הלם קרב אחוזי נכות

כללי העותר נפסל על ידי רשות הרישוי (להלן: "הרשות") מהחזיק רישיון נהיגה מטעמים של כשירות רפואית - ובשל כך הגיש הערעור המינהלי בענייננו. החלטת הרשות הודעה לעותר במכתב מיום 10.5.01. נאמר במכתב כי ההחלטה לפסול העותר ניתנה - "לאחר ששוכנעתי כי אינך ראוי לנהוג ברכב מסוג כלשהו מחמת כושר נהיגה לקוי, על סמך החומר הרפואי והראיות שהובאו בפני". מאחר שההחלטה התקבלה בהעדרו של העותר, שלא התייצב בפני הרשות, למרות שזומן, התקיים דיון נוסף בפני הרשות ביום 24.9.01, בה נכחו העותר ובאת כוחו, והעלו טענותיהם. בתום הדיון הותירה הרשות בעינה את החלטת הפסילה. בעקבות החלטה זו, הגיש העותר ערר על פי הוראות סעיף 55א(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), בפני ועדת ערר רפואית הפועלת מכוח תקנה 195 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "ועדת הערר"). ועדת הערר בהחלטתה מיום 29.4.02 ציינה כי "... אין לנו ספק במצבו הנוכחי העותר מסוכן לציבור בנהיגתו". לאחר שהחלטה זו נמסרה לעותר, הוגש על ידו הערעור המינהלי בו עסקינן. העותר החזיק ברישיון נהיגה במשך כ- 36 שנים, עד שנפסל מלהחזיקו. בעקבות פגיעה במלחמת יום כיפור הוכר כנכה צה"ל הסובל מהלם קרב, והוענקו לו 10% נכות. במשך שנים עבד כנהג של רכב כבד. בספטמבר 2000 שונתה דרגת נכותו, כתוצאה מפגיעת הלם הקרב והועלתה ל- 50%. בנובמבר 2000 הופנה העותר ע"י היחידה לרכב רפואי במשרד הבטחון, למכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן: "המכון"), על מנת שכשירותו לנהיגה תיבדק. ביום 22.3.01 נבדק ע"י ועדה במכון, שקבעה כי אינו כשיר לנהיגה, קביעתה זו של הועדה הודעה לרשות הרישוי ביום 28.3.01, ובעקבות הודעה זו, נפסל העותר ע"י הרשות מלהחזיק רישיון נהיגה, כאמור לעיל. בערעור המינהלי, תקף העותר, תחילה, אף את תקינות זימונו ע"י המכון לבדיקת כשירותו לנהוג, ואולם, במהלך הדיון בערעור המינהלי זנח טענותיו בעניין זה. כן נטען בערעור המינהלי, בין היתר, כי הרשות פסלה את העותר מלהחזיק רישיון נהיגה, מבלי שהפעילה את שיקול דעתה; כי המכון טעה בהמליצו לשלול את רישיון הנהיגה של העותר; וכי ועדת הערר שגתה במסקנותיה, ובדרך שניהלה את ההליך בפניה. החלטת רשות הרישוי על פי סעיף 51 לפקודה "רשות הרישוי רשאית, בהחלטה מנומקת, לפסול אדם מלהחזיק ברישיון נהיגה... אם היא משוכנעת שבעל הרישיון אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי". בענייננו, החלטת הרשות היתה, כפי שהובאה לעיל, לפסול את העותר מלהחזיק רישיון, בשל "כושר נהיגה לקוי על סמך החומר הרפואי והראיות שהובאו לפני". יש ממש בטענת העותר כי החלטה זו אינה "יכולה להחשב כהחלטה מנומקת". לא צויין בהחלטה איזה ראיות, מעבר "לחומר הרפואי" הובאו בפני הרשות, ושעליהן הסתמכה בהחלטתה לפסול את העותר מלהחזיק רישיון נהיגה. לא צויין באיזה "חומר רפואי" המדובר, והעיקר מסקנתה של הרשות לא נומקה. יחד עם זאת, אף אם ההחלטה לא נומקה, או שלא נומקה כדבעי, עדיין אין בכך כדי להביא לביטולה (בג"צ 2159/97 מועצה איזורית חוף אשקלון נ' שר הפנים פ"ד נ"ב(1) 75, 89; בג"צ 4806/94 ד.ש.א איכות הסביבה בע"מ נ' שר האוצר פ"ד נב(2) 193). עוד נטען ע"י העותר כי הרשות לא שקלה את שאלת כשירותו של העותר לנהוג, אלא אימצה את המלצת המכון, בסוברה כי היא מחוייבת לעשות כן. לביסוס טענה זו צוטט בכתב הערעור מתוך תרשומת מדיון שהתקיים בפני הרשות ביום 24.9.01. נראה כי המצוטט אינו בבחינת עמדת הרשות, כפי שנטען בערעור המינהלי, אלא טענות באת כוח העותר בפני הרשות. נאמר שם: "... במקרה זה הגעתי למשרד הרישוי ביחד עם הנהג, ביקשתי לטעון טענות בהתבסס על תוצאות האבחון הרפואי... וכן להתבסס על מכתב עדכני של גורמים המטפלים בנהג, ואשר לטענתי מעידים על כך שיש להותיר בידי הנהג לפחות את רישיון הרכב הפרטי שלו אך בתגובה נעניתי כי לא ניתן לעשות כן, שכן התקבלה הוראה מהמכון הרפואי לבטיחות בדרכים...". רואים אנו איפוא, כי אין המדובר בדבריה של הרשות, אלא בטעוניה של באת כוח העותר, בפני הרשות, כאשר לטענתה דברים אלה נמסרו לה, ככל הנראה או ע"י הרשות או ע"י "גברת מתי מהמכון הרפואי לבטיחות בדרכים". מאחר שהעותר נפסל להחזיק רישיון נהיגה בשל נימוקים רפואיים, רשאית היתה הרשות להתבסס על המלצת המכון, שהינה בדומה ל"חוות דעת מומחה". כידוע, גם כאשר הרשות מסתמכת על חוות דעת מומחה, עליה להפעיל את שיקול דעתה. דא עקא, כפי שנקבע בבג"צ 803,678/88 כפר ורדים ואח' נ' שר האוצר ואח' פ"ד מג(2), 501, 507 "... אין פסול בכך, שלצורך הפעלת שיקול דעתה... תסתייע הרשות באינפורמציה ובחוות דעת של מומחים בדבר (שלטונות צה"ל), אשר שאלת העומס הבטחוני והקריטריונים הראויים לבחינתו וקביעתו נהירים להם". גם בענייננו, אין פסול בכך שהרשות הסתייעה, לצורך קבלת החלטתה בדבר כשירותו של העותר לנהוג, בחוות דעתם של רופאים המתמחים בתחום הפסיכיאטרי. לא מצאתי כי יש בטעוני העותר הצדקה לקביעה שהרשות לא הפעילה כדין את שיקול דעתה, כאשר ביססה את החלטתה על ההמלצה של המכון. טענת העותר כי המכון טעה בהמליצו לשלול את רשיונותיו על פי הוראת סעיף 55(א1) לפקודה ערעור על החלטת רשות הרישוי לפי סעיף 51 "שניתנה מטעמים של כשירות רפואית לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית ... יהיה בשאלות משפטיות בלבד". העותר תקף את הממצאים הרפואיים בהמלצת המכון. לא מצאתי, כי יש מקום להכנס לטעונים שהעלה בעניין זה, משאין המדובר בטעונים משפטיים. עיון בתיקו של העורר במכון מלמד כי בטרם ניתנה המלצת המכון ביום 22.3.01, נבדק העותר ע"י מספר רופאים ונשלח למבחנים. יחד עם זאת, צודק העותר בטענתו שהרשות, בהתבססה על המלצת הרופא המוסמך, התבססה על חוות דעת שלאחר מכן, בחלקה, שונתה על ידי ועדת הערר. במה דברים אמורים: בעוד שבהמלצת המכון מיום 22.3.01, עליה התבססה הרשות, נאמר כי העותר נמצא במצב פסיכוטי פעיל, למרות שמקבל טיפול אנטי פסיכוטי, ועדת הערר קבעה, כי העותר אינו נמצא במצב פסיכוטי. שינוי הבסיס העובדתי, שעליו הסתמכה הרשות כאשר קיבלה את החלטתה, מצדיק שקילת הנסיבות פעם נוספת על ידה (בג"צ 457/81 Deak & Co. Inc נ' נגיד בנק ישראל, פ"ד לו (1) 803, 808.) החלטת ועדת הערר הומצאה לרשות, ואולם לא עולה ממכתבה של רות כהן, מנהלת נהיגה ורכב מיום 4.6.02 לעותר, כי הרשות שבה ושקלה את כשירותו של העותר לנהיגה לנוכח האמור בהחלטת ועדת הערר. טענות העותר כנגד ועדת הערר בערעור המינהלי תקף העותר אף את החלטת ועדת הערר, בין היתר, בשל כך שלטענתו הועדה לא יחסה חשיבות לממצאיו של פרופ' לוי, שנתן חוות דעת מטעם העותר, לא שקלה כראוי את העובדה שהעותר נהג שנים רבות מבלי שהיה מעורב בתאונות דרכים, וכן בשל הטענה כי לראש הועדה שדנה בעניינו של העותר, מלכתחילה, היתה דיעה קדומה שלילית לגבי העותר. בנוסף העלה העותר טענות כנגד אופן ניהול הדיון ע"י ועדת הערר, כולל העובדה שהועדה לא ניהלה פרוטוקול. את הערר על המלצת הרופא המוסמך הגיש העותר לועדת הערר ביום 31.5.01. מאוחר יותר ביום 12.10.01, הוגש על ידו כתב ערר מפורט. ביום 19.11.01 זומן העותר בפני ועדת הערר. העותר ובאת כוחו התייצבו לדיון והעלו את טעוניהם. צויין ע"י הועדה כי היא עיינה "במכתבים הרפואיים של הרופאים המטפלים במסגרות שונות". מסקנתה של הועדה היתה "אין ספק שאסור למר עזרא עמוס לנהוג במשא לאחר הבדיקה שנעשתה ביום 16.11.01 הועלה ספק באם נכה הלום קרב של 50% עם כמות התרופות שנוטל מר עזרא ... יכול לנהוג בבטחה, כאשר ינתן לו רישיון לרכב פרטי בלבד". הועדה החליטה על שליחתו של העותר לבדיקה פסיכודיאגנוסטית ע"י מומחה המסוגל להתמודד עם מאפייני P.T.S.D, והורתה שלאחר מכן יבדק העותר ע"י שלושה פסיכיאטרים. ביום 12.12.01 ערך ד"ר אמיר פורה נוירופסיכולוג קליני שהעותר הופנה אליו דו"ח נוירופסיכולוגי אודותיו. לשם עריכת הדו"ח עיין ד"ר פורה במסמכים שאותם מנה בחוות דעתו, ערך לעותר מבחנים, וצפה בהתנהגותו. בחוות דעתו פירט ד"ר פורה את תוצאות האבחון. מסקנתו של ד"ר פורה היתה כי העותר "אכן סובל מהפרעות נפשיות משמעותיות...", ולכן "מן הראוי לאושש בדיקה זו בבדיקה פסיכיאטרית מעמיקה, במיוחד לאור הממצאים בספרות המקצועית המראים כי אנשים הסובלים מבעיות קשב והפרעות נפשיות משמעותיות מעורבים בשכיחות גבוהה של תאונות דרכים". ביום 26.4.02 התכנסה ועדת הערר פעם נוספת, בפניה הופיעו וטענו העותר ובאת כוחו. כמו כן, המציא העותר לועדת הערר את חוות דעתו של פרופ' לוי, מומחה מטעמו. במסמך שהוציאה הועדה, מציינת הועדה כי עיינה בממצאי בדיקתו של פרופ' לוי. כאמור, ועדת הערר, כמו גם פרופ' לוי, סברה כי העותר אינו נמצא במצב פסיכוטי. נראה שאין מחלוקת מהותית בין ממצאיו של פרופ' לוי וממצאי חברי ועדת הערר לגבי מצבו הרפואי של העותר. פרופ' לוי, מהנימוקים שפירט בחות דעתו, היה בדעה שלמרות מצבו הנפשי של העותר אין מניעה שימשיך לנהוג, הועדה, מאידך, סברה אחרת. במסגרת הערעור המינהלי בענייננו בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות, בשיקול דעתו. לנוכח טענות העותר, עיינתי בחוות דעתו של פרופ' לוי, אך לא מצאתי, כי השאלה אם להעדיפה, על פני שיקולי ועדת הערר, אם לאו, הינה שאלה משפטית. הועדה בדקה את העותר ביום 26.04.02. לטענת העותר ערכה הבדיקה אך דקות ספורות ולכן לא ניתן לכנותה "בדיקה פסיכיאטרית מעמיקה", כפי שד"ר פורה המליץ שהעותר יבדק. השאלה מהי "בדיקה פסיכיאטרית מעמיקה" אינה שאלה משפטית אלא שאלה שברפואה - מן הסתם השאלה לא מוכרעת אך על פי אורך זמן הבדיקה. ועדת הערר ציינה כי היא מצאה בבדיקת העותר "הפרעות אישיותיות קשות. עם נטיה בולטת להטות את הבדיקה בכיוונים המתאימים לצרכיו, חוסר תבונה למצבו מחד, ושיתוף פעולה לא שלם מאידך". הועדה אף עיינה בתוצאות הבדיקה שערך ד"ר פורה תוך שקבעה כי "תוצאות הבדיקה מעידות על הקושי בהגשת מסקנות על סמך בדיקה קלינית של מר עמוס עזרא מכיוון שהוא נוטה כפי שמסתבר להטות את התוצאות בצורה קיצונית" מסקנתה של הועדה הייתה כי "במצבו הנוכחי העותר מסוכן לציבור בנהיגתו". אומנם, כפי שטען העותר, לא נוהל על ידי הועדה פרוטוקול - וחבל שכך. במסגרת המסמך שהוציאה הועדה ביום 29.04.02 סקרה הועדה את נסיבותיו של העותר, הטענות שהועלו מטעמו, והמסמכים שבהם עייניה. אם כי, בקיצור, נימקה הועדה את מסקנתה על שום מה לדעתה העותר מסוכן לציבור בנהיגתו. אין באי ניהול הפרוטוקול על ידי הועדה כדי לפסול את מסקנותיה, שכן נראה, על סמך המסמך מיום 29.04.02, כי לא נפל פגם בהליך שמיעת הערר, שקילת מכלול הנתונים הנדרשים, ואופן קבלת החלטה. אומנם העותר טען כי ראש הועדה התבטא באופן המלמד שמלכתחילה, עוד בטרם נידון הערר, היה בדיעה שאין לאפשר לעותר לנהוג, ואולם העותר לא ביקש לפסול את הדיון בערר, ואין לבית המשפט הכלים לברר הטענה בעניין זה. טענת העותר כי אין המלצה לפוסלו מלהחזיק רישיון למשאית בהסתמכו על המלצת המכון לרשות הרישוי, שבה צויין כי ההמלצה הינה שהעותר יפסל מלהחזיק רישיון 02 א ט, טען העותר כי לא היה מקום לפסול אותו באופן גורף מלהחזיק רישיון נהיגה. אכן, בהמלצה מיום 22.3.01 של המכון, נרשם כי מומלץ לפסול העותר מהחזקת רישיון בדרגה 02 א ט, וכך גם דווח לרשות במכתב מהמכון ביום 28.3.01; ואולם, משההחלטה בעניין כשירותו של נהג לנהוג הינה בידי הרשות, רשאית היתה הרשות להחליט, כפי שהחליטה בנסיבות, לפסול העותר מלהחזיק רישיון על כל דרגותיו. החלטתה זו של הרשות בנסיבות, לאור ההמלצה, היתה סבירה. סוף דבר כמצויין לעיל, החלטת הרשות התבססה על המלצת המכון מיום 22.3.01, שבה נאמר, בין היתר, כי העותר נמצא במצב פסיכוטי פעיל. ועדת הערר שללה את הקביעה שהעותר נמצא במצב פסיכוטי פעיל. לפיכך, ולמרות שועדת הערר קבעה כי העותר אינו כשיר לנהיגה בשל מצבו הנפשי, יש מקום שהרשות תשוב ותשקול שאלת כשירותו של העותר לנהוג, היה ותבוא בקשה כזו מצד העותר. שקלתי אם מתחייב בנסיבות, כבקשת העותר, ביטול החלטת הרשות או שמא די במתן הוראה לרשות לשוב ולשקול את כשירותו של העותר, בשל השינוי בעובדות שעליהן התבססה לצורך קבלת ההחלטה. לנוכח קביעתה של ועדת הערר - שאף היא קבעה שהעותר מסוכן לציבור בנהיגתו, אם כי מנימוק אחר מאשר זה שעמד בפני הרשות כאשר קיבלה את החלטתה נשוא הערעור - דעתי היא, כי אין מקום לביטול החלטת הרשות - ודי במתן הוראה לרשות לשוב ולשקול החלטתה. לממצאי ועדת הערר יש להוסיף את העובדה שמאז 30.10.94 היה העותר מעורב בשתי תאונות דרכים, האחת ביום 30.10.94 והשניה ביום 30.3.97. אין לשלול את האפשרות כי יש קשר בין עליית אחוזי נכותו של העותר, למעורבותו בעבירות בתחום התעבורה. יצויין כי במשך שנים רבות, במהלכן נהג העותר כנהג מקצועי על רכב כבד, נרשמו לחובתו מספר קטן יחסית, של עבירות בתחום התעבורה, ואף אלו שנרשמו, בעיקרן, היו "עבירות טכניות" של אי החזקת רישיונות וכד'. עם ההתדרדרות במצבו הנפשי של העותר חלה החמרה במעורבותו בעבירות תעבורה. נסיבה נוספת בעטיה הגעתי למסקנה כי לא יהיה זה ראוי לבטל החלטת הרשות כאמור, הינה תשובותיו של העותר מיום 25.12.2000 בשאלון שמילא לגבי הפרעות שינה. בין התשובות ציין העותר שהוא סובל מנטיה להירדם על יד ההגה, סובל מעייפות יתר במשך היום ובעיות שינה. אשר על כן, לאור האמור, הנני מקבלת את הערעור המינהלי באופן שמורה לרשות לשוב ולדון בהקדם בעניינו של העותר, לאור החלטת ועדת הערר, אם תבוא בקשה כזו מצד העותר. לנוכח תוצאת הערעור המינהלי אין צו להוצאות. ניתן היום ד' בתשרי, תשס"ג (10 בספטמבר 2002) בהעדר הצדדים. ר. אבידע - שופטתס. נשיא צבאנכותהלם קרבאחוזי נכות