תלונת סרק ללשכת עורכי הדין

תלונת סרק ללשכת עורכי הדין רקע התביעה שלפנינו היא תביעה כספית שנכון ליום הגשת התביעה היא הועמדה ע"ס 250,000 ₪.ביום 17.7.03 הודיעו ב"כ התובע וב"כ נתבעים 1-2 בהודעה משותפת שהגיעו לכלל הסדר מחוץ לכותלי ביהמ"ש וביקשו לדחות את התביעה נגד נתבעים 1-2 ללא צו להוצאות. בעקבות זאת ניתן פס"ד הדוחה את התביעה כנגד נתבעים 1-2 ללא צו להוצאות, כך שפס"ד זה יתייחס אך ורק למערכת שבין התובע ונתבע 3 בלבד. יצויין כי נתבע 3 הגיש כנגד התובע תביעה שכנגד בגין רשלנות מקצועית שייחס לתובע בתביעה הראשית, שנכון ליום הגשתה הועמדה ע"ס 941,429.86 ₪, אך זו נדחתה בהחלטה ופס"ד חלקי מיום 28.11.02. כך שמה שנותר לדון בו הוא בתביעת התובע כנגד נתבע 3. התובע הוא עו"ד במקצועו והגיש תביעה זו בעקבות הליכי משמעת שננקטו נגדו ע"י נתבעים 1- 2 (להלן-לשכת עורכי הדין) . התובע ייצג את נתבע 3 (למען הקיצור נתבע זה ייקרא הנתבע) בהליכים שונים שיפורטו להלן. ביום 3.12.98 שלח הנתבע לועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין מכתב תלונה שהוא נשוא תביעה זו ובגינו מייחס התובע לנתבע "לשון הרע" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. יצויין כי בסעיף 30 לכתב התביעה ייחס התובע לכל הנתבעים (וכיום רלוונטי רק נתבע 3) עוולה של נגישה לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). פרט לכל אלה טוען התובע כי בעקבות התלונה, הנתבע ביקש מהתובע להפסיק את ייצוגו ולא שילם לו שכר טירחה עבור טיפול במשך כ-10 שנים. בפריט זה העמיד התובע את תביעתו ע"ס 50,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, וכן תבע התובע מהנתבע אגרת הוצל"פ בסך 225 ₪ והפרשי הצמדה וריבית מיום 7.12.93 ובסה"כ 500 ₪ . את התביעה כנגד הנתבע העמיד התובע בסך כולל של 250,000 ₪ . להלן כמה ממצאים עובדתיים המבוססים על מסמכים לעניין הייצוג שייצג התובע את נתבע 3: א.      ביום 14.9.88 הנתבע פנה אל משרדו של התובע כדי לתבוע את מעבידיו, חברי מושב פארן, בבית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע בנושאים של תוספות שכר, דמי הבראה, ביגוד ומחלה.בין הצדדים נכרת הסכם שכ"ט (ראה נ/1). בהסכם שכר הטירחה נקבע ש"מהות העניין" ו"הוראות הפעולה" הם "תביעה בביה"ד בבאר שבע". תנאי שכה"ט שנקבעו היו: א.30% מהקרן+הצמדה וריבית. ב.50% מפיצויי הלנה ,אם יהיו. ג.200 ₪ ע"ח -שולם. לעניין זה הוצאה קבלה על התשלום הנ"ל + מע"מ (ראה נ/2). ב.      ביום 18.10.88 הוגשה תביעתו של נתבע 3 לבית הדין האזורי לעבודה. ג.        ביום 15.9.92 ניתן פס"ד לטובת התובע לאחר שמיעת ראיות. ד.      ביום 7.12.93 התובע הגיש את פסה"ד לביצוע בלשכת ההוצל"פ בירושלים. ה.      באותה שנה בה ניתן פסה"ד הנ"ל פורסם חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב-1992 (הידוע כ"חוק גל"). עפ"י החוק הסמכות הייחודית לדון בחוב המושב ניתנה ל"משקם".לעניין השתלשלות העניינים שאירעה בכל הקשור לחוק זה אתייחס בהמשך הדברים . ו.        ביום 29.8.99 כתב הנתבע מכתב אל התובע (ראה נספח יב' לתצהיר התובע) בו הוא מתנצל על התלונה שהגיש כנגד התובע ללשכת עוה"ד ומבקש סליחה על הגשת התלונה, תוך שהוא מציין "אני קיבלתי מסרים, ודרכים ורעיונות, נגד טיפולך בתיקי, מעו"ד, בלשכת עוה"ד י-ם, כנראה הוטעיתי ע"י לשכת עוה"ד". בהמשך המכתב ביקש הנתבע שהתובע ימשיך לטפל בתיקיו, והבטיח למשוך את התלונה מלשכת עוה"ד. ז.       יצויין כי כנגד התובע התנהלו הליכים בועדת האתיקה ובוועד המחוז. בסופם של ההליכים התלונה נגנזה . הנושאים הטעונים הכרעה הם כדלהלן: הנושאים שיש להכריע בגינם בתיק זה הם כדלהלן: א.      היש במכתב התלונה שכתב הנתבע לוועדת האתיקה של לשכת עוה"ד משום "לשון הרע" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965? ב.      היש לנתבע הגנה כלשהי. ג.        האם אחראי הנתבע לביצוע עוולה של נגישה כמשמעותה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). ד.      האם חייב הנתבע לתובע חוב בגין שכ"ט עו"ד? היש במכתב הנתבע מיום 3.12.98 לועדת האתיקה של לשכת עוה"ד משום "לשון הרע"? 4.       להלן הנושאים העולים ממכתבו של הנתבע אל ועדת האתיקה של לשכת עוה"ד שלטענת התובע יש בהם משום "לשון הרע" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965: א.      התובע סיכם עם הנתבע שכר טירחה כ-25% מהתיק ו-50% מפיצויי הלנה וזה סכום גבוה. ב.       התובע לא דיבר איתו כבר 10 שנים,אף לא טלפון אחד. ג.        הפקידות של התובע שומעות אותו בטלפון הן ישר דוחות אותו. ד.       התובע לא טיפל בתיק שלו. ה.      לפי ההסכם "לא מגיע לתובע כסף. ביקשתי את התיק והוא לא מוכן להעביר לי אותו". ו.        "ואפילו את מספר התיק בהוצל"פ הוא לא מוכן לתת לי. גם הפקידות שלו לא מוכנות לקבוע לי פגישה איתו. אף פעם אחת במשך 10 שנים". ז.        "טוב , ברור שעו"ד והפקידות הנחמדות שלו יכחישו. אפילו אני מוכן ללכת למשפט נגד העו"ד ונגד הפקידות שלו בשבועה אצל שופט ובית משפט". 5.       ומכאן לשאלה האם יש במכתב הנ"ל או בביטויים והמילים שבו משום "לשון הרע". סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהי "לשון הרע" כדלהלן: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול- 1.להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; 2.לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; 3.לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או מקצועו; 4.לבזות אדם בשל מוצאו או דתו". לעניין פרשנותן של מילים שתובע טוען להיותן לשון הרע אזכיר את דבריו של השופט דיפלוק בעניין : Slim v. Daily Telegraph ltd. (1968) 2 Q.B. 157 שם נאמר כדלהלן: "What does matter is what the adjudicator at the trial thinks is the one and only meaning that the readers as reasonable men should have collectively understood the words to bear. That is "the natural and ordinary meaning" of words in an action for libel". בהגישו תביעה ע"פ חוק איסור לשון הרע בגין המכתב הנ"ל, התובע בעקיפין טוען שיש במילים בביטויים או במשפטים שבמכתב מיום 3.12.98 (ראה סעיף 4 לפסה"ד ) כדי "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם" ויש בהן כדי " לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו". כאן יש לזכור שהנתבע לא פרסם את מכתבו בעיתון או בפרסום פומבי כלשהו , אלא הסתפק בכך ששלח אותו לוועדת האתיקה של לשכת עוה"ד וזו העבירה את המכתב לטיפול הוועד המרכזי של לשכת עוה"ד בת"א ולא טיפלה בעניין בירושלים בעקבות היבחרו של התובע כחבר בוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בירושלים (ראה נספח לתצהירה של עו"ד וכסלר). דבר העברת המכתב מוועדת האתיקה בירושלים לוועד המרכזי בת"א לא היה בידיעתו ובאחריותו של הנתבע. בהקשר זה יש להפנות לספרו של גטלי: GATLY, ON LIBEL AND SLANDER 1981 AT P.231 ׂ "BUT WHERE THERE IS NO EVIDENCE THAT THE WRITER OF THE LETTER KNEW, OR OUGHT TO HAVE KNOWN, OR MIGHT HAVE EXPECTED, THAT THE LETTER WOULD BE OPENED BY SOME PERSON OTHER THAN HIM TO WHOM HE ADDRESSED IT,HE WILL NOT BE LIABLE". המכתב דנן זהו מכתב שקוראים אותו משפטנים בלבד הבוחנים את התנהגות התובע, האם זה עבר עבירה אתית. לקביעה זו יש חשיבות שכן כבר נפסק בע"א 466/83 אג'מיאין שהא נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן פ"ד לט' (4) 734 בעמ' 750 (דברי השופט מ. אלון) : ש"נראה לי המבחן ללשון הרע, והוא: אם יש בה כדי לפגוע באדם-לפי מידת הפגיעה המצויה בחוק- בקרב החוג שעימו הוא נמנה, לפי המקובל והנהוג באותו חוג; והלשון רעה היא, אף אם החוג מצומצם במספר חבריו". בדיקת המכתב מראה שאין באף אחת מהאמירות שבו, שהן נשוא התביעה, משום לשון הרע. להלן אתייחס לחלקי המכתב שפורטו בסעיף 4 דלעיל : סעיף 4(א) המכתב בא לציין את התובע כמי שדרש מהנתבע שכר טירחה גבוה בגין שירותיו המשפטיים. אלא שגם אם נכונה הטענה ולעניין זה אין כל הוכחה, עדיין אין בכך כדי לבזות את התובע או להשפילו, שהרי מדובר בסכסוך בין לקוח לעו"ד שבגינו, אם הלקוח סבור שהוא נדרש לשלם שכ"ט גבוה ובפועל הוא שילם זאת, הרי שהוא רשאי לפי סעיף 87 לחוק לשכת עוה"ד לדרוש את החזרת היתרה. שונה היה המצב אילו ייחס הקובל לתובע גניבה, או זיוף. סעיף 4(ב) כשלעצמו אין בו משום לשון הרע, הרי ברור לכל קורא של המכתב שהכותב מגזים, שהרי ייתכן והתובע התקשר אל הנתבע במשך 10 השנים ולא מצאו, ייתכן ואחרים ממשרדו עשו כן ( ואכן במכתב עצמו ציין הנתבע "את התיק שלי הוא העביר לשניים שלושה עו"ד שלו" ובאמירה זו שבמכתב לא ראה התובע משום לשון הרע ) מכל מקום,אין באמירה כזו כדי להשפיל את התובע, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג. גם סעיף 4(ג) אין בו משום לשון הרע שכן אין הנתבע מתייחס לתובע כי אם לפקידות במשרדו של התובע. אין הנתבע טוען שהפקידות קיבלו הוראות מהתובע שלא לענות לו טלפונית. ייתכן והפקידות מיוזמתן החליטו לנקוט נגד הנתבע ביחס הנ"ל. מכל מקום לא היו ראיות בנושאים הללו. באשר לאמור בסעיף 4(ד) דלעיל,הוא מצביע על סכסוך אזרחי שבין הנתבע לתובע ואין בו שום דבר משפיל. הנתבע טוען שהתובע עצמו לא טיפל בענייניו למרות שכך הוא "סגר" עימו. אין בכך כדי להביא לשנאה, לעג ובוז כלפי התובע. הרי אין הנתבע טוען שהתובע כעו"ד גונב את כספי לקוחותיו . הוא מייחס לתובע שאין הוא מטפל אישית בתיקיו אלא עו"ד אחרים מהמשרד עושים כן.אגב, אין בהסכם שכר הטירחה מילה המצביעה על כך שרק התובע צריך לטפל בענייניו של הנתבע ולא עו"ד אחרים ממשרדו. באשר לסעיף 4(ה) המילים "לא מגיע לתובע כסף" אין בהן משום לשון הרע. ברור לקורא שמדובר בסכסוך כספי ואין לומר שהמילים הללו מבזות את התובע. גם אי העברת התיק מהתובע אל הנתבע כשלעצמה אין בה משום לשון הרע, דווקא על רקע הסכסוך הכספי שבין הנתבע לתובע. שהרי אם הנתבע כלקוח של התובע לא שילם לו כסף, רשאי היה התובע לפעול לפי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 "לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידו עקב שירותו ללקוח" . אמנם נכון הוא שהסיפא של סעיף 88 הנ"ל קובעת שעל עוה"ד המחליט לעכב נכסים ומסמכים תחת ידיו בשל אי תשלום שכ"ט או הוצאות להגיש תביעה נגד הלקוח בתוך 3 חודשים מהיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב, אלא שהנתבע לא טען שדרש בכתב את התיקים והמסמכים בטרם מכתב התלונה שהיה ב-3.12.98. הפעם הראשונה שהנתבע דרש מהתובע בכתב את החומר הנ"ל היתה ב-6.3.01. 9. מבלי כל קשר לאמור לעיל, המכתב הנ"ל מוגן ע"י סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע אשר לפיו: " במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:....... 8. הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע....שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה". במקרה שלפנינו אין מחלוקת על כך שהנתבע לא פרסם את מכתבו הנ"ל פרט למשלוח המכתב לועדת האתיקה של לשכת עוה"ד. המכתב דנן אשר, כאמור, נשלח לועדת האתיקה של לשכת עוה"ד הוא בבחינת "תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע" בהיותו עו"ד. היא רשאית לחקור בגין תלונה זו, כפי שבפועל עשתה. כך למשל מציין גטלי בספרו הנ"ל בסעיף 411 מספר דוגמאות על מצבים בהם נהנו שולחי מכתבי תלונה מההגנה הנ"ל . להלן אחת הדוגמאות: "Thus, in Lilley v. Roney, a letter of complaint against a solicitor in respect of his professional conduct, with affidavit of alleged charges, forwarded to a Registrar of the Law Society was held to be so essentially a step in a judicial proceeding that the statements made in such a letter or affidavit were absolutely privileged. מכתב התלונה של לקוח נגד עו"ד הוא בבחינת הצעד הראשון שלאחריו למעשה יש דיון בוועדת האתיקה ובעקבות דיון זה יכול להיפתח הליך משמעתי. גב' תמר פול המשמשת כמרכזת ועדות בוועד המרכזי של לשכת עוה"ד הצהירה על נוהל הטיפול בתלונות מהציבור כאשר עו"ד אלו נושאים במשרה בוועד בו הם רשומים, וכך תיארה את שלבי הטיפול: א.      כאשר מתקבל מכתב תלונה נפתח תיק תלונה, כל תלונה מועברת ליו"ר ועדת האתיקה אשר מורה לבקש תגובה ואנו פונים לעוה"ד הנילון בבקשה שיגיב לתלונה. ב.      עם קבלת תשובת עוה"ד מועבר התיק למליאת וועדת האתיקה לדיון והחלטה. את התיק מציג רפרנט או רפרנטים מהוועדה. ג.        המלצה לגניזת התיק מתקבלת ע"י וועדת האתיקה והוועד המרכזי מאשר את המלצת הגניזה. עיננו הרואות שמכתב התלונה פותח פתח של דיון בוועדת האתיקה והוא בבחינת צעד בהליך משפטי במובן שניתן לכך בקטע המצוטט לעיל, ולכן מכתב כזה מוגן מבחינת חוק איסור לשון הרע. הפסיקה האנגלית מלמדת (ראה ספרו הנ"ל של גטלי, עמ' 409 הערת שוליים 36) שההגנה מתפרסת גם על מכתבי תלונה שבגינם טרם נפתחו הליכים, ואלה רק צפויים להיפתח. גם מבחינת מדיניות שיפוטית יהיה זה מאד בלתי רצוי שמתלונן יהיה צפוי לתביעת לשון הרע בגין תלונה שהגיש ללשכת עורכי הדין שכן הדבר ינעל את דלתות וועדת האתיקה מהגשת תלונות כנגד עורכי דין שפגעו בלקוחותיהם; ובדיוק כשם שמגן המחוקק (בסעיף 15(5) לחוק) על פרסום שעניינו הבעת דעה על התנהגות הנפגע כבעל דין כך המחוקק קבע במפורש את ההגנה שבסעיף 15(8). 10. המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא שאין האמור במכתב התלונה הנ"ל בבחינת לשון הרע בעיני הקורא המשפטן ויש להניח, נוכח גניזת התלונה, שכך גם ראו זאת חברי וועדת האתיקה של לשכת עוה"ד. אך אפילו תמצי לומר שיש במכתב התלונה הנ"ל בבחינת לשון הרע, הרי שהוא נהנה מהגנת סעיף 15(8). 11.     מעבר לכל האמור לעיל, הנתבע דנן נהנה מגנות נוספות כדלהלן: א.      משלוח המכתב נעשה כדי להגן על עניין אישי כשר של הנתבע. הוא חש שעניינו לא מתקדם, הוא הגיש תביעה (לאחר שהתקשר עם התובע לעניין זה עוד בשנת 88) ולא ראה כל כסף (עד שנת 98 כשהגיש תלונתו) אף כי זכה בתביעה. ב.      הפרסום היה הבעת דיעה על התנהגות התובע בתפקידו כעו"ד, או על אופיו, עברו ומעשיו במידה שהם התגלו מאותה התנהגות. 12.     המסקנה מכל האמור לעיל היא שעילת התביעה שעניינה פרסום לשון הרע נדחית בזה. עוולת הנגישה 13.     סעיף 60 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע לעניין עוולת הנגישה כדלהלן: " נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל-למעשה ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת- של הליך נפל, נגד אדם בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים". במקרה שלפנינו ומבלי כל צורך להיכנס לכל הניואנסים של סעיף 60 הנ"ל , וככל שבכלל ניתן לתבוע בעילה של נגישה כאשר מדובר בפניית שווא (וזה אינו המקרה שלפנינו) לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, אין כל הוכחה לכך שהנתבע כשכתב את מכתב התלונה פעל "בזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת", ואף אין הוכחה שההליך "חיבל באשראי של התובע" ו"פגע בשמו הטוב" של התובע.להלן, אפרט בקצרה את 2 היסודות הנ"ל. 14.     התובע כאשר פנה בתלונה אל וועדת האתיקה של לשכת עוה"ד, עשה זאת כאשר כלו כל הקיצין מבחינתו. הוא שכר את שירותיו של התובע ב-18.10.88, זכה בפס"ד ב-15.9.92 אך לא זכה לראות פרוטה מהמגיע לו. אמנם אין לבוא אל התובע בטענות על התמשכות ההליך בביה"ד האיזורי לעבודה עד למתן פסה"ד. אך היו שלבים לאחר מכן שבהם פעל התובע באיטיות. כך למשל פסה"ד בביה"ד האיזורי לעבודה ניתן ב-15.9.92 אך אחרי יותר משנה ממתן פסה"ד , ביום 7.12.93 פנה התובע ללשכת ההוצל"פ וביקש לבצע את פסה"ד. מעבר לכך,הפנייה ל"משקם" נעשתה ע"י התובע בשם הנתבע רק ב-23.4.98, בעוד שהיה עליו לעשות כן הרבה מאד לפני כן, שכן בעת הפנייה היה זה מעבר לזמן שקבע המחוקק כמועד אחרון לפנייה למשקם לאחר מינויו. מקרה כגון זה שלפנינו הצדיק את "זעקת" הנתבע. גם אם יש לתובע הסברים על עיכובים בהליך בביה"ד האיזורי לעבודה או בלשכת ההוצל"פ, , לא נתן האחרון הסברים למחדלים שציינתי לעיל.אני מסכם, אם כן, שלא הוכח במקרה דנן כל "זדון" מצד הנתבע בכתיבת תלונתו ללשכת עוה"ד, ומאידך הוכחה סיבה "סבירה ומסתברת" לכתיבת התלונה. הנתבע שכר את שירותי התובע בשנת 88 ועד 98 לא ראה פרוטה מהמגיע לו. 15.     ההליך בפני וועדת האתיקה של לשכת עוה"ד לא "חיבל באשראי של התובע" ולא "פגע בשמו הטוב" של התובע. כפי שציינתי לעיל, לדעתי לא היתה לשון רעה באמור במכתב התלונה, וככל שהיתה , נהנה הנתבע מההגנות שפורטו לעיל. אך אפילו היתה לשון רעה במכתב התלונה, לא נפגע מכך התובע ולא הוכיח כל נזק. איש לא לגלג על התובע בשל מכתב התלונה, הוא לא נפגע בפרנסתו, מפני שממילא לא פורסם המכתב מעבר למי שקיבלו אותו בתוקף תפקידם, אך אפילו היה מתפרסם אין בו משום לשון הרע. מעבר לכל אלה ייאמר שע"פ הראיות שבתיק כבר הוגשו בעבר כנגד התובע תלונות לא מעטות ללשכת עוה"ד ע"י מגוון של מתלוננים. חלק מתלונות אלו הפכו לקובלנות אשר נדונו בפורומים השיפוטיים של לשכת עוה"ד, כשבחלקן נפסק לחיוב התובע ובחלקן הוא זוכה. התובע נמנע מלפרט בכתב התביעה את נזקיו בעקבות מכתב התלונה הנ"ל , ולמעשה לא נראה שהיו לו נזקים כלשהם, ולכן נופלת גם עילת התביעה שעניינה נגישה, שכן יסודותיה לא הוכחו. 16.     מעבר לכל אלה יאמר שהלכה פסוקה היא ( ראה בג"צ 64/91 - סלים חילף מערב א-חילף נ' משטרת ישראל . פ"ד מז(5), 653 ,עמ' 657-658) שלמתלונן בפני רשות ציבורית יש הגנה באשר לתביעה בעילה של נגישה ואלה דברי ביהמ"ש: "לעמדה זו תימוכין בהגנות הניתנות למתלונן בפני רשות ציבורית כנגד תביעה עלפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. בסיפא לסעיף 60 לפקודת הנזיקין נאמר כי לא תוגש תובענה בעוולה של נגישה, רק משום מסירת ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים. בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע נמנה פרסום בתום לב על-ידי הגשת תלונה לרשות מוסמכת עם הפרסומים שעליהם חלה ההגנה מפני תביעה על-פי חוק זה". לפיכך, הנני מחליט לדחות את עילת התביעה שעניינה נגישה. שכר טירחה 17. בסעיף 32 לכתב התביעה ציין התובע שבעקבות התלונה , הנתבע ביקש מהתובע להפסיק לייצגו ולא שילם לו כל שכר טירחה, אף כי השכר הראוי לו זכאי התובע הוא גבוה מאד . התובע העמיד את שכר טירחתו ע"ס 50,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן החזר אגרת הוצל"פ ע"ס 225 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 7.12.93. 18. לתובע מגיע שכר ראוי בגין טירחתו עבור הנתבע כדלהלן: א.      בכל הקשור לתביעה שהיתה בביה"ד האיזורי לעבודה מגיע לתובע שכ"ט עו"ד בהתאם להסכם נ/1 שקבע " שכר טירחה של-" 25% מהתיק ו-50% מפיצויי הלנה". נראה כי פיצויי הלנה לא נפסקו בתיק אך לתובע מגיע מהנתבע מהסכומים שנפסקו בתב"ע מט/2-56 שכר טירחה שח 25% מהסכומים שנפסקו+ מע"מ כשהסכומים יישאו ריבית חוקית והצמדה מיום פסה"ד הנ"ל (15.9.92) ועד לתשלום המלא בפועל, וזאת בלי כל קשר לעובדה אם הנתבע קיבל סכומים אלה אם לאו. ב.      באשר לטיפול המשפטי שנעשה לאחר מתן פסה"ד בביה"ד האיזורי לעבודה הנ"ל עשה התובע פעולות משפטיות שנמצאות בתיק שכותרתו "הודעה בדבר הגשת נספחים לתצהיר" המלמדות על פעולות משפטיות שונות שביצע התובע עבור הנתבע. הנני קובע על דרך של אומדנא דדיינא את היקף השכר הראוי בגין הפעילות המשפטית שעולה מתיק מוצגים זה בסכום של 10,000 ₪ נכון ליום פסה"ד. הסכום יישא ריבית חוקית והצמדה מיום פסה"ד ועד לתשלום המלא בפועל. ג.        מעבר לכך מגיע לתובע החזר אגרת הוצל"פ ששילם עבור הנתבע ע"ס 225 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 7.12.93. 19. לאור האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע כדלהלן: סכומים כעולה מהאמור בסעיף 18 לפסה"ד כאשר על הסכומים שבסעיף 18(א)+(ב) יש להוסיף מע"מ כחוק. ד.      15% מאגרות המשפט שישאו ריבית חוקית והצמדה מיום הוצאתן ועד לתשלום המלא בפועל. ה.      15% מהסכומים שעולים מסעיף 19(א) דלעיל + מע"מ . על המזכירות לשלוח עותק מפסה"ד אל התובע, נתבע 3, וגם לנתבעים 1-2,אף כי ניתן פס"ד בעניינם. ניתן בהעדר הצדדים היום יב' באב התשס"ג 10.8.03 . יואל צור, שופט סגן הנשיא עוולת הנגישה / תלונות שוואתלונה נגד עורך דיןתלונת שוואעורך דיןלשכת עורכי הדין