1. התובע, עו"ד, תבע מהנתבע, יתרת חוב של שכר טרחה. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. אין מחלוקת, כי נחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה (להלן: ההסכם), לאחר שהנתבע ייפה כוחו של התובע לייצגו בהליך של תביעת גירושין, תוך כריכת מזונות, בבית הדין הרבני. עוד אין מחלוקת, כי הנתבע שילם, ביום 1.6.94, 900 ₪ כשכר טרחה. עוד מוסכם, כי התובע הגיש בשם הנתבע תביעת גירושין לבית הדין הרבני (תוך כריכת מזונות), וכי סמוך להגשתה של תביעה זו הודיע הנתבע לתובע כי הוא מפסיק את ייצוגו על ידי התובע וביקש ממנו להפסיק לטפל באותה תביעה. 2. נקודות המחלוקת: א. האם ההסכם נחתם ביום 30.4.94, כטענת הנתבע, או ביום 30.5.94, כטענת התובע. חשיבותה של מחלוקת זו היא לעניין טענת התיישנות שהעלה הנתבע, שכן התביעה הוגשה ביום 10.5.01. ב. האם, כטענת הנתבע, סוכם בין הצדדים כי התשלום בסך 900 ₪ יהווה מלוא התשלום של שכר הטרחה עבור טיפולו של התובע בתיק; או, כטענת התובע, לא סוכם כך. ג. האם התנייה שבסעיף 11 להסכם, ולפיה על הנתבע לשלם את מלוא שכר הטרחה עבור הטיפול בתיק, גם אם זה יופסק לפי בקשתו, בכל עת ומכל סיבה שהיא - היא בגדר תנאי מקפח בחוזה אחיד, שיש לבטלו. 3. אשר למועד חתימת ההסכם: אין מחלוקת, כי ביום 30.4.94 הגיע הנתבע למשרדו של התובע, הציג לפניו את עניינו וחתם על מסמך הרצאת פרטים, שהיה נחוץ להגשת התביעה לבית הדין הרבני. הנתבע טוען כי באותו מעמד חתם גם על הסכם שכר הטרחה, ואילו התובע טוען, כי באותו מעמד לא סוכם עדיין עניין שכר הטרחה, אלא בשלב מאוחר יותר, ועל כן נחתם הסכם שכר הטרחה רק ביום 30.5.94. התובע צירף לכתבי טענותיו, ואף הציג לפני, את המסמך המקורי של ההסכם, אשר בקצה השמאלי העליון שלו נרשם בכתב יד התאריך: 30.5.94. אין מחלוקת כי כאשר העביר התובע לב"כ הנתבע, בפקס, את מסמך ההסכם, הגיע זה ללא אותו רישום של התאריך, אך גם ללא הכותרת המודפסת (בת שתי שורות): "שמעון לפידות - עורך דין; הסכם שכר טרחת לקוח". עוד ניתן להבחין כי המסמך שהגיע אל ב"כ הנתבע (נספח ב' לתצהיר הנתבע) הגיע בתצלום הפקס, כשהוא חתוך באלכסון בחלקו העליון. התובע טוען כי זו הסיבה שהתאריך שרשום בקצה השמאלי העליון של המסמך לא נקלט בשגר הפקס. לעומת זאת, טוען הנתבע, כי התובע הוסיף את התאריך בדיעבד, ולמעשה אף "זייף" אותו, באופן שיחסום את טענת ההתיישנות. זו היא למעשה טענה של מרמה, אשר כידוע - נטל הוכחתה על הטוען, ועליו לשאת בעניין זה בנטל הוכחה כבד. הנתבע ביקש לבצע בדיקה על ידי מז"פ, לגבי ה"גיל" של רישום התאריך בכתב יד, אולם הסתבר לו שבדיקה זו היא יקרה מאד, ועל כן לא ביצע אותה. 4. נסיבות נוספות לעניין תאריך ההסכם: הנתבע טען תחילה כי ביקר במשרדו של התובע פעם אחת בלבד, ביום 30.4.94, ולכן עמד על טענתו כי ההסכם נחתם באותו מועד, ולא יותר מאוחר. מסתבר, הן מעדותו של הנתבע בבקשת הרשות להתגונן, והן מתצהירו, כי הנתבע ביקר במשרדו של התובע פעם נוספת, ביום 31.5.94, לשם המצאת תדפיס של חשבון הבנק שלו, שהיה צורך לצרפו למסמכי התביעה מטעמו. לטענת הנתבע, באותו מועד הוא לא פגש בתובע עצמו. התובע טוען, כי האפשרות להגיש את התביעה הבשילה, רק לאחר שסוכם עניין שכר הטרחה. משום כך, רק לאחר שעניין זה סוכם, ונחתם ההסכם, הגיע הנתבע למשרדו, יום לאחר חתימת ההסכם, על מנת להמציא את המסמך שנדרש מהבנק. אין מחלוקת, כי התובע הגיש את התביעה לבית הדין הרבני ביום 1.6.94. כמו כן, אין מחלוקת כי באותו מועד הגיע הנתבע למשרדו של התובע ושילם לו את הסכום של 900 ₪ (הקבלה בגין אותו תשלום, נספח ו' לתצהיר התובע, נושאת את התאריך: 1.6.94). הנה כי כן, טענתו הראשונית של הנתבע, כאילו ביקר במשרדו של התובע פעם אחת ויחידה, נתגלתה כבלתי מדוייקת. זכרונו של הנתבע לגבי תאריכים נתגלה כבלתי מדוייק, בלשון המעטה, גם לגבי התאריך שבו טען כי הודיע לתובע על הפסקת הייצוג: לטענת הנתבע, הדבר היה ביום 31.5.94, מכיוון שביום זה מסרה לו אשתו את התביעה שהגישה היא כנגדו לביהמ"ש המחוזי (תביעת מזונות). בבקשת הרשות להתגונן טען הנתבע בתוקף, כי במועד זה בדיוק: 31.5.94, בשעות אחה"צ, הוא שוחח עם התובע בטלפון, הודיעו כי אשתו "השיגה אותם", בהגשת תביעת המזונות לביהמ"ש המחוזי, וכי הוא מבקש שהתובע יפסיק את הטיפול בתביעתו לבית הדין הרבני, מאחר ואין בה עוד טעם, בנסיבות אלה. דא עקא, הנתבע עצמו סתר טענה זו שלו בסעיף 9 א' ו-ב' לתצהירו: בסעיפים אלה של התצהיר כתב הנתבע, כי הודיע לתובע שקיבל את מסמכי התביעה בביהמ"ש המחוזי "בסמוך לסיום 5/94 או לתחילת 6/94". משמע, הנתבע בתצהירו אינו טוען עוד כי מסר הודעה זו לתובע דווקא ביום 31.5.94, אלא בסוף חודש מאי או בתחילת חודש יוני 1994. השוני בין האפשרויות הללו חשוב לענייננו, מכיוון שהתביעה בבית הדין הרבני הוגשה ביום 1.6.94. יתרה מזאת, בסעיף 9 ב' של תצהירו כתב הנתבע, כי כאשר הודיע לתובע על קבלת מסמכי התביעה בביהמ"ש המחוזי, השיב לו התובע, כי הוא הגיש כבר את התביעה בשמו לבית הדין הרבני. מכאן, שהודעתו של הנתבע, לרבות בקשתו מהתובע להפסיק את הייצוג, לא היתה יכולה להימסר לפני יום 1.6.94, היום שבו הגיש התובע את התביעה לבית הדין הרבני. הא ראייה, הנתבע עצמו חזר בו, בסעיף 9 א' של תצהירו, מטענתו הקודמת, כי אותו מועד היה בדיוק ביום 31.5.94, והאמור בסעיף 9 ב' של תצהירו מחזק עוד את המסקנה, כי מסר את ההודעה האמורה, ביחד עם הבקשה להפסקת הייצוג, לאחר יום 31.5.94. כאמור, אין מחלוקת כי ביום 31.5.94 מסר הנתבע במשרדו של התובע את המסמך מהבנק, שנדרש לשם הגשת תביעתו, וכי יום לאחר מכן הגיש התובע את התביעה לבית הדין הרבני. אף סדר זמנים זה, שאינו שנוי במחלוקת, תומך בגירסת התובע, כי הסכם שכר הטרחה נחתם ביום 30.5.94. ב"כ הנתבע העלה את העובדה, כי בעת חתימת ההסכם, חתם עליו הנתבע בלבד, ואילו התובע לא חתם עליו באותו מעמד. התובע אישר, כי כאשר שלח את עותק ההסכם בפקס אל ב"כ הנתבע, לא היתה עליו חתימתו שלו, אלא רק חתימת הנתבע. עוד אישר התובע, כי הוא הוסיף את חתימתו על גבי ההסכם רק לאחר ששיגר עותק שלו אל ב"כ הנתבע. ב"כ הנתבע טוען, כי הדבר מלמד על כך, שאף תאריך ההסכם הוסף במאוחר, אולם איני מקבלת טענה זו. בהסכם שכר טרחה, החשובה ביותר היא חתימת הלקוח. על פי "הסדר הטוב", רצוי שגם עורך הדין יחתום על ההסכם, ביחד עם הלקוח, אולם אם מסיבה כלשהי לא חתם עורך הדין על הסכם שכר הטרחה באותו מעמד, וכאשר אין מחלוקת על תוכן ההסכם - אין נפקות של ממש לעובדה שעורך הדין הוסיף את חתימתו בשלב מאוחר יותר. שונה הוא עניין תאריך ההסכם, במיוחד כאשר יש בו כדי להכריע בשאלת ההתיישנות. כאן מיוחסת לתובע, למעשה, טענה של מרמה, ולא בנקל תתקבל טענה כזאת, רק מהטעם שחסרה חתימתו של עורך הדין בשולי ההסכם. מידת ההוכחה לגבי טענת מרמה צריכה להיות רבה יותר מזו. בסופו של דבר, מסקנתי היא כי הנתבע לא הוכיח את טענת המרמה שהעלה ביחס לתאריך ההסכם, ומחומר הראיות עולות נסיבות שתומכות בגירסת התובע בעניין זה. על כן, במחלוקת בדבר תאריך ההסכם, ההכרעה היא כי התאריך הוא כטענת התובע. הכרעה זו משמיטה את הקרקע מתחת לטענת ההתיישנות. 5. הנתבע טען כי התובע ישן על זכויותיו הנטענות ולא דרש ממנו כלל את יתרת שכר הטרחה, במשך קרוב לשבע שנים. לשיטתו, יש בכך כדי להצביע על כך, שאינו חב לתובע דבר, ותביעתו של התובע נגועה בחוסר תום לב, עד כדי הצדקה לדחותה. התובע צירף לכתבי טענותיו שני מכתבים ששיגר אל הנתבע סמוך לאחר הפסקת הייצוג: האחד - מיום 23.6.94 והשני - מיום 21.7.94 (נספחי ג' לתצהיר התובע). המכתבים נשלחו בדואר רגיל. הנתבע טוען כי לא קיבל אף אחד מהמכתבים הללו, למרות שנשלחו על פי כתובת אביו של הנתבע, שאותה מאשר הוא שמסר לתובע לצורך התכתבות. לעומת זאת, קיבל הנתבע את מכתב ההתראה מיום 3.4.01, שנשלח בדואר רשום לאותה כתובת. בחקירה הנגדית של התובע נרמז כאילו לא שלח כלל את שני המכתבים משנת 1994, אך התובע השיב כי שלח אותם, וכי אינו כותב מכתבים שלא על מנת לשלחם. מדובר בשני מכתבים קצרים ו"שגרתיים", שבהם התבקש הנתבע לסור אל משרדו של התובע, ובמכתב השני נכתב במפורש כי עליו לשלם את יתרת שכר הטרחה עד יום 4.8.94. אני מאמינה לתובע כי שני המכתבים הללו נשלחו אל הנתבע. אשר לזמן הרב שחלף (קרוב לשבע שנים) בין אותם מכתבים לבין מכתב ההתראה משנת 2001, הסביר התובע כי בשנים הללו עבר משרדו דירה מספר פעמים, פקידותיו התחלפו, והיו תיקים עם חוב שכר טרחה אשר הוזנחו בתקופה זו. הסבר זה אינו מופרך על פניו. על כל פנים, כל עוד הוגשה התביעה לפני תום תקופת ההתיישנות, והתובע אף הסביר את הסיבה לשיהוי בהגשתה, אין בשיהוי זה כדי להשמיט את הקרקע מתחת לתביעתו. ב"כ הנתבע העלה לעניין זה טענה, כי התובע לא פעל לצמצום נזקו, אך איני מקבלת טענה זו. מן הדין שהחייב הוא שיפעל לתשלום חובו ולצמצום נזקו, ועל כל פנים, בנסיבות של מקרה זה איני רואה מקום לטענה כזאת כלפי התובע. 6. נקודת המחלוקת השניה היא טענתו של הנתבע, כי לאחר שביקש מהתובע להפסיק לייצגו, הוא סר אל משרדו ושילם את הסכום של 900 ₪, ואז סוכם בינו לבין התובע, כי זה יהיה כל שכר הטרחה שישלם. התובע שולל טענה זו. על פי ההסכם, שכר הטרחה עבור הטיפול בתיק הוא 1800 דולר בתוספת מע"מ. בסעיף 2 של ההסכם נקבע בבירור, כי שכר טרחה זה אינו כולל ישיבות. עוד נקבע כי עבור כל ישיבה ישולם שכר טרחה בסך 180 (דולר) בתוספת מע"מ. הנתבע חתם על גבי ההסכם בשלושה מקומות: לצד כל אחד מהסכומים הללו, ובתחתית ההסכם. הנתבע אישר בעדותו כי חתם על ההסכם מרצונו החופשי וללא כל אילוץ, וכי הבין את התחייבויותיו על פי ההסכם. אחת ההתחייבויות הללו היא זו שבסעיף 11 להסכם: "בכל עת שאבקש להפסיק את טיפולכם לפני סיום טיפולכם בעניין, מכל סיבה שהיא, אשלם לך מלוא שכר הטרחה, בהתאם להסכם זה". כאמור, אין מחלוקת כי הנתבע הוא שהפסיק את ההתקשרות, מיוזמתו. שני המכתבים ששיגר התובע אל הנתבע סמוך לאחר הפסקת ההתקשרות, ובהם דרש את יתרת שכר טרחתו, תומכים אף הם בגירסת התובע, כי לא סיכם עם הנתבע ששכר הטרחה יופחת לכדי 900 ₪ בלבד. זאת ועוד: כששילם הנתבע את הסך של 900 ₪, הוציא לו התובע קבלה על סכום זה (נספח ו' לתצהיר התובע), אשר בשוליה נרשם "תשלום 1" (1 - בסיפרה רומית). אף מסמך זה, שאינו שנוי במחלוקת, מצביע על כך שאותו סכום היווה תשלום ראשון על חשבון שכר הטרחה, ולא גמר חשבון, כטענת הנתבע. לא מצאתי ממש בטענות ב"כ הנתבע, כי משלא מילא התובע את הסעיף בהסכם, שכותרתו "אופן התשלום" (סעיף 3); ומשלא פרט בקבלה שהוציא את יתר התשלומים, לאחר התשלום הראשון - הרי שאינו זכאי למלוא שכר הטרחה על פי ההסכם. אי פירוט של אופן התשלום אינו פוטר את הלקוח מלשלם, כאשר התשלום עצמו נקבע בהסכם באופן ברור, והנתבע חתם לצידו ומאשר שהבין את תנאי ההסכם. אשר לאופן רישום הקבלה: אין כל חובה כי עורך הקבלה יציין בה את יתר התשלומים שמגיעים עדיין מהמשלם, ואין לראות בכך כל "ליקוי" שגורע מזכותו של התובע לשכר הטרחה על פי ההסכם. אני דוחה אף את טענתו של ב"כ הנתבע כאילו המילים "תשלום 1" שבקבלה נתונות לפרשנות, לאמור: לא תשלום ראשון אלא תשלום יחיד שמגיע. לא מצאתי במסמך הקבלה עצמו, או ביתר הראיות, כל בסיס לפרשנות כזאת של הקבלה. מאזן הראיות תומך, איפוא, בגירסת התובע כי לא סוכם בין הצדדים, שהתשלום בסך 900 ₪ יהווה גמר חשבון. 7. נותרה טענתו של ב"כ הנתבע, כי התנייה שבסעיף 11 להסכם, שצוטט לעיל, היא בגדר תנאי מקפח בחוזה אחיד, ומשום כך יש לבטלה. "חוזה אחיד" הוא "נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם" (סעיף 1 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג - 1982; להלן: החוק). טופס ההסכם דנן הוא אכן בעל מראית של חוזה אחיד, אם כי התובע העיד כי "אין לי טופס סטנדרטי במשרד" (בעמ' 1 לפר'). גם אם אקבל את טענת ב"כ הנתבע, כי מדובר בחוזה אחיד, השאלה היא: האם אותה תנייה שבסעיף 11 להסכם היא בגדר תנאי מקפח. בסעיף 5 לחוק נמנו עשרה סוגים של תנאים, אשר חזקה עליהם שהם "מקפחים". התנאי שבסעיף 11 להסכם אינו נמנה עם רשימה זו. כידוע, התקשרות בין לקוח לבין עורך דין מושתתת על יחסי אמון. על כן זכאי הלקוח, בכל עת, להפסיק את ייצוגו על ידי עורך הדין. בהסכם דנן אין כל מגבלה על זכותו זו של הלקוח. אדרבא, סעיף 11 להסכם מכיר בזכות זו של הלקוח, אך הוא בא להעמיד כנגדה את זכותו של עורך הדין (התובע) לשכר טרחתו, אם הלקוח יחליט, ביוזמתו שלו, להפסיק את ההתקשרות בטרם גמר הטיפול המשפטי מושא ההסכם. השאלה: האם הקביעה כי התובע יהא זכאי למלוא שכר הטרחה, אם הלקוח הפסיק את ההתקשרות, בכל עת ומכל סיבה שהיא, היא בגדר תנאי מקפח. ב"כ הנתבע ביקש שאקבע כך והסתמך על ת.א. (ת"א - יפו) 64670/98 עו"ד בן חיים נ. פרי ואח' (תק-של 2001 (3), 301). באותו מקרה אכן קבעה כב' השופטת סימון, כי תנאי דומה לזה שבענייננו הוא תנאי מקפח, ויש לבטלו, אלא שהנסיבות שם היו שונות מאלה שבמקרה דנן: היה מדובר שם בקבוצה של לקוחות, הורים לתלמידים, שפנו ביחד אל עורך הדין לשם טיפול דחוף בבעייה שהתעוררה לגבי בניהם, זמן קצר לפני תחילת שנת הלימודים. הוסכם על שכר טרחה משותף לכל הלקוחות. עורך הדין הגיע להסדר עם כל יתר הלקוחות הנתבעים, ונותרה רק תביעתו כנגד אחת מהם. לגבי אותה לקוחה לא ביצע עורך הדין כל פעולה ספציפית שהיא, והיא ביטלה את ההתקשרות טרם בוצעה כל פעולה כזאת. נסיבות אלה שונות מאד מהנסיבות במקרה דנן: אין מחלוקת כי הנתבע פנה לתובע וביקשו להגיש מטעמו תביעת גירושין לבית הדין הרבני. אין מחלוקת כי התובע הכין את התביעה, על צרופותיה שחייבו הכנה עם הנתבע, וכי הגיש אותה לבית הדין הרבני, בטרם הודיע לו הנתבע על הפסקת הייצוג. אף הנסיבות של הפסקת הייצוג הן חשובות: בעניין עו"ד בן חיים, שב"כ הנתבע הסתמך עליו, הודיעה הלקוחה על הפסקת הייצוג ימים ספורים לאחר החתימה, יחד עם הנתבעים האחרים, על הסכם שכר הטרחה, וזאת לאחר שבימים אלה נמצא לבנה מוסד לימוד אחר, ולא היה עוד כל צורך בטיפול כלפי המוסד שעמו התעורר הסכסוך, מה גם שעד להודעת ההפסקה לא נעשה כל טיפול שהוא. לעומת זאת, בענייננו ביצע התובע את הכנת התביעה, בהתאם להסכם, והגישה. הנתבע נוכח, שאשתו הקדימה לתבוע מזונות בביהמ"ש המחוזי, ועל כן החליט להפסיק את טיפולו של התובע בתביעת הגירושין שלו. הנתבע נשאל לסיבת הדבר, שכן גירושין ניתנים לתביעה רק בבית הדין הרבני, וגם אם אשתו הקדימה ותבעה מזונות בביהמ"ש המחוזי, ואף אם מזונות נכרכו גם בתביעת הגירושין של הנתבע - עדיין תביעת הגירושין עומדת בעינה, והיה מקום להמשך טיפולו של התובע בה, כפי שהתובע היה מוכן ומזומן לעשות. תחילה הסביר הנתבע את הפסקת ההתקשרות בתביעת המזונות שהגישה אשתו בביהמ"ש המחוזי, אך לאחר מכן אמר כי איבד את אמונו בתובע, ועל כן הפסיק את ההתקשרות עמו. הנתבע לא נתן כל הסבר או טעם לאותו אובדן אמון, וטענה זו לא הועלתה בכתבי הטענות שלו או בתצהירו. הנתבע לא הצביע על פעולה או על מחדל כלשהו מצד התובע, שהיה בהם כדי להצדיק את אובדן האמון, כאשר תביעתו לבית הדין הרבני אך זה הוגשה, ומבחינה עניינית - היה מקום להמשיך ולטפל בה. כאמור, בחוזה המיוחד באופיו שבין עורך דין לבין לקוח, נתון עורך הדין באופן מוחלט בידי הלקוח, בכל הנוגע להמשך ההתקשרות. הלקוח רשאי להפסיקה בכל עת, מבלי ליתן הסבר, ואפילו על פי גחמה. כאשר עורך הדין לא ביצע למעשה כל טיפול שהוא בעניינו של הלקוח, ובכל זאת תובע את מלוא שכר טרחתו - כפי שארע בעניין עו"ד בן חיים - ניתן להבין את התחושה כי מדובר בתנאי מקפח, שאין לקיימו. אולם יש לזכור את צידו השני של מטבע זה: מה הדין כאשר עורך הדין השקיע זמן ועבודה בטיפול בעניינו של הלקוח, והאחרון הפסיק את ההתקשרות, ללא הצדקה עניינית, בטרם הסתיים הטיפול? האם גם אז נאמר כי מדובר בתנאי מקפח, שדינו להתבטל, ונותר עורך הדין ללא כל תמורה עבור עבודתו? (זאת - כאשר יש הסכמה שאין עומדת על הפרק תביעה לשכר ראוי, כפי שהיתה ההסכמה במקרה זה, בין היתר, לנוכח הגשת התביעה בסדר דין מקוצר). על כן - מההיבט של הגינות ואיזון ראוי ביחסים שבין עורך דין ללקוח - לא הייתי קובעת, באופן גורף וללא סייגים, כי אותה תנייה - כשהיא לעצמה, וללא כל קשר לנסיבות העניין - מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד, שאחת דינו - להתבטל. אני מבינה את פסיקתה של כב' השופטת סימון בעניין עו"ד בן חיים הנ"ל כפסיקה שניתנה על רקע הנסיבות הספציפיות של הפסקת ההתקשרות באותו מקרה. אם אמנם היתה הכוונה לקביעת התנאי האמור כתנאי מקפח, בכל מקרה ובכל נסיבות שהן, אזי, בכל הכבוד, חולקת אני על קביעה גורפת כזו. ב"כ הנתבע טען כי בסעיף 1 של ההסכם נקבע שהטיפול יסתיים עם מתן פסק דין בערכאה ראשונה ו/או עם חתימת הסכם פשרה. לשיטתו, משהופסק הטיפול מבלי שניתן פסק דין (או מבלי שגובש הסכם פשרה), וכאשר לא התקיים אפילו דיון אחד בבית הדין הרבני - אזי הטיפול לא "הסתיים", כהגדרתו של סיום זה על פי ההסכם, וגם מטעם זה אין התובע זכאי ליתרת שכר הטרחה. טענה זו אינה יכולה להתקבל, בנסיבות שבהן הפסיק הלקוח (הנתבע) את הייצוג, מיוזמתו שלו, מבלי להצביע על כל הצדקה עניינית לכך, וכאשר התובע זה אך הגיש את התביעה מטעמו. עצם העלאתה של טענה זו, בנסיבות של המקרה דנן, מצביעה על אותו "צד שני" של המטבע, שעמדתי עליו לעיל. בדיוק לנוכח האפשרות של הפסקה שרירותית של ההתקשרות, בעוד הטיפול בעיצומו, או בתחילתו, נקבע בהסכם התנאי שבסעיף 11, היינו: הלקוח צריך להביא בחשבון, שעורך הדין מבצע עבודה על פי הזמנתו, וכי אם יחליט להשתמש בזכותו ולהפסיק את ההתקשרות טרם סיום הטיפול, מסיבות השמורות עמו - יצטרך לשלם את מלוא שכר הטרחה. הנתבע אישר כי קרא תנאי זה, הבין אותו והיה מודע לו, קרי: סבר וקיבל. הנתבע לא טען כי ביקש לשאת ולתת עם התובע על היקפו של אותו תנאי, וכי התובע סירב. הוא אף לא טען, כי לאחר שאשתו הגישה את תביעת המזונות, הוא ביקש מהתובע הסבר בדבר ההליך הצפוי בבית הדין הרבני, וכי הסבר כזה לא ניתן לו. אין מחלוקת כי כאשר הודיע הנתבע לתובע על תביעת המזונות של אשתו, אזי באותה נשימה הודיעו גם על הפסקת ההתקשרות ביניהם והעמיד את התובע בפני עובדה זו, ללא כל בקשת הסבר או משא ומתן בדבר המשך הטיפול על ידי התובע בתביעת הגירושין שלו. בנסיבות אלה מוחזק הנתבע כאחראי להתחייבות שנטל על עצמו בסעיף 11 להסכם. 8. ניתן לאמר כי כאשר הופסק הטיפול בשלב המוקדם שבו הופסק במקרה זה, יש מקום למשא ומתן בין הצדדים לגבי היקף התשלום, ויתכן כי עורך הדין יתחשב בשלב שאליו הגיע הטיפול - אף אם הופסק על ידי הלקוח - ויסכים להפחתה בשכר הטרחה. אולם תוצאה כזאת צריכה להיות על דעת שני הצדדים, ואין הנתבע יכול לקבוע אותה באופן חד צדדי. נמסר לי כי ניסיונות להגיע להסכמה בין הצדדים לא צלחו, וכך אף הניסיונות שעשה ביהמ"ש, החל מההליכים המקדמיים וכלה בדיון ההוכחות. דווקא התובע היה מוכן להתפשר ולהסתפק בפחות ממלוא שכר הטרחה, אולם הנתבע דחה הצעה כזאת. 9. בנסיבות אלה, על ביהמ"ש להכריע אם לקבל את התביעה או לדחותה. לנוכח מכלול הנסיבות שפרטתי לעיל, מצאתי כי דין התביעה להתקבל: התובע קיים את חלקו בהסכם ללא רבב; הנתבע הפסיק את ההתקשרות מבלי ליתן טעם ענייני לכך, ולאחר שהתובע הגיש את התביעה מטעמו והיה מוכן להמשיך ולייצגו בהליך הגירושין בבית הדין הרבני. 10. לפיכך אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע את יתרת שכר הטרחה שנתבעה, בסך 11,075 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה: 10.5.01, ועד לתשלום בפועל. עוד ישלם הנתבע לתובע את הוצאות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן, וכן שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. 11. המזכירות תשלח את פסק הדין אל התובע ואל ב"כ הנתבע ותשלח לתובע גם את הפרוטוקול, החל מעמ' 11. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום. ניתן היום כ"ז בניסן, תשס"ד (18 באפריל 2004) בהעדר הצדדים. יעל קלוגמן, שופטת מסמכיםהרצאת פרטים