אחוזי נכות רגל קצרה 2 ס"מ

אחוזי נכות רגל קצרה 2 ס"מ   1. התובעת, ילידת 22.10.1975, נפגעה בתאונת דרכים ביום 5.2.99. אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק.   2. הפגיעה א. התובעת סבלה משברים בשתי הירכיים, אושפזה, עברה ניתוח לניקוי כירורגי של הפצעים וקיבוע השברים ע"י מקבע חיצוני מימין ומסמור תוך לשדי בירך שמאל.   ב. ביום 28.2.99 הועברה לאגף השיקום שם אושפזה עד 10.6.99.   ג. התובעת שוחררה כשהיא מהלכת על קביים ונזקקה לטיפולי פיזיוטרפיה והידרוטרפיה אינטנסיביים.   ד. ביום 15.12.99 עברה התובעת ניתוח חוזר לירך ימין עקב חוסר חיבור של השבר בירך ימין, טיפול עם מקבע חיצוני ע"ש איליזרוב והוצאת הבורג מהמסמור בירך שמאל.   ה. ד"ר צ'צ'יק, שנתמנה כמומחה בתחום האורתופדיה, בדק את התובעת ביום 1.5.00, שבועות ספורים לאחר הסרת מכשיר האיליזרוב כשהתובעת עדיין על קביים והיה בדעה כי: "כיום (במועד הבדיקה - מ.ש.) השברים מחוברים. קיימת הגבלה ניכרת בברך ימין אשר מחייבת טיפול ממושך. קיימת אי יציבות של הברכיים. המצב אינו סופי עקב הגבלה קשה בתנועת הברך הימנית. אני צופה כי במידה ולא יהיה שיפור בתנועת הברך יבוצע ניתוח נוסף לשיחרור הדבקויות בברך הימנית. לפיכך, אין מקום לקביעה של נכות סופית".   ו. ד"ר צ'ציק העריך נכותה בשיעור 100% עד 31.12.00.   ז. ב-22.8.00 אושפזה התובעת בשלישית לניתוח לשיחרור הדבקויות באזור ברך ימין, כפי שצפה ד"ר צ'ציק ושוחררה ביום 27.8.00 והמשיכה בטיפול פיזיוטרפי עד סוף 11/00.   ח. ד"ר צ'ציק חזר ובדק התובעת ביום 27.12.00 ומצא: "אי יציבות של שתי הברכיים, טווח התנועה של הברכיים מלא. רגל ימין קצרה ב-3.5 ס"מ. קיימות צלקות מהפציעה וצלקות ניתוחיות בברך ימין וכן שמאל ובאגן" והעריך נכותה בשיעור 5% עקב קיצור רגל ימין. 20% עקב הפרעת יציבות של ברך ימין 15% עקב הפרעת יציבות בברך שמאל 10% עקב הצלקות 5% עקב שינויים ניווניים פוסט טראומטיים בברך ימין. ט. ד"ר צ'ציק נחקר בבית המשפט, ובין היתר, עומת עם קלטת וידאו בה צולמה התובעת ולפי המומחה: "בשעה 10:04 לא נראית בעיה בהליכה, היא הולכת כאחד האדם וגם בעליה במדרגות אני לא רואה בעיה. בשעה 11:22 היא נראית יורדת בסדר גמור במדרגות. ... מה שראיתי בסרט לא מראה אדם שמוגבל בתיפקוד. היא הולכת ישר במישור ועולה מדרגות ויורדת בלי בעיה" (עמ' 20 לפרוטוקול שורות 30 - 24).   י. מאחר וד"ר צ'ציק סבר כי הממצאים שמצא בבדיקה לא בהכרח באים לידי ביטוי בהליכה ובעליה במדרגות לפרק זמן קצוב ומוגבל (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 3 - 1), סוכם על בדיקתה החוזרת של התובעת.   י"א. התובעת נבדקה בשלישית ע"י ד"ר צ'ציק ביום 23.5.02 אשר מצא: "בבדיקה זו קיים שינוי בממצאי הבדיקה לעומת הבדיקה הקודמת. יציבות הברך השמאלית השתפרה והפכה להיות בדרגה 1 במקום דרגה 2. בברך ימין בכפוף 10 מעלות עדיין אין יציבות אך ביישור יתר בהיפר אקסטנציה יש יציבות טובה יותר. לאור זאת עלי לשנות את מסקנותי אשר נכתבו בחוות הדעת מיום 23.1.01. אני ממליץ על 10% נכות לברך שמאל בגין אי יציבות... במקום 15% 15% נכות לברך ימין בגין אי יציבות... במקום 20% שאר סעיפי הנכות נשארו ללא שינוי".   י"ב. שני הצדדים מלינים על ממצאי ד"ר צ'ציק. ב"כ התובעת מלין כנגד הקביעה של 5% נכות בלבד בגין קיצור רגל ימין ב-3.5 ס"מ למרות שלפי התקנות קיצור כזה מקנה 10% וב"כ הנתבעים כנגד הענקת נכות בגין אי יציבות בברך ימין למרות שהתקנות מחייבות במקרה זה "התעקמות הרגל תחת משקל הגוף" וממצא כזה לא קיים אצל התובעת ולדעת ד"ר צ'ציק לא קיים אף פעם (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 31 - 20 ועמ' 19 לפרוטוקול שורות 14 - 1).   י"ג. אין מחלוקת כי כאמור בע"א 2160/90 רז נ' לאץ פד"י מ"ז(5) 170, 174: "אכן, בדרך כלל, כשמומחה רפואי אשר נתמנה ע"י בית המשפט מגיש חוות דעתו, וצד מהצדדים אינו מנסה לערער על חוות דעתו על ידי הפניית שאלות הבהרה או על ידי חקירתו הנגדית, ניתן להסיק, לכאורה, שחוות דעתו מקובלת על הצדדים. אך יש לזכור, שהקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה מסורה בידי בית המשפט: '... בית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ולהלכה אין בית המשפט חייב לפסוק על פי חוות דעתו של המומחה, אם כי למעשה יתן, כמובן, לחוות דעת מוסמכת כזאת את מלוא משקלה בכל הנוגע לצד הרפואי המקצועי...' (ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי [1] בעמ' 168). כמו כל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, כך גם חוות דעתו של מומחה רפואי: היא אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות לפני בית המשפט, ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול דעתו (ע"א 311/66 נחמיאס נ' לקט קואופרטיב לאיסוף נייר פסולת [2], בעמ' 50; ע"א 123/79 124 מדינת ישראל נ' קמינר ואח' [3], בעמ' 621 - 622; ע"א 675/77 אלטשולר נ' נציב המים [4] בעמ' 737; ע"א 409/84 מדינת ישראל ואח' נ' שגב ואח' וערעור שכנגד [5] בעמ' 710-711). הידע הרפואי הוא אמנם נחלת המומחה הרפואי. כשבית המשפט ממנה מומחה רפואי, חזקה עליו שימנה מומחה רפואי המתמחה בתחום הרפואי שלגביו הוא מתבקש ליתן חוות דעתו. ואמנם, אם אין בחוות דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה. אך לעתים, מתוך עיון בחוות הדעת עצמה או במכלול נסיבות הענין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית, שעליה היא נשענת, אינה מהימנה. במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות דעת".   י"ד. על פי תקנות הפלת"ד (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו-1976 אמורים אחוזי הנכות להיקבע על פי המבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגע עבודה), תשט"ז-1956.   ט"ו. ד"ר צ'ציק קבע, כאמור, נכותה של התובעת בשיעור 5% עקב קיצור רגל ימין לפי סעיף 47 5 ב' אלא שסעיף זה קובע עבור התקצרות רגל אחת מעל ל-3 ס"מ ועד 5 ס"מ 10%. בחקירתו נתבקש ד"ר צ'ציק להסביר סטיתו משיעור הנכות שנקבע בתקנה וענה: "אני חושב שההבדל בין 2 או 2.5 ל-3.5 ס"מ הוא מלאכותי. נכון שאלה התקנות אבל אני לא חושב שיש לתת על זה נכות ואין מקום להוסיף... ואני חושב שלא צריך להגזים ולתת נכות כל כך גבוהה כשהתוספת של חצי ס"מ לא מוסיפה לנכותה בלבד" (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 6 - 2).   משמצא המומחה את הממצא היה עליו לקבוע הנכות על פי התקנה גם אם לדעתו אין ההבדל משמעותי. הנכות הנקבעת היא רפואית ולא תיפקודית. למעלה מן הצורך אוסיף, כי תשובתו תמוהה ביותר בהתחשב בעובדה שהתקנות מצאו לנכון להעניק אחוזי נכות שונים בין 2 - 0 ס"מ, בין 3 - 2 ס"מ, 5 - 3 ס"מ וכן הלאה כשם שלא יעלה על הדעת להעניק נכות בגין קיצור של 1.5 ס"מ כן אין לקפח התובעת כשהקיצור מגיע ל-3.5 ס"מ.   ט"ז. מאידך, לדעת ד"ר צ'ציק: "הנכות שהענקתי היא על אי יציבות אחורית, קדמית או צדדית קשה עם התעקמות הברך תחת כבד משקל הגוף... הסעיף של התעקמות הברך באי יציבות קדמית אחורית זה 'קשקוש' זה לא קיים. אין מצב שבקרע של רצועה צולבת קדמית או אחורית, לא קורה שהברך מתעקמת תחת משקל הגוף, זה לא קורה אף פעם. זה קורה כשיש קרע ברצועות צדדיות ולפעמים בשילוב של רצועות צדדיות + רצועות צולבות ואז משקל הגוף יכול לגרום להתעקמות הרגל בזמן עמידה. את שואלת אם כשהמחוקק כתב 'אי יציבות... תחת משקל הגוף' הוא כתב משהו שלא קיים בפועל - זו דעתי ואני בטוח שגם דעתם של אורתופדים אחרים..." (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 31 - 20).   ועל כן לכאורה צודקת ב"כ הנתבעים כי יש לאיין הנכות שקבע המומחה לפי סעיף זה. אלא שד"ר צ'ציק מצא אי יציבות והסביר: "את שואלת אם אני קורא תיגר על החלק המהותי של הסעיף למה אני לא קורא תיגר על אחוזי הנכות - לפי חוות הדעת רואים שלא נתתי 20% אלא רק 15%. 15% אינו מלוא הסעיף וניתן לומר שקראתי תיגר על הסעיף, אפשר לתת מ-0 עד 15 וזו דעתי" (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 14 - 11).   לפיכך העריך ד"ר צ'ציק כדין את נכותה של התובעת בגין אי היציבות כשלא פסק מלוא אחוזי הנכות בשל העדר היסוד של אי התעקמות תחת משקל הגוף.   י"ז. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי לתובעת נותרה נכות בגין פגיעתה בתאונה הנדונה כדלקמן: 10% נכות עקב קיצור רגל ימין 15% נכות עקב אי יציבות בברך ימין 10% נכות עקב אי יציבות בברך שמאל 10% נכות עקב הצלקת 5% נכות עקב שינוים ניווניים פוסט-טראומתיים סה"כ נכותה המשקוללת 41%.   י"ח. ד"ר צ'ציק היה בדעה כי במשך השנים יחמירו השינויים הניווניים אך הסביר כי: "נכון שקיים סיכון שיהיה בבוא העת הצורך בהחלפת מפרק הברך אך לא ניתן לדעת מה הסיכוי אבל הוא קיים" (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 16 - 10).   אך סיכון ספקולטיבי עתידי אינו מצדיק הגדלת אחוזי הנכות.   י"ט. ד"ר צ'ציק היה בדעה כי: "מדובר באישה צעירה שנפגעה קשה בתאונה ושיקמה עצמה בצורה הראויה להערצה. יש אנשים שלא הולכים כל החיים אחרי שברים בשתי הרגליים בגלל אופיים. היתה לתובעת פגיעה קשה בשתי הרגליים והיא הצליחה להשתקם ונותרה לה אי יציבות של הברך" (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 23 - 20).   ואכן התובעת ובעלה, בהגינותם כי רבה, לא הסתירו שיקומה המוצלח של התובעת ונסיונותיה להתגבר על נכותה גם במחיר כאבים קשים. התובעת העידה כי: "זה קשה לי אבל אני עושה את זה כי (צ"ל: זה - מ.ש.) העבודה שלי, זה מאד כואב לי כי קשה לי לעלות ולרדת אבל אני עושה את זה... עולה ויורדת לאט כדי לא ליפול ואם יש מעקה אני מחזיקה בו... במקום שאין מעקה אני יורדת אבל קשה לי וכואב לי. אם אין דרך אחרת לרדת, אני צריכה לעשות זאת, ואם יש מעקה אני מחזיקה בו, אם יש דרך אחרת של ירידה ללא מדרגות אני עושה זאת, אם היא קלה יותר" (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 31 - 25).   "... ואני אף יודעת שעקבו אחרי כשהלכתי לשם עם העגלה. לא רציתי לעשות הצגות, הרי ראיתי שהחוקר מצלם ויכולתי לעשות הצגה כמו לצלוע או לעצור, אבל לא עשיתי, אבל אני לא צריכה יותר ממה שיש לי, מה שאני סובלת רק אני יודעת" (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 27 - 25).   לפיכך, גם אין רבותא בקלטת (נ/2). וכהסברו של ד"ר צ'ציק: "הממצאים שמוצאים בבדיקה לא חייבים להתבטא בהליכה מסוג כזה. לעיתים זה מתבטא ולעיתים לא... לא ניתן תמיד לראות הפרעה בהליכה כזו ולא בעליה במדרגות לפרק זמן קצוב ומוגבל. אני מניח שזה שעמדה חצי שעה אולי שלא היה לה מקום לשבת או שלא היתה לה סבלנות לשבת" (הנחה סבירה לאור העובדה כי צולמה בבוקר יום הדיון בדרכה לבית המשפט - מ.ש.) (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 4 - 1).   כ. ד"ר צ'ציק הסביר משמעותה של הנכות שקבע: "... לעומת זאת לרוץ או ללכת לרדת במדרגות הליכה מעט מהירה, לבלום באופן פתאומי או לעשות ספורט עם רצועה צולבת קרועה זה מאד קשה וזה מתבטא באי יציבות דינמית בזמן פעולה של האדם ולא במצב סטטי. זה לא חייב להפריע בהליכה רגילה, אבל יכול להפריע, כנ"ל לגבי עמידה. נכון, אצן או רץ יסבול מזה מאד ואדם מן הישוב שעובד בעבודה משרדית לא צריך לסבול מזה הרבה, זה מפריע לו בהיקף של הנכות שמותר לתת לפי סעיף זה ובגבולותיו, לא תמיד זה 20%" (ואכן ד"ר צ'ציק נתן פחות - מ.ש.) (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 10 - 4). התובעת הסבירה מדוע אין עבודתה בסופרסל עבודה משרדית גרידא ומדוע היא נזקקת במהלך יום עבודה לקום, לעלות ולרדת מדרגות (סעיף 35 לת/1, עמ' 11 לפרוטוקול שורות 29 - 24).   כ"א. התובעת הסבירה ש: "קשה לי ללכת, קשה לי ליישר את הרגליים, קשה לי להתכופף... אמרתי לו שאני לא יכולה ללכת במאמץ... אמרתי לו שקשה לי לעלות במדרגות, אמרתי לו גם שקשה לי לרדת במדרגות" (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 23 - 19). ד"ר צ'ציק העיד חד משמעית: "התלונות שלה סבירות בעיני, היא אמינה בעיני בתלונותיה (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 19 - 18) וגם בעיני.   3. הפסד השתכרות א. הפסד השתכרות בעבר 1. התובעת נעדרה מעבודה בסופר סל מיום התאונה עד 14.1.2001. לטענת הנתבעים אישר ד"ר צ'ציק נכותה הזמנית בשיעור 100% רק עד 31.12.00 ועל כן אינה זכאית להפסד השתכרות מעבר לתקופה זו. ד"ר צ'ציק קבע נכותה הזמנית עד 31.12.00 כיוון שבדק אותה ביום 1.5.00 וגם בחוות דעתו ציין כי אחרי מועד זה יהיה צורך בבדיקה חוזרת, כלומר לא קבע כי ב-1.1.2001 תוכל לשוב לעבודה. התובעת טופלה במרפאה האורתופדית בבית החולים איכילוב וד"ר שטיינברג, הרופא המטפל, קבע כי תוכל לשוב לעבודה רק ביום 14.1.2001 (נספח 7 לת/2). התובעת לא נחקרה בנקודה זו והמסמך לא נסתר בחקירת ד"ר צ'ציק. 2. התובעת קיבלה שכר על חשבון ימי מחלה עד 28.2.99 ומאז ועד 14.1.2001 לא קיבלה כל שכר (עמוד אחרון לנספח 11 לת/1). כאמור בת.א. ת"א 1660/63 פס"ם נ"ט 10 המצוטט בספרו של קציר: "'כשנוכו ימי העדרותו של התובע מימי המחלה שנצטברו לזכותו - הרי נגרם לו באותה מידה הפסד, כאילו הפסיד משכורתו בעד ימים אלה. במקרה שיחלה בעתיד לא תשלם לו העיריה את משכורתו במשך ימי המחלה כי הוא כבר השתמש בכל מלאי ימי המחלה שהיה לו', כאן נפסק הפיצוי בגין אותם ימי מחלה במסגרת הנזק המיוחד. הדרך השניה המודגמת ע"י ענין קפלן נ' אבו גנאם שבו נפסק לנפגע סכום גלובלי בגדר 'הנזק הכללי' בגין ניצול ימי המחלה לשם קבלת משכורת מן המעביד בעת חוסר יכולתו לעבוד אחר פגיעה... אך כאשר המעביד משלם לעובדו שכר בימי המחלה הצבורים מכח הסכמי העבודה המחייבים, ואלה נאכלים ונגמרים בגין הפגיעה שגרם המזיק, נמצא שאם יחלה העובד בעתיד שוב לא יזכה בשום שכר ונגרם לו הפסד".   לאור האמור לעיל, מקובלת עלי דרישת התובעת לפיצוי עבור מחצית ימי המחלה, 12 יום בלבד, כסבירה.   3. על פי טופס 106 לשנת 1998 (עמוד אחרון לנספח 12 לת/1), היו סה"כ המשכורת והתשלומים שקיבלה התובעת 48,011.20 ₪, עליהם שילמה 1,407.20 ₪ מס הכנסה, כלומר התובעת השתכרה 46,604 ₪ נטו, ובממוצע 3,884 ₪ לחודש, ובתוספת הפרשי הצמדה מ-6/98 5,464 ₪.   4. התובעת הפסידה איפוא 125,132 ₪ ובתוספת ריבית ממחצית התקופה, סה"כ 140,252 ₪.   ב. הפסד השתכרות בעתיד 1. התובעת עלתה ארצה בגפה בגיל 19 לאחר שסיימה בי"ס תיכון (סעיף 1 לת/1), לטענתה החלה ללמוד מחשבים אך הפסיקה בשל קשיי שפה וקשיים כלכליים. היא החלה לעבוד בסופר סל כקופאית ומיד לאחר חצי שנה הועלתה לתפקיד אחראית משמרת. לטענתה, בכוונתה ללמוד ולהשביח פוטנציאל השתכרותה ועל כן מבקשת פיצוי על בסיס השכר הממוצע במשק. התובעת החלה עבודתה בסופר סל ב-1.1.1998 לאחר כשלוש שנים מאז עלייתה ארצה, במהלכן גם בתקופה בה היתה נשואה ללא ילדים, לא ניסתה ללמוד, היא חזרה לעבודה בסופר סל ובכוונתה להמשיך ולעשות זאת גם עם תום חופשת הלידה ועל כן, גם אם התרשמתי מהאינטליגנציה ונחישותה של התובעת, טענתה לשינוי בדרך השתכרותה הינה ספוקלטיבית בלבד.   2. לאור האמור לעיל, בהתחשב במהות נכותה וגובהה, הסיכון שבהחמרתה אליבא דד"ר צ'ציק, בעובדה כי מאז שובה לעבודה לא חל שינוי בהשתכרותה של התובעת אך גם לאור התרשמותי מאפשרות קידומה, נראה לי לנכון לפצותה בסכום גלובלי בסך 350,000 ₪.   4. עזרה וסיעוד א. לתובעת היתה כאמור נכות בשיעור 100% לפחות עד 31.12.00 במשך כשנתיים גם אליבא דד"ר צ'ציק, במהלך תקופה זו עברה שלושה אישפוזים, ניתוחים חוזרים, נזקקה לכיסא גלגלים, קביים, הליכון ומכשיר איליזרוב ונזקקה לעזרה סיעודית משמעותית (סעיפים 33 - 23 לת/1 ו-23 - 13 לת/2). התובעת קיבלה העזרה לה נזקקה מבעלה והוריה, למעט שתי תקופות קצובות בהן קיבלה מטפלת ישירות מאבנר. מטבע הדברים נזקקה לעזרה צמודה לאחר האישפוזים והניתוחים ופחות עזרה עם שובה לעבודה. ב. "... ברם, לצורך משפטי נזיקין מן הראוי שנציב גבול ונאמר עד כאן. אנו מצפים מהאישה (או מהבעל - מ.ש.) שתמלא חובותיה כאשת איש. ומכאן ואילך מוטל על הנתבעים... לשלם עבור מעשי ידיה ונדיבות לבה, הואיל ואין הם זכאים וראויים שאשת התובע (או בעלה או הוריה - מ.ש.) תעמול עבורם בגין הנזק שגרמו, חינם אין כסף, בהיקף ובממדים שאין אדם מסוגל להם" (ע"א 830/76 סעדה ואח' נ' חמדי פד"י לג' (1) 589, 610).   ג. התובעת לא העסיקה עזרה בשכר ועל כן נראית לי הדרך הנכונה לפיצויה עבור עזרת בני משפחתה בסכום גלובלי בסך 100,000 ₪.   ד. לא יכול להיות ספק כי התובעת תזדקק לעזרה גם בעתיד, במיוחד לאור תלונותיה כמפורט בחוות דעתו השניה של ד"ר צ'ציק, אשר היו אמינות גם עליו בנוסף לעזרה לה היתה נזקקת כאישה עובדת ואם לילדה. אני מעריכה העזרה לה תזדקק ב-10 שעות שבועיות.   ה. לטענת הנתבעים תהיה זכאית בגיל 60 לסיעוד מן המוסד לביטוח לאומי בהיקף של 15 - 12 שעות שבועיות ועל כן אין לפצותה מעבר לגיל זה. הטענה לא הוכחה, התובעת שוב לא נזקקת לעזרה סיעודית כמו עזרה בניהול משק ביתה ועל כן ספק אם תזכה בסיעוד מהמוסד לביטוח לאומי, מה עוד שמדובר בעוד 33 שנים ועד אז יכולים הקריטריונים להשתנות.   ו. לאור האמור לעיל, על בסיס 10 שעות שבועיות לפי 34 ₪ לשעה, כמפורט באישור מטב (נספח 10 לת/1) התובעת זכאית לפיצוי עבור עזרה בעתיד בסך 485,644 ₪.   5. ניידות א. התובעת המציאה קבלות על נסיעות במוניות, חניות ואמבולנסים (נספח 14 לת/2), המסתכמות בכ-5,200 ₪ נומינלי אך לטענתה קבלות חלקיות אלה אינן משקפות את ההוצאות האמיתיות כיוון שחלקן של הקבלות לא נשמר ולעיתים הוסעה התובעת ע"י בעלה ברכבו.   ב. נזק מיוחד אכן יש להוכיח, כטענת הנתבעים, אך לא יכול להיות ספק כי בתקופות שלאחר אישפוזיה, כשהתובעת נזקקה לכיסא גלגלים, קביים, הליכון, מכשיר איליזרוב וטיפולי פיזיוטרפיה אינטנסיביים, נגרמו לה הוצאות ניידות מוגברות ביותר ועל כן נראה לי לנכון לפצותה עבור תקופת אי הכושר בסך 10,000 ₪.   ג. התובעת סובלת כאמור מאי יציבות בשתי ברכייה, קיצור משמעותי של רגל ימין ושינויים ניווניים העלולים להחמיר עם הזמן (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 11 - 10), ועל כן לא יכול להיות ספק כי נזקקה גם מאז תום תקופת אי הכושר ותזקק עד לאחרית ימיה להוצאות ניידות מוגברות. מאידך, התובעת נצפתה משתמשת בתחבורה ציבורית בשלב זה ללא קושי מיוחד ועל כן נראה לי לנכון לפצותה מ-1.1.2001 ועד אחרית ימיה לפי הוצאות ניידות בסך 500 ₪ לחודש ועל כן היא זכאית לפיצוי עבור העבר בסך 11,750 ₪ ועבור העתיד בסך 158,707 ₪.   6. הוצאות רפואיות א. התובעת המציאה קבלות על בדיקה וייעוץ ע"י ד"ר אגר וד"ר וייס, תרופות, מכשיר דינג'וי לברך ימין והיא זכאית להשבתם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, סה"כ 9,906 ₪ (ההוצאה עבור אישור מט"ב דינה כחלק מהוצאות משפט).   ב. התובעת הצהירה כי: "בשל קיצורה של רגל ימין, עלי לנעול נעל מיוחדת ובה הגבהה" (סעיף 12 לת/1). טענתה זו אושרה בחשבונית המכון האורתופדי לפי הוראת ד"ר שטיינברג, שהיה כאמור, הרופא המטפל במרפאה האורתופדית בבית החולים איכילוב. לא זו בלבד אלא שהתובעת הצהירה כי קיבלה מימון מאבנר לשני זוגות נעליים, מימון שמשמעותו הודאת בעל דין בצורך בנעליים אלה. התובעת כלל לא נחקרה בשאלה זו וכידוע: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בביהמ"ש הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך, ניתן להעניק משמעות ראייתית:... לאי הצגת שאלות לעד... התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו... הוצגו השאלות... - היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה" (קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט-1999, עמ' 1391).   מאחר ועדותה של התובעת נתמכה בהוראת הרופא המטפל לו רצו הנתבעים לסתור הצורך היה עליהם לפנות בשאלה למומחה אך הם לא עשו כן ועל כן נותרה עדותה של התובעת בלתי מעורערת.   ג. מאידך, מאז התאונה חלפו כארבע שנים והתובעת הוכיחה רכישת שני זוגות נעליים בלבד ועל כן לא הוכחה טענתה לצורך בהחלפתם שלוש פעמים בשנה.   ד. לאור האמור לעיל, נראה לי איפוא לנכון לפצותה עבור הוצאות רכישת נעליים מיוחדות בעתיד בסכום גלובלי של 35,000 ₪.   7. כאב וסבל לתובעת נותרה כאמור נכות בשיעור 41% והיא אושפזה 166 יום ועל כן זכאית לפיצוי בראש נזק זה בסך 123,595 ₪. 8. ניכויים א. אין מחלוקת כי הנתבעים זכאים לניכוי התשלומים התכופים שקיבלה התובעת, כמפורט בעמ' 14 לפרוטוקול שורות 24 - 22, בניכוי שכ"ט עו"ד ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום כל תשלום, סה"כ 46,755 ₪.   ב. הנתבעים זכאים גם לניכוי התשלומים שקיבלה התובעת מהמוסד לביטוח לאומי במסגרת נכות כללית כמפורט באישור המל"ל (נספח 16 לת/1) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום כל תשלום, סה"כ 25,633 ₪.   ג. התובעת הגישה אמנם תביעה למוסד לביטוח לאומי במסגרת נכות כללית, הוכרה כנכה זמנית וקיבלה גימלה אך לא המשיכה בהליכים כי: "השארתי את זה ככה כי חשבתי שעוד מעט יגמר ההליך עם המשפט ולמרות שכמה חודשים לא נקבע לי שום דבר, חיכיתי כבר לסוף התיק הזה כדי שלא אצטרך לקבל עוד. אני לא ידעתי שהתיק במל"ל פתוח... לא זוכרת את הדברים האלה" (שביקשו ממנה תלושי שכר ומסמכים רפואיים מעודכנים - מ.ש.; עמ' 12 לפרוטוקול שורות 22 - 10).   לפיכך, טוענים הנתבעים כי הינם בסיכון כפול כיוון שמחד מקנה נכותה של התובעת זכאות לגמלת נכות ומאידך הינם צפויים לשיבוב המל"ל על פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.   ד. לתובעת שיעור נכות המזכה אותה לכאורה בהכרה כנכה על פי פרק הנכות הכללית אך בעניינה לא מתמלאת הדרישה הנוספת לפי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 של צמצום כושר ההשתכרות וההשתכרות בפועל ביותר מ-50% שהרי עם שובה לעבודה לא חלה כל פגיעה בהיקף משרתה והשתכרותה של התובעת. על כן אינה זכאית לתגמולים, הנתבעים אינם צפויים לסיכון נוסף ועל כן אין לנכות סכומים מעבר למה שקיבלה בפועל.   9. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת כדלקמן: א. הפסד השתכרות בעבר 140,252 ש"ח ב. הפסד השתכרות בעתיד 350,000 ש"ח ג. עזרה וסיעוד בעבר 100,000 ש"ח ד. עזרה וסיעוד בעתיד 485,644 ש"ח ה. הוצאות ניידות בתקופת אי הכושר 10,000 ש"ח ו. הוצאות ניידות בעבר 11,750 ש"ח ז. הוצאות ניידות בעתיד 158,707 ש"ח ח. הוצאות רפואיות 9,906 ש"ח ט. הוצאות רכישת נעליים בעתיד 35,000 ש"ח י. כאב וסבל 123,595 ש"ח סה"כ 1,424,854 ש"ח   בניכוי תשלומים תכופים 46,755 ש"ח בניכוי תקבולי המל"ל 25,633 ש"ח סה"כ 1,352,466 ש"ח   בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ.  נכותאחוזי נכות