השופט עמירם רבינוביץ   1. ערעור זה הוא על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (תב"ע נה/14-3 ; השופט אייל אברהמי ונציגי הציבור ה"ה פוליצר ושילת), בו נדחתה תביעתו של המערער לתשלום פיצויי פיטורים.   תמצית העובדות הצריכה לענייננו היא זו :   2. המערער עבד אצל המשיב מס' 1 (להלן - המושב) כמנהל פרדס החל מחודש מאי 1965 ועד לחודש דצמבר 1967, ולאחר מכן החל מחודש אוקטובר 1980 ועד לחודש מאי 1989. יודגש, כי בתקופה שבין חודש ינואר 1968 לבין חודש ספטמבר 1980 עבד המערער באותו תפקיד ובאותו מקום אצל מעסיק אחר (התקופה שבין חודש מאי 1965 לבין חודש מאי 1989 תיקרא להלן - התקופה הראשונה).   3. החל מחודש יוני 1989 הועבר ניהול הפרדס לידי אגודה שיתופית תנובה אקספורט בע"מ (להלן - תנובה), וכפועל יוצא מהעברה זו הפך המערער החל מיום 1.6.1989 לעובדה של תנובה. אין חולק, כי בחודש מאי 1991 בעקבות הליכי פירוק בהם החלה תנובה ובעקבות מינוי מפרק לתנובה - הוא המשיב מס' 2 (להלן - המפרק) - פוטר המערער מעבודתו.   4. בחודש ינואר 1990 הגיש המערער לבית הדין האזורי בבאר שבע תביעה (תב"ע שן/399-3 ; השופט אזולאי כדן יחיד), בה נטען כי העברת ניהול הפרדס מהמושב לידי תנובה כמוה כפיטורים, ולכן על המושב לשלם למערער פיצויי פיטורים בגין עבודתו במושב בתקופה הראשונה (תביעה זו תיקרא להלן - התביעה הראשונה).   5. בכתב ההגנה שהגיש המושב נטען, כי פיטורי המערער נעשו בהתאם לאמור בהסכם הקיבוצי החל על הצדדים, וכי ההפרשות לקרן הפנסיה והביטוח לחקלאים, בה בוטח המערער (להלן - קרן הפנסיה) באו במקום פיצויי פיטורים, ולכן לא מוטלת על המושב החובה לשלם למערער פיצויי פיטורים. בתצהיר שהוגש מטעם המושב, טען המושב, כי המערער לא פוטר כלל מעבודתו וכי "אין לראות בהחלפת המעבידים בפרדס משום אקט של פיטורין... שהרי נשמר רצף בהעסקתו של התובע ומיד עם הפסקת עבודתו אצל האגודה הוא נקלט לעבודה אצל תנובה".   6. טרם שהחל הדיון בתובענה הגיעו הצדדים להסכם פשרה (להלן - הסכם הפשרה), שהצריך בו לעניינו הוא כדלקמן :   "1. הואיל ויש בין הצדדים חילוקי דעות ביחס לחבות הנתבעת (המושב בענייננו - ע.ר.) בפיצוי פיטורים והנתבעת מעוניינת לסלק את הסיכון בקשר לתביעה זאת וגם לרצות את התובע מבחינה מוסרית מסכימה הנתבעת לשלם לתובע לסילוק תביעתו נגדה סך 25,000 ₪ על חשבון התביעה הוצאות ושכ"ט עו"ד, תוך הסכמה שאין בכך כדי למצות את התביעה של התובע נגד צדדים אחרים במקרה שיפוטר בעתיד מעבודתו בפרדס. בכל מקרה כזה תהא פתוחה לפני התובע הזכות לטעון כנגד המעסיק שיפטר אותו בין אם יהא מדובר בתנובה אקספורט בע"מ (בפרוק) או מעסיק אחר שיקבל את הפרדס, יחד עם התובע כעובד או אל הנתבעת עצמה אם תקבל חזרה את ניהול הפרדס עם התובע כממשיך לעבוד ותפטר אותו.   2. הסכם זה הינו לסילוק התביעות שיש לתובעת נגד הנתבעת בלבד בגין הסיכויים והסיכונים שיש לשני הצדדים של הנתבעת כאמור מבלי לפגוע בזכויות התובע לתבוע את המעביד שיפטר אותו בעתיד גם ביחס לתקופת עבודת התובע אצל הנתבעת ומעבידים קודמים" (ההדגשות הוספו - ע.ר.).   לבקשת הצדדים, ניתן ביום 25.7.1990 להסכם הפשרה תוקף של פסק דין.   אין חולק, כי בעקבות הסכם הפשרה שילם המושב למערער סכום של 25,000 ש"ח. בנוסף, שוחררו לזכות המערער מקרן הפנסיה סכומים שנזקפו בגין רכיב פיצויי פיטורים.   7. ביום 19.12.1991 הגיש המערער בקשה לבית הדין האזורי ובה התבקש בית הדין לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה (להלן - הבקשה), מאחר, שלטענתו, הוטעה עובר לחתימה על הסכם הפשרה על ידי המושב. לטענת המערער, הטעיה זו באה לידי ביטוי בהסתרת מסמך (להלן - המסמך המוסתר), שנחתם בין המושב ותנובה טרם הגשת התביעה הראשונה, ולפיו התחייב המושב להעביר לידי תנובה את הפרדס כשהוא נקי מחובות לעובדים. המערער טען, כי מסמך זה אינו עולה בקנה אחד עם האמור בהסכם הפשרה, ולפיו יוכל המערער "לתבוע את המעביד שיפטר אותו בעתיד גם ביחס לתקופת עבודת התובע אצל הנתבעת ומעבידים קודמים".   8. המושב התנגד לבקשה, וטען כי המערער לא הולך שולל ולכל היותר טעה בהבנת המצב המשפטי.   9. ביום 1.3.1992 התקיים דיון בבית הדין האזורי בבקשת המערער לבטל את פסק הדין ובהסכמת הצדדים נמחקה הבקשה.   10. ביני לביני הגיש המערער למפרק ביום 4.1.1990 תביעת חוב, ובה תבע פיצויי פיטורים בגין התקופה 1.6.1989 - 30.9.1989 (התקופה בה עבד בתנובה). ביום 1.12.1992 הגיש המערער למפרק תביעת חוב נוספת ובה תבע פיצויי פיטורים בגין התקופה 3.60 - 9.80 (יצויין, כי, ככל הנראה, התאריך שננקב בתביעת החוב כמועד תחילת עבודתו של המערער שגוי, שכן אין חולק, כי המערער החל לעבוד במושב בשנת 1965). תביעה זו אושרה על ידי המפרק והועברה למשיב מס' 3 (להלן - המוסד), לפי האמור בפרק ח' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, שעניינו ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ופירוק תאגיד.   11. תביעתו זו של המערער נדחתה על ידי המוסד, מן הטעם שבמסמך המוסתר נכתב, כי החובה לתשלום פיצויי פיטורים בגין התקופה הראשונה מוטלת על המושב ולא על תנובה, ומן הטעם שחלק מהסכום שולם על ידי המושב בהסכם הפשרה. יודגש, כי במכתב הדחייה הסתמך המוסד על האמור בסעיף 1(ב) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים).   לאחר החלטת המוסד, בו נדחתה, כאמור, תביעת המערער חזר בו המפרק מאישור התביעה. המערער הגיש ערעור על החלטה זו לרשם האגודות השיתופיות, וביום 10.8.1994 החליט רשם האגודות השיתופיות בהסכמת המפרק "לאפשר למבקש לפנות בנושא לבית הדין לעבודה שיכריע בסוגיה מי צריך לשלם את פיצויי הפיטורין מושב גיאה או תנובה אקספורט בפירוק".   בעקבות החלטת רשם האגודות השיתופיות הוגשה תביעתו של המערער, מושא ערעור זה (להלן - התביעה השנייה).   ההליכים בבית הדין האזורי   12. המערער טען בכתב התביעה, כי המושב פעל בחוסר תום לב, עת לא גילה את המסמך המוסתר עובר לחתימה על הסכם הפשרה. המערער ביקש בבית הדין האזורי את הסעדים הבאים:   א. חיוב המושב בתשלום פיצויי פיטורים בקיזוז הסכום ששולם לו בהסכם הפשרה.   ב. לחלופין, חיוב תנובה בתשלום פיצויי הפיטורים כמעביד אחרון כמתחייב מחוק פיצויי פיטורים.   13. המושב ביקש לסלק את התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין שנוצר עקב הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. לגופו של עניין טען המושב, כי במהלך התקופה הראשונה הפריש המושב הפרשות לקרן הפנסיה, וכי הפרשות אלו באו במקום פיצויי פיטורים, ולכן לא מוטלת עליו החובה לשלם למערער פיצויי פיטורים.   14. המפרק טען, כי לאור האמור במסמך, המכונה על ידי המערער "המסמך המוסתר", לא הייתה מוטלת על תנובה החובה לשלם למערער פיצויי פיטורים בגין התקופה הראשונה, וכי "אם מגיעים לתובע פיצוים כלשהם, חלה חובת תשלומם על הנתבע מס' 1 (הוא המושב בענייננו - ע.ר.)".   15. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער הן כנגד המושב, הן כנגד המפרק, והן נגד המוסד, תוך שהוא מנמק דחייתו בנימוקים הבאים, שזו תמציתם:   א. הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין יוצר מעשה בית-דין, המקים מחסום דיוני מפני הגשת התביעה כנגד המושב.   ב. אין מקום לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה, מאחר שלא עלה בידי המערער להוכיח, כי הוטעה על ידי המושב עובר לחתימה על הסכם הפשרה. אי זכאותו של המערער לתשלום פיצויי פיטורים מתנובה בגין התקופה הראשונה אינו תולדה של המסמך המוסתר.   ג. המערער פעל בחוסר תום לב, עת לא גילה בתביעתו למוסד את העובדה, שקיבל כספים מהמושב בעקבות החתימה על הסכם הפשרה.   ד. בעקבות הסכם הפשרה קיבל המערער פיצויי פיטורים בגין התקופה הראשונה, ולכן אין הוא זכאי לקבל מתנובה פיצויי פיטורים עבור תקופה זו.   ה. יש לראות בתביעת החוב, שהגיש המערער ביום 4.1.1990, עם סיום עבודתו בתנובה ושאושרה על ידי המפרק, מעשה בית-דין המונע בעד המערער לתבוע את תנובה בכל ערכאה שהיא.   טענות הצדדים   16. בערעור שהגיש, הלין המערער בעיקר כנגד הקביעות המופיעות בפסק הדין בכל הנוגע לחיובו של המושב בתשלום פיצויי פיטורים וטען את הטענות הבאות :   א. טעה בית הדין האזורי, כאשר פיצל את הדיון בתביעה ודן ראשית בשאלה, האם במקרה דנן קיים מעשה בית-דין.   ב. שומה היה על המושב בעת עריכת המשא ומתן עובר לחתימה על הסכם הפשרה לגלות את דבר קיומו של המסמך המוסתר, לפיו, כאמור, מוטלת החובה על המושב לשלם למערער פיצוי פיטורים בגין התקופה הראשונה. מסמך זה אינו עולה בקנה אחד עם התצהיר מטעם המושב שהוגש לבית הדין האזורי, ולפיו המערער לא פוטר מעבודתו, ולכן אינו זכאי לפיצוי פיטורים מן המושב בגין התקופה הראשונה.     ג. התנהלות המושב במקרה דנן, כמפורט לעיל, נגועה בחוסר תום לב, ולכן יהיה זה בלתי צודק להפעיל את הכללים הנוגעים למעשה בית דין במקרה זה.   ד. בעת הדיון בבקשה לביטול פסק דין הוסכם בין הצדדים, כי המערער יהיה רשאי להגיש תביעה כנגד המושב ותנובה, ולכן נמחקה הבקשה לביטול פסק דין.   ה. המערער לא קיבל את מלוא פיצויי הפיטורים בגין העבודה בתקופה הראשונה, ובהסכם הפשרה הוסכם, כי יוכל לתבוע הן מתנובה והן מהמושב את יתרת פיצויי הפיטורים בגין העבודה בתקופה הראשונה. בנסיבות אלו לא ניתן לומר, כי המערער ביקש כפל פיצויי פיטורים.   ו. תביעת החוב שהוגשה למפרק ביום 4.1.1990 אינה בבחינת מעשה בית-דין, מאחר שלאחר הגשת תביעה זו הוגשה תביעה נוספת שהועברה לרשם האגודות השיתופיות, אשר העבירה, כאמור, לבית הדין האזורי לעבודה בהסכמת הצדדים.   17. המושב ותנובה תמכו בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו והדגישו את חוסר תום ליבו של המערער.   18. השאלה שעלינו להכריע בה בערעור זה היא, מהי עילת התביעה שעשויה הייתה לזכות את המערער בסעדים להם עתר בתביעה הראשונה ובתביעה השנייה.   19. במהלך הדיון בבית הדין האזורי וגם בטיעונים בבית דין זה נשענו הצדדים כולם על סעיף 1(ב) לחוק פיצויי פיטורים, שזו לשונו :   "עובד שעבר ממקום עבודה למקום עבודה אצל אותו מעביד ונתחלפו המעבידים במקום העבודה הנוכחי, זכאי לקבל פיצויי פיטורים מהמעביד הקודם בעד תקופת עבודתו אצלו או במקום העבודה הקודם, כאילו פוטר העובד ביום חילופי המעבידים כאמור ; קיבל המעביד החדש כאמור על עצמו, על פי התחייבות בכתב כלפי העובד, את האחריות לפיצויי הפיטורים שהיה העובד זכאי לקבלם מהמעביד הקודם כאמור, יהיה המעביד הקודם פטור מתשלום הפיצויים ויראו, לענין חוק זה, את תקופת עבודתו של העובד אצל המעביד הקודם או במקום העבודה הקודם כאילו עבד במקום העבודה הנוכחי".   נקדים ונאמר, כי ההסתמכות על סעיף זה היא שגויה, משום שסעיף זה מתייחס למצב שבו התמלאו שני תנאים מצטברים - העובד עבר ממקום עבודה למקום עבודה אחר, אצל אותו מעביד, ונתחלפו מעבידים במקום העבודה הנוכחי (ראה לעניין זה דב"ע נד/62-3 מדינת ישראל - שושנה זינגר פד"ע כ"ז, 391). במקרה הנוכחי, לא עבר המערער ממקום עבודה אחד למקום עבודה אחר, אלא נשאר באותו מקום עבודה. השאלה, האם מעבידיו התחלפו או שמא פוטר המערער על ידי מעבידו הקודם - המושב- והחל לעבוד אצל המעביד החדש - תנובה - שנויה לכאורה במחלוקת. לפיכך, סעיף החוק הנוגע לענייננו הוא סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, לפיו:   "מי שעבד שנה אחת ברציפות - ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות - אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי-פיטורים.   20. לפי האמור בסעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, חילופי מעבידים כשלעצמם אינם מזכים בפיצויי פיטורים, אלא אם כן הסתיימו יחסי העבודה עם חילופי המעבידים בדרך של פיטורים או התפטרות, בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים.   בעניין זה נפסק בפסק הדין בעניין ווהל כי :   " 'החל מחוק העבודה הראשון שחקקה הכנסת - חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט - 1949 (סעיף 3(ב)) דרך חוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951 (סעיף 3), חוק פיצויי פיטורים (סעיף 1) וחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז - 1957 (סעיף 18) גישתו של המחוקק היתה, שלעניין זכויות במשפט העבודה המגן ובמשפט העבודה הקיבוצי - יש לראות את 'המפעל', את 'מקום העבודה', לא רק כנשוא של 'בעלות', אלא גם כנשוא של 'זכויות', כך שקיימת רציפות ותנאי עבודה מכוח עבודה באותו מפעל'...מקץ שנים התברר שבדרכו זאת לא היה המחוקק הישראלי בודד ומחדש. בפרוטוקולים של הוועידה השמינית של האגודה הבינלאומית למשפט עבודה ולביטחון סוציאלי [4], מסכם המדווח הכללי, הפרופסור נוג'י, את המצב במרבית המדינות לשאלה זו במילים אלה :'במספר רב של מדינות הכלל הוא כי 'שינוי בבעלות אינו פוגע ביחסי העבודה האינדיבידואליים'. האמור מתייחס ליחסים החוזיים ומקל וחומר תופסים הדברים בזכויות וחובות מתחום המשפט המסדיר או המגן. ממשיך פרופ' נוג'י ואומר : 'הבעלים החדש נכנס ליחסי עבודה והם נמשכים ללא שינוי. כתוצאה מכך, שינוי הבעלים, כשלעצמו, אינו מביא לידי סיים יחסי העבודה ואינו משנה את תוכנם...בקובעו את אשר קבע לעניין זיקת עובד-מקום עבודה ורציפות זכויות מתחום משפט העבודה המסדיר או המגן, לא קבע המחוקק, כאמור, דבר לעניין המשכיות יחסים חוזיים. מכאן, שאין כל מניעה לכך שעם חילופי הבעלים או עובר לחילופי בעלים, יביאו הצדדים ליחסי העבודה האינדיבידואליים את היחסים החוזיים לידי סיים, בין בדרך פיטורים ובין בדרך התפטרות, הכל בכפוף, כמובן, להסכמים קיבוציים או לחוק מיוחד (דב"ע מא/127-3 נפתלי ווהל - אבשלום אנצלביץ פד"ע י"ג, 248, 251-252, להלן - פס"ד ווהל וראה גם דב"ע נד/1-4, 3-4 ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל - התעשיה האווירית לישראל בע"מ פד"ע כט, 601, 622-624).   21. כאמור, בתביעה הראשונה שהגיש טען המערער, כי בעקבות העברת ניהול הפרדס לתנובה פוטר על ידי המושב, ולכן על המושב לשלם לו פיצויי פיטורים בגין התקופה הראשונה.   22. בסעיף 4 לכתב ההגנה לתביעה הראשונה הודה המושב, כי פיטר את המערער, אך בתצהיר שהוגש מטעמו, חזר בו המושב מטענה זו, וטען, כי במקרה דנן חילופי המעבידים אינם מזכים את המערער בפיצויי פיטורים מהמושב עבור התקופה הראשונה, מאחר שהמערער המשיך לעבוד ללא הפסקה באותו מקום עבודה.   23. לשאלה, האם פוטר המערער על ידי המושב אם לאו בעקבות חילופי המעבידים, יכולה להיות בנסיבות מסויימות חשיבות לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים. 24. בית הדין האזורי סבר, כי המסקנה המתבקשת מחומר הראיות היא, כי המערער פוטר מעבודתו על ידי המושב, אך אינו זכאי לפיצויי פיטורים בגין התקופה הראשונה מתנובה, מאחר שקיבל פיצויי פיטורים מהמושב על פי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בפסיקה זו הסתמך בית הדין האזורי על האמור בפס"ד ווהל, לפיו תשלום פיצויי פיטורים מהמעביד הקודם מעיד על סיום יחסי העבודה בין העובד למעבידו הקודם.   25. אנו סבורים, בכל הכבוד, כי המסקנה אליה הגיע בית הדין האזורי בנסיבות הקיימות מוטעית, שכן נסיבות המקרה דנן שונות בתכלית מהמקרה שנדון בפס"ד ווהל. במקרה דנן, בהסכם הפשרה שנחתם בין המערער למושב הוסכם במפורש, כי העובד רשאי לתבוע את המעביד האחרון - הוא תנובה - גם בגין תקופת העבודה אצל המושב - היא התקופה הראשונה, מפני שבגין תקופה זו לא שילם המושב את מלוא פיצויי הפיטורים. במצב דברים זה, לא ניתן לומר כי המערער אינו זכאי ליתרת פיצויי הפיטורים מתנובה בגין התקופה הראשונה. זאת ועוד. בפס"ד ווהל, כך נראה, קיבל העובד את מלוא פיצויי הפיטורים ממעבידיו הקודמים. במקרה דנן, אין חולק, כי על פי הסכם הפשרה המערער לא קיבל את מלוא פיצויי הפיטורים מהמושב בגין התקופה הראשונה. המסקנה המתבקשת היא, אם כן, כי המערער רשאי היה לתבוע את תנובה שהייתה מעבידתו האחרונה בגין העבודה בתקופה הראשונה. השאלה הנשאלת, היא האם לאחר פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה רשאי היה המערער להגיש תביעה כנגד המושב?   26. סבורים אנו, כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. לדעתנו, בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין מוצו כל תביעות המערער כנגד המושב, ויש לראות בפסק דין זה מעשה בית-דין, המקים מחסום דיוני מפני הגשת התביעה השנייה כנגד המושב. עם זה, כאמור, הסכם הפשרה שמר את זכות המערער לתבוע את המעביד האחרון גם עבור התקופה הראשונה, גם אם מעביד אחרון זה יהיה תנובה, ולכן פתוחה הייתה דרכו של המערער לתבוע את תנובה, כמעביד אחרון שפיטר את המערער, לתשלום פיצויי פיטורים גם עבור התקופה הראשונה, כמובן, בניכוי כל הסכומים ששולמו כפיצויי פיטורים עבור תקופה זו.   27. טענת המערער, כי אי גילוי "המסמך המוסתר", בו נכתב, כאמור, כי הפרדס יעבור לידי תנובה, כשהוא נקי מחובות לעובדים עובר לחתימה על הסכם הפשרה, שמה לאל את זכותו לתבוע פיצויי פיטורים בגין העבודה בתקופה הראשונה מתנובה, דינה להידחות. אנו סוברים, כי האמור ב"מסמך המוסתר" אין בו כדי לפגוע פרוצדורלית, או מהותית, בזכות המערער לתבוע מתנובה פיצויי פיטורים עבור העבודה בתקופה הראשונה. "המסמך המוסתר" הוא הסכם בין תנובה ובין המושב, שהמערער לא היה צד לו, ואין האמור בו מחייב במאומה במערכת היחסים שבין המערער לתנובה, או בין המערער למושב.   28. סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים קובע, כאמור, כי על המעביד האחרון חלה חובת תשלום פיצויי פיטורים בגין כל תקופת עבודתו של העובד במקום עבודה אחד.   29. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, קובעים אנו כלהלן :   א. על תנובה אקספורט בע"מ (בפירוק) לשלם למערער את פיצויי הפיטורים עבור התקופה הראשונה בסך 44,544 ש"ח (במאמר מוסגר יצויין, כי המשיבים לא העלו כל גרסה אחרת באשר לגובה פיצויי הפיטורים, מלבד הכחשה סתמית). סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.4.1991 (המועד בו חדל המערער לעבוד אצל המפרק) ועד יום התשלום בפועל. ב. מסכום זה ינוכה הסכום בסך 25,000 ש"ח, ששולם למערער במסגרת הסכם הפשרה וכן ינוכו הסכומים שקיבל המערער בגין רכיב פיצויי   פיטורים מקרן הפנסיה. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם בפועל למערער ועד יום ניכוים בפועל כאמור בסעיף זה. ג. לאור האמור לעיל, ומשנקבע כי על תנובה אקספורט בע"מ (בפירוק) מוטלת החובה לשלם את פיצויי הפיטורים, יחזור המוסד ויבחן את זכאותו של המערער לפי האמור בפרק ח' לחוק הביטוח הלאומי   29. סוף דבר - הערעור נגד המושב נדחה. הערעור נגד תנובה ונגד המוסד מתקבל, לפי המפורט בסעיף 28 לעיל. המפרק ישלם למערער הוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. פיצוייםתביעת חובפיטוריםפיצויי פיטוריםחוב