רכב בימי הודעה מוקדמת

רכב בימי הודעה מוקדמת 1. התובע עבד בחברת סיקס איי בע"מ שהינה חברת אם של הנתבעת החל מחודש 10/98. ביום 1.1.01 עבר התובע לעבוד אצל הנתבעת. יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, הסתיימו ביום 6.5.02. התביעה שבפנינו הינה לתשלום שכר עבודה, תמורת הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית והבראה. מנגד, טוענת הנתבעת, בין השאר, טענת קיזוז וכן טענה, כי התובע חתם על כתב סילוק וויתור. תמורת הודעה מוקדמת 2. ביום 25.1.00 נחתם בין התובע לבין חברת סיקס איי בע"מ הסכם עבודה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הסכם זה חל גם על היחסים שבין התובע לנתבעת וכי קיים רצף בעבודתו של התובע החל מתחילת עבודתו בחברת סיקס איי בע"מ ועד לפיטוריו מהנתבעת. בסעיף 3 להסכם העבודה נקבע, כי לאחר שישה חודשי עבודה, יהיה זכאי כל אחד מהצדדים להביא את ההסכם לקיצו בהודעה בכתב של חודשיים ימים. התובע טוען, כי לא קיבל הודעה מוקדמת כלשהי, וודאי לא בכתב. לענין זה, מפנה התובע למכתב הנתבעת מיום 6.5.00, אשר התקבל על ידו ביום 12.6.00 ובו נכתב, כי עקב צימצום דרמטי של כח האדם בנתבעת, הוחלט על פיטוריו של התובע. מוסיף התובע וטוען, כי מכח סעיף 2 (ג) לחוק הודעה מוקדמת ולפיטורים ולהתפטרות, התשס"א - 2001, אמורה הודעה המוקדמת להינתן בכתב. משלא ניתנה הודעה בכתב, זכאי הוא לתמורתה. הנתבעת טוענת, כי ניתנה הודעה מוקדמת בעל פה בשיחה שבין שחר בן נון שהיה מנכל הנתבעת לבין עובדי הנתבעת שהתקיימה ביום 20.2.02. באשר לסעיף 2 (ג) לחוק, טוענת הנתבעת, כי משקיימת הודאה של התובע, כי קיבל הודעה מוקדמת, אין משמעות לדרישת הכתב. 3. מר שחר בן נון שהיה מנכל הנתבעת הצהיר, כי ביום 20.2.02 כינס את עובדי הנתבעת לשיחה ובשיחה זו השתתף גם התובע. במהלך השיחה הוא הודיע לעובדים, כי הנתבעת צברה הפסדים רבים ואיננה מצליחה למכור את מוצריה ועל כן, הוחלט על סגירת הנתבעת. לטענתו, הוא הודיע במפורש לנוכחים, כי יש לראות את הדברים שנמסרו להם כהודעה מוקדמת לפיטורים ומוסיף ומציין, כי בתשובה לשאלת התובע האם הוא מפטר אותו, ענה מר בן נון בחיוב. באותה שיחה, לגירסת מר בן נון, הוא ציין, כי הנתבעת ממשיכה במאמציה לגייס כספים ממשקיעים וכי אם הדבר יעלה בידה, מובן כי מצב הדברים ישתנה. מר בן נון מציין בתצהירו, כי לקראת סיום תקופת ההודעה המוקדמת, הוא פנה לתובע והודיע לו, כי על אף שעל פי הסכם העבודה, תקופת ההודעה המוקדמת תסתיים ביום 20.4.02, הרי שלפנים משורת הדין, וכדי לפשט את ההתחשבנות בין הצדדים, תמשיך הנתבעת להעסיקו עד ליום 30.4.02. לבקשת התובע, הושאר כלי הרכב של הנתבעת שהיה בידי התובע עד לאמצע חודש 05/02. על גירסה זו שבתצהירו, חזר מר שחר בן נון גם בחקירתו הנגדית וגירסתו זו, לא נסתרה (עמ 7 לפר'). בכתב התביעה, התעלם התובע כלל מהשיחה שהתקיימה ביום 20.2.02. בתצהיר עדותו הראשית מתייחס התובע לאותה שיחה ומודה כי נאמר על ידי מר בן נון שכל אחד מהנוכחים יכול לראות שיחה זו כהודעה מוקדמת שלו אולם מוסיף, כי נאמר על ידי מר בן נון שעקב הקשיים אליהם נקלעה החברה, יש לרכז מאמצים כל אחד בתחום אחריותו ואם למרות כל המאמצים לא תהיה ברירה, אז יהיו פיטורים. בחקירתו הנגדית למרות שחזר וטען, כי לא קיבל הודעה מוקדמת לא בכתב ולא בעל פה, אומר התובע: "ביום 20.2.02 אמר שחר בן נון במפורש שיש לראות את ההודעה באותו יום כהודעה מוקדמת לפיטורים אבל הוסיף שכל אחד צריך להמשיך ולעבוד בתחומו המקצועי כדי שהחברה תמשיך לתפקד". התובע מודה בכך שמר שחר בן נון המליץ לו לחפש מקום עבודה אחר ואכן הוא פנה והתחיל לחפש מקומות עבודה אחרים. התובע גם מאשר את דבריו של מר שחר בן נון, כי לקראת יום 20.4.02 פנה אליו מר בן נון והודיע שיאריכו לו את תקופת העסקה עד ליום 1.5.02 (עמ' 4 לפר'). המסקנה העולה מהעדויות דלעיל הינה, כי ניתנה הודעה מוקדמת מפורשת וברורה בעל פה ביום 20.2.04. האמירות הנוספות של מר בן נון, כי יש לרכז מאמצים וכי אם מאמצים אלו יצליחו יבוטלו הפיטורים, אין בהם כדי לפגוע בתקפותה של ההודעה המוקדמת. 4. על מנת שיקבע, כי אכן הסתיימו יחסי עובד ומעביד, חייבת להיווצר הוודאות כי הצד הפועל התכוון לסיים את הקשר והודיע על כך לצד השני (דב"ע ל/ 18-3 בנצילוביץ נ' אתא בע"מ פד"ע ב' 41. דבע נד/62-3 מדינת ישראל נ' זינגר פד"ע כז' 391). יתר על כן, משמדובר בהודעה מוקדמת, היא אמורה להיות ברורה ובלתי מותנית וזאת על מנת לאפשר לעובד לדעת האם עליו לעשות מאמצים למציאת מקום עבודה חדש (עס"ק 1003/01 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' אי.סי. איי. טלקום בע"מ פד"ע לו' 289. ע"ע 299/99 קציר רובינזון חברה לבניה (1995) בע"מ נ' איתם פד"ע לח' 49). לאור קביעתנו דלעיל ברור, כי ההודעה מיום 20.2.02, היתה הודעת פיטורים ברורה ובלתי מותנית וממילא יש לראות את התקופה עד להפסקת העבודה בפועל, כתקופת ההודעה המוקדמת שניתנה לתובע בעל פה. האמירה לפיה, יתכן והודעת הפיטורים תבוטל במקרה של שינוי מצבה הכלכלי של הנתבעת, איננה בגדר התניית הודעת הפיטורים. ככל שהנתבעת אכן היתה מודיעה בהמשך על ביטול הודעת הפיטורים, היה ביטול זה מותנה בהסכמה של התובע (דב"ע נב/ 215-3 עאצי נ' ניר תעשיות לבידים בע"מ פד"ע כב' 358). 5. סעיף 2 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א - 2001 קובע כדלקמן: "(א) מעביד המבקש לפטר עובד, יתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים, לפי הוראות חוק זה. (ב) עובד המבקש להתפטר מעבודתו, יתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות, לפי הוראות חוק זה. (ג) הודעה כאמור בסעיף זה, תינתן בכתב ותציין את יום הוצאת ההודעה ואת יום הכניסה לתוקף של הפיטורים או ההתפטרות לפי הענין, והכל בהתאם להוראות חוק זה" סעיף 3 לחוק זה, קובע, כי הודעה מוקדמת לפיטורים, לעובד במשכורת לאחר שנת עבודתו הראשונה, תהא בת חודש ימים. לטענת התובע, הואיל ולא ניתנה הודעה מוקדמת בכתב, זכאי הוא לתמורת ההודעה המוקדמת בשיעור הקבוע בחוק. סבורים אנו, כי משמעותה של דרישת הכתב בסעיף 2 לחוק, הינה דרישה ראייתית ולא מהותית. נטל ההוכחה בדבר מתן הודעה מוקדמת לפיטורים, מוטל על המעסיק. ככל שהמעסיק איננו מוכיח בראיות ברורות וחד משמעיות, כי ניתנה הודעה מוקדמת, יהא עליו לשלם לעובד תמורת הודעה מוקדמת. מטבע הדברים, הראיה הטובה ביותר, תהא הודעה בכתב בדבר פיטוריו של העובד ממנה ניתן יהיה להסיק, כי אכן ניתנה הודעה מוקדמת כדין. מסיבה זו, מצא המחוקק לנכון לקבוע, כי ההודעה תינתן בכתב. עם זאת, ככל שמוכח מראיות אחרות, כי ניתנה הודעה מוקדמת ברורה בעל פה, אין מקום לחייב את המעסיק לשלם לעובד את תמורתה של ההודעה המוקדמת ובכך להטיל עליו תשלום כפול. תכליתה של ההודעה המוקדמת כפי שפורטה לעיל, הינה ליתן לעובד המפוטר שהות למצוא מקום עבודה אחר. תכלית זו מתקיימת גם מקום שהוכח שההודעה ניתנה בעל פה. כאמור לעיל (סעיף 2), מכח הסכם העבודה שבין הצדדים, אמורה ההודעה המוקדמת להינתן בכתב. לשיטתנו, הדברים שנאמרו לענין דרישת הכתב בסעיף 2 לחוק, נכונים גם לענין דרישת הכתב בהסכם העבודה. כוונת הצדדים לא היתה להטיל על התובע - במקרה של פיטורים או על הנתבעת - במקרה של התפטרות, נטל כפול. דרישת הכתב גם בהסכם העבודה, הינה דרישה ראייתית ולא מהותית. משברור אף מעדותו של התובע, כי ניתנה הודעה מוקדמת בעל פה ביום 20.2.02, הרי שמילאה הנתבעת את חובתה לענין זה הן מכח החוק והן מכח ההסכם. התובע לא זכאי איפוא, לתמורת הודעה מוקדמת כלשהי. קיזוז סכומים ששולמו ביתר 6. עם סיום עבודתו של התובע, קוזז מהסכומים להם היה זכאי סך 37,437 ₪ וזאת בגין השתתפות בהוצאות רכב אשר לטענת הנתבעת, קיבל התובע בטעות. לטענת התובע, לא היתה הנתבעת זכאית לקזז את הסכום הואיל ואין מדובר בסכום קצוב ומוכח, לא מדובר בתשלומים ששולמו בטעות ומכל מקום, אף אם מדובר בטעות, אין הנתבעת זכאית לקזז סכומים אלו. 7. עד הנתבעת מר רן פוליאקין, שהינו מנכ"ל חברת סיקס איי בע"מ מצהיר, כי בתחילת עבודתו של התובע בחברת סיקס איי, לא כללו תנאי העסקתו של התובע רכב צמוד. בחודש אוקטובר 2000 או בסמוך לכך, הוסכם בינו לבין התובע, כי סיקס איי תעמיד לרשות התובע רכב לצורך מילוי תפקידו ותשא בכל ההוצאות הנובעות מכך לרבות הוצאות דלק. באותו מעמד, הוסכם בינו לבין התובע, כי התובע ישתתף בהוצאות סיקס איי בגין הרכב בסכום של 1,000 ₪, דהיינו ינוכה משכרו של התובע מידי חודש, סכום של 1,000 ₪. מוסיף מר פוליאקין ומצהיר, כי לקראת סוף שנת 2000 בוצע רה ארגון בקבוצת סיקס איי והתובע עבר לעבוד אצל הנתבעת. סמוך לאותו מועד, סוכם בין התובע לבין מר פוליאקין, על העלאת שכרו של התובע והעמדתו על עלות מעביד כוללת של 4,000$. בהתאם לכך, הנחה מר פוליאקין את סמנכ"ל הכספים של הקבוצה, מר תבל זינגר להתאים את שכרו של התובע למוסכם ועל פי גילום שנעשה, הועמד שכרו ברוטו של התובע על סכום של 3,250 $ לחודש. מדגיש מר פוליאקין, כי מאחר והתובע המשיך לעשות שימוש ברכב של החברה גם לאחר המעבר לעבודה בנתבעת, נותרה ההסכמה לפיה, ינוכה משכרו של התובע 1,000₪ מידי חודש כהשתתפות בהוצאות רכב. מעולם לא הוסכם, לגירסתו של מר פוליאקין, כי התובע יהיה פטור מהתשלומים בגין הוצאות רכב וממילא לא הוסכם, כי התובע יקבל 1,000₪ כהשתתפות בהוצאות רכב. מר תבל זינגר, אשר בתקופת הרלוונטית שימש כסמנכ"ל הכספים של קבוצת סיקס איי מצהיר, כי בסמוך למועד מעברו של התובע לעבודה בנתבעת, נמסר לו על ידי מר פוליאקין, כי סוכם עם התובע על העלאת שכרו כך שעלות שכרו הכוללת תעמוד על 4,000$ ובהתאם להנחיה זו, הועמד שכרו ברוטו של התובע על סכום לש 3,250 $. לא נמסר למר זינגר, כי שונתה ההסכמה לפיה, יש להפחית משכרו של התובע סכום של 1,000₪ כהשתתפות בהוצאות רכב. מוסיף מר זינגר, כי במהלך העברת נתוני השכר של התובע ממאגר הנתונים של עובדי סיקס איי למאגר הנתונים של עובדי הנתבעת, נפלה ככל הנראה, טעות בהקלדת הנתונים אשר כתוצאה מכך, נרשם הניכוי של 1,000₪ בגין השתתפות בהוצאת רכב בערך שלילי. במילים אחרות, תחת שינוכה משכרו של התובע 1,000₪ מידי חודש כהשתתפות בהוצאות רכב, התווסף לשכרו של התובע סך 1,000₪ כהשתתפות בהוצאות רכב באופן שהניכוי הפך לזיכוי. גירסה זו בדבר הטעות שנפלה בחישוב שכרו של התובע לאחר מעברו לעבודה בנתבעת, מופיעה גם בתצהירו של מר שחר בן נון. התובע מצידו טוען, כי העלאת השכר החל מחודש ינואר 2001, היתה בסך של 4,000$ לחודש כשכר ברוטו ומה שהופיע בתלוש השכר החל מאותו חודש בשורה התחתונה, תאם את מה שהובטח על ידי מר פוליאקין. 8. בתלושי השכר לחודשים אוקטובר 2000 ובנובמבר 2000, דהיינו בתקופת עבודתו של התובע בסיקס איי, מופיע תחת הכותרת "ניכויי רשות" ניכוי בסך 1,000₪ המוגדר כ"השתתפות בהוצאות רכב". לאחר מעברו של התובע לעבודה בנתבעת, בתלושי השכר לחודשים ינואר 2001 עד אפריל 2001, וכן בתלוש השכר לחודש אפריל 2002, מופיע תחת הכותרת "ניכויי רשות" סכום בערך שלילי (הסימון מינוס ליד הסכום) של 1,000₪ מידי חודש המוגדר כ"השתתפות בהוצאות רכב". בתלוש השכר לחודש יולי 2001, מופיע תחת כותרת זו ובהגדרה זו סכום בערך שלילי סכום של 431 ש"ח ובחודש אוגוסט 2001 סכום של 1,569₪. נתונים אלו תומכים בגירסתה של הנתבעת, כי אכן נפלה טעות בהקלדת הנתונים באופן שבמקום ניכוי של 1,000₪ בגין הוצאות רכב, קיבל התובע תוספת של 1,000₪ לשכרו בטעות מידי חודש. גירסתם של עדי הנתבעת, לא נסתרה בעיקרה בחקירה הנגדית ויש בה מן ההגיון והסבירות. אין מחלוקת, כי התובע המשיך להשתמש ברכב החברה ועל כן, לא היה כל מקום לשינוי הסכמת הצדדים בדבר ניכוי 1,000₪ מידי חודש בגין הוצאות רכב. מקובלת עלינו טענת הנתבעת, כי השינוי בשכרו של התובע נעשה באופן ששכרו ברוטו הועמד על סך של 3,250 $ לחודש. הסכום המצויין כשכר יסוד החל מחודש ינואר 2001 הינו 3,250 ובנסיבות הענין, ברור שמדובר בסכום שצויין בדולרים. לענין זה די לנו בהודאתו המפורשת של התובע במהלך חקירתו הנגדית, כי סוכם איתו על עלות שכר לחברה של 4,000$ (עמ' 3 לפר'). דברים אלו נאמרו על ידי התובע גם בשיחתו עם מר שחר בן נון אשר הוקלטה ללא ידיעתו בסוף חודש מאי 2002 (נ/3). מתמליל השיחה עולה, כי התובע היה מודע לתוספת בשכרו לאחר מעברו לעבודה בנתבעת אם כי טען שהבין שמדובר בהשלמה לשכר הואיל והוא נסע עם רכב מיושן ולא חדש. יש לדחות טענה זו מכל וכל. מלבד חוסר ההגיון בטענה זו, הרי עולה מתמליל השיחה, כי בתקופה כלשהי קיבל התובע רכב חדש והמשיך לקבל את התוספת לשכר. מסקנתנו מן האמור לעיל הינה, כי יש לקבל את גירסת הנתבעת בדבר הטעות בהקלדת הנתונים בתלוש השכר החל מחודש ינואר 2001. כתוצאה מטעות זו, קיבל התובע תוספת לשכרו מידי חודש בסך של 2,000₪. 9. לטענת התובע, לא היתה הנתבעת זכאית לקזז את הסכומים שקוזזו אלא משכרו האחרון של התובע בעוד שהקיזוז בוצע משכר בגין חודשים קודמים. סעיף 25 (ב) לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958 קובע, כי במקרה של הפסקת עבודה, רשאי המעביד לנכות משכרו האחרון של העובד, כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות. בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה נקבע, כי ניתן לנכות חוב של עובד ממעבידו רק מן המשכורת האחרונה ולא ממשכורת שקדמה לכך (ע"ע 001260/00 מרקוביץ נ' אקורד הנדסה בע"מ, פס"ד מיום 5.8.02). עוד נקבע, כי המילים בסעיף זה "יתרת חוב לרבות מקדמות" כוונתן לסכום קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת. על מעביד הסבור כי נותרו יתרות חוב שחב לו העובד, להגיש תביעה נגדית או לטעון לקיזוז בכתב הגנתו ולהוכיח את טענתו (דב"ע נד/101-3 עמנואל נ' שופר סל בע"מ ואח', פד"ע כח' 241). סעיף 20 (ב' 2) לחוק הגנת השכר, מאפשר למעביד להפחית מפיצויי הפיטורים ומפיצויי ההלנה, סכום של חוב שחייב העובד למעביד או סכום שהמעביד חייב או זכאי לנכותו מפיצויי הפיטורים. לענין זה, מדובר בסכום קצוב בלבד בדומה לניכוי משכר העבודה. במקרה דנן, הסכום המותר לניכוי כפי שיפורט להלן, הינו סכום קצוב אשר הוכח במהלך הדיון במסגרת טענת הקיזוז של הנתבעת ועל כן, זכאית היתה הנתבעת לנכותו מהסכומים אשר הגיעו לתובע עם סיום עבודתו. הואיל והתובע היה זכאי לפיצויי פיטורים, הרי שיש לראות את הסכום המותר לניכוי כסכום קצוב שנוכה מפיצויי הפיטורים. 10. מוסיף התובע וטוען, כי גם אם הוכח שמדובר בסכומים ששולמו בטעות, אין הנתבעת זכאית לנכותם וזאת על פי ההלכה הנהוגה בבית הדין. בע"ע 39/99 אסרף נ' מדינת ישראל פד"ע לז' 179 קבע בית הדין הארצי, כי העובד איננו חייב להחזיר למעבידה תשלום ששולם לו בטעות במשך 10 שנים בשל רשלנות המעבידה ובהעדר חוסר תום לב של העובד. בע"ע 001260/00 מרקוביץ נ' אקורד הנדסה בע"מ (פס"ד מיום 5.8.02) נקבע, כי מעסיק רשאי להתחשבן עם עובד לגבי ימי חופשה או ימי מחלה ששולמו ביתר אך עליו לעשות זאת תוך זמן סביר ובתום לב. כן נקבע, כי מקובל שמעסיק עורך את ההתחשבנות עם העובד עם סיום יחסי העבודה. במקרה דנן, מדובר בסכומים ששולמו בטעות בתקופה של 16 חודשים בלבד. מעדותו של מר שיאון שלנגר אשר היה בתקופה הרלוונטית החשב של קבוצת סיקס איי עולה,כי הטעות התגלתה בסמוך לסיום עבודתו של התובע. נתון זה מקובל עלינו. מאידך, כעולה מתמליל השיחה (נ/3) היה התובע מודע לתוספת בשכרו ולא טרח לברר עניין זה עם מעסיקתו. הניכוי נעשה לקראת סיום יחסי העבודה שבין הצדדים. בנסיבות אלו, זכאית היתה הנתבעת לבצע את הניכוי לפי החישוב הנכון כמפורט להלן. 11. התובע היה לפיצויי פיטורים לתקופה מיום 1.10.98 ועד ליום 6.5.02 לפי שכר אחרון בסך 15,776₪. התובע היה זכאי איפוא לפיצויי פיטורים בסך 56,794 ₪ (נספח ט' לתיק מוצגי התובע). עבור 6 ימי עבודה בחודש מאי 2002, זכאי היה התובע לסך 3,155₪. עבור פדיון ימי חופשה, זכאי היה התובע לסך של 15,202₪ (תלוש השכר לחודש מאי 2002, נ/5). הסכום הכולל לו היה זכאי התובע עם סיום עבודתו, עומד על סך 75,151 ₪. התובע קיבל מחברת הביטוח איילון ביום 3.10.02, סכום של 19,213 ₪ שהוגדר "פדיון פיצויים חלקי" (נספח יב' למוצגי התובע). הסכומים ששולמו בטעות לתובע במהלך תקופת עבודתו החל מחודש ינואר 2001 ועד לחודש אפריל 2002, בשיעור של 2,000 ₪ לחודש, מסתכמים בסך כולל של 32,000 ₪. התוצאה המתקבלת מן החישוב דלעיל הינה, כי לאחר הניכוי נותר חוב בסך 23,983 ₪ אשר טרם שולם לתובע. לענין זה יש לציין, כי הנתבעת כלל לא טרחה לפרט את חישוביה שלה לא בכתב הגנתה ולא בעדויות מטעמה ולא בסיכומי בא כוחה. בנסיבות הענין, אין אנו מחייבים את הנתבעת בפיצויי הלנה כלשהם. שוכנענו, כי היו חילוקי דיעות של ממש וכן טעות כנה באשר למכלול זכויותיו של התובע עם סיום עבודתו. דמי הבראה 12. לטענת התובע, חייבת לו הנתבעת דמי הבראה בסך 1,134 ₪. עד הנתבעת מר תבל זינגר מצהיר, כי בחודש יוני 2002, הופק לתובע תלוש שכר הכולל דמי הבראה אולם כתוצאה מהפחתה רטרואקטיבית של אחוז מהנחת ישובי פיתוח לה זכאי היה התובע, התברר, כי יש להעביר סכום זה לרשויות מס הכנסה. טענה זו לא הוכחה ולא הוגש מסמך כלשהו התומך בטענה זו ועל כן, אנו דוחים אותה. אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה בסך 1,134 ₪. כתב ויתור 13. לטענת הנתבעת, חתם התובע ביום 7.5.02. על כתב ויתור בו נאמר, בין השאר, כי הוא מאשר שקיבל מהנתבעת את כל הזכויות מכל מן וסוג המגיעים לו על פי דין או ההסכם וכי הוא מוותר מראש על כל טענה ותביעה כלפי הנתבעת (נספח א' לבקשה לתיקון כתב ההגנה). כתב ויתור זה, איננו עומד לרועץ לתובע בדרישת זכויותיו. אין ספק, כי הניכוי שבוצע משכרו בוצע לאחר חתימתו של התובע על כתב הויתור ועל כן, לא היה מודע לו. די בנתון זה, על מנת לדחות את טענת הנתבעת. לענין תמורת ההודעה המוקדמת, ממילא קבענו שאין התובע זכאי לה (דב"ע נב/217-3 מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי נ' הבנק הבינלאומי ואח' פד"ע כז' 3. דב"ע 98/ 211-3 זיבלי ואח' בנק לאומי לישראל פד"ע לד' 455). סיכום 14. נוכח האמור לעיל, הננו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סך 25,117 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 7.5.02 ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבעת תשא בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,500 ₪ בצרוף מע"מ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום. הודעה מוקדמתרכב