אי עמידה בתנאי של מציאת שוכר חלופי זוהי תביעה כספית לתשלום חובות של שכ"ד ותשלומים שונים הקשורים בו, בעילה של נטישת דירה שכורה בטרם תום תקופת השכירות המוסכמת. התובעים השכירו את דירתם, אשר ברחוב חנקין 44 ברעננה (להלן: "הדירה") לנתבעת 1 (להלן: "ניקול"). אציין כי השכרת הדירה נעשתה בפועל על ידי עוה"ד פנינה וולף, שפעלה כמיופת כוחם של התובעים, אשר שהו מחוץ לגבולות המדינה. תקופת השכירות שנקבעה בחוזה השכירות (להלן: "החוזה") היתה מיום 23.01.94 ועד ליום 22.08.95. הדירה כללה גם מיטלטלין ופריטי ריהוט נוספים, כמפורט בחוזה. ניקול התחייבה בחוזה לתשלום כל הוצאות הדירה השוטפות, לרבות הוצאות בגין שימוש בחשמל, מים, גז, טלפון וכיו"ב. דמי השכירות שנקבעו בחוזה היו דמי שכירות חודשיים בסך של 600 $ לחודש. הנתבעים 2 ו- 3 חתמו על גבי החוזה על ערבות אישית, ביחד ולחוד, לכל חובות והתחייבויות ניקול כלפי התובעים. הנתבעים 2 ו-3 חתמו גם כערבים על שטר חוב לתשלום כל חובות והתחייבויות ניקול לתובעים, עליו חתמה ניקול כעושת השטר. יצויין כי הנתבע 2 (להלן: "אשר") התגורר בדירה משך תקופה מסויימת עם ניקול וילדיה, כבן זוגה, ועזב, לדבריו, במועד כלשהו לאחר שחלפו מספר חודשים מתחילת תקופת השכירות ויחסיו הזוגיים עם ניקול תמו. לטענת אשר, היה זה לפני חודש אוקטובר 94', מועד בו החלו פיגורי ניקול בתשלום שכה"ד. הנתבעת 3 היא אחותו של אשר. גדר המחלוקת בין הצדדים סב בעיקר סביב השאלה, אם עזיבתה של ניקול את הדירה ביום 7.3.95 נעשתה במפתיע וללא כל הסכמה מאת התובעים, או שמא באה עזיבתה את הדירה לאחר שקיבלה את הסכמת התובעים לכך, תוך הסכמת באת כוחם לפטור את הערבים מכל מחוייבות מעבר למועד הפינוי. לטענת התובעים, נעשתה עזיבתה של ניקול את הדירה באופן פתאומי וחד צדדי, מבלי שקיבלה את הסכמת התובעים לכך. התובעים טוענים כי בעוזבה את הדירה, הותירה אחריה ניקול חובות רבים בגין חשבונות שונים שלא שילמה וכמו כן נותרה הדירה כשהיא סובלת מנזקים, להם גרמה ניקול בעת שהותה בדירה. עוד טוענים הם, כי נאלצו לחפש משך זמן לא מועט שוכר אשר ישכור את הדירה ובמשך הזמן בו עמדה הדירה ריקה, הרי נגרמו להם נזקים בגין הפסד דמי השכירות. אין חולק, כי חוזה עם דיירים חלופיים נחתם רק בסוף חודש יוני 95', והם נכנסו לדירה ביום 15.7.95. בישיבה מיום 14.12.00 בפני כב' השופט אמיר, הסכימו ב"כ הצדדים לצמצם את התביעה ולהעמידה על החובות הבאים: א. חוב שכר הדירה שנצבר החל מחודש ינואר 1995 ועד למחצית חודש יולי 1995, עת הושכרה הדירה מחדש. יצויין כי המדובר בסכום של כ - 3,900$. הנתבעים טענו כי שכ"ד חודש ינואר שולם אף הוא. בחקירתה הנגדית, לא היתה עוה"ד וולף בטוחה לגבי תשלום שכה"ד לחודש ינואר ואף לא הציגה כל הוכחה לאי תשלומו, שכן התשלום בוצע ישירות בהעברה לחשבון בנק של התובעים, ודפי החשבון לא הוצגו. על כן צומצם הסכום הנתבע בגין שכ"ד והועמד על 3,300 $ וזאת בגין חמישה וחצי חודשי השכירות החל מחודש פברואר 1995 ועד מחצית חודש יולי 1995. ב. חוב בגין חשבון חשמל - 107 ₪. ג. חוב בגין חשבון בזק - 606 ₪. ד. חוב בגין חשבון הגז - 1,205 ₪. ה. חוב לועד הבית - 425 ₪. ו. חוב בגין חשבון העירייה עבור שימוש במים - 88 ₪. סך כל החובות דלעיל עומד על סך של כ- 2,500 ₪, המצטרף לשכר הדירה הנתבע כאמור לעיל. מסמכים להוכחת החובות דלעיל ומועדי הצטברותם צורפו על ידי עוה"ד פנינה וולף לתצהירה. לטענת הנתבעים בכתב הגנתם, היתה עזיבתה של ניקול את הדירה עזיבה בהסכמה ובידיעה מלאה של התובעים, תוך שחרור הערבים מערבותם. זאת, על רקע אי שביעות רצונה של עו"ד וולף מהשוכרת, בגין החזקת כלב גדול בדירה, עליו התלוננו דיירי הבית בפני עוה"ד וולף. מחלוקת נוספת נתגלעה עקב איחורים בתשלום שכר הדירה החל מחודש ספטמבר 1994, כעולה ממכתבי עו"ד וולף לשוכרת ולערבים בעניין זה. כנגד ניקול ניתן פסק דין על מלוא סכום התביעה ע"י כב' השופט אמיר ביום 14.12.00 וזאת בהעדר התייצבות מצידה. גם בישיבת ההוכחות לא התייצבה ניקול כעדת הגנה מטעם הנתבעים, וכתוצאה מכך הוגבלה במידה רבה יכולתם להציג גרסה מלאה לעניין נסיבות עזיבתה של ניקול את הדירה, והסיכומים שהיו, אם היו, בינה לבין עו"ד וולף. דיון בראיות שהובאו לעניין ההסכמה על פינוי מוקדם של הדירה בתצהירו של אשר היתה התייחסות כללית ביותר לסיכום בין עו"ד וולף לבין ניקול ו/או אשר על פינוי מוקדם של הדירה. כל שנאמר הוא שהתובעים הודיעו באמצעות עו"ד וולף על רצונם בקיצור תקופת השכירות, ועל כך ש"הוסכם" על סיום השכירות בנובמבר 94' תוך שחרור הערבים מערבותם. לא ניתן כל פירוט אודות אופן הגעת הצדדים להסכמות כאמור. הראיה היחידה שעליה מסתמכים הנתבעים בנקודה זו, היא מכתב הכתוב בכתב יד שנשלח ביום 14.11.94 ע"י ניקול ואשר אל עוה"ד וולף, בו השניים מודיעים לה "על פי בקשתה" כנוסח המכתב, על עזיבת הדירה על ידי ניקול בסוף אותו חודש (היינו - כעבור שבועיים מתאריך המכתב - נ.מ.ש), ומצהירים כי כל התשלומים עד למועד זה שולמו או ישולמו. עו"ד וולף אינה חולקת על משלוח מכתב זה, ואף הגיבה עליו במועד קבלתו, כפי שיפורט להלן. הרקע לכתיבת מכתב זה ע"י ניקול ואשר, שנוי במחלוקת. אשר טען בחקירתו הנגדית, כי מכתב זה נשלח בעקבות שיחה אקראית שערך עם עוה"ד וולף, עת פגש בה ברחוב במהלך חודש נובמבר 94'. השניים, לדבריו, דיברו על הבעייתיות של ניקול כשוכרת ועל ניתוק יחסיו של אשר עמה, וכדבריו "חילקו חוויות" על מה שהיה עם ניקול. לטענת אשר, הסכימו הוא ועו"ד וולף באותה שיחה, כי אם ברצונה של ניקול לעזוב את הדירה, הרי שעליה לכתוב מכתב בעניין ולשלוח אותו למשרדה של עוה"ד וולף, ובנוסף יש לבדוק את נושא התיקונים בדירה ותשלום החובות לרשויות. לא היה לאשר הסבר לכך שה"הודעה" על עזיבת הדירה לא יצאה לפועל, ולדבריו גם לא היה לו כל מושג, לאן מתעתדת ניקול על ילדיה וכלבה לעבור תוך שבועיים מיום כתיבת המכתב. אין ספק, כי אשר, שכבר לא התגורר בדירה וניתק יחסיו הזוגיים עם ניקול, היה להוט להשתחרר ממחוייבותו על פי כתב הערבות לכל חיוביה של ניקול לפי החוזה, באשר היה ידוע לו על פיגוריה בתשלום שכ"ד וכל העניין היה "כגיבנת על גבו", כהגדרתו. על כן, פנה אשר אל ניקול, שיחסיה עמו באותה עת כבר היו מזדמנים בלבד, וניסח עימה מכתב כאמור. עוה"ד וולף לא הכחישה דרישתה למכתב כאמור, אולם לגרסתה הציעה לאשר להביא שוכר חלופי וזאת כתנאי לקיצור חוזה השכירות עם ניקול. לטענתה, אף הציעה לאשר לדאוג לפרסום הדירה להשכרה באמצעות מודעה בעיתון או משרדי תיווך. התרשמותי היא, כי שני העדים לא היטיבו לזכור במדויק את תוכנה של אותה שיחה אקראית, אולם ברור לי כי בשיחה זו לא היה כדי לגבש הסכמה חדשה בין הצדדים (בוודאי בהתחשב בכך שאשר כבר לא התגורר בדירה ולא היה מוסמך לקבל החלטות בשמה של ניקול). ברור לי גם, שלא דובר באותה שיחה אקראית על שחרור הערבים מערבותם, אלא רק החלו גישושי משא ומתן מצידו של אשר בעניין קיצור תקופת השכירות, תוך הבעת נכונות עקרונית לכך מצד עו"ד וולף, מבלי לוותר על זכויות המוקנות לתובעים ע"פ החוזה. ב"כ הנתבעים ניסה לשכנעני, כי האותה עת היתה עו"ד וולף להוטה להיפטר מניקול והיתה מוכנה לוויתורים מרחיקי לכת לצורך כך, לרבות שחרור הערבים מערבותם. אמנם, התרשמתי כי באותה עת כבר היתה עו"ד וולף מודעת לבעייתיות של ניקול כשוכרת, ואולם לא התרשמתי כי היה בדעתה, ואף לא היתה לה כל סיבה מבחינה אובייקטיבית, לוותר על זכות מזכויות התובעים על פי החוזה, שהיה מובטח בערבים טובים. ולראיה, ביום 20.11.94 - סמוך לאחר קבלת מכתבם של ניקול ואשר - שלחה עוה"ד וולף מכתב אל שלושת הנתבעים ובו היא מבהירה להם כי אין בהודעתם מיום 14.11.94 משום קבלת הסכמה מצד התובעים (המשכירים) באופן כלשהו לסיום היחסים החוזיים בין הצדדים. באותו מכתב הובהר לנתבעים כי סיום היחסים החוזיים מותנה, בין היתר, במציאת שוכר חלופי. יש לראות במכתב זה בבחינת הבעת עמדתה הברורה של ב"כ התובעים אודות התנאים לנכונותה לערוך משא ומתן כלשהו סביב עזיבתה של ניקול את הדירה בטרם תקופת השכירות. אציין כי לטענותיו של ב"כ הנתבעים, לפיהן המכתב צריך היה להישלח בדואר רשום כקבוע בתנאי החוזה, אין כל עיגון בנוסח החוזה. לא מצאתי כל ממש בטענה המרומזת, כי המכתב הינו "פיברוק" מאוחר של עו"ד וולף. הנני דוחה את טענת אשר, כי לא קיבל מכתב זה דווקא, שהרי אשר הודה כי קיבל מכתבים אחרים שנשלחו ע"י עו"ד וולף לאותה כתובת - בית הוריו בו התגורר אותה עת. גם הנתבעת 3, שאף אליה מוען המכתב, לא העידה כי לא קיבלה את המכתב, ויש בכך משום הימנעות מלהביא ראיה שעמדה לרשותו של בעל דין, על כל המשתמע מכך. לא למותר לציין, כי ניקול המשיכה להתגורר בדירה למשך חודשים נוספים, בניגוד להצהרתה במכתב מיום 14.11.94 על כוונתה לעזוב בתום אותו החודש. אין חולק כי רק ביום 7.3.95 או בסמוך לפני כן עזבה ניקול את הדירה וזאת בטרם תום תקופת השכירות אשר נקבעה בחוזה כאמור. טענת אשר בתצהירו, כי הישארותה של ניקול בדירה לאחר מועד זה היתה תוך הסכמה של עו"ד וולף עם ניקול "מאחורי גבו" כביכול, אין לה על מה שתסמוך. אשר הודה כי הקשר שלו עם ניקול מיום 14.11.94 ואילך לא נגע כלל בנושא הדירה, וממילא לא היה בידו כל מידע, ולו גם מכלי שני, אודות הסכמות כאלה. עו"ד וולף הכחישה מכל וכל כי הגיעה להסכמה עם ניקול או אשר על פינוי מוקדם של הדירה, וזאת נוכח אי עמידתם בתנאי של מציאת שוכר חלופי. במכתבה של ניקול במועד הפינוי, 7.3.95, מוזכר מכתב שלה לעו"ד וולף מחודש ינואר 95', ואולם מכתב זה לא הוצג ואיש מהצדדים לא העיד מאומה לגבי תוכנו. סוף דבר, לא הוכח כי ניקול עזבה את הדירה תוך הסכמת התובעים לקיצור תקופת השכירות תוך שחרור הערבים מערבותם. ביום 19.3.95, בסמוך לאחר עזיבתה של ניקול את הדירה, שלחה עוה"ד וולף מכתב אל הנתבעים בו היא מודיעה להם על חובותיהם שהותירו מאחוריהם ובו היא מדגישה את מצבה החמור של הדירה כפי שהושארה לאחר עזיבתה של ניקול. עוה"ד וולף הבהירה באותו מכתב כי עזיבת הדירה באופן מפתיע וללא הודעה מראש היא בבחינת הפרת חוזה מצדה של ניקול ודרשה את תשלום כל החובות וכן תיקון הדירה על מנת שתהא ראויה להשכרה מחדש ותחזור למצב בו הושכרה לניקול מלכתחילה, וכן ציין כי הנתבעים מחוייבים בתשלום דמי השכירות עד למועד כניסת הדיירים החדשים לדירה. אשר מצידו, פעל לצמצום הנזק והסכים לסייד את הדירה בעצמו לאחר פנייתה של עוה"ד וולף אל הנתבעים בעניין זה. הוא הצהיר בתצהיר עדותו כי ראה בסיוד זה בבחינת סיומה של הפרשה ולא חשב כי ייתבע בגין ערבותו. ב"כ התובעים מקשה וטוען כי הפגנת "רצון טוב" מצד אשר בעצם סיוד הדירה, מצביעה על כך שסבר כי בכך הוא מופטר מכל חיוביו כערב על פי החוזה. אינני שותפה למסקנה זו. אשר היה מודע לכך ש"נכנס לבוץ" בעטיה של ניקול ויחסיו עמה, שהובילוהו לחתום כערב על חוזה השכירות, והעובדה כי הסכים לסייד את הדירה כדי לצמצם את הנזק שנגרם לתובעים, אינה מלמדת על כך שהובטח לו כי בכך הוא משוחרר מכל חבויותיו ע"פ כתב הערבות. העובדה, כי ניקול פינתה את הדירה באופן חד צדדי ולא טרחה לחפש שוכר חלופי, ואף אשר לא עשה כל מאמץ בכיוון זה, אין משמעה כי התובעים זכאים, אוטומטית, לתשלום דמי השכירות למלוא התקופה עד לתום החוזה. החוזה איננו כולל כל תנאי בעניין פינוי חד צדדי של הדירה, ולפיכך יש לפנות בעניין זה לדיני החוזים הכלליים, המתייחסים לפיצוי הראוי בגין הפרת חוזה, ולפיהם הפיצוי ינתן בעד הנזק שהיה צפוי באורח סביר בגין ההפרה. בין עקרונות דיני החוזים (והנזיקין) נמנה גם עקרון חובת הקטנת הנזק, שחל על התובעים. עקרון זה חייב את ב"כ התובעים לפעול ביעילות כדי לצמצם את הנזק ולהשכיר את הדירה לשוכר חלופי תוך זמן סביר. אמנם, עוה"ד וולף פנתה למתווך דירות בסמוך לאחר עזיבת ניקול את הדירה וביקשה ממנו לחפש עבורה שוכר חדש. ברם, משך יותר מארבעה חודשים עמדה הדירה ריקה ללא שוכר חדש, והתובעים, באמצעות עוה"ד וולף, לא עשו דבר נוסף בנסותם להשכירה, מלבד אותה פניה למתווך הדירות כאמור. מתווך הדירות לא הוזמן להעיד מטעם התביעה, ולא ברורים המאמצים שעשה, אם עשה, כדי להשכיר את הדירה בהקדם. התובעים לא פרסמו מודעה בעיתון ולא פנו למתווך נוסף, נוכח העיכוב בהשכרת הדירה, ולכן יש לראות בתובעים בבחינת מי שלא עשו כל שלאל ידם על מנת להקטין את נזקם. הנני סבורה, כי תקופה של שלושה חודשים הינה תקופה מספקת, באורח סביר, למציאת שוכר חלופי, בהעדר נתונים מיוחדים על מצב השוק ו/או מצב הדירה, וכאלה לא הובאו. בנוסף, נותר החוב בגין חודש פברואר ומחצית חודש מרץ, עד למסירת מפתחות הדירה לעו"ד וולף. לפיכך, נזקם של התובעים מתמצה בארבעה וחצי חודשי שכירות, קרי: 2,700$ כערכם בש"ח ביום 15.3.95, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל. אשר לחובות האחרים, לאחר עיון במסמכים שצורפו, הנני מעמידה את סכומם על 2,400 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.6.95 ואילך. על הנתבעים 2 ו- 3 לשאת ביחד ולחוד בסכומים האמורים לעיל. בנוסף, הנני מחייבת את הנתבעים בהוצאות המשפט של התובעים (אגרות) וכן בשכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ + מע"מ. שוכר חלופישכירות