1. התובע, שוער כדורגל, נפגע בתאונת דרכים ביום 7/7/98. הוא פונה לביה"ח וולפסון, שם אובחן כסובל מכאב בצוואר, טופל בצווארון רך, ושוחרר לביתו, עם המלצות למנוחה משך 3 ימים, טיפול תרופתי לשיכוך כאבים, והמשך טיפול ע"י רופא אורטופד במסגרת קופ"ח. הוא חבש צווארון רך למשך שבועיים ימים. בהמשך טופל בפיזיותרפיה, והיה במעקב רופא אורטופד. הנכות הרפואית 2. ד"ר משה דרור מונה כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדי. ד"ר דרור מצא אצל התובע הגבלות מסוימות בתנועות הצוואר, בעיקר בתנועות הסיבוב, וההטיה שמאלה, וקבע כי להערכתו נכותו של התובע היא בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שידרה צווארי. ב"כ הנתבעים טוענת כי התובע סבל מנכות קודמת לתאונה, בגין אסימטריה של ה-Dens. אלא שד"ר דרור התייחס לכך מפורשות בחוות דעתו, וקבע כי אין מקום להפחית מהנכות, בגין מצבו הרפואי שקדם לתאונה, היינו, בגין שינויים ניווניים מינימליים שהיו כבר קיימים ביום התאונה, או בגין רישומים רפואיים בודדים שקדמו לתאונה ואשר אין בהם די כדי לקבוע כי היתה לתובע נכות כלשהי בגין בעיה רפואית צווארית, לפני התאונה. ד"ר דרור נחקר על חוות דעתו, והחקירה לא הביאה אותו לתזוזה כלשהי בעמדתו. הוא חזר מספר פעמים על כך שהאסימטריה של ה-Dens אינה קשורה לתאונה (פרו', עמ' 1, ש' 17-19, עמ' 2, ש' 25, עמ' 3, ש' 27-31, עמ' 8, ש' 11-12, ש' 19-21). הוא ציין כי לא נתן לתובע נכות בגלל האסימטריה של ה-Dens, אלא בגלל המגבלה בתנועות הצוואר (עמ' 2, ש' 24), וכי המגבלה בתנועות הצוואר אצל התובע אינה קשורה לאסימטריה של ה-Dens (עמ' 1, ש' 21). אין הוא מייחס חשיבות רבה לרישומים רפואיים בודדים מן העבר (עמ' 2, ש' 28-31, עמ' 3, ש' 6-13), ומציין כי אין לו אפשרות לקבוע כי התובע סבל מהגבלת תנועות בצוואר לפני התאונה, ואין שום סיבה להוריד לתובע נכות בגין מצב קודם (עמ' 5, ש' 4-6). בסיום פרשת הראיות עמדה ב"כ הנתבעים על כך שד"ר דרור יבדוק את התובע שנית לצורך קביעת נכותו (אם בכלל) לפני התאונה. ד"ר דרור אכן בדק את התובע שנית, ובחוות דעתו המשלימה קבע, גם הפעם, "כי בהעדר כל עדות קלינית להפרעה תיפקודית כלשהי בהקשר לפגיעות הללו, לא נותרה לתובע נכות בגין החבלות שקדמו לתאונה מיום 7/7/98". אפשר לסכם ולאמר, כי נכותו הרפואית של התובע בגין התאונה היא בשיעור 10% וכי חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש בנדון לא נתערערה כלל. תקופת אי הכושר לעבודה 3. הצדדים חלוקים בשאלה מהו משך התקופה שבה היה התובע מצוי באי-כושר עבודה. המומחה מטעם ביהמ"ש ד"ר דרור העיד כי הוא היה נותן לתובע חופשת מחלה לשבועיים, ואומר לו לחזור לבקורת בתום השבועיים, במידת הצורך (פרו', עמ' 7, ש' 22-23). אולם בפועל, הרופא המטפל של התובע, ד"ר אהרן פרנק, שהוא רופא ספורט, קבע, ביום 12/8/98, כי התובע מנוטרל למשך חודשיים מכל פעילות ספורטיבית (ראה ת/1, ת/8) (היינו, עד 12/10/98, כלומר, קצת למעלה משלשה חודשים לאחר התאונה). נשאלת השאלה - האם תקופת אי-הכושר היא שבועיים, או שלשה חודשים? בדרך כלל, בתביעה עפ"י חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, פשיטא שדעתו של המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש היא הקובעת בענין זה, ולא דעתו של הרופא המטפל. אולם במקרה שבפניי אני סבור כי תקופת אי-הכושר "הנכונה" קרובה יותר לזו שקבע ד"ר פרנק: ראשית, ד"ר פרנק, העוסק ברפואת ספורט מזה 27 שנה, אישר כי ברפואה הקונבנציונלית, חופש מחלה עבור צליפת שוט, למי שאינו עוסק בפעילות גופנית, הוא אכן בד"כ כשלשה שבועות. אולם הוא המשיך ואמר כי כאן מדובר באדם "שלא חוזר לעבודה משרדית, שבו עמוד השידרה הצווארי לא מופעל בעומס, אלא מדובר בספורטאי, שאמור לחזור לפרנסתו, וחייב להפעיל בצורה אינטנסיבית את עמוד השידרה הצווארי", ולכן "בהיותי כל כך בקיא בתיפקודו של שוער כדורגל היה לי ברור וברור לי גם כיום שבפגיעה כזאת אינו מסוגל לחזור לפעילות ספורטיבית בפחות מחודשיים" (עמ' 16, ש' 26 עד עמ' 17, ש' 3). המומחה מטעם ביהמ"ש, ד"ר דרור, שאין לו לדבריו כל הבנה בכדורגל (עמ' 5, ש' 25-26), העיד כי אכן שני סוגי רפואה הם, רפואה אורטופדית רגילה ורפואת ספורט. לדבריו, אורטופד "רגיל" לא היה נותן לתובע תקופת אי-כושר כפי שנתן ד"ר פרנק (עמ' 7, ש' 15-21), אולם הוא מסכים כי "רופא ספורט, שעובד עם ספורטאים, מתמצא יותר בפעילויות של ספורטאים מאשר אורטופד רגיל", וכן כי "ייתכן שלצורך הנחיה לגבי משחק של שוער מקצועני, ההנחיות של ד"ר פרנק הן נכונות, משיקולים שלו" (פרו', עמ' 6, ש' 27-28, עמ' 7, ש' 21-24). במלים אחרות, מומחה ביהמ"ש מאשר בעצמו כי במקרה מיוחד זה, בו מדובר בספורטאי, שאיננו נפגע רגיל (עמ' 4, ש' 11), אפשר שיש ללכת עפ"י קביעתו של רופא הספורט, שמומחיותו בכך. שנית, ד"ר דרור עצמו העיד, קצת לפני כן, כי תקופת אי הכושר הסבירה במקרה זה היא, להערכתו, חודש חודשיים 100% נכות זמנית, ואח"כ 20%-30% נכות, עד שמסתיימים הרישומים הרפואיים (עמ' 5, ש' 19-20), עדות המתיישבת יותר עם המסמך של ד"ר פרנק מאשר עם דבריו של ד"ר דרור בהמשך בדבר חופש מחלה לשבועיים. 4. אינני צריך לקבוע חד משמעית האם תקופת אי-הכושר היא חודשיים (כפי שעולה מדבריו אלה של ד"ר דרור) או שלשה חודשים (כפי שעולה מהמסמך של ד"ר פרנק ת/1). שכן, בין אם היה באי-כושר משך חודשיים, ובין אם היה באי-כושר משך שלשה חודשים, כך או כך לא יכול היה התובע להמשיך ולשחק כדורגל באותה עונת משחקים שבה אירעה התאונה, עונת 98/99. עונה זו החלה ביום 1/7/98 (ראה החוזה עם השוער שמעון זליג), ואפילו תקופת אי-כושר של חודשיים מיום התאונה (היינו עד יום 7/9/98) די בה כדי שיחמיץ את האפשרות לשחק בעונה זו (לא כל שכן אם פעל כעצת רופאו המטפל, היינו, להימנע מכל פעילות ספורטיבית עד 12/10/98). הפסד השתכרות בעונת 98/99 5. כאמור, בעטיה של תקופת אי-כושר של בין חודשיים לשלשה חודשים, איבד התובע את האפשרות לשחק כדורגל בעונת 98/99. חישוב גובה הפסד השכר הנובע מכך צריך להיעשות לא עפ"י ממוצע הכנסותיו בשנים הקודמות (כפי שנעשה בסיכומי הנתבעות, עמ' 8), אלא עפ"י ההכנסה שהיתה צפויה לתובע בעונת 98/99, לולא התאונה. הוכח כי לולא התאונה קרוב לוודאי שהתובע היה מצטרף כשוער שני לשורותיה של קבוצת מכבי עירוני אשדוד, שהיתה אז בליגה הלאומית (הקרויה היום ליגת העל). השוער שנתקבל במקום התובע (בגלל התאונה) לתפקיד זה היה שמעון זליג, שהשתכרותו בעירוני אשדוד בעונה זו היתה 138,800 ₪ ברוטו (כך מופיע בחוזה בין זליג לבין עירוני אשדוד, שהוגש כראיה). בנוסף, בגינו של שמעון זליג שולמו "דמי השאלה" בסך 12,500 דולר (סעיף 4 לתצהיר זליג), אולם התובע היה שחקן "עם כרטיס ביד" (עמ' 22, ש' 15-16), ועל כן דמי ההשאלה, במקרה של התובע, היו משולמים לתובע עצמו (עמ' 10, ש' 20-22). הסכום ברוטו שצוין לעיל, בצירוף דמי ההשאלה שציינתי (לפי שער הדולר ב- 1/7/98, 3.7 ₪ לדולר) מסתכמים יחד בסך של 185,000 ₪ לשנה (ברוטו). סכום זה בניכוי מס בשיעור התקרה לפי חוק פלת"ד (25%) מסתכם ב- 138,750 ₪. סכום זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה ועד היום, מסתכם בסך 183,524 ₪. זהו סכום הפסד השכר שהפסיד התובע עקב כך שלא יכול היה לשחק כדורגל בעונת 98/99. הפסד השתכרות לעונות המשחקים שלאחר מכן 6. הויכוח העיקרי הנטוש בין הצדדים הוא בשאלה האם נגרם לתובע הפסד שכר נוסף בגין אי יכולת לשחק כדורגל מעבר לעונת 98/99. התובע טוען כי אלמלא התאונה היה ממשיך לשחק כשוער כדורגל מקצועני, עד גיל 40 לפחות, אולם בשל אי יכולתו לשחק בעונת 98/99, הוא איבד כליל את יכולתו לחזור לכדורגל, ועל כן הוא דורש פיצוי בגין הפסד שכר עבור ארבע עונות משחקים נוספות, היינו, עד גיל 40. ואילו הנתבעים טוענים כי לא נגרם לתובע כל הפסד שכר בשנים אלה, שכן, הוא פתח חברה משגשגת ומצליחה בשם בדק מס בע"מ, והכנסתו מחברה זו בשנים שלאחר התאונה (מלבד 1999) עלתה על הכנסתו מכדורגל, ואף על הכנסתו הכוללת, בשנים שקדמו לתאונה (ר' הטבלא בעמ' 6-7 לסיכומי הנתבעים). התובע אינו חולק על כך שהכנסתו מבדק מס בע"מ עולה בשיעור ניכר על הכנסתו לפני התאונה, אולם טענתו היא כי, לולא התאונה, היה יכול גם להפעיל את עסקו החדש, בדק מס, וגם לשחק כדורגל מקצועני, ולהשתכר משני המקורות, אפשרות שאבדה, לטענתו, בעטיה של התאונה. התובע מציין בהקשר זה כי לאורך כל השנים עסק תמיד, במקביל לכדורגל, גם בעבודות אחרות או בלימודים (ר' פירוט בסעיף 12 לתצהירו), ואין כל סיבה שלא היה עושה כן (לולא התאונה) גם בתקופה בה פתח וניהל את בדק מס. 7. אני סבור כי התובע לא הוכיח את טענתו, כי בשל אי היכולת לשחק כדורגל בעונת משחקים אחת, נבצר ממנו לחזור לכדורגל בכלל. יוזכר כי נכותו של התובע נקבעה לפי הסעיף הדן בהגבלת תנועות ע"ש צווארי בצורה קלה. בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ התובע השיב ד"ר דרור כי אינו יכול להשיב, בתור מומחה, לשאלה האם תנועות הצוואר הספציפיות, שהתובע מוגבל בהן, הן תנועות חשובות לתובע, בהיותו שחקן כדורגל מקצועני (עמ' 8, ש' 8-9). ביהמ"ש לא נתבקש, בעקבות תשובה זו, למנות מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש בתחום רפואת הספורט (או ברפואה תעסוקתית). אין אפוא בפני ביהמ"ש כל ראיה בנקודה חשובה זו. 8. ד"ר דרור גם העיד במפורש כי, בתום תקופת אי-הכושר, יכול היה התובע לחזור ולשחק כדורגל, וכי "זה הכל תלוי ברצון שלו" (עמ' 5, ש' 22-23). כך גם בהמשך עדותו אמר כי "אם התובע היה רוצה לחזור לשחק למרות ההגבלה שלו, הוא יכול לחזור לשחק למרות הירידה בביצועים כשוער, זה תלוי ברצון שלו" (עמ' 8, ש' 22-23). יחד עם זאת, הוסיף ד"ר דרור כי לא יהא זה הוגן ללכת לפי ההרגשה הסובייקטיבית שלו בשאלה זו, מבלי שיש בידיו הוכחות אובייקטיביות לכך, וכי אין לו כל הבנה בכדורגל (עמ' 5, ש' 24-26). 9. אבדוק אפוא האם ישנן ראיות אחרות כלשהן בנקודה זו, מלבד עדותו של ד"ר דרור. מטעם התובע הוגש האישור הרפואי של הרופא המטפל ד"ר פרנק (ת/1), בו נקבעה תקופת אי-כושר לחודשיים מתאריך האישור. מן האישור, ומעדותו של ד"ר פרנק בביהמ"ש, לא עולה ולו ברמז כי נבצר מן התובע לחזור לשחק כדורגל לאחר תום החודשיים הללו. אדרבא, מן האמירה כי התובע "אינו מסוגל לחזור לפעילות ספורטיבית בפחות מחודשיים" (עמ' 17, ש' 2-3) משתמע כי הוא מסוגל לחזור לפעילות ספורטיבית לאחר תום החודשיים. 10. לכך יש להוסיף כי גם התובע עצמו אינו טוען, למעשה, כי נכותו הקלה היא שמנעה ממנו (מלבד בעונה שבה אירעה התאונה) לשחק כדורגל מקצועני. טענתו היא (כמבואר באר היטב בסעיף 21 לסיכומיו) כי בשל תקופת אי-הכושר שנכפתה עליו, ממילא עונת 98/99 היתה כבר "אבודה" מבחינתו, ומרגע שלא שיחק עונה שלמה, ממילא כבר לא היה לו כל סיכוי לחזור לכדורגל. זוהי טענתו. אין טענה (עכ"פ, לא מצאתי טענה מפורשת כזאת בסיכומיו) כי המגבלות, שבגללן נקבעה הנכות, הן שמנעו ממנו לחזור לכדורגל. גם אין כל חוות דעת רפואית או מסמך אחר כלשהו המאשר כי התובע אינו כשיר יותר לשחק כדורגל, או שעליו לחדול ממשחק כדורגל. 11. הטענה כי מרגע שנבצר מן התובע לשחק בעונת 98/99, כבר לא היה לו סיכוי לחזור לכדורגל המקצועני, היא טענה שלא הוכחה. אעיר כי טענה זו, חרף חשיבותה הרבה, מבוססת כל כולה על האמור בתצהירו של יעקב אסייג (ר' סעיף 21(ה) לסיכומי התובע), ואין לה כמעט זכר ורמז בתצהיר התובע עצמו (היא מופיעה, אולי, בחצי פה ובצורה לאקונית, בסע' 10 סיפא לתצהיר התובע). אשר לתצהיר אסייג, נאמר שם (בסעיף 5) כי "שחקן המפסיד תקופת משחקים ממושכת ובמיוחד בגילי עלול להיפלט ממעגל השחקנים המבוקשים ולצאת מעולם הכדורגל ללא דרך חזרה". דברים אלה נאמרים ע"י שחקן שהיה בן 42 בעת אמירתם, כלומר, בסיום או ממש על סף סיום דרכו בכדורגל בלאו הכי, בעוד שהתובע, לקראת תחילת עונת 99/00, היה רק בן 36. שנית, הדברים אמורים ביחס לשחקן המפסיד "תקופת משחקים ממושכת", בעוד שהתובע הפסיד רק עונת משחקים אחת, ולא יותר. 12. אין כל הוכחה רפואית או אחרת (וכפי שציינתי לעיל, לאמיתו של דבר אין גם טענה) כי התובע לא היה מסוגל לחזור לשחק כדורגל מקצועני. אין גם כל בסיס ראייתי לקביעה בדבר "ירידה בביצועים" על מגרש הכדורגל (פרו', עמ' 8, ש' 23), שהרי התובע כלל לא ניסה, ולו ליום אחד, לחזור לכדורגל (פרו', עמ' 21, ש' 7-8). לא זו בלבד, הוא אף דחה הצעה שהוצעה לו, סמוך לאחר התאונה, לחזור ולשחק במכבי יבנה (שם שיחק עובר לתאונה), ויודגש כי הצעה זו הוצעה לתובע על אף שבמכבי יבנה ידעו על התאונה (סעיף 5 לתצהיר ארז פיניש). על אף שקבוצת מכבי יבנה, בה שיחק בעבר, "חיזרה" אחריו למרות התאונה, ועל אף שבקבוצת עירוני אשדוד נתפנה מקומו של שמעון זליג (פרו', עמ' 13, ש' 1), ועל אף שלתובע נסיון רב מאד במעבר מקבוצה לקבוצה (סע' 9 לתצהירו), אין כל ראיה, או טענה, כי התובע ניסה כלל לפנות למכבי יבנה, או לעירוני אשדוד, או לקבוצה אחרת כלשהי, לקראת פתיחת עונת 99/00 (שתחילתה ב-7/99, קרי, חודשים רבים לאחר תום תקופת אי-הכושר), על מנת לשחק בעונה זו. כידוע לכל, כדורגלנים חוזרים למגרש הכדורגל גם אחרי פציעות (פרו', עמ' 8, ש' 3-5, וכן סעיף 5 לתצהיר אסייג), וגם התובע חזר למגרש הכדורגל אחרי פציעות שעבר (פרו', עמ' 22, ש' 2-3), לרבות ניתוחי ארטרוסקופיה וכריתת מניסקוס (ר' פירוט בחווה"ד המשלימה של ד"ר דרור), ואפילו אחרי נזק סחוסי (ר' גיליון ניתוח מיום 19/6/96 המהווה חלק ממוצג נ/6, ור' פרו', עמ' 17, ש' 12-13). נראה אפוא כי גם לאחר הפגיעה נשוא תאונה זו, שהינה פגיעה קלה בצוואר, יכול היה לחזור לכדורגל, לו רק רצה בכך, כפי שהעיד ד"ר דרור. 13. מהי, אם כן, הסיבה לכך שלא חזר לכדורגל? כאמור לעיל, מספר חודשים לפני תחילת עונת המשחקים 99/00, היינו בחודש 4/99, פתח התובע את עסקו החדש, בדק מס. נכון שגם בעבר, לפני התאונה, עבד התובע בעבודות שונות, במקביל לעיסוקו בכדורגל המקצועני, אולם בעבודות אלה בד"כ עבד התובע כשכיר, באופן שלא חייבו להשקיע את כל זמנו ומרצו. כך, בתקופה 6/96 - 6/97 עבד כשכיר בחברת אשד אשף במשכורת נמוכה של כ-3,500 ₪ לחודש (ברוטו) (צורף טופס 106). ובתקופה מסוף 1997 ועד סוף 1998 עבד כפקיד באגף הארנונה של עיריית ת"א, בעבודה שיכול היה להתאימה לשעות האימונים בכדורגל ("עבדתי שעות כדי שיתאימו לי לשחק כדורגל. היקף המשרה שלי בעירייה אני לא זוכר, הייתי עובד עד שהייתי צריך לצאת לאימון", פרו', עמ' 20, ש' 23-25). עיסוקו היחיד כעצמאי, במקביל לכדורגל, עובר לתאונה, היה בעסק שפתח לדבריו בחודש 5/98 בתחום של שירותי פרסום ושיווק. לפי גובה ההכנסה מעסק זה (34,560 ₪ לשנת 1998) נראה הדבר כי גם בכך לא השקיע התובע את מירב מאמציו, אלא רק כמעין עיסוק צדדי במקביל לכדורגל, עד אשר "הפסקתי את העסק כי זה הלך ודעך" (עמ' 19, ש' 27). בסיכומי הנתבעים (עמ' 6-7) הובא פירוט של נתוני ההכנסות של התובע לפני התאונה ולאחריה. עיון בנתונים הללו מראה אכן כי הכנסותיו לפני התאונה היו בעיקרן מכדורגל, ומיעוטן הכמעט מבוטל - מהעיסוקים האחרים שפירטתי. ברור אפוא כי התובע הקדיש את עיקר זמנו ומרצו לכדורגל, ואילו בעיסוקיו האחרים עסק כעיסוק צדדי בשעות שבהן היה פנוי מכדורגל. לעומת זאת, בעסקו הנוכחי של התובע, בדק מס, התובע הינו עצמאי ומנהל עסק מצליח המעסיק מספר עובדים ומכניס הכנסות נכבדות ביותר. אין ספק כי מדובר בעבודה תובענית הרבה יותר מעיסוקיו של התובע בעבר, כמפורט לעיל. אמנם, התובע העיד כי אין הוא עובד שעות רבות בעסק, אולם אני מניח כי, לפחות בחודשי העסק הראשונים, השקיע התובע את כל זמנו ומרצו בהקמת העסק החדש, ניהולו, פיתוחו, פרסומו, צבירת לקוחות וכו', וכל מה שנדרש על מנת לבנות עסק חדש יש מאין. התובע לא יכול היה, לבטח לא בחודשי העסק הראשונים (העסק נפתח ב-4/99, תחילת עונת המשחקים 99/00 התחילה ב-7/99) להשקיע את זמנו ומרצו גם בכדורגל, דבר המחייב משטר של אימונים, לעתים פעם ביום, לעתים פעמיים ביום (פרו', עמ' 13, ש' 6-7), כשהזמן הכולל המוקדש לאימון הוא בין שעה וחצי לשלש שעות (עמ' 13, ש' 12). הוא העדיף להתמסר לעסק, שככל הנראה נראה מבטיח כבר אז, ואכן, השקעתו זו הניבה פירות נאים ביותר, כפי שמוכיחות הכנסות העסק בשנים 2000-2001. ב"כ התובע טוענת, ואני מסכים עמה, כי העובדה שהתאונה נשוא תביעה זו אירעה לתובע במהלך תקופת אימונים לקראת הצטרפותו לקבוצה בליגה הלאומית, אינה מאששת את טענת הנתבעים כי הוא התכוון בלאו הכי לפרוש מהכדורגל. אכן, סביר מאד כי, אותה שעה, לא היתה לתובע (עדיין) כל תוכנית או כוונה לפרוש מהכדורגל. אך משנקרתה בדרכו הזדמנות פז לפתוח עסק רווחי ומצליח, הרי בשלב הזה החליט לעזוב את הכדורגל לטובת העסק, ולהשקיע בעסק את כל זמנו ומרצו. היתה זו החלטה שנבעה משיקולים כלכליים בלבד (שתוך זמן קצר הוכחו כנכונים: ראה הכנסות התובע מהעסק, בהשוואה להכנסותיו בעבר, בטבלא בעמ' 6-7 לסיכומי הנתבעים), ולא מחמת העדר אפשרות לחזור לכדורגל. אעיר גם כי לגבי אותם שחקנים, ששמותיהם פורטו, אשר המשיכו לשחק כשוערים עד גיל 40 ואף יותר, הועד בפניי כי מדובר בשחקנים אשר כדורגל היה העיסוק היחיד שלהם (פרו', עמ' 10, ש' 6), וזה לחלוטין איננו מצבו של התובע. מכל מקום, לא הוכח העדר אפשרות מבחינה גופנית לחזור לכדורגל, ולא הוכח כי החמצת עונת משחקים אחת הביאה, כטענת התובע, לאובדן הסיכוי לחזור לכדורגל כלל. 14. המסקנה מן האמור לעיל היא, כי אינני פוסק לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות בענף הכדורגל, מעבר לזה שפסקתי לו בגין אובדן עונת המשחקים 98/99. הפסדי שכר, בעבר ובעתיד, מחוץ לכדורגל 15. ביחס לעבר, היינו, מיום התאונה ועד היום, אני בספק רב אם נגרם לתובע הפסד הכנסה כלשהו בעיסוקיו שמחוץ לכדורגל. הכנסותיו בשנים שקדמו לתאונה בעיסוקיו אלה היו כמעט זניחות, בעוד שהכנסותיו מעיסוקים אלה לאחר התאונה הן גבוהות בהרבה, ואף עולות משנה לשנה (ר', שוב, הטבלא בעמ' 6-7 לסיכומי הנתבעים). קשה לראות במה הגבלה קלה בתנועות ע"ש צווארי עשויה להגביל את התובע בעבודתו כמנהל חברה לבדיקת חיובי ארנונה. התובע טען בעדותו כי הינו מתקשה בעבודה משרדית, בשל הצורך בישיבה ממושכת ועבודה מול מחשב, ולכן הינו מתעייף ועושה הפסקות לעתים (סע' 20 לתצהירו). אזכיר בהקשר זה כי ד"ר דרור אישר בעדותו שהפעם האחרונה שהתובע התלונן על כאבי צוואר היתה ב- 12/1/99 (חצי שנה לאחר התאונה), וכי מאז ועד למועד בדיקתו ע"י ד"ר דרור (פרק זמן של למעלה משנה וחצי) אין כל עדות לתלונות נוספות על כאבים בצוואר (עמ' 4, ש' 22-23). בחקירתו הוסיף התובע (דבר שלא נאמר בתצהירו) כי כיום הינו עובד (בגלל התאונה?) מעט שעות, וכי אילו היה עובד שעות רבות יותר בעסק, אין לו ספק שהיה מרוויח יותר (עמ' 23, ש' 22-29). איני יודע אם יש ממש בטענה זו, ולא בכדי ציינתי כי היא לא נזכרה בתצהירו. מכל מקום, אני מתקשה לקבל את הטענה כי בשנת 2001, למשל, הכנסתו מהעסק היתה 49,000₪ לחודש, וכי אלמלא ההגבלה הקלה בצווארו, היתה הכנסתו גבוהה יותר. אף לו סברתי כי יש ממש בטענה זו, היה קשה ביותר לכמת, במקרה זה, את שיעור ההפסד. 16. הדברים האמורים לעיל יפים גם ביחס להפסד כושר השתכרות בעתיד, אולם ביחס לעתיד נוהגים בדרך כלל לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות, גם מקום בו לא נגרם הפסד כזה בפועל, בעבר. זאת בשל החשש שמא ייפלט הניזוק בעתיד מעבודתו הנוכחית, ויתקשה, מחמת נכותו ומגבלותיו, בהשתלבות בעבודה אחרת. חשש זה קיים גם לגבי התובע, על אף שהינו מנהל חברה שהיא בשליטתו, שכן, אין לדעת מה ילד יום, והאם החברה תתמיד, לאורך שנים רבות, בהצלחה ובשגשוג שהם נחלתה כיום. אם אכן ייאלץ התובע, ביום מן הימים, לחזור לשוק העבודה ולחפש תעסוקה לעצמו, אפשר (אם כי בסבירות נמוכה למדי) שמגבלתו הקלה בצוואר תקשה עליו במידת מה להתקבל ולעבוד בכל עבודה שיחפוץ בה. 17. לאור כל האמור לעיל, אני סבור כי במקרה זה ראוי לפצות את התובע פיצוי גלובלי בגין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד, בעיסוקיו שמחוץ לכדורגל, בסך כולל של 20,000₪. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים 18. ביחס לעבר צירף התובע קבלות בסך כולל של 897₪. לדבריו, הוציא הוצאות נוספות, בגינן לא שמר את הקבלות. אשר לעתיד, נכון שבחוות דעת המומחה מטעם ביהמ"ש לא צוין כי התובע ייזקק לטיפולים רפואיים כלשהם בעתיד, אולם התובע העיד (בלא שהציג קבלות כלשהן) כי הוא עד היום מטופל, ויטופל גם בעתיד, בדרך של עיסויים, מתיחות צוואר, "שיטת גרינברג" וכד' (עמ' 23, ש' 6-8, וסע' 17 לתצהירו). אני פוסק לתובע סכום גלובלי עבור הוצאות בעבר ובעתיד בסך 2,300₪. עזרת הזולת 19. התובע, שהינו רווק וחי בגפו, העיד (סעיף 18 לתצהירו) כי עובר לתאונה לא נזקק לעזרה כלשהי במשק הבית, ורק לעתים רחוקות העסיק עוזרת, על בסיס לא קבוע. לאחר התאונה, ובייחוד בתקופה בה היה באי-כושר מלא, היה לדבריו מוגבל ונזקק לעזרה בניהול משק ביתו. הוא נעזר לטענתו במשפחתו הקרובה, ובהמשך - החל להעסיק עוזרת בית פעם בשבוע או שבועיים בעלות של 140₪ לכל פעם. הוא מבקש פיצוי גלובלי בגין העזרה החריגה שקיבל מבני המשפחה, ובגין העוזרת שהעסיק וימשיך להעסיק. 20. ביחס לעזרת בני משפחה, הסתפק התובע באמירה הכללית ביותר בתצהירו "נעזרתי במשפחה הקרובה", ובהמשך - "עזרה חריגה של בני משפחה", בלא שטרח לפרט מי עזר לו, במה התבטאה העזרה, כמה זמן נמשכה העזרה, ובלא שזימן לעדות מי מבני משפחתו כדי להוכיח ולבסס טענה זו. 21. גם ביחס לעוזרת משק בית שהוא מעסיק, לטענתו, לא ציין התובע את שמה, לא הציג אישורים מהמל"ל (הוא מציין בתצהירו, סע' 18, כי יש להוסיף את דמי הביטוח הלאומי, ומכאן שהוא מדווח לביטוח הלאומי על העסקת העוזרת), לא זימן את העוזרת לעדות, ואף לא הביא אישור או "פתק" כלשהו ממנה לביסוס טענתו. אין לביהמ"ש אלא להאמין לעדותו היחידה של התובע בענין זה, עדות שלא נתמכה בכל ראיה שהיא. 22. בהנחה שהתובע אכן מעסיק עוזרת משק בית, כטענתו, אינני בטוח כי הצורך בכך קשור במגבלה הקלה ממנה הינו סובל בצווארו. כפי שכבר ציינתי, הכאבים בצוואר חדלו בתום חצי שנה מהתאונה, ואין כל תיעוד על כאבים בצוואר מאז ינואר 1999 ואילך. בהחלט ייתכן שהתובע החליט להעסיק עוזרת בית החל משנת 2001/2000 פשוט בשל העובדה שבשנים אלה החל עסקו להניב הכנסות נכבדות ביותר (333,121 ₪ בשנת 2000; 588,131 ₪ בשנת 2001) והוא יכול היה להרשות לעצמו, בהיותו אדם אמיד, החי בגפו, להעסיק עזרה בשכר, תחת אשר יבצע את הדברים הללו בעצמו. או במלים אחרות, סביר להניח שהיה מעסיק עוזרת בלאו הכי, וללא כל קשר לנכותו. 23. באמור לעיל אין בכוונתי לבטל כליל את טענת התובע בדבר הצורך בעזרה, אלא רק להעמיד את הדברים במקומם הנכון ובפרופורציה המתאימה. סבורני כי הפיצוי הראוי בגין עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד במקרה זה הוא בסך של 12,000₪. כאב וסבל 24. הסכום המגיע לתובע בגין כאב וסבל הוא 16,921₪. סיכום 25. אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע את הסכומים כמפורט להלן: הפסד הכנסה בעבר, מכדורגל 183,524 ₪ הפסד הכנסה בעבר ובעתיד, מחוץ לכדורגל 20,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות 2,300 ₪ עזרת הזולת 12,000 ₪ כאב וסבל 16,921 ₪ סה"כ 234,745 ₪ וזאת בתוספת הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. ניתן היום ה' בשבט, תשס"ד (28 בינואר 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח עותק פסק דין זה לב"כ הצדדים. צבי דותן, שופט כדורגלדיני ספורטתאונת דרכים