1. התובעת מס' 1 (להלן - "התובעת"), ילידת 1984, היתה תלמידה בבית הספר הממלכתי קהילתי "מעוז המכבים" בישוב מכבים (להלן - "בית הספר"). בית הספר היה בבעלותה ובחזקתה של המועצה המקומית מכבים-רעות, היא הנתבעת מס' 2 (להלן - "המועצה"). סגל המורים הועסק על ידי מדינת ישראל - היא הנתבעת מס' 1.   ביום 8.9.93 בשעות ההפסקה, שחקה התובעת, על מבנה מדרגות שהיה ממוקם בבית הספר, החליקה ונפלה ונפגעה בחוליות הגביות.   בתביעתה דנן עותרת התובעת לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויים בגין נזקי הגוף שאונו לה בתאונה. 2. שאלת האחריות מבנה המדרגות עליו שחקה התובעת בעת התאונה הינו מעין אמפיתיאטרון הבנוי בצורת האות "ר" והוא מוביל ממפלס הכניסה לבית הספר, אל אגפי הכיתות הנמצאות במפלס נמוך יותר, ומהם אל חצר בית בספר.   תיאור מדוייק של המדרגות מצוי בחוות דעתו של המהנדס גיל רפאל (ת2/):   המדרגות בנויות מ 9 מדרגות טפרזיות ברוחב משתנה שבין כ- 1.53 מטר ועד 3.55 מטר, באופן שהמדרגות הולכות ומתרחבות ככל שיורדים בהם. בצמוד למדרגות אלו נמצאות 4 מדרגות גבוהות ורחבות המשתלבות באופן מונוליתי במדרגות הטרפזיות, כך שכל מדרגה טרפזית שניה משתלבת בהמשך של מדרגה גבוהה מבחינת הרום והשלח. צורת המדרגות הגבוהות כצורת האות "ר", והן יוצרות מעין מבנה של אמפיתיאטרון קטן כאשר המדרגות הגבוהות משמשות כמושבים. הצלע העורפית של האמפיתיאטרון מתוחמת בקיר, ומאחורי הצלע האחרת, זו הקרובה למדרגות הטרפזיות ומשתלבת בהן, מצוי קיר נמוך עליו מעקה. מדרגות הטרפזיות והמדרגות הגבוהות עשויות מאותו מרקם וגוון מוזאיקה הזהה לגוון ומרקם ריצוף הטרצו הנמצא בסמוך למדרגות, בצבע חום כהה. לפי מדידתו של המהנדס גיל רפאל, רום המדרגות הגבוהות הוא 33.5 ס"מ ורוחב השלח של המדרגות הגבוהות הוא כ- 73-76.5 ס"מ. אין חולק על נתונים אלו.   המדרגות הטרפזיות מהוות את מהלך המדרגות הצמוד לקיר עליו מצוי מאחז יד, ומשמש למעשה לירידה ממפלס הכניסה למפלס חדרי הכיתות, והן משמשות גם לירידה ממדרגה גבוהה אחת לשניה (ראה: ת26/).   3. הרעיון מאחורי תכנון מבנה המדרגות דלעיל היה ליצור מקום, כמו אמפיתיאטרון שמיועד לשמש כמקום הקבצה לקבוצות ילדים אותם אוספים למטרות מסוימות, למתן שיעורים או הדרכות. זו המטרה שעמדה לנגד עיני המתכננים, כפי שהעיד מר אדם אייל, אדריכל, אשר תיכנן את בית הספר עם שותפו. לטענתו, הואיל והתלמידים נוהגים להתקבץ שם לצורך הרצאות "מכיוון שהתלמידים יושבים על זה, הם יודעים שזה נועד לישיבה ולא להתרוצץ על זה". באשר למעבר ממושב אחד למשנהו, מסביר האדריכל כי יש ללכת אופקית על משטח הישיבה עד למדרגות הטרפזיות ולרדת בהם, ומוסיף: "אני לא הייתי יורד במדרגות הגבוהות כי זה פחות נוח" (עמ' 28 לפרוטוקול מיום 6.2.2000).   4. במועד התרחשות התאונה, היתה התובעת תלמידה בכתה ג'. על נסיבות התרחשות התאונה, העידה התובעת (עמ' 14):   "ירדתי מהמדרגות הרגילות ונכנסתי לטריבונה אחת לפני הסוף, אני מסמנת באיקס את המקום שקפצתי את הקפיצה הראשונה, קפצתי מהשלישית לשניה, קפצתי עוד פעם והחלקתי על הרצפה, החלקתי במדרגה הראשונה על הרצפה. הכוונה שלי היתה לעבור מהמדרגה השניה לראשונה, ובראשונה החלקתי ונפלתי על הרצפה, אני קפצתי עם שתי הרגליים צמודות כמו שקופצים על חבל ולא רגל אחרי רגל".   מתיאורה של התובעת עולה, כי היא נכנסה למבנה המדרגות הגבוהות ממהלך המדרגות הטרפזיות, והחלה לקפוץ, ברגליים סגורות, מן המדרגה הגבוהה השניה מלמעלה לשלישית מלמעלה. קפיצה זאת עברה בשלום, ואז קפצה שוב מן המדרגה השלישית מלמעלה לתחתונה והחליקה וקבלה מכה חזקה בישבן ובגב, עד כי לא יכלה לקום לבדה, ואב הבית ועוד מורה הרימו אותה ולקחו אותה לחדר האחות.   קפיצותיה של התובעת על מושבי האמפיתיאטרון היו לשם משחק גרידא, במהלך ההפסקה, ולא בסיום פעילות כלשהי שהתקיימה באופן מסודר במקום.   בניגוד למצופה על ידי מתכננני בית הספר, לא שימש מבנה המדרגות הגבוהות לכינוסים. כינוסים נערכו רק באולם (עמ' 17). במבנה המדרגות, טריבונות כלשונה של התובעת, השתמשו לצורך עונש כתתי או לצרכי צילום כתתי.   מאידך, העידה התובעת כי משחקי הילדים על מדרגות האמפיתיאטרון היו עניין יום-יומי. "בהפסקה כל הילדים שיחקו במדרגות, קפצו עליהם, דילגו. לא נתנו לנו הוראות איזה שימוש מותר לעשות במדרגות" (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 15.9.99). ולשאלה מפורשת של בית המשפט לעניין אזהרות שקבלו התלמידים בכל הנושא המשחקים על המדרגות הגבוהות, אמרה התובעת (עמ' 18 למטה): "אף אחד לא אסר עלי לקפוץ על המדרגות. המורים ראו את הילדים קופצים. לא הייתי עדה לכך שהמורים בקשו מהילדים להפסיק לקפוץ. לא אמרו לנו לא לגשת לטריבונות ולא לקפוץ עליהם. לא זוכרת, לא נראה לי. שלטים גם לא היו שאסור לקפוץ".   5. למעשה, פרט לעדותה של התובעת על נסיבות התרחשות התאונה לא הובאה עדות ראיה נוספת להתרחשות התאונה, אך הנתבעים למעשה אינם חולקים על תיאור התאונה. עדותה של התובעת בפני עשתה עלי רושם מהימן ביותר. התרשמתי מן התובעת, שהיתה כבת 15 במועד מתן עדותה, שהינה נערה צעירה, אינטליגנטית, רהוטה, שתיארה את התאונה ללא כל נופך של הגזמה או הפרזה. חיזוק לעדותה של התובעת על נסיבות ארוע התאונה מצינו גם בדו"ח התאונה (נ1/) שאינו סותר את תיאורה של התובעת אלא רק מוסיף כי התובעת קפצה על העקבים. בנסיבות אלו, הנני סבורה כי ניתן להשתית את קביעת העובדות הנוגעות לנסיבות ארוע התאונה על עדותה של התובעת, אף שזו עדות יחידה של בעלת דין.   6.                   טוען ב"כ התובעת כי הנתבעות עוולו בעוולת הרשלנות כלפי התובעת. רשלנות הנתבעות באה לידי ביטוי, לפי טענת ב"כ התובעת בשתיים: -         בהיות המדרגות חלקלקות באופן מיוחד. -          באי השגחה על הילדים שימנעו ממשחקים, מריצות וקפיצות על המדרגות הגבוהות. 7.                   לעניין היות המדרגות חלקלקות במיוחד, מסתמך ב"כ התובע על חוות דעתו של המהנדס גיל רפאל שמצא בבדיקתו כי מקדם החיכוך של המדרגות הגבוהות הוא 0.30 לעומת המינימום הנדרש שהינו 0.42 בהתאם לתקנים בינלאומיים. עוד מצא המהנדס גיל רפאל כי פני המדרגות לא עובדו באופן שימנע החלקה, בהתאם להוראות מנכ"ל שהוצאו על ידי משרד החינוך בכל הקשור לבתי ספר (ת25/). בחקירתו הנגדית לב"כ נתבעת 2 ציין מר גיל רפאל כי הבדיקה ההנדסית שביצע כללה בדיקת מקדם החלקה לטריבונות ולמדרגות, וכי מצא שהמדרגות חלקות, אינן עומדות בתקן ואף מסוכנות (עמ' 10).   יש לציין כי הנתבעות לא הציגו חוות דעת סותרת.   לית מאן דפליג, כי עובר לתאונה דנן, לא הודבקו פסים מונעי החלקה במדרגות, לא במדרגות הגבוהות ולא במדרגות הטרפזיות. הנתבעת 2 נשאלה על כך מפורשות בשאלון שהופנה אליה (ת28/) והשיבה על כך בשלילה. הגנת הנתבעות לטענת היות מדרגות הגבוהות חלקות, ובניגוד לתקן מתמקדת בטענה, כי המקום בו התרחשה התאונה אינו בבחינת גרם מדרגות, אלא מושבים של אמפיתאטרון, ואין התקנים בדבר מקדמי חיכוך והחלקה חלים עליהם.   הנתבעת 1 סבורה, כי הנוהלים שבחוזר מנכ"ל (ת25/) מתייחסים אך ורק למדרגות כמשמעותן בתקנה 1.00.1 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל - 1970 (תוספת שלישית), המגדיר "מדרגות פנימיות" כ"מדרגות המקשרות בין מפלסים שונים של דירה, משרד, מחסן או חנות או כיוצא באלה, והנמצאות בתחום החלל של חלקי הבניין האמורים".   8.                   אינני מקבלת טענה זו.   באם מסתמך ב"כ הנתבעת 1 על הגדרת "מדרגות פנימיות" דלעיל, אינני רואה כיצד ניתן להמנע מלהחילן גם על המדרגות הגבוהות נשוא ענייננו. אמנם ההגדרה מתייחסת למבנים שמטיבם פרטיים, אך גם לאלו שהציבור נוהג להיכנס אליהם כמו: חנות, מחסן או משרד. כך, שגם בית ספר יכול להכלל במבנים "כיוצא באלה" שפורטו בתקנה דלעיל. זאת ועוד, המדרגות הגבוהות, המהוות גם מושבים באמפיתיאטרון, מקשרות בין מפלס הכניסה למפלס חדרי הכיתות. המסדרון המוביל לכיתות הלימוד במפלס התחתון נמצא בזוית של 90 מעלות לגרם המדרגות לכיוון שמאל (תמונה ת17/ וכן ראה עדות מר גיל רפאל בעמ' 11). הווה אומר, שציר ההליכה הטבעי של התלמידים העוברים מן המפלס העליון לכיתותיהם הוא לכיוון שמאל, ואך טבעי כי הילדים יבקשו לקצר דרכם, יחלו בירידה במדרגות הטרפזיות ו"ישברו" שמאלה לתוך הטריבונות, לכיוון המסדרון המוביל לכיתותיהם, כפי שניתן לראות בתמונות ת14/ ו - ת16/ שצולמו באופן אקראי 4 שנים לאחר התאונה בה עסקינן. וכפי שהעיד מר גיל רפאל (עמ' 9): "ציר ההליכה של הילדים היורדים במדרגות, אני מפנה לתמונות ת11/, ת12/, ת14 ו - ת16, שבו רואים שמכיוון שהמדרגות הם מדרגות טרפזיות הם ממשיכים ללכת על מדרגות הטריבונה לכיוון הכיתות. בכל מדרגה יש שילוב בין המדרגות הרגילות למדרגות הטריבונה. בתמונה ת19/ שאז נוצר מצב שהילדים ממשיכים והולכים לכיוון הציר לכיתות ג' וד'. ואז הם מוצאים את עצמם יורדים במדרגות גבוהות יחסית".   כך העידה גם אמה של התובעת, אשר עבדה כסייעת במועדנית שבבית הספר (עמ' 20): "תלמיד או תלמידה שרצו להגיע לכיתות שלהם מהכניסה לבית הספר, היו יורדים במדרגות ועוברים כדי לקצר לעבור לאגף הכיתות הגבוהות יותר, דרך המדרגות הגבוהות ויורדים דרכם.. הילדים עשו שימוש במדרגות הגבוהות לירידה ולעליה".   מכאן, שבפועל שמשו המדרגות הגבוהות, שתוכננו להיות מושבים באמפיתיאטרון, גם כמדרגות בציר ההליכה של התלמידים ממפלס הכניסה לבית הספר למפלס חדרי הכיתות, ועל כן שומה היה לבנותם בהתאם לחוזר מנכ"ל ולעבדם באופן שימנע החלקה מהם.   והא ראיה, שלאחר התאונה שארעה לתובעת, מצאו הנתבעות או מי מהן, להדביק פסים מונעי החלקה על גרם המדרגות הטרפזיות, כפי שהעידה אמה של התובעת (עמ' 20) וכפי שניתן לראות בתמונות ת5/, ת7/, ת10/, ת18/ - ת20/. אותו דין שחל לגבי המדרגות הטרפזיות, היה צריך לחול לגבי המדרגות הגבוהות שבפועל שמשו את הילדים לעליה ולירידה בין שני המפלסים.   9.                   המחדל הרשלני הנוסף שמייחס ב"כ התובעת לנתבעות הוא באי השגחה על הילדים לבל ישחקו ויקפצו על המדרגות הגבוהות, באי מתן הוראות לעניין זה לרבות באי התקנת שילוט אזהרה מתאים.   הנני מקבלת את עדויות התובעת ואמה, שהעידו כי הילדים נהגו לשחק ולקפוץ על המדרגות הגבוהות, כדבר שבשגרה, כעדויות מהימנות ואמיתיות. נוהג זה של משחקי ילדים על המדרגות הגבוהות לא פסק גם שנים לאחר התאונה, כפי שניתן לראות בתמונה ת23/ שצולמה לחלוטין באקראי ביום 4.6.97. הנתבעות לא מצאו לנכון להעיד לעניין זה את מנהלת בית הספר או מי מצוות המורים האחראיים כי הורו לתלמידים להימנע מלקפוץ על המדרגות או שקיימו השגחה לבל יעשו כן. אדרבא, בשאלון שהופנה לנתבעת מס' 1 (ת30/) נשאלה המדינה אם אסרה על תלמידי בית הספר לרדת או לעלות דרך המדרגות הגבוהות והשיבה: "לא, כיוון שאין המדובר במדרגות, אלא במושבים המיועדים לישיבה", ואילו הנתבעת 2 הודתה בתצהיר התשובות לשאלון כי לא הציבה שלטי אזהרה המזהירים את התלמידים ואוסרים עליהם ירידה ועליה דרך המדרגות הגבוהות (ת29/ תשובה לשאלה 12).   10. אין ספק כי על בעל בית הספר והמחזיק בו קיימת חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בבית הספר, קרי: תלמידים, מורים ושאר מבקרים. כבר נפסק בע"א 826/80 עירית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד ל"ו(3) 757, בעמ' 766, כי הבעלות והחזקה במקרקעין, אשר יש בהם סיכון, יוצרת חובת זהירות מושגית כלפי המבקר. כך נפסק גם בע"א 145/90 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד ל"ז(1) 113: "מאז תיקון סעיף 37 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בחוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 4) תש"ל-1970, מטילה הבעלות במקרקעין חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין אפילו אם הפעלת הנכס, הלכה למעשה, נמסרה לאדם אחר".   הנתבעת 2, כבעלים וכמחזיקה או מתפעלת בפועל של בית הספר, חבה איפה חובת זהירות מושגית כלפי התובעת, ביוצרה הסיכון הנובע מאופן בניית המדרגות הגבוהות, ומניעת עיבודן באופן שימנע החלקה.   וזה המקום לציין, כי יש לדחות טענת הנתבעת 2 כי יש לדחות התביעה נגדה מחמת חוסר יריבות, שכן לא הוכח כי הינה הבעלים או המחזיקה של בית הספר. הנתבעת 2 מסתמכת לעניין זה על נ/3 שהינו עותק הבקשה להיתר בניה שהוגש לועדה לתכנון ובניה לודים, בקשר לבניית בית הספר. הבקשה הוגשה על ידי המועצה המקומית גזר, בשם הבעלים - מנהל מקרקעי ישראל. לעניין זה אציין, שבתצהיר התשובות שהופנה לנתבעת 1 - מדינת ישראל, לגבי זהות הבעלים של בית הספר במועד התאונה, תשובת המדינה היתה כי הבעלים הינה הנתבעת מס' 2 (ת/31 תשובה מס' 1(ג)), וחזקה על המדינה, כי בררה ואמתה את המידע בטרם ניתנה התשובה.   11. אין גם ספק, כי על המדינה, כמי שאחראית על מערך המורים בבית הספר, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי התלמידים הלומדים בבתי הספר שבפיקוחה. "יש לומר, שחובתם של אנשי חינוך, בדומה לחובתו של הורה היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני והן מפני פגיעתו של הקטין באחרים, לרבות פגיעה של הקטין בעצמו. ביסודה של חובה זו עומדת ההשקפה שהקטין לא פיתח את אותם מנגנוני הגנה, בקרה ושיקול דעת, שישנם אצל בגיר, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות כי הוא עלול להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה ובין במחדל. בנוסף יש לקחת בחשבון נתונים כמו שובבות, סקרנות של ילד, היענות לפיתויים מבלי להעריך סכנות וסיכונים, וכן את גופו החלש של הקטין, דבר החושף אותו ביתר שאת לפגעי העולם הסובב אותו. השיקולים העיקריים ביסוד קביעת חובת זהירות מושגית הם: טיבם וטיבעם של הילדים, לרבות גילם, מקור הנזק ויכולתם של האחראים למנוע את הנזק" (ראה: ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 802, 809, ת"א (ח-ה) 10319/96 לוגסי ואח' נ' עירית קרית אתא ואח').   12. האם הוטלה על הנתבעים חובת זהירות קונקרטית בנסיבות העניין? "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכוןר סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ראה: רע"א 145/80 הנ"ל).   אין בלבי ספק, כי הנתבעת 2, חבה גם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, שכן היה עליה לצפות משחקי ילדים על המדרגות, ואת הסיכון שינבע מכך לילדים בשל היות המדרגות הגבוהות חלקלקות. זהו מסוג הסיכונים שהחברה רואה מקום למנוע, בשל ההסתברות הגבוהה לגרימת נזק חמור, ושעה שקיימים אמצעים זולים ופשוטים יחסית למנעם, כמו הדבקת פסים מונעי החלקה בשולי המדרגות, כפי שנעשה בפועל לאחר התאונה. הנתבעת 2 הפרה חובת זהירות קונקרטית זו, ביצרה סיכון בלתי סביר הנעוץ בעצם מבנה המדרגות הגבוהות, בשל גובהן הרב יחסית לילדים שעשו בהם שימוש, והיותן חלקלקות.   אשר על כן, הנני קובעת כי הנתבעת מס' 2, התרשלה כלפי התובעת וחבה בפיצוי בגין נזקי הגוף שאונו לה בתאונה.   הוא הדין לגבי חובת הזהירות הקונקרטית שהוטלה על המדינה, מתוקף היותה האחראית על סגל מורי בית הספר. קבעתי כממצא, כי לא היתה כל הוראה של בית הספר להימנע ממשחקים על המדרגות הגבוהות. הילדים נהגו לרוץ, לשחק ולקפוץ מן המדרגות באין מפריע. מעולם לא הורו לתלמידים להמנע מלעשות שימוש בהפסקות לצרכי משחק במושבי האמפיתיאטרון. הילדים, מטיבם וטבעם, שובבים ושוחרי משחקים. משחקי קפיצה הם משחקים מקובלים ואהובים על הילדים, ואין משמעות הדבר כי היה על צוות המורים וההנהלה לאסור על התלמידים כל משחקי קפיצה. אלא, שמשחקי קפיצה על המדרגות הגבוהות, בשל גובהן וחלקלקותן היוותה סיכון בלתי סביר בנסיבות העניין, והיה על המורים למנוע משחקים אלו מן התלמידים.   אשר על כן, הנני קובעת כי גם הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית שהוטלה עליה וגם היא חבה, הדדית עם הנתבעת 2, בפיצוי התובעת בגין נזקי הגוף שאונו לה בתאונה.   ומפאת גילה הצעיר של התובעת במועד ארוע התאונה, כמובן שאין לייחס לה כל אשם תורם.    13. הנכות אין מחלוקת כי כתוצאה מן התאונה, נחבלה התובעת בגבה. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת הקף הנזק שנגרם לתובעת. ד"ר לוטם, מומחה אורטופדי אשר נתן חוות דעתו מטעם התובעת סבור, כי לתובעת נגרמו שברי דחיסה בשתי חוליות גביות, D6 ו- D7 ואילו ד"ר אוטרימסקי, המומחה מטעם הנתבעים סבר כי לתובעת נגרם שבר דחיסה רק בחוליה גבית D6.   ד"ר לוטם מבסס את מסקנתו כי לתובעת נגרמו בתאונה דנן (ולא בנפילה מאוחרת יותר מיום 26.2.94) שברי דחיסה בשתי החוליות D6 ו-D7 על צלומי הרנטגן שנעשו לתובעת ביום 10.9.93, בו נראים גופי חוליות אלו כטריז. גובה הדופן האחורי של חוליה D7 הוא 15 מ"מ והקדמי 12 מ"מ, ובחוליה D6 גובה הדופן האחורי 16 מ"מ והקדמי 14 מ"מ. כמו כן, מבסס ד"ר לוטם על מסקנתו על מיצוי עצמות שנערך לתובעת ביום 13.9.93. ד"ר לוטם עיין במיפוי המקורי, ולדעתו קיים ריכוז קליטה בגב הדורסלי בין השכמות בין חוליות D6 - D7, וזאת בניגוד לדעתו של מפענח מפוי העצמות ד"ר אורן, שסבר שהמיפוי תקין.   ד"ר אוטרימסקי לעומתו מבסס את מסקנתו כי לתובעת נגרם שבר דחיסה אחד בלבד, בחוליה D6, על צילומי הרנטגן מיום 10.9.93 שלדבריו מגלים דחיסה של הדופן האחורי של חוליה D6 בלבד, ועל מיפוי העצמות מיום 13.9.93 (נ1/), אותו מפענח גם ד"ר אוטרימסקי (בניגוד למפענח המקורי ד"ר אורן) כמיפוי חיובי עם ריכוז החומר בגובה חוליה D6 בלבד.   בנקודה זו יש לציין, כי שני המומחים מסכימים כי בגין הנפילה שנפלה התובעת כחצי שנה לאחר התאונה דנן, ביום 26.2.94 לא נגרם לה כל שבר, והשבר/ים שאובחנו הם תוצאת התאונה בה עסקינן. אין גם חולק כי השבר בחוליה D6 עליו מסכימים שני המומחים, לא אובחן מיד לאחר התאונה, אלא רק לאחר הנפילה השניה.    14.               מחוות הדעת של המומחים עולה, כי מצבה של התובעת לא אובחן נכון בעת קבלת הטיפול הרפואי לאחר התאונה. שני המומחים חולקים על דעתו של מפענח מיפוי העצמות מיום 10.9.93, שסבר כי המיפוי תקין, ומסכימים ביניהם כי המיפוי אינו תקין, וניתן לראות קליטת יתר באיזור הדורסלי. השאלה, אם קליטת היתר מצביעה על שבר אחד או שניים?   מסביר ד"ר לוטם בחקירתו הנגדית (עמ' 6): "במיפוי עצמות ראיתי ריכוז בגב הדורסלי האמצעי. אני מצביע על הנקודה במיפוי העצמות שזה הריכוז. באמצעות זכוכית מגדלת רואים את הנקודה הלבנה בבירור. מפני שהנקודה רחבה, זה מעיד על שבר של שתי חוליות. לו השבר היה בחוליה אחת, היינו רואים ריכוז שהוא פס רוחב. פה רואים יותר מפס רוחב. הגובה הוא לא של שלוש חוליות".   ד"ר אוטרימסקי מסכים, שכאשר יש שבר בחוליה, במיפוי העצמות נראה קו לכל עובי החוליה (מע' 32). ד"ר אוטרימסקי לא מדד במ"מ את עובי קליטת היתר שראה במיפוי העצמות, אך מסכים כי קליטת היתר נמצאת בגובה שבין חוליה D5 ל- D7.   אמצעי נוסף שהמומחים נעזרו בו הוא צילום הרנטגן שנעשה לתובעת בסמוך לתאונה. בעוד שד"ר לוטם מדד בסרגל מילימטרי את דופן החוליות D6 ו- D7, ומצא הבדלים ביניהם שיצרו צורת טריז בחוליות, המעיד על שבר דחיסה, ד"ר אוטרימסקי מודה כי לא מדד בסרגל את דופני החוליות (עמ' 31), יחד עם זאת הוא מסכים, כי בראיה בלבד, ללא סרגל, לא ניתן לאבחן דחיסה קלה של 1 מ"מ.   שני הרופאים מסכימים, איפוא, כי קליטת יתר במיפוי בצירוף טריז בחוליה, מעידים על שבר דחיסה בחוליה.    15.               כמה שברים נגרמו לתובעת בתאונה?   לעניין זה, הנני מעדיפה את דעתו של ד"ר לוטם על דעתו של ד"ר אוטרימסקי. ד"ר לוטם ביצע בדיקה יסודית יותר ומעמיקה יותר. ד"ר לוטם פענח בעצמו, ולא הסתפק בפיענוח של רופאים אחרים, הן את צילום הרנטגן והן את מיפוי העצמות. ד"ר לוטם, בניגוד לד"ר אוטרימסקי, מדד את דופן החוליות הגביות שבהם חשד לקיומו של שבר, בעזרת סרגל מילימטרי, ומצא הבדלים של 3 מ"מ בחוליה D7 ו- 2 מ"מ בחוליה D6, דהיינו: מצא טריז בשתי חוליות. ממצא זה, בצירוף קליטת היתר במיפוי העצמות, קליטה רחבה יותר מפס בלבד, המעיד על שבר בחוליה אחת, כפי שגם ד"ר אוטרימסקי הסכים כי הקליטה היא באזור D5 - D7, מעידים על קיום שני שברים, ולא רק שבר אחד.   אין חולק, כי השברים התרפאו, ועל כן זכאית התובעת לנכות בשיעור 5% בגין כל שבר שהתרפא, לפי סעיף 37(8)א' לתקנות המוסד לביטוח לאומי, ובסה"כ נכותה המשוקללת עומדת על 9.75%.    16.               מה המשמעות התיפקודית של הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת?   התובעת העידה כי היא סובלת מכאבים באמצע הגב, בעיקר בשינויי מזג אויר, היא לא יכולה לרוץ, לקפוץ, לא יכולה לשבת מול מזגן חזק זמן ממושך. גם במהלך עדותה, ראיתי כי התובעת סובלת מן העמידה הממושכת על דוכן העדים, ובשלב מסויים בקשה להמשיך את עדותה בישיבה. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך, כי התובעת סובלת, ללא קשר לתאונה, מספונדילוליסטזיס של חוליה L5 ו-S1, בדרגה 2, שמשמעותה החלקה של החוליה העליונה על פני החוליה התחתונה. מצב זה הצריך ניתוח לקיבוע חוליות L5 - S1. גם ד"ר לוטם מסכים, כי ספונדילוליסטזיס גורם למיחושים וכאבי גב ולהגבלה כלשהי של הגב המותני, אלא שלדעתו, גם השברים בחוליות הגביות גורמות לכאבים, המקרינים לגב התחתון (עמ' 4 למטה).   משנשאל ד"ר לוטם, מה ההשלכה התפקודית של חוליה שהתרפאה, השיב (עמ' 8 למעלה): "אם השבר מחלים באופן מוחלט בלי שהיה נזק לדיסקוס הסמוך למשל, אז אין הפרעה תפקודית. אם נשאר טריז, הטריז יכול לגרום להפרעה ביציבה, וההפרעה הזו היא שגורמת לכאבי גב, עייפות שרירים וגם יכול לגרום למעמסה על הפרקים הקטנים של החוליות באיזור הטריז ולגרום לשינויים ניוונים מקומיים שאף הם מכאיבים". זה באשר לאדם שאינו סובל מפגמים כלשהם בחוליות ע"ש מותני.   אך לגבי התובעת, הסובלת מפגם של ספונדילוליסטזיס, אומר ד"ר לוטם: "אפשר לומר שילדה שיש לה פגם בגב המותני התחתון ושברים בגב העליון גורמים לה ליציבה לא טובה, אין לה פיצוי כל כך טוב(ה) על ידי הגב המותני לעומת אדם שיש לו גב מותני נורמלי. באופן יחסי היא צריכה לסבול יותר". יחד עם זאת, ד"ר לוטם לא מצא פגם ביציבה של התובעת, שאחרת היה מציין זאת, וגם לא נעשה צילום עדכני לתובעת כדי לבדוק אם עדיין נותרו טריזים בחוליות שנשברו, או שמא היתה רגנרציה מלאה של החוליות, כפי שגם ד"ר לוטם מסכים שקורה אצל אנשים צעירים שנגרם להם שבר בחוליה.   מן האמור עולה, כי התובעת סובלת מפגם בע"ש המותני שהצריך טיפול ניתוחי לקבוע שתי חוליות מותניות. פגם זה לכשעצמו גורם למגבלה בתנועה ולכאבים. מאידך, שברי החוליה לכשעצמם גם יכולים לגרום להקרנת כאב לע"ש מותני, כך שאת מיחושיה של התובעת, אותם אני מקבלת כמהימנים, אפשר לזקוף הן לחובת הפגם בע"ש שלה, ללא קשר לתאונה, והן לשברי החוליה שהתרפאו. בשל כך, נכותה התפקודית נמוכה יותר מן הנכות הרפואית.   אינני מקבלת את עמדת הנתבעים, כי לתובעת לא נגרמה כל נכות תפקודית. תוצאה כזו ניתן היה לקבוע רק אילו נערכו לתובעת צילומים עדכניים שהיו מראים, כי גופי החוליות שנשברו, התרפאו ועברו רגנרציה, ולא הותירו כל טריז. בהעדר עדות חד משמעית לעניין הריפוי המוחלט, נותרות אמרות הרופאים בגדר תיאוריות בלבד, שעה שהתובעת מתלוננת על כאבים, ותלונותיה מהימנות עלי.   אשר על כן, הנני קובעת כי הנכות התפקודית של התובעת עומדת על 5%.    17. הנזק ההלכה הנוהגת לגבי קטינים שטרם נכנסו למעגל העבודה, הינה לחשב את הפסד ההשתכרות לעתיד, לפי שיעור הנכות במכפלת השכר הממוצע במשק. הלכה זו השתרשה ודחקה את רגליה של השיטה הגלובלית (ראה: ע"א 778/83 עזבון סעידי נ' פור ואח', פ"ד מ'(4) 628, ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' איגר, פ"ד מ"ה(1) 580).   בענייננו אין סיבה להניח כי התובעת לא היתה מגיעה להשתכרות כדי השכר הממוצע במשק. כאמור, התרשמתי מן התובעת כי היא נערה אינטליגנטית, רמת ציוניה טובה, בין 75-85, משפחתה נורמטיבית, ואין איפוא סיבה להפחית מבסיס השכר שנלקח בחשבון לצורך חישוב הפסד ההשתכרות.   משקבעתי כי נכותה התפקודית של התובעת עומדת על 5%, הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעתיד הינו 79,201 ש"ח.   לעניין כאב וסבל, במסגרת פסיקתו יש להתחשב בסבלה של התובעת לאורך שנות חייה, ובטיפולים הרפואיים שקבלה ותקבל. בענייננו, יש לקחת בחשבון גם את אשפוזה של התובעת ואת הטיפול שקבלה באמצעות מחוך גבס למשך 3 חודשים, אף שהטיפול הסתבר בדיעבד כי היה מוטעה. הנני מעמידה הפיצוי הראוי באב הנזק של כאב וסבל על 40,000 ש"ח.   ב"כ התובעת עותר לפסוק לתובעת פיצוי בגין עוזרת בית לעתיד. אמנם, מכאוביה של התובעת עלולים להפריע לה בביצוע מטלות הבית, אך לעניין זה אין לשכוח את הספונדילוליסטזיס ממנו סובלת התובעת, שגרם לקבוע שתים מן החוליות המותניות, להגבלה בתנועות ע"ש המותני ולכאבים שאינם קשורים לתאונה. לטעמי, השלכות הפגם שאינו קשור לתאונה, על כושר תפקודה במשק הבית, עולה לעין שיעור על הקשיים שיהיו לה בביצוע מטלות אלו בשל הפגיעה בתאונה דנן. אשר על כן, הנני סבורה כי יש להסתפק בפסיקה גלובלית בגין תוספת מזערית לעוזרת הבית, שהתובעת ממילא תזקק לה בשל מגבלותיה שאינן קשורות לתאונה, בסכום כולל של 15,000 ש"ח.     הנתבעות ישאו בסכומים שנפסקו בחלקים שווים ביניהם.   על הסכומים שנפסקו לתובעת יתווספו הוצאות משפט, בגין אגרת בית משפט והוצאות לעריכת חוות דעת והעדת העדים. ובנוסף, תשאנה הנתבעות בשכר טרחת עו"ד בשיעור 20% בצרוף מע"מ.   המזכירות תשלח לצדדים בדואר עותק מפסק הדין.   ניתן היום כ"ז בשבט, תשס"ג (30 בינואר 2003) בהעדר הצדדים הנ"ל.   אגי זהבה, שופטת       עמוד השדרהשברחוליות