלנות אף לגבי מקום הגשת התביעה, אולם בסופו של דבר לא הועברה התביעה למחוז אחר, והתובע לא חוייב בהוצאות לגבי הטענה של חוסר סמכות מקומית, כך שאין צורך להיכנס לעניין זה). הנתבע טוען, כי לא הועברו אליו מסמכים כלשהם לתמיכה בטענות התובע כנגד X. לדבריו, הוא פנה פעמים רבות, הן אל "רותם" (כלומר, אל גרינברג), והן אל X עצמו, ועיכב את הגשת כתב התביעה, לצורך קבלת המסמכים הדרושים, אולם למרות הבטחות שנתנו לו גרינברג וX - לא הועבר לידיו אף מסמך. לבסוף הגיש הנתבע את כתב התביעה ללא מסמכים תומכים, תוך הסתמכות על הבטחותיהם של גרינברג ושל X, כי עד המועד שייקבע למשפט יועברו אליו מסמכים כאלה.   X טוען כי העביר אל גרינברג תיק עם מסמכים, ובו המסמכים שקשורים לעניין X, ואשר צורפו לתצהירו בתביעה דנן. לדבריו, גרינברג מסר לו, כי העביר תצלומים של המסמכים לידי הנתבע, ואף החזיר לידיו את תיק המסמכים. עוד טוען X, כי בשיחת טלפון עם הנתבע, אישר באוזניו הנתבע עצמו, כי קיבל את המסמכים. הנתבע שולל בתוקף את הטענה, כאילו נתן לX אישור כזה בשיחת טלפון ביניהם. הנתבע עומד על טענתו, כי את המסמכים הללו, שצורפו לתצהירו של X, הוא ראה בפעם הראשונה רק במסגרת התביעה דנן. הנתבע מוסיף וטוען, כי לו היו בידיו אותם מסמכים בעת הגשת התביעה כנגד X, או אף זמן מה לאחר מכן - וודאי שהיה מגיש אותם לבית המשפט.   4. כאן המקום להתעכב מעט על העולה מחומר הראיות בעניין אופן העבודה של הנתבע מול "רותם", בכל הנוגע לתביעה כנגד X. אין מחלוקת, כי התובע הופנה אל הנתבע על ידי גרינברג, לאחר שאביו (X) הסכים למסור לידי משרד "רותם" את הטיפול המלא בעניינו של התובע כנגד X. יש לציין, כי "רותם" אינה אישיות משפטית אלא רק שם של עסק. הדבר עולה מהאופן שבו נרשם שם העסק בראש ההסכם, נספח ז' לתצהיר X, וכן על גבי הקבלות והחשבוניות שהוצאו לX, נספח ו' לאותו תצהיר. הן X, מהצד האחד, והן הנתבע ושותפו, עו"ד עיראקי, מהצד השני, העידו כי איש מהם לא הכיר אף אדם אחר ממשרד "רותם", פרט לאותו גרינברג, ועל כן - לדידו של כל אחד מהם - "רותם" זה גרינברג. אין מחלוקת, כי משרד "רותם", ואף גרינברג עצמו, נעלמו מבלי להשאיר עקבות. לדברי הנתבע (בעמ' 34 לפר'), הרי לפי הידוע לו, גרינברג נרצח בברזיל. בנסיבות אלה ברור מדוע גרינברג אינו צד בהליך שלפני, למרות שמבחינה עניינית, וודאי שהיה צד דרוש.   כאמור, X הגיע תחילה אל גרינברג כחייב על פי אחד השיקים, שגרינברג עסק בגבייתם (למעשה, החייב היה התובע), ומתוך היכרות זו מסר X לידי גרינברג את הטיפול בעניינו של התובע כנגד X. X הצהיר והעיד, כי היה חשוב לו למצוא עורך דין, שיסכים לקבל את שכר טרחתו לא מראש, אלא במסגרת העמלה שתשולם למשרד "רותם", לאחר שייגבה סכום התביעה מX. לדבריו, גרינברג מסר לו, כי הנתבע אכן עובד עמו בדרך זו. לדידו של X, הוא ראה את שכר טרחתו של הנתבע כמוסדר, מששילם לגרינברג את סכום המקדמה שנדרש לשלם. מבחינתו - הנתבע היה חלק ממשרד "רותם".   לא כך מצב הדברים מנקודת מבטו של הנתבע, כפי שעולה מעדותו שלו וכן מעדות שותפו דאז, עו"ד עיראקי: השניים היו אותה עת עורכי דין בראשית דרכם ופתחו משרד משותף. היתה להם לקוחה בשם חברת "גזית", אשר גרינברג היה הגזבר שלה. חברת "גזית" שילמה את שכר טרחתם באופן ישיר, ללא קשר למשרד "רותם". בנוסף, מסר להם גרינברג שני תיקים, לכל היותר, במסגרת משרד "רותם" שבבעלותו. תיקו של התובע כנגד X היה אחד מאותם שני תיקים. עו"ד עיראקי העיד, כי ההסדר עם גרינברג היה, כי שכר הטרחה של עורכי הדין יועמד על כ- 10% מסכום התביעה. גרינברג היה צריך להעביר אליהם את שכר הטרחה: חלק - עם הגשת כתב התביעה, והיתר לאחר מכן. הלקוח (במקרה זה, התובע) חתם על יפוי כוח לעורכי הדין, והם ראו בו אחראי לתשלום שכר הטרחה, נוסף על גרינברג (או ביחד עמו). משרדם של הנתבע ושותפו לא היה, בשום פנים, "חלק" ממשרד "רותם". שני עורכי הדין העידו, כי לא היתה להם כל מעורבות בגיבוש ההסכם בין "רותם" לבין לקוחותיו; אין להם כל ידיעה אודות מערכת היחסים שבין התובע וX לבין "רותם" וגרינברג, והדבר אינו מעניינם.   ב"כ התובע עימת את הנתבע עם הרישום על נייר הפירמה של משרד "רותם", וכן על גבי הקבלות והחשבוניות של משרד זה (נספחים ו' ו-ז' לתצהיר X), שבו מופיעה הכתובת של משרד "רותם" הן באלפי מנשה, והן בטירה, באופן שנחזה להיות כתובת משרדו של הנתבע שנמצא בטירה. הנתבע השיב, כי מעולם לא התיר לגרינברג לרשום על הניירות של משרד "רותם" את כתובת משרדו, ולא היה מודע לכך שעשה כן על דעת עצמו; וכן - מספר הפלאפון שצויין באותם ניירות אינו כלל המספר של הנתבע (מול מספר הטלפון באותם ניירות נרשם מספר הפקס של משרד הנתבע, ולא מספר הטלפון: השוו למסמכים נ/ 1 ו- נ/ 3 שיצאו ממשרד הנתבע). הנתבע טען, כי משרד "רותם" עבד גם עם חלפנים בטירה, וכי אינו מאשר שהכיתוב: טירה המשולש, והפרטים שהוצמדו אליו, מתייחסים כל עיקר למשרדו (ראו בעמ' 37 לפר'). בהעדרו של גרינברג, אין אפשרות לקבל את הסברו לרישום האמור בניירות של משרד "רותם", אך ברור כי אם נעשה על ידי גרינברג על דעת עצמו, ולא ברשותו של הנתבע - הרי אין בעצם קיומו של אותו רישום כדי להצביע על כך שמשרד הנתבע היה "חלק" ממשרד "רותם", כפי שניסה ב"כ התובע להציג.   5. כאמור, התביעה כנגד X הוגשה ביום 19.2.97, ונקבע בה דיון קדם משפט ליום 11.2.98, לפני כב' השופטת שיצר. אין מחלוקת, כי במועד זה לא התייצב התובע, ואף לא הנתבע, בבית המשפט, ואילו ב"כ של X התייצב. על כן נדחתה התביעה, מחמת העדרו של התובע, ואף נפסקו כנגדו הוצאות (פסק הדין - נספח ט"ו לתצהיר X). כתשעה חודשים לאחר מכן, ביום 4.11.98, הגיע אל X ב"כ של X ומסר לו אזהרה לפני נקיטת הליכי הוצל"פ. לטענת X, היתה זו הפעם הראשונה שנודע לו, כי ביום 11.2.98 ניתן כנגד בנו פסק דין שדחה את תביעתו, ונפסקו לחובתו הוצאות.   כעבור חודש, ביום 3.12.98, הגיש התובע - באמצעות ב"כ שמייצגים אותו גם בתביעה דנן - לבית משפט השלום בתל-אביב בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו, בתביעה כנגד X (נספח ט"ז לתצהיר X). בדיון שהתקיים בבקשה זו לפני כב' השופטת שיצר, ביום 9.3.99, התייצב אף הנתבע, כעד מטעם התובע, ובניסיון לסייע לו להשיג את ביטולו של אותו פסק דין.   כב' השופטת שיצר דחתה את הבקשה לביטול פסק הדין: ראשית, כנגד טענתו של התובע, כי מתן פסק הדין נודע לו לראשונה (באמצעות X) רק ביום 4.11.98, עומדת העובדה שאינה במחלוקת, כי פסק הדין נמסר למשרדו של הנתבע - ב"כ דאז של התובע - ביום 16.4.98. אין מחלוקת, כי הנתבע לא הודיע לבית המשפט, כי הוא מפסיק לייצג את התובע, ולא ביקש מבית המשפט להשתחרר מהייצוג. שנית, גם לגוף העניין, לא מצאה השופטת טעם לבטל את פסק הדין, מכיוון שכתב התביעה ערוך ומנוסח בצורה סתמית וכוללנית, ללא כל פירוט וללא צירוף של מסמכים מהותיים, ועל כן אין נראה שיש סיכוי לתביעה. רשלנות של עורך דין אינה, כידוע, עילה לביטול פסק הדין, ותרופתו של מבקש הביטול במקרה כזה היא לתבוע את עורך-דינו (הפרוטוקול וההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין צורפו לתצהירו של X כנספח י"ט).   6. התובע תובע כעת מהנתבע לפצות אותו, בסך 100,000 ש"ח, בגין הנזקים שנגרמו לו, כתוצאה מהשתלשלות הדברים שפורטה לעיל, אשר לטענת התובע נגרמה בשל רשלנותו של הנתבע; וחמור מכך - אף בשל מצג-תרמית שהציג כלפי X, כפי שיתואר להלן.   המחלוקת בין הצדדים היא עובדתית, ועיקרה: א. מה בדיוק התרחש בין X וגרינברג, מצד אחד, לבין הנתבע, מצד שני, עובר למועד קדם המשפט ביום 11.2.98; ובמיוחד - האם סיכם הנתבע עם השניים, לפני מועד זה, כי הוא מפסיק את הייצוג בתיק, כפי שהוא טוען שעשה.    ב. האם הודיע הנתבע לX על פסק הדין שניתן כנגד התובע בהעדרו, ואשר נמסר למשרדו ביום 16.4.98; או שמסר לו הודעה בעלת תוכן הפוך, קרי: כי X הוא שלא התייצב לקדם המשפט, וכי ניתן פסק דין לטובת התובע.   7. X טען תחילה (בסעיפים 14.2 ו- 14.3 לתצהירו), כי סמוך לפני מועד קדם המשפט הוא פנה אל הנתבע וברר, אם על התובע להתייצב באופן אישי לישיבת קדם המשפט, והנתבע אמר לו במפורש, כי אין צורך בכך, וכי די בהתייצבותו שלו, כב"כ התובע. בטרם החל X במתן עדותו בבית המשפט, ביקש בא-כוחו לשנות את האמור בסעיפים הללו של התצהיר, מכיוון שפנייתו של X לא היתה אל הנתבע, אלא אל "רותם" (ראו בעמ' 4 לפר'). כאמור, "רותם" אינו אדם או אישיות משפטית, ולמעשה - מדובר בגרינברג. מצינו איפוא - על פי התיקון של X עצמו - כי את ההודעה שהתובע אינו חייב להתייצב אישית לקדם המשפט, ודי בייצוגו על ידי ב"כ, מסר לו גרינברג, ולא הנתבע. ניתן לציין לעניין זה את החלטת הביניים של כב' השופטת שיצר, נספח י"ב לתצהיר X, כי על הצדדים להתייצב אישית לישיבת קדם המשפט. אין זה סביר כי הנתבע, שהוא עורך דין, יודיע לX כי אין צורך בהתייצבות של התובע, או של X עצמו, בניגוד להחלטה מפורשת של בית המשפט. אם גרינברג בחר להודיע לX הודעה כזאת, כאמור בתצהיר המתוקן, וודאי שאין זו אשמתו של התובע. X טען, כי הוא הסתמך על הודעה זו, ולפיה היה הנתבע אמור להתייצב לדיון בישיבת קדם המשפט. X ממשיך וטוען, כי מספר ימים לאחר ישיבת קדם המשפט הוא הגיע אל משרדו של הנתבע על מנת לברר את תוצאות הישיבה. לדברי X, זו היתה הפעם האחת והיחידה שביקר במשרדו של הנתבע. לדבריו, ערך ביקור זה בגפו, ללא גרינברג או כל אדם נוסף.    X העיד כי באותו מעמד מסר לו הנתבע, כי X ובא-כוחו לא התייצבו לדיון, ועל כן ניתן, בהעדרם, פסק דין לטובת התובע, וכל אשר נותר הוא לפעול לגביית הסכום על פי פסק הדין. X ביקש לקבל לידיו את פסק הדין, אך הנתבע טען כי לא שולם שכר טרחתו ודרש מX לשלמו. X השיבו, כי כבר שילם את הסכום המגיע על חשבון שכר הטרחה, במסגרת תשלומיו ל"רותם". הנתבע אמר, כי לא ימסור לידיו את פסק הדין, אלא לאחר שיקבל את שכר טרחתו. בשלב זה הבין X כי משרד "רותם" צריך לטפל כעת בגביית סכום פסק הדין, על פי ההסכם שביניהם. לדבריו, הוא אינו מתמצא בהליכי הוצאה לפועל. משנקפו החודשים, והוא לא שמע דבר מהנתבע או מ"רותם", סבר כי זה משך עיכוב אפשרי של ההליכים בהוצאה לפועל, ועל כן המתין ולא נקט מצידו כל צעד שהוא על מנת לברר כיצד מתקדמת הגבייה. רק כתשעה חודשים לאחר מכן הסתברה לו האמת, כאשר הגיע אליו בא-כוחו של X עם התראת-הוצאה-לפועל. "בדיעבד" - טוען X - "הסתבר כי הנתבע הונה אותנו ביודעין" (סעיף 16 לתצהירו), היינו: כאשר מסר לX כי פסק הדין בהעדר ניתן לטובת התובע וכנגד X, בעוד שהאמת היתה הפוכה.   מטעם התובע העיד אף עו"ד חן, אשר בזמנו טיפל מטעמו בבקשה לביטול פסק הדין בהעדר. עו"ד חן טען, בסעיפים 6 ו- 7 של תצהירו, כי הנתבע אמר לו - בשיחת טלפון - כי לאחר שמשרד "רותם" לא שילם את שכר טרחתו, הוא הפסיק לטפל בתיקים שקיבל מ"רותם", ובהם תיקו של התובע, וזאת מבלי ליידע את התובע, או את X, בדבר הפסקת הטיפול, ועל כן לא התייצב הנתבע לדיון בישיבת קדם המשפט, כאמור - מבלי ליידע על כך כלל את X. כפי שנראה להלן, גירסתו של הנתבע עצמו שונה לחלוטין. דברים אלה של עו"ד חן אינם מתיישבים אף עם המסמך נ/ 3, שהוא מכתב ששלח הנתבע אל עו"ד חן ביום 8.12.98, בהמשך לשיחתם הטלפונית, ובו העלה על הכתב את עיקרי   הדברים שמסר לעו"ד חן, לאחר שהלה פנה אליו לצורך הטיפול בבקשה לביטול פסק הדין בהעדר. מהמסמך נ/ 3, ואף מעדותו של הנתבע בבית המשפט, בדיון בבקשה לביטול פסק הדין בהעדר (נספח י"ט לתצהיר X), עולה גירסה שונה לחלוטין בכל הנוגע להפסקת הייצוג, כפי שיפורט להלן. מצאתי כי לא הוכחה טענתו של עו"ד חן, כאילו הנתבע עצמו אישר באוזניו, שהפסיק לייצג את התובע באופן חד צדדי, ו"פשוט" לא התייצב לישיבת קדם המשפט, מבלי ליידע על כך כלל את התובע, את X או את גרינברג.   8. כאמור, לנתבע גירסה שונה לגמרי לגבי השתלשלות הדברים: לטענתו, לא זו בלבד שנאלץ להגיש את כתב התביעה ללא הפירוט הנדרש וללא מסמכים מהותיים תומכים, לאחר שבמשך כחודשיים הוא חזר וביקש לקבלם אך הם לא הומצאו לו; אלא שגרינברג לא עמד בסיכום ביניהם ולא שילם לו את שכר הטרחה שהגיע לו, בשלב של הגשת התביעה. יש לזכור כי בין המועד של הגשת התביעה (19.2.97) לבין מועד קדם המשפט (11.2.98) חלפה כשנה תמימה, אשר לאורכה דרש הנתבע הן את המסמכים הדרושים לניהול התביעה והן את שכר טרחתו, מבלי שקיבל איזה מהם.   הנתבע טוען כי בנסיבות אלה הוא הודיע לגרינברג, כי אם לא ישולם שכר טרחתו, הוא מתפטר מהייצוג בתיק זה ולא יופיע לישיבת קדם המשפט במועד שנקבע. הן הנתבע והן שותפו, עו"ד עיראקי, העידו כי בשלב זה סוכם בין הנתבע לבין גרינברג, שהנתבע יחזיר לגרינברג את התיק וישתחרר מהייצוג בו. סיכום זה תועד במסמך נ/ 2 - מסמך של "רותם" מיום 3.2.98, שנחזה להיות חתום בידי גרינברג. תוכנו של מסמך זה קצר: "כמסוכם, נא להכין את התיק ברק סלודקי. אבוא בשבת לקחת" (הטעות בשם היא במקור). הנתבע העיד, כי שוחח בטלפון גם עם X, וכי הלה מסר לו שיהיה בשבת הקרובה באזור טירה, מקום משרדו של הנתבע.   ואמנם, בשבת - 7.2.98 - מעט לאחר השעה 13.00, הגיעו גרינברג וX יחדיו למשרדם של הנתבע ועו"ד עיראקי. כפי שניתן לראות, מועד זה חל ארבעה ימים לפני המועד שנקבע לקדם המשפט. לדברי הנתבע, הרי בהתאם לסיכום שלו מראש עם גרינברג (המסמך נ/ 2), הוא מסר לידיו את התיק של X, אשר כלל רק: כתב תביעה, כתב הגנה והחלטת ביניים שניתנה על ידי בית המשפט (עדות הנתבע, בעמ' 34 לפר'). עוד מסר הנתבע לידי גרינברג כתב שחרור, הלא הוא המסמך נ/ 1, בחתימת הנתבע. מסמך זה הוא מיום 7.2.98, ולשונו: "אין לי כל התנגדות שכל עו"ד אחר יטפל בעניין התביעה שבנדון". מתחת לשורה זו נרשם: "הערה: לא שולם שכ"ט עו"ד". עו"ד עיראקי העיד, כי הוא הדפיס מסמך זה במו ידיו, מכיוון שפקידת המשרד כבר עזבה באותה שעה. בעדותו תאר עו"ד עיראקי את המעמד: "עו"ד X נכנס לחדרי וביקש שאדפיס את מכתב השחרור. אז שאלתי אותו: מי אלה, והוא אמר לי שמדובר בגרינברג ובX. הלכתי למחשב והדפסתי מכתב שחרור. .... אחר כך ראיתי את גרינברג יוצא עם התיק ביחד עם X" (בעמ' 29 לפר').   המשותף בין גירסותיהם של הנתבע ושל X הוא, כי X ביקר במשרדו של הנתבע פעם אחת בלבד. המחלוקת היא: האם אותו ביקור התקיים לפני ישיבת קדם המשפט (ביום 11.2.98) או לאחריה; וכן - האם הגיע X למשרד הנתבע בגפו או ביחד עם גרינברג. יש מחלוקת אף לגבי תוכן הדברים שהוחלפו ושנעשו באותו מעמד.   כנגד טענת X, כי הביקור נערך מספר ימים לאחר הישיבה, העיד הנתבע כי X היה במשרדו "פעם אחת בלבד, ביום 7.2.98 (נ/ 1). טענתו כי היה אצלי לאחר מתן פסק הדין אינה נכונה. אוסיף כי באותו יום ליוויתי את X ואת גרינברג מהקומה השלישית (משרדי) למטה וראיתי שלX היה ברלינגו לבן. ישב לידו מר גרינברג. נסעתי אתם עד למסעדה שם הורידו אותי" (בעמ' 41 לפר').   אף עו"ד עיראקי העיד: "אני חוויתי בעיני כי מר שמעון X הגיע למשרדנו ביום 7.2.98 שבו הדפסתי את נ/ 1. הוא הגיע יחד עם גרינברג. זו פעם יחידה שראיתי אותו" (בעמ' 30 לפר').   9. הנתבע נשאל כיצד זה הסכים להוציא את מכתב השחרור, מבלי שקיבל את שכר טרחתו. הוא השיב, כי התיק היה בעייתי מלכתחילה, לאחר שלא קיבל את המסמכים הדרושים לתמיכה בתביעה, למרות שביקש זאת פעמים רבות, הן מגרינברג והן מX, והם הבטיחו להעבירם אליו. הנתבע טען: "לא יעלה על הדעת שיהיו לי מסמכים ולא אגישם לבית המשפט" (בעמ' 33 לפר'). עוד העיד הנתבע, כי בפגישה במשרדו ביום 7.2.98, מסר לו גרינברג, בנוכחות X, כי התובע עצמו נמצא בחו"ל, וכי X ידאג להתייצבות עורך דין אחר לישיבת קדם המשפט, וגרינברג מצידו הבטיח לסור אליו ולשלם לו את שכר הטרחה. בנסיבות אלה הסכים הנתבע "לשחרר את התיק" ומסר לגרינברג את מכתב השחרור ואת התיק עם מסמכי בי-הדין. במסירת מכתב השחרור נ/ 1 ראה הנתבע את הסיום של טיפולו בתיק זה, וזאת לאחר שלדבריו סוכם בינו לבין גרינברג וX, כי בכך הוא מפסיק את טיפולו בתיק וכי X ידאג לייצוג על ידי עורך דין אחר בישיבת קדם המשפט, שנועדה להתקיים ארבעה ימים לאחר אותה פגישה. הנתבע מאשר, כי הוא לא ביקש ולא קיבל מבית המשפט אישור להשתחרר מהייצוג בתיק, אך לדבריו - לנוכח הסיכום עם גרינברג, ומסירת מכתב השחרור לידיו, בנוכחות X ועל דעתו, הוא ראה בכך את תום טיפולו בתיק.   10. ב"כ התובע טען, כי המסמך נ/ 2 זוייף בידי הנתבע ואינו אוטנטי. מסמך זה הוא המכתב מיום 3.2.98, שנחזה כחתום בידי גרינברג, ובו הודעתו כי יבוא בשבת לקחת את התיק של X. ב"כ התובע ביסס טענה זו על שלושה טעמים: א. במסמך נרשם שם משפחתו של התובע באופן שגוי, תוך החלפת האותיות ד' ו-צ': סלודקי במקום X, ורק הנתבע עשה טעות זו (אותה טעות מופיעה גם בכתב התביעה,   ובהמשך - ביתר מסמכי בית המשפט: ראו למשל בנספחים י"א, י"ב ו-י"ט לתצהיר X. לעומת זאת, במסמך נ/ 3, שאף הוא נכתב על ידי הנתבע, נרשם השם באופן נכון: X). הנתבע השיב על טעם זה, כי הטעות בהדפסת השם היא של גרינברג, אשר הוציא את המסמך.   ב. החתימה על המסמך נ/ 2 היא: "א. גרינברג", למרות ששמו הפרטי של גרינברג הוא: חיים. הנתבע השיב, כי כך חתם גרינברג בפניו "כל הזמן", וב"כ הנתבע הפנה את תשומת הלב לכך, שבמסמכים שנחזים להיות בחתימת גרינברג, גם אליבא דX, מופיעה בכל פעם חתימה שונה (השוו: ההסכם, נספח ז' והקבלות והחשבוניות שבנספח ו' לתצהיר X).   ג. במסמך נ/ 2 הושמטה מתוך ה"לוגו" של משרד "רותם" השורה "טירה המשולש", עם מספר המיקוד והטלפון שניתן לראות ב"לוגו" של נייר פירמה דומה של משרד "רותם", שעליו נרשם ההסכם, נספח ז' לתצהיר X. ב"כ התובע טען, כי ה"לוגו" של "רותם" היה מצוי במחשב של משרד הנתבע, וכי כאשר "פיברק" את המסמך נ/ 2 , השמיט הנתבע בכוונה שורה זו מתוכו, על מנת לחסום טענה כאילו הוא ו"רותם" חד הם. הנתבע השיב, כי ה"לוגו" של "רותם" מעולם לא היה מצוי במחשב שלו ושלל אף טענה זו.   בהעדרו של גרינברג, אין אפשרות ללבן כהלכה את עניינו של המסמך נ/ 2. האופן שבו נהג גרינברג, הן כלפי X, על פי עדותו, והן כלפי הנתבע - מתיישב לכאורה עם האפשרות, שחתם על מסמכים חתימות שונות זו מזו ושרשם, או נמנע מלרשום, על גבי נייר הפירמה של "רותם", כתובת נוספת של עסקו, בעיר טירה; כל אלה - משיקוליו שלו. הטיעונים שהציג ב"כ התובע כנגד האוטנטיות של המסמך נ/ 2 הם אמנם הגיוניים, אך בנסיבות העניין, במיוחד בכל הנוגע לגרינברג - אין הצבעה חד משמעית כי טיעונים אלה גם נכונים, מבחינה עובדתית. על פני הדברים, תשובותיו של הנתבע לכל הטיעונים הללו הן אפשריות ולא פחות "נכונות". הללו נתמכות אף בתצהירו ובעדותו של עו"ד עיראקי, שעשו עלי רושם אמין ומהימן. על פי עדותו, משלא שולם שכר הטרחה, סוכם בין הנתבע לבין גרינברג, שגרינברג יבוא לקחת את   התיק של X, והגיע אל משרדם של עורכי הדין השותפים מכתב שתעד הסכמה זו, הלא הוא נ/ 2 (סעיף 7 לתצהירו של עו"ד עיראקי ועדותו, בעמ' 30 לפר').   אולם העיקר בעניין זה אינו במסמך נ/ 2 אלא במסמך נ/ 1: גם אם נתעלם מהמסמך נ/ 2, עדיין עומד מכתב השחרור נ/ 1. לגבי מסמך זה לא העלה ב"כ התובע כל טענה, כי הוא מזוייף או אינו אוטנטי, במועדו או בתוכנו. לגבי מסמך זה עומדת לא רק עדות הנתבע, אלא אף עדותו של עו"ד עיראקי, אשר הדפיס אותו במו ידיו ונכח במעמד של מסירתו לידי גרינברג, בנוכחות X. מסמך זה, שלא נכפר ולא הופרך, מהווה ראייה כבדת משקל לתמיכה בגירסתו של הנתבע אודות המעמד של סיום טיפולו בתיק והוצאת מכתב השחרור, ביום 7.2.98 - ארבעה ימים לפני מועד קדם המשפט בתביעה כנגד X.   11. הנתבע לא חלק על העובדה, כי ביום 16.4.98 התקבל במשרדו פסק הדין, שניתן כנגד התובע בהעדרו באותה ישיבה של קדם משפט (זאת לאחר שמבחינת בית המשפט, הוא נותר רשום כעורך הדין שמייצג את התובע). שאלתי את הנתבע כיצד נהג באפריל, לאחר שפסק הדין התקבל במשרדו: האם הודיע על כך לX או לגרינברג. הנתבע השיב בחיוב והסביר כי היה לו מספר הפלאפון של X, וכי מייד עם קבלת פסק הדין הוא התקשר אליו ואמר לו במפורש כי הגיע פסק דין שדחה את התביעה, מאחר וX לא דאג להתייצבותו של עורך דין אחר. לדברי הנתבע, X השיב לו, כי היה ברור לו מלכתחילה, שלא יוכל להיפרע מX, וכל תכלית הגשתה של התביעה היתה על מנת להכריז על חוב אבוד ב-מע"מ. ביקשתי מהנתבע הסבר, מדוע קטע זה של השתלשלות הדברים לא הופיע בתצהירו (הדברים הועלו, אמנם, בכתב ההגנה, אך לא בתצהירו של הנתבע). הנתבע השיב כי התמקד בעריכת תצהירו בשלב של קדם המשפט, ובמחלוקת: האם לפני ישיבת קדם המשפט הוא "שחרר את התיק" ומסר את מכתב השחרור. החל מרגע זה ראה הנתבע את עצמו מנותק מתיק זה, ועל כן - לשיטתו - לא כלל בתצהירו את השלב של ההודעה לX, לאחר שפסק הדין כנגד התובע הגיע אל משרדו.   הוא חזר וטען, כנגד גירסתו של X: "הרי אני לא אשקר לו ולא אומר לו שפסק הדין ניתן לטובת ברק, כאשר ההיפך הוא הנכון. לגבי מתן פסק הדין לX: הרי הוא יכול לקבלו מתיק בית המשפט, ולכן לא הגיונית טענתו כאילו אני סרבתי לתת לו את פסק הדין ללא תשלום שכ"ט" (בעמ' 40 לפר').   יש לציין, כי טענת הנתבע ולפיה הודיע לX, הודעת אמת, אודות פסק הדין שניתן כנגד התובע, הועלתה במפורש בסעיף 18 ב' של כתב ההגנה, ועל כן אין מדובר בהרחבת חזית, כפי שטען ב"כ התובע בהתנגדותו לשאלתי בעניין זה (בעמ' 39 לפר').   12. לגבי לב המחלוקת, מעדיפה אני את גירסת הנתבע על פני גירסתו של X. אני מאמינה לנתבע, כי לא קיבל מגרינברג מסמכים לתמיכת התביעה כנגד X, למרות שדרש מסמכים אלה הן מגרינברג והן מX. איני מאמינה לX, כאילו הנתבע אישר לו, בשיחת טלפון, כי קיבל מסמכים אלה. מעבר להתרשמותי הישירה מאמינותו של הנתבע, כעולה על אמינותו של X, יש נסיבות, ואף שיקולים שבהיגיון, שתומכים במסקנה זו:   ראשית, המועדים של חתימת יפוי הכוח על ידי התובע לנתבע (10.12.96) ושל הגשת התביעה כנגד X (19.2.97). מועדים אלה אינם שנויים במחלוקת, והם תומכים בטענת הנתבע, כי עיכב במשך כחודשיים את הגשת כתב התביעה, לאחר שכבר נפגש עם התובע ושוחח עמו, וזאת מכיוון שלא קיבל לידיו את המסמכים הדרושים לתמיכה בתביעה. הנתבע העיד כי נאמר לו שיש צורך להוציא את המסמכים, או חלק מהם, מידי X, וכי יועברו אליו, אך הדבר לא נעשה.   שנית, הנתבע הסתייג מהגשת כתב התביעה כפי שנכתב, רק על סמך הדברים שנמסרו לו בעל-פה. הנתבע טען, כי לאחר המתנה של כחודשיים הוא התבקש להגיש את כתב התביעה, למרות העדר המסמכים הדרושים, ותוך הבטחה של גרינברג ושל X, כי יועברו אליו בהמשך.   אני מאמינה לנתבע, כי לו היו בידו אותם מסמכים (למשל, חלק מהמסמכים שצורפו לתצהירו של X), הוא היה מצרף אותם לכתב התביעה. הרי הוא עצמו דרש מסמכי תמיכה לכתב התביעה, ולא היתה לו כל סיבה שלא להגישם לבית המשפט, לו אך היו בידו.   שלישית, בדצמבר 1998 הוגשה מטעם התובע הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו (נספח ט"ז לתצהיר X). בבקשה זו הועלו הטענות בדבר רשלנותו של הנתבע, כפי שהועלו אף בתביעה דנן, אך אין נזכרים בה כל מסמכים נספחים, אשר היו אמורים להיות מצורפים לכתב התביעה כנגד X, ולא צורפו. לפיכך, על פני הדברים, הרי גם במועד של הגשת הבקשה לביטול פסק הדין (קרוב לשנתיים לאחר הגשת התביעה כנגד X), לא מסר X לבאי-כוחו מסמכים מהותיים, שהיו צריכים לתמוך בתביעה זו, ואשר לטענתו של X נמסרו לנתבע. לו היתה טענה זו נכונה, ניתן היה לצפות כי אותם מסמכים היו מצורפים לבקשה לביטול פסק הדין בהעדר, מכיוון שכידוע - עניין סיכוייה של התביעה, לגופה, הוא שיקול מכריע של בית המשפט בדונו בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התובע. העדרם של המסמכים הנטענים גם מהבקשה לביטול פסק הדין בהעדר, תומך בטענת הנתבע, כי מסמכים כאלה מעולם לא נמסרו לידיו. על כן, ההתרשלות באופן ההגשה של התביעה כנגד X צריכה להיזקף לחובתם של גרינברג וX, לא פחות מאשר לחובת הנתבע.   13. אולם טענותיו של התובע בתביעה דנן נסבו בעיקרן לא על הרשלנות באופן הגשתה של התביעה כנגד X, אלא יותר על מה שהתרחש לאחר הגשתה, קרי: עניין קדם המשפט ופסק הדין שניתן כנגד התובע בהעדרו. אף בעניין זה מעדיפה אני בבירור את גירסת הנתבע על פני גירסתו של X. אני מאמינה לדבריהם של הנתבע ושל עו"ד עיראקי, כי X ביקר במשרדם, בליווית גרינברג ולא בגפו, וכי הדבר היה ביום 7.2.98, מועד המסמך נ/ 1, היינו: לפני המועד של ישיבת קדם המשפט. עדויותיהם של הנתבע ושל עו"ד עיראקי בעניין זה מהימנות בעיני יותר מעדותו של X, והן נתמכות על ידי המסמך נ/ 1, שלא נכפר ולא הופרך.   המסקנה היא, כי אין לקבל את גירסתו של X, כאילו לקראת קדם המשפט הוא סבר, כי הנתבע יתייצב וייצג את התובע, מכיוון שידע מראש, שהנתבע התפטר מהייצוג בתיק והחזיר אותו לגרינברג, בנוכחותו ועל דעתו. בכך נשמט הבסיס מתחת לדרישתו של X לחייב את הנתבע בפיצוי בשל כך שלא התייצב לישיבת קדם המשפט.   נכון כי הנתבע נהג שלא כשורה, בכך שלא מילא את חובתו על פי תקנה 473 לתקנות סדר הדין האזרחי ולא קיבל את רשות בית המשפט להשתחרר מהייצוג, כפי שהיה עליו לעשות בנסיבות העניין, על פי תקנת משנה (ב) של תקנה 473. ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו, כי על פי תקנת משנה (א) של התקנה האמורה, בעל הדין שמחליף את עורך-דינו הוא שצריך למסור את ההודעה לבית המשפט, אולם לשון התקנה היא: "ובלבד שנמסרה הודעה על כך לבית המשפט...". "נמסרה" - לאו דווקא על ידי בעל הדין, ומקובל כי עורך הדין הוא שדואג ליידע את בית המשפט אודות הפסקת הייצוג. כך או כך, אם לא נעשו חילופין של עורך-דין אחד בעמיתו, אזי תקנת משנה (ב) מחייבת את עורך הדין שהפסיק את הייצוג, לקבל לכך את רשות בית המשפט, דבר שהנתבע לא עשה. עם זאת, ככל שמדובר בX, הוא ידע היטב, עוד לפני ישיבת קדם המשפט, כי הנתבע הפסיק את הטיפול בתיק, מכיוון ששכר טרחתו לא שולם, וכי הוא לא יתייצב לאותו דיון. משהסכים X להחזרת התיק מהנתבע ולמכתב השחרור נ/ 1, שנמסר בנוכחותו, היה עליו, בראש ובראשונה, להתייצב בעצמו לישיבת קדם המשפט, נוסף על הדאגה לייצוג על ידי עורך דין אחר, אם רצה בכך (בעזרתו של גרינברג או בלעדיה). נניח כי הנתבע היה ממלא את חובתו על פי תקנה 473 האמורה ומדווח לבית המשפט על ההפסקה, בהסכמה, של הייצוג - לא היה בכך כדי לגרוע או להוסיף דבר, מנקודת מבטו של X, ולא היה בכך כדי למנוע את מתן פסק הדין כנגד התובע, בהעדרו, לאחר שהפסקת הייצוג נעשתה קודם לכן, בהסכמת X ובנוכחותו, והוא לא טרח להתייצב לישיבת קדם המשפט או לדאוג לייצוג על ידי עורך דין אחר. על כן אני סבורה כי בנסיבות אלה, אין בעצם אי-קיום החובה של הנתבע כלפי בית המשפט - בשונה מההסדרה בהסכמה של הפסקת הייצוג, מול גרינברג וX - כדי להקים בסיס לחיובו בפיצויים לתובע.   14. אשר להשתלשלות הדברים לאחר מתן פסק הדין בהעדרו של התובע: אני מאמינה לנתבע, כי כאשר התקבל פסק הדין במשרדו, הוא הודיע לX את תוכנו האמיתי. הנתבע היה מודע לכך, כי משלא הודיע לבית המשפט על הפסקת הייצוג, נשלח אליו פסק הדין, כעורך הדין, אשר מבחינת בית המשפט מייצג את התובע, ומסירה לידיו תחשב כמסירה של פסק הדין לתובע. על כן הגיוני, שמיהר להודיע לX על פסק הדין. איני מאמינה לX, כי הנתבע אמר לו שפסק הדין ניתן לטובת התובע, ולא כנגדו. נכון כי גירסת הנתבע אודות הודעה זו לX הועלתה בכתב ההגנה (בסעיף 18 ב'), מבלי שהנתבע חזר על דברים אלה בתצהירו, ומוטב היה לו נכללו הדברים גם בתצהיר. על כל פנים, אין מדובר בגירסה כבושה או מפתיעה. אני מאמינה לנתבע, כי משהתקבל במשרדו פסק הדין, הוא הודיע עליו לX ומסר לו את תוכנו האמיתי ואף הזמין אותו לבוא לקחתו ממשרדו.   המתבקש ממסקנתי זו הוא כי X ידע כבר באפריל 1998 כי ניתן כנגד בנו פסק דין בהעדרו, וכי הוא היה זה שהתרשל, כשישב בחיבוק ידיים ולא נקט כל צעד, עד אשר קיבל התראה בדבר הליכי הוצאה לפועל. יתכן שיש לX טענות מוצדקות כלפי גרינברג, בשל אופן טיפולו בעניינו, אך עצם העובדה, שאין ניתן לאתר את גרינברג, אין די בה, כמובן, כדי להקים בסיס לתביעה דנן כנגד הנתבע.   אין ספק שהיתה כאן מידה רבה של רשלנות מצד X עצמו, הן בשלב של הפסקת הייצוג, לפני ישיבת קדם המשפט, אשר נעשתה בנוכחותו ובהסכמתו של X; והן בשלב שבו כבר ידע X על פסק הדין, שניתן כנגד בנו, בהעדרו, אך הוא בחר להתעלם ממנו ולא נקף אצבע בעניין זה, אלא לאחר שהצד שכנגד החל בהליכי הוצאה לפועל. על כל אלה אין לX להלין אלא על עצמו.    15. סיכומו של דבר, לא מצאתי בסיס לתביעה כנגד הנתבע, ואני דוחה אותה. בפסיקת ההוצאות התחשבתי, מחד - בכך שהתובע העלה כנגד הנתבע אשמות חמורות מאד לגבי תיפקודו כעורך-דין, ודחיתי את גירסתו לגבי אותן אשמות. מאידך, התחשבתי באי-התקינות בפעולתו של הנתבע, בכך שלא הודיע לבית המשפט על הפסקת הייצוג, בהתאם לתקנה 473 לתקנות סדר הדין האזרחי, ואף בכך שחל עיכוב מסויים בבירור התיק, בעטיו של הנתבע.   אני מחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ש"ח, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.   16. המזכירות תשלח את פסק הדין אל ב"כ הצדדים.     זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.   ניתן היום י' באלול, תשס"ב (18 באוגוסט 2002) בהעדר הצדדים.   יעל קלוגמן, שופטת קדם משפטאי התייצבות לדיון