זיוף רשיון נהיגה

מבוא   1. תלויה ועומדת בפני עתירה, בגדרה הוגשה גם בקשה לצו מניעה זמני. עניינה של עתירה זו הוא בקשת עותרת 1 (להלן: "העותרת"), תושבת כפר אלעיסוואיה בירושלים, כי עותר 2 (להלן: "העותר"), תושב האזור, לו נישאה, יוכל להתגורר בירושלים דרך קבע, במסגרת איחוד משפחות.   רקע עובדתי   2. העותרת הינה תושבת קבע בישראל המתגוררת באלעיסוואיה בירושלים. העותר הינו תושב האזור. בשנת 1999 נישאו השניים ובמסגרת נישואיהם נולדו להם שני ילדים המתגוררים עם העותרים בעיסאוויה בירושלים.   3. העותרת הגישה ביום 24.01.00 לרשויות המשיבה בקשה לאיחוד משפחה, עבור העותר. במסגרת הבקשה נדרשו העותרים ביום 25.10.00 להמציא מסמכים למשיב, להוכחת מרכז חייהם. העותרים המציאו את המסמכים הנדרשים ביום 14.06.01. 4. במהלך שנת 2001 התקבלה אצל המשיב עמדת גורמי המשטרה, לפיה הם ממליצים לדחות את הטיפול בבקשת העותרים עד לסיום ההליכים בתיק אשר נפתח כנגד העותר, בדבר היות העותר חשוד בביצוע עבירות של זיוף מסמך, שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במרמה.   5. ביום 15.01.02 הוגש כנגד העותר כתב אישום בבית המשפט השלום בירושלים המייחס לו עבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר מה, שימוש במסמך מזוייף, התחזות כאדם אחר, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, כניסה לישראל בניגוד לחוק ונהיגה ללא רישיון.   6. ביום 20.01.02 הודיע המשיב לעותרים כי בקשתם נדחית בהתאם לעמדת המשטרה, וזאת עד לתום ההליכים כנגד העותר.   7. בתחילת הדיון בעתירה ניתן צו ביניים למניעת גירוש העותר מהארץ עד למתן פסק דין בעתירה עצמה.   טענות הצדדים   8. ב"כ העותרים טוען, כי החלטת המשיב אינה מידתית ועולה על הנדרש בכך שאינה מתחשבת בזכות לחיי משפחה או הזכות להינשא הנגזרת מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.   9. ב"כ העותרים מוסיף וטוען, כי החלטת המשיב עולה על הנדרש וניתן למצוא פתרונות הולמים ומידתיים יותר מאשר הפתרון שנבחר על ידי המשיב.   10. ב"כ המשיב טוען, כי החלטת המשיב ניתנה כדין, שכן בחינת היעדר מניעה פלילית הינה בגדר התנאים אותם בוחן המשיב במסגרת בקשות לאיחוד משפחות. אשר על כן, לטענת ב"כ המשיב, החלטת המשיב ראויה, סבירה ועניינית.   דיון   11. לפי סעיף 1(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"), ניתן לשר הפנים, או למי ששר הפנים העביר לו את סמכויותיו לפי סעיף 16 לחוק, שיקול דעת רחב - אם ליתן אשרה ורשיון ישיבה בישראל למי שאינו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה. לפי סעיף 9 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 - אין חובת ההנמקה לפי החוק האמור חלה על "החלטות שר הפנים או מי שהועברו אליו סמכויותיו לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, למעט החלטה על ביטול רשיון ישיבה של מי ששהה בישראל כדין" (ראה בג"צ 431/89 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4), 505, 520; בג"צ 482/71 לאוניה קלרק ואח' נ' שר הפנים, פ"ד כז(1),113 117-116; ובג"צ 1031/93 אליאן (חוה) פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים, פ"ד מט(4), 661, 677-678).   אולם, גם שיקול דעת רחב של רשות מינהלית נתון לביקורת שיפוטית, לפי הכללים והמבחנים של המשפט המינהלי - אם ההחלטה נגועה בפסלות מיוחדת, כגון שההחלטה נעשתה מתוך מניעים של שחיתות, מרמה, חוסר תום לב קיצוני, שיקולים זרים, חוסר סבירות ושרירות בלתי סבירה (ראה עת"מ (י-ם) 416/02 לינא סנדוקה נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי, כרך לג(5), 80).   אכן, מותר לה, למדינת ישראל, לקבוע הגבלות לכניסתם של מי שאינם אזרחיה לתחום המדינה. עניין זה עובר כחוט השני בפסיקת בתי המשפט שפירשו את תכליתו של החוק ומטרותיו. קביעת מדיניות שלא לאשר אשרות לישיבת קבע אלא במקרים ומשיקולים מיוחדים - איננה מדיניות פגומה (בג"צ 656/87 מנצח נ' שר הפנים, תקדין עליון 88(1), 70). מדיניות זו מכוונת לשמור על צביונה ותרבותה של המדינה, לשמור על הסדר והמוסר הציבורי ולהגן על האינטרסים הכלכליים שלה, ומעל כל אלה לשמור על בטחונה ולהגן על אזרחיה מפני מי שאינם אזרחיה ותושביה, שאינם חפצים בשלום המדינה. לפיכך, נקבע כי מי שאינו אזרח או עולה, אינו רשאי להיכנס למדינת ישראל אלא אם ניתן לו רשיון למעבר, לישיבת ארעי או לישיבת קבע (בג"צ 1031/93 אליאן (חוה) פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים, פ"ד מט(4), 661, 117).   12. התערבות בית המשפט בשיקול דעתו הרחב של שר הפנים או של מי ששר הפנים העביר אליו את סמכויותיו, תהיה אך בנסיבות מיוחדות:   ”הלכה מכבר כי שר הפנים קנה שיקול דעת רחב ביותר לענין הגבלת או איסור כניסתם של מי שאינם אזרחי ישראל לארץ, וכי בית המשפט לא יתערב בהחלטתו אלא בנסיבות מיוחדות... (בג"צ 1810/96 אנקלטו מסקנאי ואח' נ' שר הפנים, תקדין עליון 96(2), 441; ובג"צ 1689/94 ג'ולי הררי נ' שר הפנים, תקדין עליון 94(4) 597,598).   13. מן הכלל אל הפרט; סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל קובע את סמכותו של המשיב לתת אשרות ורישיונות ישיבה. עמדתו של המשיב בסירוב לבקשתו של העותר מבוססת על המדיניות לפיה אישור בקשה לאיחוד משפחות כפוף, בין היתר, לכך שמתן מעמד בישראל לא יפגע בביטחון המדינה או בשלום הציבור או באינטרסים חיוניים אחרים של המדינה.   במקרה דנן, עמדת המשיב הינה, כי נשקפת סכנה שמתן מעמד לעותר יפגע בביטחון המדינה ובשלום הציבור, שכן לפי המלצת גורמי המשטרה, יש לדחות את בקשת העותרים, מאחר וכנגד העותר הוגש כתב אישום שבמסגרתו מיוחסות לו עבירות של זיוף רשיון נהיגה, שימוש במסמך מזויף, התחזות לאחר, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, כניסה לישראל שלא כחוק ונהיגה ללא רישיון נהיגה.   14. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את חומר החקירה שהיווה את התשתית העובדתית לסירוב הרשות להעתר לבקשת העותרים ואת המצב המשפטי הקיים, הגעתי לכלל מסקנה כי החלטת משרד הפנים שלא לאשר את בקשת העותרים הינה החלטה מעוגנת ומבוססת כראוי ולא מצאתי טעם המצדיק התערבות בה של בית משפט זה.   החלטת המשיב מבוססת על ראיות מנהליות שהיו כנגד העותר ואשר יש בהן כדי לשמש בסיס סביר לחשש כי המבקש אכן היה מעורב בביצוע פעולות פליליות. אשר על כן, הגעתי למסקנה כי המשיב נהג כרשות מינהלית סבירה כאשר הסתמך על הראיות המינהליות בהחלטתו לסרב להעניק לעותר מעמד בישראל.   15. בענייננו, החלטת המשיב מבוססת על המלצת גורמי המשטרה בהתאם לעבירות המיוחסות לעותר בכתב האישום, וזאת בטרם ניתן גזר הדין. בהקשר זה יודגש, כי לעניין החלטה של הרשות המינהלית, כמו ההחלטה בדבר מתן מעמד של תושב קבע בארץ, רמת הוודאות הנדרשת לשם קביעת קיומה של "מניעה מטעמים פליליים" פחותה מרמת ההוכחה הנדרשת לשם הרשעה פלילית. בעוד שלשם הרשעה פלילית נדרשת רמת הוכחה של "מעל לכל ספק סביר", לשם החלטה על סירוב לקבלת מעמד בישראל נדרשות ראיות מינהליות ברורות, חד משמעיות ומשכנעות בדבר מעורבות בפלילים (בג"צ 1227/98 אנטון מלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נב(4) 690, 716). הסיבה לפער בין רמת הוודאות הנדרשת ברורה: בעוד שהרשעה בפלילים עלולה להיות כרוכה בענישה חמורה כמו שלילת חירותו של אדם, הגוררת אחריה הטבעת אות קלון שידבק באדם שהורשע במשך שנים רבות, הרי שהחלטלת הסירוב אינה פוגעת באופן כה משמעותי במבקש, אלא "רק" מונעת ממנו ישיבת קבע בישראל.   התכלית במתן שיקול דעת רחב לשר הפנים בהחלטתו בעניין זה, הינה מתן מעמד בישראל למי שמהווים סיכון לבטחון הציבור. לפיכך אין הצדקה לצמצם בעניין זה את שיקול הדעת של הרשות באופן שרק מי שהורשע בפלילים יהווה סיכון כאמור.   יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט זמיר בבג"צ 1227/98 שהוזכר לעיל, בעמוד 714:   "החשש שמא מדינת ישראל, במצבה כיום, תיראה בסיס נוח לפעילות של עבריינים ממדינות אחרות, מצדיק יד קמוצה יותר במתן אשרות, תעודות ואזרחות, כאשר יש יסוד לחשוב כי מדובר בעבריינים המבקשים לעלות לישראל כדי להמשיך בפעילות פלילית".   16. בענייננו, בבסיס החלטת המשיב עמדו ראיות מנהליות המעלות חשש לפגיעה בשלום הציבור ומהוות טעם סביר ומספק לשם סירוב לבקשת איחוד המשפחות. כאמור בבג"צ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים פ"ד נג(2) 728, 796:   "למותר לומר כי סמכותו של משרד הפנים עומדת לו לשקול שיקולים אחרים לבר - שיקולי כנות הנישואין, כגון שיקולים של עבר פלילי, סכנה לשלום הציבור ועוד כיוצא באלה שיקולי-על".   במסגרת שיקול דעתו רשאי שר הפנים לשקול שיקולים הקשורים לעברו הפלילי של המבקש להתאזרח ושיקולים הקשורים לסיכון הנשקף ממנו לבטחון המדינה (ראה בג"צ 2455/95 דראגמה נ' משרד הפנים (לא פורסם); בג"צ 7202/96 מנסור נ' שר הפנים (לא פורסם); בג"צ 6540/96 הייב נ' שר הפנים (לא פוסם)).   17. אשר על כן, הגעתי למסקנה כי החלטת המשיב לסרב לבקשת העותר להעניק לו מעמד קבע בישראל מבוססת כראוי על הראיות המינהליות שעמדו בפניו ולא מצאתי טעם המצדיק התערבות בית משפט בהחלטה זו.   18. ביום 01.03.04 הגישו העותרים הודעה דחופה לבית המשפט המפרטת את תוצאות ההליך הפלילי שהתנהל כנגד העותר. במסגרת הודעה זו טוען ב"כ העותרים, כי העותר זוכה מעבירת התחזות של אחר והורשע בשאר העבירות בגינן העונש שהוטל עליו הינו קנס בסך 3,000 ₪. אשר על כן, טוען ב"כ העותרים, כי הטעם לדחיית בקשת העותרים אינו רלוונטי עוד, ולכן על המשיב לאשר את בקשת העותרים לאיחוד משפחות.   ב"כ המשיב טוען, כי משנדחתה בקשת העותרים בשנת 2002, הרי שלאור חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס"ג-2003, (להלן: "חוק הוראת השעה") לא ניתן להגיש בקשת איחוד משפחות חדשה לאחר 12.05.02.   בחוק הוראת השעה נקבע שבתקופת תוקפו של חוק זה, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון ישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב כאמור היתר שהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור (סעיף 2 לחוק הוראת השעה).   עם זאת, סעיף 4(2) לחוק הוראת השעה קובע הוראת מעבר, לפיה ניתן לתת היתר שהייה זמני בישראל למי שהגיש בקשה לפני המועד הקובע (12.5.02) ולא ניתנה בה החלטה עד למועד זה:   "רשאי מפקד האזור ליתן היתר לשהייה זמנית בישראל לתושב אזור שהגיש בקשה להתאזרחות לפי חוק האזרחות או בקשה לרשיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, לפני יום א' בסיון התשס"ב (12.5.02), ואשר ביום תחילתו של חוק זה טרם ניתנה החלטה בענינו, ובלבד שלא תוענק לתושב כאמור, לפי הוראות פסקה זו, אזרחות לפי חוק האזרחות ולא יינתן לו רשיון לישיבת ארעי או לישיבת קבע, לפי חוק הכניסה לישראל".   ב"כ העותרים טוען, כי העותרים עומדים בתנאי שנקבע בהוראת המעבר, שכן הגישו בקשת איחוד משפחות לפני המועד הקובע.   ב"כ המשיב טוען, כי לאור ההחלטה מיום 20.01.02 בה נדחתה הבקשה, לא מתקיים בעותרים התנאי הנוסף (במצטבר) שבסעיף 4(2) הנ"ל, הדורש, לצורך החלתו של אותו חריג, כי "ביום תחילתו של חוק זה טרם ניתנה החלטה בעניינו".   ב"כ העותרים טוען, כי גם אם ניתנה החלטה על-ידי המשיב בעניין העותרים בחודש ינואר 2002, החלטה זו לא הגיעה ולא נמסרה לעותרים, מאחר ובמקום מגורי העותרים בשכונת אלעיסאוויה המצאת המסמכים נעשית על ידי הנחת המכתבים ליד המסגד או במכולת כך שרובם לא מגיעים ליעדם. אשר על כן, אין להתחשב באותה החלטה.   19. המשיב דחה את בקשתה של העותרת עוד בחודש ינואר 2002. לפיכך, בכל הנוגע לבקשת איחוד המשפחות משנת 2000, לא חלה על העותרת הוראת המעבר הקבועה בסעיף 4(2) לחוק הוראת השעה, הואיל ובבקשה ניתנה החלטה עוד לפני המועד הקובע. גם אם אניח שהחלטה זו לא הגיעה לידי העותרת, חרף העובדה שנשלחה לכתובת שנמסרה על ידה, אין בכך כדי לשלול את עצם מתן ההחלטה לפני המועד הקובע, מה שמוציא את עניינה של אותה בקשה מגדרה של הוראת המעבר שבסעיף 4(2) לחוק. בנסיבות העניין, העותרת לא פנתה למשרד הפנים על-מנת לברר מה עלה בגורל בקשתה משך יותר משנה ממתן מועד ההחלטה ויותר משנתיים מעת הגשתה, אי לכך לא ניתן לקבל את הטענה של אי קבלת ההחלטה, כשיקול המצדיק התעלמות מההחלטה והתייחסות לבקשה כאל בקשה שלא ניתנה בה החלטה לפני המועד הקובע.   20. לאור החלטת הממשלה האמורה, המחלוקת בין הצדדים הינה מעמדה של בקשת העותרים לאיחוד משפחות, קרי, האם יש להתייחס לבקשת העותרים כבקשה שנדחתה טרם החלטת הממשלה וכל בקשה נוספת הינה בבחינת בקשה חדשה שמשרד הפנים אינו רשאי לטפל בה מכוח חוק הוראת השעה. או שמא, עסקינן בעדכון בקשת העותרים שהוגשה בשנת 2000 ולא בבקשה חדשה.   בנסיבות העניין, עמדתי היא כי הליך איחוד המשפחות שהחל ביום 24.01.00 בא לכלל סיום ביום 20.01.02 עם קבלת החלטת המשיב על דחיית בקשת העותרים. הלכה היא כי עם חלוף הזמן ושינוי הנסיבות ראוי להגיש בקשה חדשה (ראה בג"צ 1377/01 חירבאווי מנאל ואח' נ' שר הפנים, תק-עליון 2002(1), 1813). אשר על כן, מתן גזר הדין בעניינו של העותר מהווה שינוי נסיבות שבגינו על העותרים להגיש בקשה חדשה. הואיל והעותרים לא הגישו כל בקשה לחידוש הטיפול בבקשה הראשונה לאחר שזו נדחתה, סבורה אני כי במקרה הנוכחי, כל בקשה שתוגש תהיה בגדר בקשה חדשה מאחר והחלטה בעניין בקשת העותרים ניתנה טרם תחילתו של חוק הוראת השעה. אשר על כן, מכוח סעיף 4(2) לחוק הוראת השעה צודקת הרשות, קרי, משרד הפנים, בטענה כי אינה יכולה לדון בבקשה חדשה מטעם העותרים לאיחוד משפחות.   21. ב"כ העותרים מוסיף וטוען, כי על בית המשפט לשקול מחדש את המדיניות בדבר הגשת בקשה חדשה, מאחר וכיום לא ניתן, על פי חוק הוראת השעה, להגיש בקשות חדשות, ולתימוכין מפנה הוא לעת"מ (י-ם) 729/03 ואאיל יוסף אערג' נ' ממשלת ישראל ואח' (טרם פורסם) ולעת"מ (י-ם) 407/03 מרכז אלקודס לזכויות סוציאליות וכלכליות ואח' נ' שר הפנים (טרם פורסם) - שם בית המשפט הורה למשיב לבחון מחדש את בקשת העותרים.   אין לערוך גזרה שווה מעתירות אלו לענייננו, מאחר ובעתירות אלו נאמר כי מן הראוי לשקול מחדש את המדיניות בדבר הגשת בקשה חדשה בגין שינוי נסיבות וחלוף הזמן, לגבי בקשות שלא ניתנה לגביהן החלטת סירוב, לפני החלטת הממשלה מיום 12.05.02, ומתעוררת לגביהן שאלה, אם מגיש הבקשה זנח את בקשתו.   כאמור, במקרה דנן אין עסקינן בבקשות שלא ניתנה לגביהן החלטת סירוב מאחר ובינואר 2002, טרם החלטת הממשלה, דחה המשיב את בקשת העותרים.   22. החלטת הממשלה מיום 15.02.02 אינה בבחינת סוף פסוק מבחינה שיפוטית, שכן הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק ביחס לחוקיות ההחלטה, סבירותה והיקפה (בג"צ 4609/02). עד כתיבת שורות אלו טרם ניתנה החלטה בבג"צ. אשר על כן יודגש, כי אין בהחלטה זו כדי למנוע מהעותרים לחזור ולפנות למשרד הפנים בעקבות החלטה שתינתן בבית המשפט הגבוה לצדק בעניין החלטת הממשלה מיום 12.05.02 אם תימצא עילה בדין לכך.   23. לאור האמור לעיל, דין העתירה להידחות. בנסיבות העניין איני רואה לעשות צו להוצאות.     ניתן היום ט' בניסן, תשס"ד (31 במרץ 2004), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.       מיכאלה שידלובסקי-אור, שופטת    משפט תעבורהזיוףרישיון נהיגה