עניינה של התובענה שבפנינו הנה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון ימי חופשה ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. להלן הרקע לתביעה: התובע החל לעבוד אצל הנתבע החל מתאריך 1.4.98 כנהג בקו חלוקת מוצרי חלב אשר הנתבע הוא בעל הזכויות בו. שכרו של התובע עמד על 5,215 ₪ ברוטו לחודש. ביום 30.8.99 נקרא התובע לשירות מלואים פעיל שהסתיים ביום 23.9.99. התובע מסר לנתבעת הודעה מוקדמת על קבלת הצו והתקופה אליה נקרא. בתקופה זו לקח הנתבע עובד שיחליף את התובע במהלך שירותו במילואים. לאחר תום תקופת המילואים נטל התובע חופשה בת 7 ימים עד לתאריך 1.10.99. להלן טענות התובע: התובע פנה לנתבע בבקשה לאישור חופשתו סמוך לאחר המועד המתוכנן לסיום המילואים. הבקשה אושרה במלואה על ידי הנתבע. לאחר חזרתו של התובע מהמילואים והחופשה המתוכננת, פוטר התובע על ידי הנתבעת ללא כל התראה מוקדמת. כל פניות התובע לקבל מכתב פיטורים, טופס 161 לשחרור הכספים העומדים לתובע בפוליסת ביטוח המנהלים ואת הזכויות הסוציאליות המגיעות לו (הודעה מוקדמת פיצויי פיטורים ופדיון דמי חופשה), נדחו על הסף. להלן טענות הנתבע: התובע מעולם לא פנה לנתבע בבקשה לתאם ולאשר לו חופשה לאחר שירות המלואים אלא העמיד את הנתבע בפני עובדה מוגמרת שעה שהודיע לו על יציאתו לחופש ביום חזרתו מהמילואים. התובע לא פוטר. לאחר שהתובע חזר מהחופשה אותה נטל על דעת עצמו, הודיע ובלא כל הודעה מוקדמת לנתבע במוצאי שבת 2.10.99 על התפטרותו, ללא כל הודעה מוקדמת וללא כל מתן תקופת התארגנות לנתבע. עקב התפטרותו ללא הודעה מוקדמת, נגרם לנתבע נזק רב ועל כן התובע אינו זכאי למכתב פיטורים. כמו כן התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. התובע אינו זכאי לפדיון ימי חופשה מכיוון שניצל בפועל את מלוא ימי החופשה שעמדו לזכותו. אין התובע זכאי לפיצויי הלנה וזאת עקב מחלוקת כנה לגבי סיום יחסי העבודה בין הצדדים. הכרעה אין חולק כי לאחר שירות מילואים של כשלושה שבועות יצא התובע לחופשה בת שבעה ימים באילת ועם שובו מאילת סירב המעביד לקבלו חזרה לעבודה. עיקרה של המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה האם אישר הנתבע את יציאתו לחופשה של התובע וחזר בו בהסכמתו כיומיים לפני נסיעתו המתוכננת של התובע, אם לאו. מחד, טוען התובע כי יידע את הנתבע בדבר יציאתו לחופשה מיד לאחר שירותו במילואים, מאידך גיסא טוען הנתבע כי התובע מעולם לא יידע אותו בגין יציאתו לחופשה ולמרות שהפציר בו לשוב לעבודה, העדיף התובע לצאת לחופשה ועל כן רואה הנתבע את העדרותו של התובע ממקום העבודה כדין התפטרות, וזאת כפי שעולה ממכתבו של הנתבע מתאריך 6.10.99 (עוד בטרם הוגשה התובענה): "ב- 1.10.99 עזבת את מקום העבודה ללא רשות ונסעת לאילת לתקופה של שבוע ימים, אני רואה את נטישת מקום העבודה כהתפטרות וללא זכות לפיצויים." (ראה תצהירו של התובע נספח ת/4). וכן מעדותו של הנתבע: "ש. במכתבך אליו מה-6.10.טענת שהוא התפטר-אתה רואה ביציאה שלו לאילת התפטרות, נטישה של מקום העבודה? ת. נכון אם אדם לוקח את הרגלים והולך.... ש. את זה אמרת 4 ימים לאחר השיחה שלכם (לאחר חזרתו) ב-2.10 ב-6.10 לא אמרת שהוא לא רצה לחזור לעבוד האחרי החופשה אלא נטש את העבודה עם יציאתו לחופשה? ת. כשהוא לקח את הרגליים והלך בלי להודיע- אני לא חושב שאני צריך לשמור על הפרנסה שלי(תיקון: שלו) אני צריך לדאוג לפרנסה שלי ולוקח נהג - אני לא חושב שהוא יכול לעשות מה שהוא עשה. אני לא פיטרתי אותו אלא הוא פיטר את עצמו."(ראה פרוטקול מתאריך 22.4.2002 עמ' 5). 6. נשאלת השאלה בדבר סיומם של יחסי העבודה בין הצדדים נוכח נסיבות העניין, האם במעשה פיטורים או שמא בהתפטרות מדובר. עוד בעבר קבע בית הדין הארצי כי: "המשותף לשניים, פיטורים והתפטרות, הוא שבשניהם מביא אחד הצדדים את יחסי העבודה לידי גמר, ונותן ביטוי ברור וחד-משמעי לכוונתו לעשות כן... אין עובד יכול להעמיד עצמו במצב של מפוטר על ידי כך שיודיע למעבידו כי אם לא ינהג כלפיו בדרך מסויימת יראה את המעביד כמי שפיטרו מהעבודה, ואין מעביד יכול להעמיד עובד במצב של מי שהתפטר מהעבודה, על ידי שיודיע לעובד כי אם לא ינהג בדרך מסויימת, יראוהו כמתפטר מהעבודה. מעשיו של המפטר קובעים אם הוא פיטר, ומעשיו של המתפטר קובעים אם הוא התפטר; כיצד "יראהו הצד השני או כיצד "ייחשב" בעיניו של הצד השני, הוא חסר משמעות ונפקות..." (דב"ע לב/58-3 רשות השידור - מאיר אשל, פד"ע ד' 298, 302) 7. מקובלת עלינו גרסתו של התובע כי יידע את הנתבע לעניין יציאתו לחופשה לאחר תקופת המליואים וזאת הן על סמך הזמנת החופשה שנערכה ב 10.8.99, כשבועיים בטרם יצא התובע למילואים, והן על סמך מכתבו של התובע שנשלח לנתבע עוד בטרם הגשת תובענה זו: "בתום שירות המילואים תחילת אוקטובר 1999 יצאתי לחופשה משפחתית, אשר הודעה על יציאתי לחופשה נמסרה לך כשבועיים לפני החופשה. לכשחזרתי מחופשתי למקום עבודתי הודעת לי "אני לא צריך אותך". הפיטורים נעשו ללא התראה מוקדמת כנדרש בחוק וללא תשלום דמי הסתגלות עד למציאת מקום עבודה חדש וכמובן לא שולמו דמי פיצויים ואי מתן מכתב פיטורים" (ראה מכתבו של התובע מתאריך 6.10.99 נספח ת/3 לתצהירו). כמו כן מעדותו של מר יצחקי ניסים (גיסו של התובע), שלא נסתרה, עולה כי פגש את התובע עם חזרתו מהחופשה באילת וכי התובע סיפר לו על פיטוריו. מר יצחקי ניסים ניסה לגשר בין הצדדים וכי התובע יוחזר לעבודתו אך ללא הצלחה: "הוא (התובע) היה בחופשה באילת וכשהוא חזר פגשתי אותו. בפגישה הוא סיפר שהמעביד פיטר אותו. הוא לא רואה שום סיבה לכך. הצעתי לגשר בינו לבין המעביד להחזרתו לעבודה...אני זוכר את תוכן השיחה שניהלתי עם הנתבע...ממנו הבנתי שהוא חשב כבר זמן מה לפטר אותו והנסיעה לאילת היתה מבחינתו הקש ששבר את גב הגמל והוא לא רצה להחזיר אותו." (ראה עמ' 1 לפרוטוקול מתאריך 22.4.2002). מעדות זו ניתן לראות כי התובע ניסה להשיב לעצמו את משרתו על ידי גורם מגשר וכי לא היה מעוניין בסיומם של יחסי העבודה בין הצדדים, ומכאן שלא התפטר על דעת עצמו. 8. גם אם נקבל את גרסתו של הנתבע לעניין העדרותו של התובע לצורכי חופשה ללא הרשאה, הרי שלגרסתו של הנתבע ידע על יציאתו לחופשה של התובע ביום חזרתו מהמילואים, יומיים לפני יציאתו לחופשה ואף ניסה לשכנעו לחזור בו מיציאתו לחופשה. גם לפי גרסה זו של הנתבע לא ניתן לטעון כי התנהגותו של התובע דינה כהתפטרות, וזאת מן הטעם שיש לבחון אם התנהגותו של התובע כמוה כעבירת משמעת המצדיקה שלילת פיצויי פיטורים על פי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים. "במסגרת המקובלת של יחסי העבודה בישראל רואים העדרות מעבודה, בנסיבות מסוימות, כהפרת משמעת, על תוצאותיה. האבחנה בין העדרות מהעבודה המהווה "הפרת משמעת" או העדרות המהווה "זניחה" של העבודה, נעשית בשים לב למכלול הנסיבות, כאשר "בדרך כלל יראה בהעדרות מהעבודה בנסיבות מסוימות "הפרת משמעת" אך יכול וההעדרות תחרוג מעבירת משמעת." (דב"ע נז/ 93-3 אליק בביוב נ' נפתלי גפן, עבודה ארצי, כרך ל(1), 162). 9. ממכלול הראיות עולה כי התובע רצה לחזור לעבודתו ולא לנטוש אותה. אין חולק כי משחזר התובע לעבודתו מהחופשה באילת סירב המעביד לקבלו לעבודה. מכאן שניתוק היחסים אירע ביוזמת המעביד. גם לגרסתו של הנתבע, אין התנהגותו של התובע עולה עד כדי התפטרות המחייבת הודעה מוקדמת למעביד. במקרה שלפנינו פנה הנתבע בתאריך 24.9.99 לתובע טרם יציאתו לחופשה וניסה לשכנעו לבטל את החופשה. התובע סירב לבטל את חופשתו מן החשש שיפסיד את עלות החופשה. מכאן שהעדרותו של התובע לתקופה בת 7 ימים, היתה בידיעה שהמעביד מתנגד ליציאתו. התובע הביא בחשבון, עת יציאתו לחופשה, את הסיכוי והסיכון שיפסיד את מקום עבודתו וכי לא ישולמו לו פיצויים. אולם בנסיבות העניין העדרותו של התובע היתה למספר ימים בודדים, כמו כן בקשתו של הנתבע כי התובע יבטל את חופשתו נעשתה כיומיים לפני יציאתו לחופשה והיה לתובע קושי רב לבטל את חופשתו גם אם רצה בכך. בנסיבות אלו יש מקום לייחס לתובע הפרת משמעת קלה בלבד, שאינה גוררת בעקבותיה שלילת פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, בהסתמך על סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 וזאת מן הטעם כי הפיטורים, לכשלעצמם, אף תוך כדי תשלום פיצויי פיטורים הם עונש. לאור כל האמור לעיל ניתן לראות כי בנסיבות המקרה התובע פוטר עם חזרתו לעבודה בתאריך 1.10.990, וכי אין בהתנהגותו של התובע לשלול או להפחית את פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת להם התובע זכאי על פי דין. על הנתבע לשלם לתובע פיצויי פיטורים עבור 18 חודשי עבודה (מתאריך 1.4.98 ועד לתאריך 1.10.99) בסך 7,822.5 ₪, וכן דמי הודעה מוקדמת בסך 5,215 ₪. 10. פדיון ימי חופשה- לטענת התובע בתקופת עבודתו בשנת 1998 לא יצא כלל לחופשה ואילו בשנת 1999 נטל התובע 8 ימי חופשה בלבד. לטענת הנתבע התובע ניצל את מלוא ימי החופשה המגיעים לו על פי חוק ולא נותרו לו ימים לפדיון. על סמך תלושי המשכורת שהגישו הצדדים לא ניתן לראות מהו מספר ימי החופשה שנותרו לתובע. כמו כן הנתבע לא הציג פנקס חופשה שנתית או כל רישום אחר של חופשות התובע. "המעביד הוא זה החייב בניהול פנקס החופשה, אך מקום שאינו מנהל את הפנקס, רשאי הוא להוכיח כי העובד יצא לחופשה, גם בדרכים אחרות. אולם מובן כי במקרה זה הנטל המוטל עליו הוא כבד יותר." (דב"ע נו 39-3 רוני שפירא נ' צילומית מכונות משרד בע"מ, עבודה ארצי , כרך כט(2), 303). בעניינו - הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה הנדרש ממנו למעט הצהרתו כי התובע קיבל את כלל ימי החופשה הזכאים לו ועל כן עליו לשלם לתובע פדיון ימי החופשה הנותרים. לצורך חישוב יתרת ימי החופשה המגיעים לתובע אין חולק כי התובע עבד בימי שישי (סה"כ 26 ימים בחודש) וכי שכרו עמד על 5,125 ₪ לחודש, ומכאן שהתובע זכאי לפדיון דמי חופשה בגין יתרת ששת ימי חופשה המגיעים לו על פי דין בסך 1,203.46 ₪. 11. פיצויי הלנה- בנסיבות המקרה אין חולק כי קיימת מחלוקת כנה בין הצדדים לעניין סיבת הפיטורים. הנתבע האמין כי יציאתו לחופשה של התובע בידיעה שהמעביד מתנגד ליציאתו של הנתבע כמוה כהתפטרות וסבר בכנות שאינו חייב דבר לעובד בגין פיצויי פיטורים. טענתו של הנתבע עלתה בפירוש בכתב ההגנה ובכתבי הטענות ועל פני הדברים נמצא יסוד לחילוקי דיעות בין עובד למעביד לעניין נסיבות סיומם של יחסי העבודה וזכאות לפיצויי פיטורים. מכאן הרי שהתקיימה "מחלוקת כנה בדבר הזכאות של התובע לפיצויי פיטורים" ואין לחייב את הנתבע בתשלום פיצויי הלנה. 12. סוף דבר - תביעתו של התובע מתקבלת למעט רכיב פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים : פיצויי פיטורים בגין 18 חודשי עבודה (מתאריך 1.4.98 ועד לתאריך 1.10.99) בסך 7,822.5 ₪. דמי הודעה מוקדמת עבור חודש עבודה בסך 5,215 ₪. פדיון 6 ימי חופשה בסך 1,203.46 ₪. סה"כ - 14,240.96 ₪. כמו כן, הנתבע ישא בהוצאות התביעה בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ שישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד למועד התשלום בפועל. ניתן היום כ"ד באלול, תשס"ב (1 בספטמבר 2002) בהעדר הצדדים. נ.צ. - גב' נבון נ.צ. - מר סמארה ו. וירט - ליבנה, שופטת שופט ראשי פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטוריםעבירות משמעת