חיפוש באתר דיצה רפאלי, עו"ד

דיצה רפאלי, עו"ד

נרשמ/ה כמייצג/ת בהכרעה המשפטית להלן







1. לפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר והפרשי סכומים שהיה על הנתבעת להפריש בגין התובע לביטוח המנהלים שערכה עבורו, ופדיון 5 ימי חופשה.
כמו כן עתר התובע לחיוב הנתבעת לשחרר לזכותו את כספי פוליסות ביטוח המנהלים במלואם, בנוסף לתשלום פיצויי הפיטורים על ידה.



2. אין הצדדים חלוקים בעובדות הבאות:

א. התובע הועסק ע"י הנתבעת כחשב מיום 01/10/96 עד יום 13/04/00.

ב. התובע פוטר מעבודתו במכתב-פיטורים מיום 12/03/2000 (נספח ב' לתביעה).


ג. בטרם החל עבודתו בנתבעת, קיבל ממנה התובע מכתב מיום 28/08/96, נספח א' לתביעה (להלן: "נספח א").

3. המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלות הבאות:

א. האם, כטענת התובע, שכרו החודשי המלא צריך היה לכלול, באופן רצוף ועד לפיטוריו, את הרכיבים הקרויים "פרמית-מנהל", תמריץ בונוס קולורמה ו"עמלות קולורמה" או שמא מדובר ברכיבים שאינם בגדר השכר אלא הטבות התלויות אך ורק בשיקולי הנתבעת וברצונה מתי לתיתן ומתי שלא לתיתן ואף שיעורן נקבע רק על ידי הנתבעת, כטענתה ?

ב. האם יש לכלול את הרכיבים הנ"ל בגדר "השכר הקובע" לחישוב פיצויי הפיטורים שעל הנתבעת לשלם לתובע?

ג. היש לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בשיעור ההפרשות מהרכיבים הנ"ל לביטוח מנהלים בגין כל התקופה שבה לא הופרשו?

ד. האם זכאי התובע לשחרור כל כספי הפוליסות לביטוח מנהלים לידיו, לרבות הכספים שהופרשו עבור פיצויי פיטורים, ובנוסף על פיצויי הפיטורים שהנתבעת חייבת בתשלומם עפ"י החוק ובהתאם לשכר הקובע הכולל את הרכיבים הנוספים דלעיל?

4. לגרסת התובע, שכרו היה אמור לכלול מעת תחילת עבודתו בנתבעת, את שלושת הרכיבים דלעיל.
התובע מסתמך על נספח א' כראיה להוכחת גרסתו האמורה וכן על תלושי השכר שבתחילת תקופת העסקתו, בהם נרשמו לטענתו תשלומי הרכיבים האמורים.
הנתבעת, מנגד, טוענת כי נספח א' איננו הסכם עבודה אלא רק מכתב שקדם לתחילת ההעסקה, ואיננו מחייב אותה בתשלום הפרמיות הנזכרות בו.
באשר לעמלה ולבונוס קולורמה טוענת הנתבעת כי כשמם של הרכיבים כך יש לראותם, דהיינו: כעמלה וכתמריץ שאינם בגדר השכר הקובע לפיצויי פיטורים ואף אינם בגדר התחייבות מצידה לשלמם באופן קבוע כחלק משכר העבודה של התובע.

5. ב"כ הצדדים הודיעו לבית הדין ביום 13/12/2001 על הסכמה דיונית ולפיה יינתן פסק הדין על יסוד החומר אשר בתיק העיקרי ובתיק בש"א 2958/00 לרבות תצהירי הצדדים ופרוטוקול הדיון בפני כב' הרשם ר. הובר מיום 12/09/2000 וכן עפ"י סיכומי הטענות שהגישו בתיק העיקרי.
בהתאם לכך ניתן פסק הדין דלהלן.

6. הפן המשפטי לשאלת ה"בונוס" :
על פי חוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963 סע' 12 (א) יש לחשב את פיצויי הפיטורים המגיעים לעובד על בסיס המשכורת האחרונה של העובד.
לפי תקנות פיצויי פיטורים חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים (תשכ"ד-1964) סע' 1, רכיבי השכר שיובאו בחשבון שכר לצורך חישוב פיצויי פיטורים הם: שכר יסוד, תוספת וותק, תוספת יוקר המחיה ותוספת משפחה.

ההלכה הקיימת קובעת כי תשלום המכונה "בונוס" אינו נכלל במשכורת הרגילה: (ע"ע 300175/97 דניאל כהן נ' עיריית נהריה עבודה ארצי, ל"ג (37) 29), : "ההלכה הקיימת קובעת כי בונוס או פרמיה אמיתית אינם מהווים, בדרך כלל רכיב שכר שיש להביאו בחשבון בחישוב "השכר הקובע" לצורך חישוב פיצויי פיטורים" (דב"ע לד' 68-3 מפעלים לצביעת טקסטיל בע"מ נ' ישעיהו קורניצקי פד"ע ו 103 ; דב"ע מט' 141-3 בלבול סלים נ' מפעלי מאיר בע"מ, פד"ע כא' 439 ).
"בונוס מעצם מהותו נטול קביעות, מותנה בתנאי ובד"כ לא יהיה זה נכון לייחס כוונה להעניקו דרך קבע, אלא אם כן הוכח ההיפך... ". כן ראה דב"ע נד/ 128-3 עמיחי לניצקי נ' מפעלי אלקטרודות זיקה בע"מ עבודה ארצי כ"ח (1) 27 שם נקבע כי תשלום המכונה "בונוס" אינו נכלל במשכורת הרגילה אלא אם יוכח כי מדובר "בכינוי פקטיבי הבא להסוות שכר רגיל".

עיקר העיקרים במקרה דנן, טמון בשאלת תום הלב בו נהגה המשיבה שעה שכינתה את התשלום שהוענק בכינוי "בונוס" או כלום לא היה התשלום כהוויתו שכר או נלווה לשכר, ששולם באצטלא של בונוס, והאם לא נקטה הנתבעת בהתחכמות מכוונת בכנותה את התשלום "בונוס"?

על מנת שסכום המשתלם כשכר עבודה יהווה תוספת ולא חלק מהשכר הכולל לחישוב פיצויי פיטורים, צריך שהתשלום יהיה מותנה בתנאי או במצב כך שאם אין מתקיים התנאי או המצב-חדל התשלום.

"כאשר התשלום הנוסף פרמיה, בונוס או "שכר עבודה" – לא חייב את העובד לפעול אחרת מכפי שפעל לפני התשלום ואף לא ציפו ממנו לדבר בעקבות התשלום, יש לראות את התשלום כחלק משכר היסוד" (ראה י. לובוצקי "סיום יחסי עבודה" ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, פרק 18 עמ' 227 והאסמכתאות שם).

הנטל להוכחת הטענה כי תשלום המכונה "תוספת" הינו חלק מהשכר הקובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים מוטל על שכם התובע.
"הרי דין הוא כי הטוען שתשלום המכונה "תוספת" הינו חלק "מהמשכורת היסודית" – עליו נטל הראיה (דב"ע מא/87-3 אמנון ברזילי נ' אולבני ישראל פרייט בע"מ פד"ע יג', 21, 24 ; דב"ע מח/3-3 פד"ע יט' 435, 442 ).

ולסיכום: לא הכינוי יקבע אם תוספת השכר מהווה חלק משכר היסוד לעניין פיצויי פיטורים, אלא המהות.

הדברים האמורים לעיל, כוחם יפה גם לעניין פרמית-מנהל שנתבעה בגדר כתב התביעה.
עצם השימוש במונח "פרמיה" מחייב כי לעומתה תהא קיימת "נורמה": מונחים אלה שאולים בעיקר מתחומי העבודה היצרנית בהם נמדדת תפוקת העובדים באופן מתמיד אל מול נורמות שנקבעו בשיטות מדידה מקובלות ומוכרות לאותם תחומים.
כאשר המעביד מעוניין בהגברת התפוקה והעלאת פריון-הייצור במפעלו, הוא יכול לקבוע בהסכמי השכר שלו עם עובדיו כי עבור תפוקה העולה על שיעורי הנורמה, יתוגמלו העובדים בתשלום נוסף לשכרם, ותשלום זה נקרא "פרמיה".
מכאן שה"פרמיה"נגזרת מתפוקת-העובד ונועדה לשמש כתמריץ להשגת תפוקה גבוהה מזו המוגדרת כ"נורמה".
ראה לעניין תוספת "פרמיה" דב"ע נה/58-3 אברהם צבי ואח' נ' רשות הנמלים והרכבות, עבודה ארצי כח (2) 326 וכן דב"ע תש"ן/427-3 פרחי נ' חברת החשמל (לא פורסם) שם נקבע: "ואולם מקום ששכר העידוד או הפרמיה משתלמת כתוצאה ממריצה ומעקב אחרי תפוקת העובד או העובדים, אין הוא בגדר שכר רגיל של עובד".
הלכה דומה נפסקה בדב"ע נו/ 174-3 מקולאי צ'ייקובסקי נ' "שלב" הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, עבודה ארצי, ל (1) 221, שם נאמר כי תשלום שהוא "פרמיה" אמיתית איננו רכיב לצורך חישוב פיצויי פיטורים. מכלל "לאו" אתה שומע "הן" : "פרמיה" שאיננה אמיתית תהווה רכיב לצורך חישוב פיצויי פיטורים .נ
ראה לעניין זה גם דב"ע מט/141-3 סלים בלבול נ' מפעלי מאיר בע"מ, פד"ע כא 439.

7. נבחן להלן כל אחד מרכיבי התביעה האמורים על יסוד הפסיקה שסקרנו לעיל:

א. פרמית- מנהל אישית
(1) התובע משתית זכותו לתשלום רכיב-שכר זה על נספח א'.
לנוחות הדיון והקריאה להלן יובא המסמך האמור ככתבו וכלשונו:

28 באוג' 1996 מספרנו: 6928/96לכבוד שובל מנוביץ לואי מרשל 17 מסירה אישית תל- אביב א"נ הנדון: מינוי-חשב ומנהל יח' מחשבהרינו מתכבדים בזה להודיעך כי המועמדות אשר הגשת לתפקיד חשב התקבלה. החל ביום 1.10.96 תחל עבודתך בחברה בתפקיד חשב ומנהל יח' מחשב.בתנאי שכר: 1. שכר חודשי כולל (ממוצע כפוף לפרמיות) עד סוף שנת 1996- 21,000 ₪ ברוטו. 2. "בטוח מנהלים" – "המניב" בחב' הפניקס. 3. החל מחודש ינואר 1997 תתווסף לשכר החודשי "פרמיה מנהל" אישית ע"ס כ- 2,000 ש"ח.ו4. 6 ימי עבודה בשבוע. תנאים כלליים: גלובלי, שעת תחילת עבודה 08:00. עם כניסתך לתפקיד החברה תעמיד לשימושך "רכב צמוד" מסוג "TOYOTA" ותחוייב בשווי "רכב למס" ע"פ החוק. אנו מאחלים לך הצלחה רבה בתפקיד בכבוד רב, אוריינט קולור ייצור והפקה (1989) בע"מ      

לטענת התובע, בנספח א' נקבע הרכב השכר ושיעורו, ומועד תחילת עבודתו.
לטענת הנתבעת אין המסמך האמור יכול לשמש בסיס לתביעה דהכא, מאחר שמדובר במכתב ולא בהסכם-עבודה והיות ומכתב זה נשלח על-ידה עוד בטרם החלה להעסיק את התובע.
הנתבעת מפנה אל נספח א/1 לתצהירו של מנהלה, מרסל סמואלוב (להלן: "סמואלוב") שכותרתו "תנאי העסקת עובד-תוספת" ונושא תאריך 01/10/96.
ראה גם עדות סמואלוב בעמ' 8 שורה 16 ואילך בפרוטוקול הדיון בבש"א 2958/00.
נאמר כבר עתה כי לדידנו מהווים שני המסמכים הנ"ל, ביחד, תשתית-חוזית לתנאי העסקתו של התובע כפי שהסכימו עליהם שני הצדדים בטרם החל לעבוד בנתבעת.
אפילו נראה בנספח א' "הצעה" ולא "חוזה" הרי שבהיענות התובע להצעה זו יש משום קיבולה ו"קיבול" זה התבטא בעצם הסכמתו להתחיל ולעבוד אצל הנתבעת בפועל מיום 01/10/96.
במועד זה, ביום הראשון לעבודתו, נחתם ע"י שני הצדדים נספח א/1 הנ"ל ודי בכותרתו כדי ללמד שהוא בא כהשלמה למסמך אחר, שהרי נאמר בה "תנאי העסקת עובד-תוספת". משלא נטען ולא הוכח ע"י הנתבעת כי ה"תוספת" באה אל מסמך אחר כלשהו, ומאחר שתנאי העסקתו של התובע נוסחו רק על ידה בנספח א' כאמור, משמע: נספח א/1 הוא "תוספת" לנספח א'.נ
זאת ועוד: בנספח א/1 הנ"ל אין מצויין סכום השתכרותו של התובע אלא התייחסות מפורטת ומפורשת לנושא הפרמיה (ראה סעיף 3 במסמך הנ"ל).
בהתאם לנספח א' היה צריך שכרו של התובע לעמוד על 21,000 ₪ ברוטו עד סוף 1996, ונאמר שם כי מדובר ב"שכר חודשי כולל (ממוצע כפוף לפרמיות)".ב
עוד נאמר שם כי החל מחודש 01/97 "תתווסף לשכר החודשי "פרמיה מנהל" אישית ע"ס כ- 2,000 ₪".
לגרסת התובע, שכרו הכולל היה צריך, איפוא, לעמוד על 23,000 ₪ בחודש (ברוטו).
בפועל לא שילמה הנתבעת בגין רכיב זה (פרמיה-מנהל) לתובע בכל חודש מתחילת העסקתו ועד חודש 5/97-4.
ראה לעניין זה עדות התובע וכן תצהירו של סמואלוב בתיק העיקרי (סעיף 8).ו
הנתבעת ביטלה את התחייבותה לתשלום האמור בהודעה חד-צדדית (ראה נספח נ/2) לתצהיר סמואלוב) אך שילמה לתובע עבור התקופה 5/97-1 את מלוא הסכום, סך 10,000 ₪ כאמור שם.
לא זו בלבד שלא מדובר בהסכמת התובע לביטול רכיב-השכר האמור, אלא שאף "הצדקת" שלילתו מהתובע בכך שהדבר נעשה "כנגד" מעבר לעבודת 5 ימים בשבוע במקום 6 ימים בשבוע, ואיננה אמינה ואינה מעוגנת בתשתית הראיות והעובדות בתיק. התובע החל לעבוד 5 ימים בשבוע מיום 01/06/97 והודעה על "שלילת" פרמית-מנהל היתה רק ביום 23/04/98 וכפי שהעיד התובע בעמ' 5 שורה 16 לפרוטוקול הדיון מיום12/09/00: "אני לא הסכמתי להפחתה בשכרי גם לא בעקבות צמצום מספר ימי העבודה בשבוע".נ
הנתבעת לא טענה ובודאי שלא הוכיחה כי פרמית-מנהל אישית היתה פרמיה אמיתית ולאור מדידת תפוקה כלשהי של התובע. כל שנאמר על רכיב זה שבשכר כי הוא "נגזר בשיעור קבוע משכר היסוד" (סעיף 2.6 בתצהיר סמואלוב) וכי "במועד קבלת התובע לעבודה היה בכוונת הנתבעת להעניק "פרמיות מנהל אישיות" לכל הדרג הבכיר... ".

בהתאם לפסיקה שסקרנו לעיל, אין מדובר ב"פרמיה" אמיתית ומדודה אלא בתוספת סכום מוגדר מראש לשכר, ומכאן שמדובר ברכיב-שכר אינטגרלי והכינוי-פיקטיבי.ב

(2) טוענת הנתבעת כי התובע לא מיחה על כך שלא שולם לו רכיב פרמית-מנהל אישית ורק בחודש 03/99 פנה, לראשונה, בטענה ששכרו אינו מושלם.ו
ואכן מן העדויות והראיות שבפנינו עולה שהתובע הסכים, לכאורה, הסכמה שבשתיקה – לעובדה שלא שולם לו בגין פרמית-מנהל מעת תחילת העסקתו, ורק בחודשים 5/98-4 קיבל בתשלום כולל וכפיצוי סך 10,000 ₪.
יתרה מכך, התובע המתין גם לאחר שקיבל את המכתב נ/2 עד חודש 02/99 ורק אז שלח מכתב (נספח ה/1 לתצהירו) אל הנתבעת. גם במכתב זה אין התייחסות לרכיב השכר "פרמית-מנהל" אלא לשון לאקונית: "הרעת התנאים כפי שהתבטאה במשכורת 01/99".נ
מכאן, מאחר שרכיב הפרמיה לא שולם כלל, ולא רק מחודש 01/99 ממילא ניתן לקבוע שגם נספחים ה/1 ו- ה/2 לתצהירו של התובע לא מתייחסים לרכיב זה.
בדב"ע נד/86-3 יוחנן גולן נ' אי.אל.די. בע"מ פד"ע כז 270 נקבע כי "ההנחה היא כי שכר ששולם משך כמעט שנתיים ללא עוררין וללא הסתייגות, מהווה השכר המוסכם על הצדדים, אם לא הוכח ההיפך".
ועוד נקבע שם: "... עם זאת, עיכוב ארוך ובלתי סביר מצביע על השלמת העובד עם תנאי השכר החדשים".
ראה גם דב"ע לז/26-3 קרן קיימת לישראל נ' מחטבי פד"ע ט' 102.
בהתאם להלכה שנפסקה בדב"ע נד/86-3 הנ"ל, אף במקרה דהכא מדובר בתובע משכיל ואף עוסק במקצוע החשב בנתבעת ;
התובע ידע אל-נכון כי אינו מקבל את התשלום האמור מתחילת העסקתו ;
התובע הגיש התביעה לתשלום רכיב זה רק לאחר פיטוריו וזאת כשלוש שנים וחצי לאחר תחילת העסקתו.ב
אשר על כן אנו קובעים שהתובע הסכים לשינוי בתנאי העסקתו (שינוי אל מול האמור במסמך "נספח א'") ולכך שלא שולם לו בגין פרמית-מנהל אישית, ואנו דוחים את התביעה בגין רכיב זה.
(לעניין זה ראוי לעיין במכתבו של התובע מיום 13/12/99, נספח ה/3 לתצהירו, ושם לראשונה העלה את הטענה בדבר אי תשלום רכיב השכר הנ"ל, כשהוא טוען שהתשלום הופסק ב- 01/06/97 דהיינו שנתיים וחצי לפני תאריך מכתבו!).

ב. עמלת קולורמה ובונוס קולורמה (להלן: "העמלה והבונוס")

(1) הנתבעת טענה כי העמלה והבונוס "נגזרו", כביכול, מהיקפי הרווחים שהיו לה.ו
עד משכורת 01/99 שולמו לתובע רכיבי השכר הנ"ל, ורק מחודש זה הופסק תשלומם. ראה תצהירו של התובע, ראה נספחים ה/1 ו- ה/2 לתצהירו וכן עדותו בבשא 2958/00.
כמו כן ראה עדות סמואלוב בעמ' 8 שורה 11 לפרוטוקול בבש"א הנ"ל.נ
לא רק התובע ציין בעדותו כי אינו יודע "ממה הורכבו העמלה והבונוס" (ראה עמ' 7 שורות 9-1 לפרוטוקול בבש"א הנ"ל) אלא גם סמואלוב ביקש לשכנע את בית הדין כי "היה לחברה ציר אריטמתי והיא קבעה שעמלות הם על בסיס מכירות וכך שולמו עמלות... החברה קבעה איזשהיא טבלה המסבירה את דרך חישוב העמלה. זה לא רלוונטי עכשיו לחברה. יש שיקול דעת איך לשלם או מתי לשלם . יש שיקול דעת להפסיק לשלם באופן שרירותי... לא רלבנטי השיעור שבשרשרת האריטמטית הנקשרת לעמלה עליה העדתי".
סמואלוב אומנם העיד בסיום דבריו כי "המבקש קיבל 0.33% מהממוצע התוצאה של המכירות מנהלי השיווק..." אך על כך יש לומר שתיים:
ראשית, הנתבעת לא הביאה תשתית עובדתית כלשהיא להוכחת דרך החישוב של העמלה והבונוס לתובע, ויש לזכור שהתובע עבד כחשב בחברה ולא כאיש מכירות או שיווק.ב
שנית, סמואלוב עצמו ציין בדבריו כי "אנוכי בתור מנכ"ל הייתי רשאי לעשות עם הדבר הזה העלאה במכפילים או הורדה והכל כפי שהחברה מבינה מפעילותה" (שם, עמ' 13 לפרוטוקול שורות 4-3).ו

בהתאם לפסיקה דלעיל אנו קובעים כי שוכנענו שהעמלה והבונוס אשר שולמו לתובע (עד לשלב בו הופסק תשלומם) לא היו פועל יוצא של תוצאות עסקיות או היקפי מכירה כלשהם וכי שני רכיבים אלה היו חלק משכר-עבודתו היסודי של התובע ולא בגדר "עמלות" ו"בונוס" המותנים בפועל, בהתקיים תנאי או מצב.נ
לפיכך יש לראות בשני רכיבים אלה כחלק מה"שכר הקובע" לצורך חישוב פיצויי הפיטורים.
לא למותר לציין כי גרסת הנתבעת, לפיה החל התובע לעבוד כשהובטח לו וקיבל שכר חודשי של 21,000 ₪ מחודש 10/96 וסיים עבודתו בשכר של 11,745 ₪ (ראה סעיף 7 לתצהירו של סמואלוב) בחודש 04/2000 – בלתי סבירה על פניה.ב
עוד נציין כי אנו דוחים טענת הנתבעת לפיה מנוע התובע בתביעתו דהכא בשל האמור בנספח נ/9 לתצהיר סמואלוב: משקבענו כי הכינוי "בונוס" הינו פיקטיבי ממילא אין ה"ויתור" שנתן התובע בחתימתו על המסמך האמור "תופס" ככל שמדובר בשכר עבודתו ובעיקר כשמדובר בשיעור של כ- 50% מהשכר האמור.

(2) התובע עתר לחיוב הנתבעת בתשלום הפרשי שכר בסך 200,000 ₪ אולם נספח ד' לתביעתו איננו מפורט די הצורך וכולל גם סכומים שקבענו כי אנו דוחים התביעה בגינם (ה"פרמיה").
מאחר שסכומי העמלה והבונוס היו משתנים מדי חודש (עד 01/99) כאשר שולמו, וכדי למנוע הצורך בעריכת תחשיבים והארכת ההתדיינות בתיק זה, אנו קובעים על דרך הממוצע, כי החל מ- 01/01/99 ועד יום 13/04/2000 היה על הנתבעת לשלם לתובע בגין העמלה והבונוס (יחדיו) סך של 10,000 ₪ לחודש, משוערך ליום 31/04/00.ו
אשר על כן אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סך 135,000 ₪ (מאה שלושים וחמישה אלף ש"ח) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/05/2000 ועד למועד התשלום בפועל.

ג. פיצויי פיטורים

(1) לאור כל האמור לעיל, "השכר הקובע" לצורך חישוב פיצויי הפיטורים הוא 21,745 ₪ (11,745 ₪ כטענת הנתבעת בצירוף הפרשי השכר כאמור בסעיף 7.ב. בפסק דיננו דלעיל).
אשר על כן אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 77,014 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/05/2000 ועד למועד התשלום בפועל.

(2) התשלום האמור כולל את הסכום המופקד בפוליסות ביטוח-המנהלים של התובע, בגין רכיב פיצויי פיטורים, וכל סכום המצוי שם וכן כל סכום ששולם (אם שולם) ע"י הנתבעת לתובע על חשבון פיצויי פיטורים, יופחת (ולאחר שיערוך עפ"י הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומו) מהסכום שפסקנו לעיל.
אנו דוחים טענת ב"כ התובע לפיה זכאי התובע לסכום הפיצויים המופקד בחב' הביטוח כאמור, בנוסף לסכום שהנתבעת מחוייבת בו עפ"י פסק דין זה.
לא זו בלבד שלא הוצג בפנינו הסכם על כך (בניגוד לאמור בסעיף 5 לסיכומי ב"כ התובע) אלא שגם עפ"י סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים לא משתמעת פרשנות זו. כוונת המחוקק היתה למנוע מצב שבו יתחמק המעביד מחובתו לתשלום מלוא הפיצויים כחוק, ע"י הפקדת סכומים בקופת גמל ואפילו בסכום-חסר.נ
לענייננו, הפקדת הכספים בפוליסות ביטוח-המנהלים היא "על חשבון פיצויי פיטורים" ולא "בנוסף לפיצויי פיטורים".

ד. התובע זנח בסיכומיו תביעתו לתשלום פדיון חופשה ולפיכך תביעה זו נדחית.

ה. אנו מקבלים התביעה לשחרור פוליסות ביטוח מנהלים שערכה הנתבעת עבור התובע ומורים על שחרורן לזכותו ולפקודתו, לרבות כל הסכומים שנצברו בהן, ובפוף לאמור בסעיף 7.ג.(2) דלעיל.

ו. התביעה בגין הפרשות לביטוח מנהלים:
אנו דוחים התביעה בגין רכיב זה. בסיכומי ב"כ התובע נזנח עניין זה לחלוטין.
למעלה מהצריך נציין כי אף לגופו של עניין דין התביעה בגין רכיב זה להידחות: קביעת רכיב-שכר כנכלל בגדר "שכר קובע" לחישוב פיצויי פיטורים, אינה מחייבת באופן אוטומטי לקבוע כי יש להפריש בגינו לתנאים סוציאליים ובוודאי שאין לעשות כן כאשר כך נהגו הצדדים בתקופת זמן ממושכת. ראה לעניין זה דב"ע נו/22-3 דורית פני גיל נ' טכנולוגיה מתקדמת בע"מ.

ז. התביעה לפיצויי הלנה

סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובע לאמור:

"בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דיעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש, לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו".

סעיף 20 (ד) לחוק הגנת השכר שכותרתו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים קובע לאמור:
" הוראות סעיפים 17 א, 18 ו- 19 יחולו, בשינויים המחוייבים לגבי הלנת פיצויי פיטורים כאילו היא הלנת שכר, ואולם בית דין אזורי יהיה מוסמך להפחית או לבטל פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, כאמור בסעיף 18, אף אם פיצויי הפיטורים לא שולמו עקב אחד מאלה: חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית הדין; חילוקי דעות בדבר המועד שבו נפסקו יחסי עובד ומעביד;
הזכאי לקבלת פיצויי הפיטורים לא מסר למעביד לפי דרישתו פרטים הנוגעים לעובד או לזכאי כאמור והדרושים לעניין קביעת הזכות לפיצויי פיטורים או שיעורם".

אנו קובעים כי בתום מסכת הראיות והעדויות שהובאו במהלך המשפט שוכנענו כי הנתבעת לא התכוונה או ביקשה לשלול מהתובע זכותו לקבלת פיצויי פיטורים, ולאור התוצאה והמסקנות המשפטיות אליהן הגענו בפסק דיננו ברור שהמחלוקת הכנה והאמיתית בין הצדדים הצריכה הכרעה שיפוטית.
בכך נשלל "התוקף המוסרי" מהענקת פיצויי ההלנה על אותם סכומים שיגיעו לתובע בגין הפרשי שכר וכן בגין פיצויי פיטורים על פי פסיקתנו דלעיל, ואנו מפחיתים את פיצויי ההלנה ומעמידים אותם בגובה שיעור הפרשי הצמדה וריבית כחוק.ב

נוסיף ונציין כי כבר נפסק בפסק דין שניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 30029/98 מכון בית יעקב למורות בירושלים נ' ג'וליה מימון, עבודה ארצי כרך ל"ג (36), 25 בין היתר כי: "יש לבית הדין שיקול דעת ועליו להפעילו. אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה ועליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו".ו
וכן ראה פסק דינה המרחיב של כב' השופטת נ. רות בתיק עב 6992/00 ביטש יצחק נ' אדרוקי דליה ואח' מיום 25/05/03 (טרם פורסם) בעמ' 8 (ג-2) (ג-3).

8. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מ.ע.מ. ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.



ביטוח

בנקאות

משפחה

מיסים

הגנת הצרכן

קניין רוחני

מנהלי

נזיקין

נדל"ן

סדר דין

פלילי

תעבורה

עבודה

מסחרי

דף הבית

חיפוש עו"ד