בניית גג רעפים בבית משותף 1. כללי - מחלוקת בין בעלי דירות בבית משותף. לכאורה מחלוקת צרה ומצומצמת שעניינה גג הרעפים אשר התנוסס בראש הבית - ואיננו שם עוד. אלא, במהלך הדיון גלגלו הצדדים לפתחו של בית המשפט מערכת יחסי שכנות סבוכים ומחלוקות מרות בעניין החזקה והשימוש ברכוש המשותף כולו. 2. התובעים הם בעלי דירה בקומה הראשונה (קרקע) בבית ברח' ינוש קורצ'אק 4 בשכונת קרית יובל (חלקה 71/2 בגוש 30414) - מכח ירושת הוריהם ז"ל אשר היו בעלי זכות חכירה באותה דירה והתגוררו בה. בבית כולו 4 דירות, שתים בקומה ראשונה ושתיים בקומה עליונה; שתי הדירות העליונות מוחזקות ע"י הנתבעים, האחת ע"י נתבעים 1 ו2- (להלן, לשם הנוחות גם: "אמסלם") והאחרת ע"י נתבעים 3 ו4- (להלן, שלם הנוחות גם: "פרץ"); הנתבעים, כולם, קרובי משפחה, נתבעת 3 היא בתם של נתבעים 1 ו2-. 3. תביעה נשוא המחלוקת (בתיק זה !) גג הבית; עפ"י הנטען בכתב התביעה היה הבית מכוסה בגג רעפים הדור ויפה למראה. הרעפים נשענו, כדרכם של גגות מסוג זה, על מסגרת עץ מפולשת (בצורת פירמידה כלשון התובעים). לטענת התובעים אף שהגג הינו רכוש משותף לכל בעלי הדירות בבית, הרסו הנתבעים את גג הרעפים, כולו, כולל בסיס קורות העץ, עד היסוד - כל זאת, על דעת עצמם בלא לשאול הסכמת הנתבעים. כל זאת עשו אף בלא היתר בניה (או הריסה) כדין; בפעולתם זו - כך טענת התובעים - פגעו הנתבעים קשות ביחודו ויופיו של הבית וגרמו לירידה בערכו ובכך אף לירידת ערך דירתם שלהם. לא זו בלבד, אלא שבמהלך העבודה הושלכו אל חצר הבית בסמוך לדירת התובעים לכלוך רב, עצים, גרוטאות וצואת יונים אשר הצטברו ברבות השנים בחלל גג הבית, מתחת לרעפיו. עוד נטען - והתרשמתי כי טענה זו היא עיקר חרדת התובעים - כי פעולה זו לא היתה אלא ראשית והכנה לכוונת השתלטות הנתבעים על גג הבית והוספת בניה, תוך נישול התובעים מזכויותיהם (הן בגג והן זכויות הבניה). בשל כל אלו עותרים התובעים לחייב את הנתבעים להשיב את המצב לקדמותו ע"י בניית גג הרעפים כפי שהיה וכן לחייבם בתשלום פיצוי בסך 20,000.- ש"ח בשל כל הנזקים אותם הסבו הנתבעים לתובעים בפעולותיהם המנויות לעיל. 4. ההגנה עמוד התווך בהגנת הנתבעים: לא קיים בבית רכוש משותף ! כל הרכוש המשותף, לרבות גג הבית, חולק לפני שנים הרבה - לפחות מאז שנת 1975 - בהסכמת כל בעלי הדירות ובכללם אמם המנוחה של התובעים הגב' רחל בליתי ז"ל, ומאז לא נותר כל רכוש משותף בבית. במסגרת החלוקה המוסכמת נפל הגג בחלקם של בעלי הדירות העליונות - המה הנתבעים, על כן חופשים וזכאים הם לעשות שם כראות עיניהם. הגג אשר מעל דירת אמסלם יועד לאלו בלבד. גג זה היה "שטוח" - כלומר לא קיים מעליו גג רעפים, לפחות מאז שנת 1975; הגג שמעל דירת פרץ יועד, עפ"י החלוקה, לנתבעים אלו. שם אכן היה גג רעפים אך מצבו מוזנח ורעוע, קורות העץ רקובות, הרעפים בחלקם חסרים ובחלקם שבורים ובמצבו זה גרם לחדירת רטיבות, למפגע תברואי (הצטברות לכלוך רב) ולסיכון בטיחותי - לא ניתן היה לתיקון ודינו הריסה. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי במשך כל השנים לא נקף איש מדיירי הבית אצבע לתחזוקת הגג, לתקינותו, נקיונו וכיוצ"ב. בכל ההוצאות הללו - כמו גם אלו שנדרשו לסילוק הגג המט לנפול, נשאו הנתבעים בלבד. בכל מקרה - גם אם נכלל הגג בגדר "הרכוש המשותף" של הבית ועל כן צריכים היו הנתבעים להסכמת דיירי הבית קודם שהרסו את גג הרעפים - הנה, מצויידים הם בהסכמת 3 מבעלי הדירות - קרי: 75% ואף משום כך לא היה כל פסול במעשיהם. הנתבעים מכחישים עוד, בהגנתם, שסילוק גג הרעפים פגע ביפי מראהו של הבית ובכך לירידת ערכו, וכי זקוקים היו להיתר רשויות התכנון לביצוע עבודת סילוק הגג. עד כאן תמצית טענות הנתבעים בכתב הגנתם. 5. הבית - המרשם - הבעלות הבית (הידוע כחלקה 71 בגוש 30414, רח' ינוש קורצ'אק 4 קרית יובל), נרשם כבית משותף בשנת 1961. עפ"י הרישום הוא כולל 5 חלקות משנה: 4 דירות - שתיים, בקומת הקרקע, בשטח 28.10 מ"ר כ"א ושתיים, בקומה שניה, בשטח 29.62 מ"ר כ"א. חלקות משנה נוספת: הרכוש המשותף. לא נרשמו כל הצמדות של חלקי הרכוש המשותף לדירה כלשהי. נרשם "הסכם בין בעלי הדירות" - הבא במקום "ההסכם המצוי שבחוק הבתים המשותפים" [כיום "התקנון" עפ"י חוק המקרקעין]; מרבית ההוראות הנכללות באותו "הסכם" אינן מוסיפות לענייננו. ראוי להזכיר רק אותן הוראות הקובעות אפשרות הצמדת חלקים מן הרכוש המשותף לדירה "בהתאם להסכם שיעשה בין בעלי הדירות ושיאושר ע"י קק"ל או עמידר" והאוסרות כל שינוי בדירה או ברכוש המשותף בלא הסכמת קק"ל או עמידר. מאז רישום הבית כבית משותף לא נעשה כל שינוי בצו הרישום (כל זאת ר' תעודת עובד ציבור רשם המקרקעין י-ם - ת1/); בשנת 1963 (לאחר רישום הבית כנ"ל) נבנתה ע"י עמידר (הבעלים) תוספת חדר לדירת משפ' בלילתי (מורישהם של התובעים), אשר היו אז שוכרי אותה דירה, במסגרת מדיניות הקלת מצוקת דיור למשפחות ברוכות ילדים. גם לאחר הבניה לא דאגה עמידר לתיקון הרישום בצו הבית המשותף. דירת התובעים נרכשה ע"י הוריהם בדצמבר 1967 ונרשמה על שמם (כחוכרים) באפריל 1969 [ר' תעודת עובד ציבור, תצהיר ועדות מר יעקב ורשבסקי מנהל מח' רישום והסדר שיכונים ציבוריים בעמידר]. אמסלם מחזיקים בדירה בקומה השניה (תת חלקה 3) מאז שנת 1968 (תצהיר עדות מר אמסלם), נתבע 1 נרשם כחוכר הדירה בפברואר 1975; פרץ, כאמור בתם וחתנם של אמסלם, מחזיקים בדירה בקומה השניה, מעל דירת התובעים (תת חלקה 4), אותה רכשו ביולי 1992 (אך, ככל שהבנתי, הזכות טרם נרשמה על שמם במרשם המקרקעין). הם לא באו לגור בה מיד לאחר הרכישה, אלא השכירוה. בפועל מחזיקים בדירה מאז שנת 1993/4 (עדות גב' פרץ) 6. קיום / העדר רכוש משותף בבית; הזכויות בגג הבית כאמור, טענת ההגנה המרכזית (ומטבע הדברים השאלה העיקרית להכרעה) היא כי הגגות אינם כלל רכוש משותף משאין כלל רכוש משותף בבית ומשנעשתה חלוקה מוסכמת של כל הרכוש המשותף. בסיכום טענותיו מוסיף ב"כ המלומד של הנתבעים עוה"ד אלבראנס נופך או גירסה שונה מעט של אותה טענה - היינו, הגג איננו מופיע ברישומים כרכוש משותף - למעשה איננו מופיע כלל, ומכאן שאיננו כלול ברכוש המשותף. [הבנתי מב"כ הצדדים שהרכוש המשותף הינו נושא לדיון אחר המתנהל בפני עמיתי, כב' השופט ש. פיינברג - אך, איני רואה מנוס מדיון בסוגיה זו גם לצורך הכרעה במחלוקת שבפני]. לא ניתן, לסברתי, לחלוק על העובדה שהגג מעצם הגדרתו כלול ברכוש המשותף. הרכוש המשותף מוגדר, כידוע, בסעיף 52 של חוק המקרקעין בלשון שיורית - כל מה שאיננו בגדר הדירות - תוך התייחסות מפורשת אל הגגות: "ולרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים...". לא קיים בבית הרשום כבית משותף [או בית שחל עליו פרק ו'1 של תוך המקרקעין] רכוש שאיננו נכלל או בדירות או ברכוש משותף. בעלי הדירות בבית משותף אכן יכולים להסכים על חלוקת הרכוש המשותף, ולהצמדת חלקים מן הרכוש המשותף לדירות. הסכמה כזו צריך שתבוא לידי ביטוי בשינוי התקנון - ובמרשם המקרקעין, בין באשר זו בלבד דרך שינוי התקנון ובין משמדובר בעיסקה במקרקעין שיש לעשותה בכתב וסיומה ברישום. בין היתר למען ידע כל הרוכש את הדירה מה נכלל בה ומה לא. [אפשר גם שבעלי הדירות בבית משותף יתירו למי מהם שימוש יחודי ברכוש המשותף, בלא שהדבר יבוא לידי ביטוי בשינוי התקנון - כ"הצמדה" ממש. היתר כזה יכול שיהיה לכל היותר בבחינת רשיון, המחייב רק את הצדדים הישירים (ולא הבאים בנעליהם) וניתן לביטול בכל עת, ברצון המרשה]. 7. כל האמור לעיל יפה וחשוב לדיון ולעיון - אלא שאיננו רלבנטי בענייננו, שכן בתום פרשת הראיות ברור בעיני כי לא היתה הסכמה של ממש לחלוקת הרכוש המשותף ! אשר אירע ברכוש המשותף של הבית הוא, במקרה הטוב, הסכמה שבשתיקה, חלקה מתוך חולשה וחלקה מתוך חוסר אכפתיות למצב של איש הישר בעיניו יעשה - והלכה למעשה השתלטות זוחלת של הדומיננטיים מבין בעלי הדירות על מרבית חלקי הרכוש המשותף - באלו, בעיקר הנתבע מס' 1 מר אמסלם אשר הרשימני כאדם תקיף ויודע היטב את אשר טוב ורצוי לו ולבני משפחתו, וכחו עמו לממש רצונותיו. אם נזכור כי בשתיים מן הדירות התגוררו ישישים (דירת התובעים שבה התגוררו הוריהם ולאחר שנלקח האב לבית עולמו האם הישישה ובדירה שמעליהם - כיום דירת פרץ - גב' בטיטו הישישה) כוחם של אלו בודאי לא עמד להם לחלוק על החזקים מהם. היחסים התאפיינו בחוסר מודעות, או אכפתיות, לזכויות בעלי הדירות בבית משותף ודרך ניהולו הנכונה, הרתיעה מסכסוכי שכנים והעדפת השקט גם במחיר ויתורים וכמובן גם הנוחיות שבפטור מנשיאה בהוצאות הבית המשותף - ואכן אין חולקים שבבית המדובר אין נציגות אין קופה משותפת אין הוצאות משותפות ובכל הוצאות הטיפול בגגות נשאו אך ורק בעלי הדירות העליונות. ברבות השנים, משאף הוספו תוספות בניה שונות ונרחבות (שתיים מן הדירות "שילשו וריבעו" בינתיים את שטחם ואף יותר מכך) נוצר מצב של אי סדר ואנדרלמוסיה בכל הקשור ברכוש המשותף. היטיב לתאר זאת עד הנתבעים מר מנחם וייסמרק יו"ר הנהלת אקי"ם בירושלים (אשר היא בעלת הדירה הרביעית בבית): " ... דירת קורצ'אק נשארה בעיני חידה לאור המצב המבולגן בנושא תכנון ובניה בקרית יובל לא הצלחנו להבין, אני מודה ומתוודה גם לא השקענו מאמץ בכך, רצינו לשמור על יחסי שכנות טובים" (עמ' 45 ש' 3). על ראשיתה של "ההשתלטות" - שבעיני אין בינה לבין הסכם חלוקה ולא כלום - למדנו מפי הנתבע מס' 1 מר י. אמסלם עצמו - (עמ' 53 ש' 8): "כשאני קניתי לא היה שם שום רכוש משותף, בן סעדון שמכר לי אמר לי שכל אחד פה בונה איך שהוא רוצה אין רכוש משותף ... לא הייתי צריך לדבר עם השכנים על חלוקת רכוש משותף רק עם השכן שמתחתי האחרים הם בצד השני וזה לא מעניין אותי בכלל". כך גם מפי עד הגנה נוסף מר שלמה טוויל, מי שהיה בעבר בעל הדירה הרביעית (כיום דירת אקי"ם) שהועד ע"י הנתבעים כדי לבסס את טענת "החלוקה המוסכמת" - אך לא בדיוק קיים ציפיה זו. "החלוקה" עליה הוא מדבר (עמ' 37) היא חלוקה "הידועה ומוסכמת" לדבריו בכל אזור קרית יובל שמי שגר בקומת קרקע כל אזור הקרקע שייך לו ומי שגר בקומה א' הגג שייך לו. "לעניין השימוש בחצרות כל אחד מתנחל בחלק שלו ואין לו שום עניין בחלק של אחרים". אך "מבין השיטין" בצבצה מדבריו תמונת המצב האמיתית בבית - כאשר (עמ' 40 ש' 6-11) הוא מתאר למעשה את דרכו של מר אמסלם לעשות ברכוש המשותף (כולל בחצר, אשר על פי החלוקה הנטענת כל כולה בחזקת דיירי הקומות התחתונות) כרצונו - ומתאר כיצד חרו לו מעשי אמסלם, אך הוא "ויתר" ו"מחל" משום יחסי שכנות; "הוא לא ביקש את הסכמתי לבנות שם, לדעתי הוא בנה על דעת עצמו" (שם, ש' 13) ובהמשך (עמ' 41 ש' 6): "אף פעם לא פנו אלי ולא שאלו אותי על חלוקה אף אחד לא דיבר איתי על זה". עד כאן, כולם, עדי הגנה; עדי התביעה אבי ואלי בללתי שללו בתוקף קיום כל הסכם חלוקה. שניהם אמנם עזבו את בית ההורים, משהקימו משפחות משלהם, אך התרשמתי כי היו מעורים היטב בכל הנעשה, ביקרו כמעט מידי יום בדירת ההורים ואלו ובעיקר האם נועצו בבנים. הם עצמם אף מחו באזני הנתבעים על פעולותיהם ברכוש המשותף. ואף הם מתארים מצב של השתלטות זוחלת והבלגה מטעמי שמירה על יחסי שכנות [ר' בעיקר עדות אלי בללתי (חקירתו הנגדית - עמ' 22-18)]. 8. ניתן היה, ביתר קלות, לקבל את טענות "החלוקה המוסכמת" אילו בפועל מצויה היתה "בשטח" חלוקה ברורה, הגיונית ומאוזנת של הרכוש המשותף. אך המצב כלל ועיקר איננו כזה [והתרשמותי זו, המעוגנת בעדויות התחזקה במאוד בעת ביקורי במקום]; כך, הגגות הן בחזקת הנתבעים אשר רואים בהם רכושם הבלעדי (ואינם מכחישים כלל כוונתם לבנות על גבי הגגות, לכשיתאפשר הדבר ע"י רשויות תכנון הבניה) אך גם חלק הארי של החצר מוחזקת ע"י אמסלם - מגודרת ונעולה, כלב שומר פיתחה וכף רגל זרה לא תדרוך בה; וחלקים אחרים של החצר אף הם משמשים את הנתבעים לצורך חניית מכוניתם (ר' אף עדות טוויל עמ' 40 ש' 24) ואף כשטח גישה לחניה. די לעיין בתרשים (נ2/) שערך עד ההגנה טוויל כדי לעמוד על חוסר כל איזון והגיון ב"חלוקה". 9. סוף פרק זה: אני דוחה את טענת "אי קיום רכוש משותף" וחלוקת הרכוש המשותף כולו בין בעלי הדירות. בהעדר חלוקה מוסכמת רשומה כדין - אף לא חלוקה שאיננה רשומה - כל חלקי הבית המוגדרים עפ"י דין כרכוש משותף (כל שאינו דירה) ולרבות הגגות שמעל דירות הנתבעים דינם דין רכוש משותף על כל המשתמע מכך - ובכלל זאת איסור כל פעולת בניה, או הריסה, בלא הסכמת בעלי הדירות (או החלטות המתקבלות בדרך הקבועה לניהול בית משותף). 10. הסכמת שלושה רבעים מבעלי הדירות: לא הוכח דבר בעניין זה, בודאי לא קיום התנאים המתירים, עפ"י חוק המקרקעין, ל75%- מבעלי דירות בבית משותף לייחד חלק מן הרכוש המשותף לדירה מסויימת, שלא על דעת כל בעלי הדירות. 11. הריסת גג הרעפים - ע"י מי בוצעה ? באים אנו אל השאלה אשר היא נשוא המחלוקת בתיק זה - הריסת גג הרעפים. ראשית יש להגדיר, באיזה גג המדובר. בכתב התביעה, כמו גם בתצהיר העדות, מדובר בגג רעפים שהיה על גג הבית - ונהרס ב30/10/95-. בפועל, הוכח (ודומני כי אין בעניין זה מחלוקת של ממש) שבעבר הרחוק אכן התנוסס גג רעפים מעל גג הבית כולו ואולם חלקו - זה אשר מעל דירת אמסלם נהרס ע"י אמסלם כבר לפני שנים רבות (ככל הנראה בשנת 1975 או בסמוך לכך). הריסה זו איננה רלבנטית איפוא לדיון שבפני. הגג אשר מעל דירת פרץ נהרס, אין חולקין, ב30/10/95- או בסמוך לכך. לטענת התובעים לקחו חלק בהריסה הנתבעים כולם. לטענת הנתבעים בוצעה ההריסה ביוזמת ועל ידי פרץ בלבד - ולא היה לאמסלם יד ועניין בכך. מעדיף אני את גירסת התובעים; סבורני שמדובר "במבצע משותף" שבו לקחו חלק כל בני המשפחה - הן פרץ (ועל כך אין חולקין) והן אמסלם. כך, עדות נתבעת 2 גב' אמסלם (עמ' 33 ש' 9) המאשרת כי בעלה הוא שהביא את הפועלים אשר ביצעו את ההריסה ופיקח עליהם ואף היא עצמה נכחה במקום ופיקחה על הפועלים כדי לוודא "שהכל יהיה בסדר" (שם, ש' 15) וכך למעשה גם נתבע 1 מר אמסלם (עמ' 51 ש' 22) המאשר שפיקח על עבודת הפועלים (אך מכחיש שדאג להבאתם) ואף התקין "מגלש" מיוחד מהגג להורדת חלקי הגג המפורקים והפסולת הרבה אשר הצטברה שם. 12. סיבת פירוק הגג מקובלת עלי טענת הנתבעים שהצורך בפירוק הגג נבע מהצטברות מפגעים תוצאת מצבו המוזנח והרעוע כתוצאה מכך לא ניתן היה עוד למנוע חדירת רטיבות לדירת פרץ ואף נגרם מפגע תברואי בשל היונים אשר מצאו את המקום ראוי לקנן בו וצואתם נערמה לגבהים. עם זאת ברור לי - והנתבעים אינם מסתירים זאת - כי המחשבה לטווח רחוק היא בניה על גג הבית והריסת גג הרעפים - בלא לשוב ולבנותו - היא שלב מכין לכך (ר' עדות גב' אמסלם עמ' 33 ש' 22). גם אם מקבל אני את טענת הכורח לבצע עבודה זו - כורח זה לא נתן לנתבעים זכות לבצעה בלא שיתוף והסכמת יתר בעלי הדירות. 13. היתר להריסה: אין ספק ואיני רואה צורך להרחיב את הדיבור על כך שפעולת הריסת הגג מחייבת היתר רשויות תכנון הבניה [ר' סעיף 145(א)(2) של חוק התכנון והבניה תשכ"ה1965-] - אין גם מחלוקת שההריסה בוצעה ע"י הנתבעים בלא היתר, על כן פעלו, גם בהיבט זה, שלא כדין. 14. הפגיעה בתובעים: עפ"י הנטען היה גג הרעפים "כתר" הבית והריסתו פגעה ביחודו ויופיו ובכך גרמה לתובעים נזק משירד ערך דירתם. פרט לאמירות סתמיות בתצהירי עדי התביעה אין כל ראיה לכך. אין צריך להרחיב את הדיבור על כך שפגיעה בערך הבית היא עניין לעדות מומחה - וכזאת לא מצויה בפני. בהעדר ראיה של ממש לא ניתן לקבוע האם נגרם נזק לתובעים ואם נגרם מה שיעורו. 15. הסעדים: זהו, כמדומני, הפרק היותר קשה להכרעה במחלוקת זו. נראה כי כתוצאה ממצב הדברים אשר תואר לעיל - ניהול לא ראוי של בית משותף, ויתור מתוך חולשה או חוסר אכפתיות ואוירה של איש הישר בעיניו יעשה מצוי הבית והרכוש המשותף בפני קושי רב להשיב את הסדר על כנו. עקרונית, יש, לדעתי, בהחלט יתרון רב לחלוקת הרכוש המשותף כולו בלא להשאיר רכוש שאינו צמוד לדירות (לבד מהמינימום החייב עפ"י חוק) חלוקה כזו מייתרת את הצורך בהוצאות משותפות ומצמצמת את התלות ההדדית בין בעלי הדירות - ואולם מתקשה אני לראות חלוקה כזו נעשית בלא הסכמה בין כל בעלי הדירות. בשל כך צר לי שכל המאמצים שנעשו במהלך ההתדיינות להביא את הצדדים לפתרון מסוג זה לא עלו יפה. ברור בעיני שאם לא ישכילו להוועד יחדיו ולמצוא דרך חלוקה מאוזנת וצודקת נדונים הם למחלוקות ולהתדיינויות משפטיות אין קץ. 16. הסעד העיקרי המבוקש בתביעה הוא "החזרת המצב לקדמותו" - חיוב הנתבעים להחזיר את גג הרעפים לכפי שהיה קודם הריסתו. עתירה זו מעוררת בעיות לא מעט - ברור שתחת הגג הישן והרקוב צריך שייבנה גג חדש ותקין. מי אמור לשאת בהוצאות בניה כזו ? ציינתי כבר כי מצב הגג הישן והנזקים שנגרמו בדירת פרץ בשל מצבו, חייבו החלפתו. אילו היה הבית מתנהל כהלכה כבית משותף היו פרץ באים אל דיירי הבית בתביעה צודקת להחלפת הגג - והוצאה כזו היתה, מן הסתם, מוטלת על כל בעלי הדירות (לרבות מי שלא היו צדדים להליך שבפני). מה הצדקה להטיל כיום את ההוצאה כולה על הנתבעים בלבד ? ועוד: בניית הגג מחייבת אף היא היתר בניה כדין. בקשה כזו כרוכה אף היא בהשקעת מאמץ וממון לא מעט. אין גם להתעלם מהעובדה שלתובעים - או קודמיהם - חלק לא מבוטל במצב שנוצר, משהסכימו לנעשה, ולא עמדו, במשך שנים, על זכויותיהם, אף לא לקחו חלק בהוצאות תחזוקת הגג. בנסיבות אלו איני מוצא הצדקה לחייב את הנתבעים בהחזרת הגג לקדמותו, יש להסתפק בצו מניעה (כידוע מתן סעד מסוג זה הוא עניין לשיקול דעת בית המשפט). 17. משלא הוכח קיום נזק כתוצאה מהסרת הגג אף אין לפסוק פיצוי כספי. 18. התוצאה: ניתן בזה צו האוסר על הנתבעים או מי מהם לבצע כל פעולה, לרבות בניה או הריסה בגג הבית בלא הסכמת יתר בעלי הדירות או למנוע מהתובעים שימוש סביר בגג; הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות תביעה זו וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000.- ש"ח בצירוף מע"מ כדין. בניהבתים משותפיםרעפיםגג