1. האם נתבעים 2, 3 התחייבו או ערבו אישית כלפי התובעים ביחס לביצוע עבודות בניה באתר בפסגת זאב צפון, זאת השאלה שהוצבה ע"י הצדדים כהסדר דיוני. 2. התביעה הוגשה עוד בשנת 1998, וחלק מהעדים העידו בפני כב' השופט ע' חבש, עד ליציאתו לשבתון, והמשכו עבר אלי. 3. הצדדים הסכימו כי הדיון ימשיך מאותו שלב. כאן ביקש ב"כ התובעת להגיש תצהיר נוסף של מר X ובישיבה מיום 21.1.04 התרתי את הגשתו והוא נחקר עליו בחקירה נגדית. סברתי כי מן הראוי להתיר את הגשתו לאור העובדה שתצהירי הצדדים הוגשו בתפזורת וחלקם בשלב מאוחר של מהלך המשפט. הרקע להליכים 4. הנתבעת 1, בן אבו חברה לבנין ולפתוח בע"מ (להלן: "בן-אבו") היתה היזמת בבניית אתר מגורים בפסגת זאב. בצוע העבודה נמסר במקור לתובעת, אולם ההסכם בוטל בהסכמה, או אז נמסר הפרויקט לחברת דו הנדסה אזרחית בע"מ (להלן: "דו"), ואולם זו הפסיקה בשלב מסוים את ביצוע העבודות, ולמעשה קרסה. בפועל, התובעת (להלן: "אידיאל") היא שביצעה את העבודות כקבלן משנה של דו. (נספח א' לתצהיר מר רוני X). עם קריסתה של דו, הציעה אידיאל לבן-אבו להמשיך לבצע עבורה את הפרויקט. ביום 29.3.98 נחתם הסכם שכותרתו: "הסכם בין בן אבו חב' לבנין ופיתוח בע"מ להלן "החברה" לבין "אידיאל" ולבין רוני X ת.ז. X ודני X ת.ז. X ובערבותם האישית להלן "הקבלן"." (נספח ב' לתצהיר X) הסכם זה נרשם בכתב יד. הסכם נוסף בין הצדדים נושא תאריך 1.4.98, ואשר כותרתו הינה: "הסכם שנערך בירושלים ביום 1 בחודש אפריל 1998 בין: בן אבו חברה לבנין ולפיתוח בע"מ רח' החבצלת 12 ג' ירושלים טל' 6256566-02 (להלן: החברה) מצד אחד, לבין אידיאל + רוני X + דני X (להלן: הקבלן) מצד שני". (נספח ג' לתצהיר X). אף הסכם זה הינו טיוטה של נוסח "סטנדרטי" ומודפס, עם חלקים פתוחים לתוספות, כשהתאריך 1 אפריל הוסף בכתב יד, וכך גם המילים "אידיאל + רוני X + דני X". בהמשך מולאו פרטים נוספים בקשר עם נושא העבודה, המקום, הזמנים וכיו"ב, וכן נמחקו מספר עמודים כשבצד נרשם "מבוטל". 5. אין מחלוקת בין הצדדים שאלה ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, אולם מכאן ואילך המחלוקת הינה נוקבת, ולכל צד לא רק ההסבר שלו למשמעותם, לנסיבות החתימה, בטרם החתימה ולאחריה, אלא שכל צד מצרף לתצהיריו את ההסכמים, כשהם שונים, במובן זה שעפ"י הנספחים ב + ג הנ"ל שצורפו ע"י התובעים, אין חותמת של בן אבו, ואילו מר עזרא ליליאן (להלן: ליליאן) צירף לתצהירו את נספחים א(1) + א(2), שהם אותם הסכמים אלא בצירוף חותמת חברת בן-אבו על גבי החתימה בכתב היד. 6. גירסת התובעת הינה בתמצית: "יאמר כבר עתה, כי לאחר שסיים לערוך ולכתוב את ההסכם במו ידיו, ביקש מר עזרא ליליאן, כי נחתום אנוכי ושותפי דני X על ההסכם, באופן אישי. אני סירבתי בכל תוקף לכך אולם מר ליליאן התעקש והסביר זאת בכך, שהוא רוצה שנבטיח את ביצוע הפרויקט, באופן אישי. כאשר שאל אותו דני מי יהיה ערב לכך שנקבל כסף בגין העבודה, אמר עזרא שאם כך, אף הוא יחתום כערב באופן אישי לקיום ההסכם, ואכן כך נעשה" (ע' 3 לתצהיר רון X מיום 21.12.01). 7. יצויין כי תצהיר X, הנ"ל, חובק 28 עמודים, ופרט לעמוד אחד עוסק התצהיר בפרוט העבודות, מחירים, חשבונות, ליקויים ועוד. 8. בתצהיר דני X, מאותו יום, הוא למעשה חוזר על דברי X לגבי הדרישה לחתימה באופן אישי כערבים, ואלה דבריו: ” ד. כאמור לעיל, מר מוריס בן אבו סיכם עימנו את הפרטים האמורים והשאיר למר עזרא ליליאן לדאוג לצדדים הפורמליים. 4. לאחר שסיים לכתוב את ההסכם ביקש עזרא ליליאן שנחתום על ההסכם באופן אישי כדני X ורון אליספור. 5. רון סרב לחתום אולם עזרא התעקש והסביר זאת בכך שהוא רוצה שאנחנו באופן אישי נבטיח את ביצוע הפרוייקט. כאשר שאלתי אותו מי יהיה ערב לכך שנקבל כסף בגין העבודה, אמר עזרא שאם כך אף הוא יחתום באופן אישי כערב לביצוע ההסכם ע"י הנתבעת 1, ואכן כך נעשה. 6. חתמנו על ההסכם ביום 29.3.98 וחזרנו לעבודה". ד י ו ן 9. השאלה שבמחלוקת בין הצדדים הינה למעשה האם ההסכמים בין הצדדים מחייבים את נתבע 2 מוריס בן אבו (להלן: "מוריס") ואת נתבע 3 - ליליאן, באופן אישי, חרף שאין שמם נזכר בהם. עיון בשני הסטים של ההסכמים, מלמד שההסכם הראשון שנכתב בכתב יד על ידי ליליאן, נחתם על ידי X ודני X בסוף העמוד הראשון, ובעמוד השני מיד לאחר השורה האחרונה. חתימה נוספת שישנה בהסכם הראשון הינה של ליליאן כאשר היא ממוקמת בשני העמודים בתחתית העמוד מצד ימין. הסכם זה בנספחי התובעת, הינו ללא חותמת, ובגירסת הנתבעים בצירוף חותמת חברת בן אבו. בהסכם השני שצורף ע"י התובעת, ישנה רק חתימה של ליליאן על עמודים 1,2,3 ואילו בעמוד האחרון במקום המיועד לחתימות, מופיעות חתימות X וX תחת המילה "הקבלן", ותחת המילה: "החברה", אין חתימות. 10. בגירסת הנתבעים מופיעות אותן חתימות של התובעת וה"ה אליספור וX, ובכל מקום שיש בו תיקונים, ישנה חתימה של ליליאן בצירוף חותמת חברת בן-אבו, ובסוף ההסכם ובעמוד האחרון מופיעה חותמת בן אבו בצירוף חתימת ליליאן. יתכן שישנם שינויים קלים נוספים, כגון שבהסכם שצורף ע"י ליליאן בסעיף 4 בע' 1 הוסף התאריך 12.4.98 ליד המילה "מיד", אך אין אלה מעלים או מורידים לשאלה שבמחלוקת. עוד נציין כי בעמוד האחרון של ההסכם השני המהווה למעשה הסכם מובנה, ישנה סיומת: ”אני חתימה." אולם תוספת זו ריקה בשתי הורסיות. גירסת התובעים עו"ד יוסף לוי טוען שיש לקבל את גירסת התובעת לפיה בן אבו היתה בלחץ עת חברת דו עשתה לה "עוקץ" ועזבה את השטח, ולכן מיהרה להגיע עם התובעת להסכם, ע"מ להמשיך בבניית הפרוייקט. זו הסיבה שהנתבעים 2,3 הסכימו לחתום כערבים, לאחר שבאו בדרישה מצד X וX להיות אחראים אישית. לטענתו, מוריס שיקר לאורך כל עדותו בבית המשפט עד כי אף בית המשפט, העיר כי "העד בורח מכל מה שחם". מוריס הכחיש את הפגישה עם שמשון X שקדמה לחתימת ההסכם, במטרה אכן שלא להיות מעורב בענין. כן מצביע הוא על נקודות נוספות שמוריס לא זכר בעדותו, או התחמק ממתן תשובה, ומפנה לע"פ 814/81 סלאמה ראזק אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826, שם נקבע כי: "אם שקרי הנאשם לובשים צורת הכחשה של עובדות מוגדרות, שקיומן מוכח על ידי ראיות אחרות, או מתבטאים בהמצאה כוזבת של מערכת נתונים, ואלו מצביעים על רגש אשמה ועל רצון להרחיק עצמו מן העבירה, אין סיבה, מדוע לא יראו בשקרים פוזיטיביים כמתואר את הסיוע הנדרש; כמובן, בתנאי שהשקר האמור מוכח על ידי הודאתו של הנאשם או על ידי ראיות בלתי תלויות ולא עולה רק מטענותיו של המתלונן". 12 הואיל ולטענתו עדות עדי התובעת אמת היא, הרי מאזן ההסתברויות נוטה לטובתם. את הסכמת הנתבעים 2,3 להיות ערבים אישית הוא מסביר גם בכך שלליליאן היה אינטרס בחברה, שכן היה שותף בפרויקט משותף עימה, וכן קרוביו השקיעו בה מיליוני ₪, וזאת בניגוד לדברי ליליאן כי הוא, "בסך הכל", שכיר בחברה. לכך יש לצרף , לטענתו, את הגירסה השקרית בדבר הוספת החותמת רק למחרת (ביום 1.4.98). לטענת עו"ד לוי גירסת נתבעים 2,3 ניתנה בשלב מאוד מאוחר, והינה בבחינת "עדות כבושה" (ע"פ 190/82 שאול מרכוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225). 13. אכן, כפי שעולה מההסכמים אין לצד חתימת X וX חותמת של התובעת, ואין מחלוקת, שיש צורך בכך (וראה נספחים אחרים בתצהיר X בהם מופיעה חותמת של "אידיאל"), לפיכך הסיק עו"ד לוי כי חתימת שני המנהלים מטרתה כפולה, הן עבור החברה והן כערבים, ומכאן שלא היה צורך גם בחותמת של בן אבו. גירסת הנתבעים 14. עו"ד מקובסקי מסביר את דברי מוריס בכך שלא ברור חד משמעית שהוא מכחיש את הפגישה הנדונה. חתימת מוריס מחייבת את החברה והוא הסמיך את ליליאן לחתום על הסכמים בשמו. הכיצד, לטענתו, ניתן כלל לחייב את מוריס שחתימתו אינה נמצאת כלל בהסכמים. הוא מצביע על כך שפעם גירסת התובעת הינה כי הנתבעים 2,3 אחראים אישית, ופעם לטענתה, מוריס וליליאן הינם ערבים. עו"ד לנגה מצטרף לדעה זו, וטוען שיש בה משום שינוי חזית, כך גם לגבי הטענה שחתימה אחת מחייבת פעמיים גם עבור החברה וגם אישית, וכי טענה זו לא הופיעה בכתב התביעה. אין כל סיבה, לטענתו, שליליאן יערוב אישית, והעובדה שליליאן השקיע בפרויקט אחר של בן אבו, לא צריכה לחייבו בפרויקט זה. ניתוח גירסות הצדדים אכן גירסאות הצדדים קוטביות, ובכל עדות נוכל למצוא אמירות שאינן מתיישבות אחת עם השניה או מול רעותה. אמנם עדות מוריס הינה פתלתלה, באשר הוא ניסה לחמוק מכל שאלה שיכולה היתה לקשור אותו בצורה כלשהי להתחייבות אישית, אולם בכך לא סגי. 16. אינני יכול לקבל את הטענה כי הואיל ומוריס שיקר בעדותו הרי שיש לעשות מעין מאזן הסתברויות ולפיכך לקבוע שהנתבעים 2,3 התחייבו אישית, וזאת מטעמים מספר אותם אפרט: א. אין להעיד כנגד מסמך בכתב עפ"י סעיף 80 לפקודת הפרוצדורה האזרחית העותומנית, והעקרון שטבוע בו עדיין לא נס ליחו. (ראו ע"א 1011/01 (מחוזי ת"א) ניצולת הקרטל בע"מ ואח' נ' דניר דננברג בע"מ ואח' (לא פורסם)). אין מחלוקת שבהסכמים אין כלל חתימה של מוריס, לפיכך לא ניתן לשייך לו אחריות אישית או ערבות אישית מכוח המסמכים. הואיל והטענה הינה כי הוא הבטיח להיות אחראי אישית בטרם חתימת ההסכמים, הרי שלכאורה ניתן היה לקבל עדות על נסיבות החתימה, כפי שנקבע בפרשת "אפרופים" (ע"א 4628/93, מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, וכן בדנ"א 2485/95 אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל פדאור 95 (1) 477). אולם, לאור העובדה שמוריס לא חתם כלל, הרי שלא ניתן לייחס את חתימתו לא לחברה ולא אישית. ב. אין בידי לקבוע ממצא כי מוריס משקר, וגם אם כאמור הוא מתחמק ממתן תשובות, הרי שבנקודה המרכזית הוא דבק בגירסה שלא חתם כלל על ההסכמים ולא התחייב אישית. חיזוק לגירסתו אני מוצא בעובדה שלתובעת היו לפחות שתי הזדמנויות לדרוש את חתימתו כערב או כמתחייב אישית, והם לא עשו כן, ולמעשה ויתרו על צירופם של נתבעים 2 ו-3 כפי שזה מתבטא באמור להלן. מעדיף אני את גירסת מוריס וליליאן על פני עדויות התובעת, שכן לטענתם הם היו ערים לכך בראשית המו"מ, ואף סירבו תחילה לחתום (ראה סעיף 6 לעיל). משראו כי בהסכם הראשון אין חתימה של מוריס, יכולים היו למחרת לדרוש זאת עד נערך ההסכם השני, ולא עשו כן. ג. מעיון בהסכמים עולה במפורש כי הצד המתקשר הינו "בן אבו חברה לבנין ולפיתוח בע"מ", להבדיל מהשמות שנכתבו בצד "הקבלן", דהיינו: אידיאל וה"ה X וX. יתרה מזו, בהסכם הראשון מופיעים מספרי תעודות הזהות של X וX, משמע הם מסרו פרטים שבידיעתם האישית לצורך חתימת ההסכם הראשון בכתב יד. על פי גירסת התובעת, מיד לאחר חתימת ההסכם הראשון הם התחילו בעבודה, ולא המתינו להסכם השני כתנאי לחידוש העבודה. כך גם בהסכם השני נכתב, שוב: "אידיאל + רוני X + דני X". התובעת עצמה אינה טוענת שהם לא חתמו באופן אישי. הם גם קיבלו את ההסכם הראשון, הם ראו שרשום בו רק חברת בן אבו, ואין זכר לשמות פרטיים של מי מנתבעים 2,3 עם או בלי מספרי תעודות זהות. ד. ה"ה X וX הינם אנשים מביני ענין, קבלנים שעוסקים במקצוע, ונטלו על עצמם פרויקטים גדולים כגון זה. אם אכן הם התעקשו כי נתבעים 2, 3 יהיו אחראים אישית, הרי שלבטח היו עומדים על דעתם שהדבר יירשם בריישא ההסכם, גם אם כאמור לעיל, אין חתימות בפועל. ה. מקום החתימה של ליליאן בתחתית העמוד ולא היכן שחתמו מנהל התובעת מלמדת על כך שהכוונה לחתימה "זמנית" או מה שנקרא בעולם העסקים חתימה "בראשי תיבות", שמשמעותה: בקרוב יערך הסכם מפורט עם חתימות מלאות. כך, נראה לי, קרה במקרה הנדון, ולפיכך רק בהסכם השני שהינו מפורט יותר יש חתימה בצרוף חותמת של בן אבו. ו. אינני מקבל את הטענה כי שני הצדדים לא צירפו חותמת ע"מ להביע בכך את דעתם שהם חותמים גם אישית. טענה זו מנוגדת למנהג שחותמים פעמים, אם אכן יש כוונה לחייב גם את מנהל התאגיד. אם זו טענת התובעת, הרי שהיא אינה עולה בקנה אחד עם חוסר חתימתו של מוריס. גם אם היה ניתן לומר שבהעדר חותמת של חברת בן אבו, שיש הרי לחייב את מי שחתם בפועל, דהיינו ליליאן, בלבד! (ע"א 271/85 עמליה אביטן נ' דוד שלום ז'ק רגואן, פ"ד מו(1) 271). ז. אולם, זו לא היתה טענת התובעת מלכתחילה, בעת הגשת התביעה, שאם לא כן לא היו מגישים את התביעה נגד בן אבו, שכן אותה עת הם לא חשבו כלל שבן אבו תקלע למצב של חוסר סולבנטיות, כפי שאף קרה לחברת אידיאל עצמה, שהרי לא חשבו שאף הם ייקלעו למצב שכזה, אולי לא היו חותמים אישית. מה גם שישנם תנאים נוספים לצורך חיוב אישי, כפי שנקבע בפרשת "אביטן" הנ"ל: "נסיבות אלה, כאשר הן מצטרפות לעדויות כולן, מובילות למסקנה כי המשיב השני נטל על עצמו מחויבות אישית לדאוג לעניינם של המערערים. אמנם ההלכה היא, כי "משחתם מנהל חתימה אישית בלא ציון, שהוא חותם בשם החברה, יש מקום להטיל עליו אחריות אישית, רק אם מתוך עיון במסמך כולו עולה, כי הוא התכוון להטיל על עצמו אחריות אישית", וכי לא "בכל חוזה, בו נעדרת חותמת, יש להטיל אחריות אישית על המנהל (ע"א 230/80[2], בעמ' 722; ע"א 209/83[3], בעמ' 344-345; ע"א 583/88[4]). אולם אין מניעה לכך שתוסק נטילת האחריות האישית מחוץ לאמור במסמך וכי מנהל, ובמקרה שלנו בעל השליטה בחברה, יתחייב אישית, בנוסף להתחייבות החברה ובנפרד ממנה (ראה ע"א 230/80[2] הנ"ל, בעמ' 720, 722). במקרה זה, הבסיס הראייתי להטלת האחריות הוא בדברי המערערים. אופן החתימה על החוזה, אשר אין בדרך כלל להסיק ממנו מסקנה (ראה ע"א 230/80[2] לעיל), הוא במקרה דנן בגדר חיזוק לתיזה של המערערים, לפיה נוצרה התחייבות נפרדת לפיה המשיב השני הוא שאחראי להבטחת כספם של המערערים וכי כספם של המערערים ישמש לייעודו. מכאן, שאין גם משמעות לשאלה, אם החברה פעלה על סמך החוזה או אם לא התכחשה לו, שכן אין מדובר בשאלה אם החברה אישרה פעולת שלוח שנעשתה ללא סמכות, אלא מדובר בשתי התחייבויות נפרדות, אחת של החברה והאחרת של המשיב השני, אשר כל אחת מהן עומדת על רגליה שלה". (ראה גם ע"א 9183/99 בני פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצרות) בע"מ ואח' (מיום 28.4.04) (טרם פורסם)). ח. שני הצדדים כבשו את עדותם, ואין מקום להשוואה מי עשה כן תקופה ארוכה יותר. אמנם קשה לעשות גזירה שווה למשפט הפלילי בנדון, כמוצע ע"י עו"ד לוי, אולם גם במשפט אזרחי יש לכך השלכה. (ראו ע"א 186/92 מדינת ישראל נ' פואד סעד אבו סלאח, פ"ד נ(1) 499, 510; ת.א. (כ"ס) 4737 קרנית בע"מ נ' ארליך שלמה). (לא פורסם). ט. חוסר הבהירות לעניין מהות ההתחייבות של נתבעים 2,3, דהיינו ערבות אישית או התחייבות אישית, אף היא אינה מסייעת לאידיאל. דווקא נוסח ההסכם השני מלמד שבן אבו דרשו, בד"כ, בהסכם "הסטנדרטי" שלהם שהקבלן יביא ערבות ולא החברה, כפי שצוטט לעיל מתוך סייפא ההסכם השני. י. לא שוכנעתי כי לליליאן היה "מניע" להתחייב אישית, ונראה כי אופן החתימה מלמדת כי פעל בשם בן אבו. אין גם מחלוקת שבפועל ליליאן היה שכיר ולא היו לו מניות בחברה. אינני מקבל את גירסת אידיאל כי ליליאן הסכים להיות אחראי אישית או ערב לביצוע ההסכם. י"א. התובעים אף לא הרימו את הנטל בנושא היות נתבעים 2,3 ערבים ולא עמדו בתנאי חוק הערבות, תשכ"ז-1967. (ראו הגדרת סעיף 3 לחוק). יש להניח כי ערבות להסכם בסדר גודל זה, היתה נעשית באופן מפורש ובכתב! (ע"א 714/87 שם נ' X, פ"ד מג(3) 159). י"ב. כבר בגירסתם הראשונה בתצהירים נכתב ע"י X: "... אמר עזרא שאם כך אף הוא יחתום כערב...". ודני X אומר: "... אמר עזרא שאם כך אף הוא יחתום באופן אישי..." (כמצוטט בסעיף 6 לעיל). המשמעות היא כי לא דובר כלל על חתימה אישית של מוריס אלא של ליליאן בלבד. גם בגירסה זו של התובעים אין כל הגיון שהרי עזרא אינו מנהל בחברה, ואינו הבעלים, ולא היתה כל סיבה שיחתום אישית, שהרי אז עוד לא ידעו שהוא שותף בפרוייקט אחר. י"ג. זאת ועוד, אם אכן X וX דרשו שמוריס וליליאן יתחייבו אישית או יהיו ערבים, מדוע לא נקטו בפעולה כלשהי, אלא המתינו עד לנקיטת ההליך המשפטי? 17. עולה מן המקובץ כי הראיות שבכתב מלמדות, חד משמעית, כי X וX חתמו באופן אישי, זאת לאור העובדה שחברת דו ברחה מן השטח, והואיל והם כבר היו במקום והכירו את הפרויקט, קסם להם לקבלו כקבלן ראשי, ולפיכך הסכימו לחתום אישית, ולהתחיל מיד בעבודה. 18. משבא אני לתת אמון בעדי התביעה אל מול עדי ההגנה, וגם לו סברתי שאיני יכול להכריע גירסת מי עדיפה, איני יכול לפסוק לזכות אידיאל, חרף האמור לעיל לגבי עדות מר מוריס בן אבו, באשר אז הם לא הרימו את הנטל הדרוש במשפט האזרחי. במצב זה שכפות המאזנים מאויינות, דין התביעה להדחות (במקרה שלפנינו - בנושא חבות נתבעים 2,3). (ראו ד"נ 4/69 נוימן נ' X, פ"ד כד(2), 229, 230; ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן (טרם פורסם); ע"א 377/85 נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד מב(1) 153). אולם, כאמור, מעדיף אני את גירסת הנתבעים על פני גירסת אידיאל. ה ת ו צ א ה התביעה נגד נתבעים 2,3 נדחית בזאת. בנסיבות הענין אינני פוסק הוצאות ושכ"ט עו"ד. ניתנה היום י"ד באייר תשס"ד (5 במאי 2004) בהעדר הצדדים. יוסף שפירא - שופט מסמכים