1. מבוא: בפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערעור (להלן: "הוועדה") לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום) תשי"ט - 1959 (נוסח משולב) (להלן: "החוק") מיום 8.7.99 בתיק ע.נ 177/95, לפיה נדחה הערעור על החלטת המשיב שלא להכיר בפגימה בכף רגלו השמאלית של המערער כפגימה שנגרמה ו/או החמירה בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו. 2. הרקע העובדתי: המערער, יליד 1945, התגייס לשירות צבא קבע בשנת 1978 והוצב לשמש כנהג אוטובוס. בתאריך 19.1.91, בתקופת מלחמת המפרץ, במהלך כוננות שהתקיימה ביחידתו, שיחק המערער כדורגל, במסגרת שאורגנה על ידי המפקדים התורנים בבסיס, וקיבל מכה / בעיטה בכף רגלו השמאלית (להלן: "האירוע"). לדעת ד"ר י. גורדון, מומחה רפואי מטעם המערער, המערער סבל בכף רגל זו מפגם התפתחותי מולד בשם “Hallux Valgus”, המאופין בכך שבוהני הרגליים מוטים אל עבר האצבעות הסמוכות להם ומצטלבים איתן. ד"ר גורדון הסביר כי המום בכפות רגליו היה עד לאירוע אסימפטומטי והעורר תיפקד ללא כל מגבלה ורק לאחר שנחבל במשחק, הפך המום המולד לסימפטומטי, וגרם לו הפרעה של ממש עד כי בתאריך 10.10.91 נאלץ לעבור ניתוח לקיבוע בוהן הרגל. בהחלטת המשיב מיום 18.6.95 הוכרה תביעתו של המערער בגין נכויות אחרות בדרגה כוללת של 11% ונדחתה תביעתו בגין הפגימה בכף הרגל. המשיב נימק החלטתו בהעדר קשר בין המיגבלה בכף הרגל ובין תנאי שרותו. עוד נקבע כי הבדיקה הרפואית לא גילתה נכות. 3. פסק דינה של הוועדה המערער הגיש ערר על החלטת המשיב והוועדה דחתה את הערר ממספר נימוקים: א. הוועדה לא נתנה אמון בעדות המערער ומצאה אי התאמה בתצהירים שנתן בתאריכים שונים. בתצהירו מיום 8.4.97 מסר המערער, כי רגלו נחבשה והוא נצטווה לנוח מספר ימים ואילו בתצהיר, שהוגש למשיב עוד ב- 5.12.91, טען כי שתיים מאצבעות רגלו נשברו, דבר שאין לו זכר ברישומי המרפאה. ב. בתביעתו הראשונה של המערער שהוגשה ב- 14.5.91, לאחר משחק הכדורגל (שהתקיים כאמור ב19.1.91-), ולפני שעבר את הניתוח, לא תבע המערער בגין הפגימה ברגל באותה תביעה. מכך הסיקה הוועדה ש"בעת שה(מערער) הגיש את תביעתו בחודש מאי 1991, אף ה(מערער) לא ייחס חשיבות מיוחדת לפגיעה שנפגע במשחק הכדורגל, שהרי מצופה היה, שאם החבלה במשחק גרמה לו לכאבים, דבר ממנו לא סבל קודם לכן, היה מאזכר זאת בתביעתו ותובע את זכויותיו בגין הפגימה שנגרמה עקב החבלה במשחק...". ג. על סמך עדות המערער ובהתחשב בחומר הרפואי שבפניה קבעה הוועדה כי החבלה במשחק הייתה חבלה קלה, שתוצאתה חלפה כעבור מספר ימים. ד. הוועדה דחתה את האמור בחוות דעתו של ד"ר גורדון, המומחה מעם המערער, לפיה היה בחבלה שארעה למערער בזמן משחק הכדורגל, כדי לשמש טריגר שהפך את הפגם המולד והבלתי מפריע לפגימה סמפטומטית שחייבה את הניתוח. הוועדה אימצה את חוות דעתו של ד"ר וולפין, המומחה מטעם המשיב, לפיה המומים בגינם נותח המערער ברגלו השמאלית הם מומים מולדים ואינם קשורים לשירותו הצבאי. 4. עיקרי טיעוני המערער: א. לטענת המערער השאלה בה היתה הוועדה צריכה להכריע היא - האם עובר לחבלה סבל המערער מהגבלה תיפקודית כלשהי בכף רגלו - ולא האם סובל הוא ממום מולד. לכן משהוכח בפני הוועדה, שעד לאירוע היה המום המולד אסימפטומטי ורק בעקבותיו וכתוצאה ממנו, הפך המום לסימפטומטי וגרם לצורך בניתוח, יש להכיר בחבלה שנגרמה בתקופה ועקב שירותו. ב. נטען שאין הכרח שתנאי השרות יהוו את הגורם היחיד והבלעדי להופעת הפגימה, אלא די בכך שיחד עם גורמי סיכון אחרים, תרמו תנאי השירות באופן משמעותי להופעת הפגימה במועד הופעתה. ג. החלטת הוועדה לבסס את פסק דינה על חוות דעתו של ד"ר וולפין, חרף פגמים שנפלו בה ובניגוד לחומר הראיות המצוי בתיק, שגויה היא. 5. עיקרי טיעון המשיב: א. לטענת המשיב יש לדחות את הערעור על הסף שכן קביעות הוועדה הינן קביעות עובדתיות ועפ"י סעיף 34(א) לחוק, אין המערער רשאי לערער על קביעות אלו. קביעותיה העובדתיות של הוועדה ממוקדות בעיקר בחוסר האמון של עדות המערער, כך שמדין קל וחומר, לא תתערב ערכאת הערעור בקביעות שנבעו מהתרשמות בלתי אמצעית של הוועדה מעדים שבפניה. ב. הוועדה העדיפה את חוות דעתו של ד"ר וולפין מטעמו של המשיב על פני חוות דעתו של ד"ר גורדון מטעם המערער. גם זו קביעה עובדתית מובהקת בשאלה רפואית, שאין דרכו של בית המשפט שלערעור להתערב בה. ג. אין בסיס רפואי או אחר לייחס את המום המולד אשר היה קיים אצל המערער, לחבלה אשר כל הטיפול הסתכם בגינה "תחבושת אלסטית + מנוחה ב X 3". לדעת המשיב אין כל קשר בין החבלה מינואר 1991, לבין המום המולד אשר ממנו סבל המערער, ולפיכך אין משמעות לשאלה באם היה המום אסימפטומטי עובר לאותה חבלה אם לאו, כפי שגם נקבע ע"י הוועדה. 6. שאלת הקשר הסיבתי: את פסק דינה מבססת הוועדה על שני נימוקים עיקריים: האחד - עניינו בחוסר מהימנותו של המערער ואי- האמון שהוועדה נתנה לגירסתו; והשני, דחיית חוות דעתו של ד"ר גורדון, ובמשתמע אימוצה של חוות דעתו של ד"ר וולפין. לעניין קביעתה העובדתית של הוועדה, שהמערער ניסה לצייר פגיעה חמורה מזאת המשתקפת מהרישום שנעשה, ובעצם מזו שנגרמה בפועל, ולגבי קביעתה כי המדובר בחבלה קלה, אין לדעתי מקום וצורך להתערב. אלו הן קביעות עובדתיות המבוססות, בין השאר, על התרשמות בלתי אמצעית של הוועדה מהמערער. מהות ההתערבות של ערכאת הערעור מוגבלת לפי סעיף 39(א) לחוק הנכים לשאלות משפטיות בלבד. אולם יש והאבחנה בין שאלה משפטית לשאלה עובדתית היא דווקא בשאלת מעמדה הנורמטיבי של סוגי ראיות שונים. לא שאלת מהימנות העדים היא העומדת לדיון בפנינו, אלא משקלן הראייתי של אלו לעומת מסמכים כתובים והשוואתם עם חוות דעת בענין שברפואה. (רע"א 8001/98 - קצין התגמולים נ' זבטני - טרם פורסם). 7. שונה הדבר בבחינת שאלת הקשר הסיבתי המשפטי בין מחלה כלשהי לבין השירות הצבאי. לדעתי, אין בנסיונו של המערער להעצים ולהגזים בחומרת הפגיעה, כדי להצביע על כך כי לא החבלה, אמנם לא חמורה כפי שהמערער ניסה לתאר, היא אשר היוותה את ההדק - המנוף לפרוץ "המחלה" החבויה. באותו אופן, אין בעובדה כי הפגיעה הייתה קלה, כדי לשלול את האפשרות שעל אף היותה קלה, היא זו אשר גרמה להתפרצות הסימפטומים מהם סבל המערער שחייבו בסופו של דבר את הניתוח. כלשון הוועדה "תיקו הרפואי של העורר הוא תיק עב כרס, ובו מספר תביעות להכרת זכות לפי החוק בגין מספר פגימות, שחלקן אכן הוכרו" (סעיף 10 לפסה"ד) ונראה כי המערער ביקר תכופות במרפאה. על אף עובדה זו, לא מצאתי שהיתה תלונה כלשהי מפי המערער על כאבים או הגבלה בכף רגלו השמאלית וכל זאת במשך שנים רבות (כ- 12 שנים בשירות). רק לאחר הפגיעה החל להתלונן על כאבים בכף הרגל, עד שהוחלט לנתחו. הוועדה ביססה קביעתה על כך שאת תביעתו הראשונה, בגין פגימות אחרות הגיש המערער ב- 14.5.91, היינו לאחר החבלה ולפני שנעשה הניתוח, ומקשה היא: "אם נכונה טענת העורר, כי מאז הכדורגל סבל מכאבים... מדוע לא תבע את זכותו בגין פגימה זאת כבר באותה תביעה"? מכאן למדה הוועדה, כי בעת שהמערער הגיש תביעתו, אף הוא לא ייחס חשיבות מיוחדת לפגיעה "... שהרי מצופה... שהיה מאזכר זאת בתביעתו...". לטעמי, אין קושי ליישב הסתירה, כביכול, מתיקו הרפואי של המערער. ב- 6.5.91, היינו כשבוע לפני הגשת התובענה הראשונה, הופנה המערער ע"י ד"ר סבירסקי לבדיקת רופא מומחה בזו הלשון: "הנ"ל סובל מכאבים בכף רגל שמאל... לפני כחודשים וחצי חבלה במקום. מבקש את בדיקתכם". עוד באותו היום ניתנה תשובת המומחה, ד"ר א. שטרן: "מצב של Hallux Valgum ... הטיפול המומלץ ניתוח לתיקון הפגם...". יומיים מאוחר יותר, ב- 8.5.91, הופנה המערער לביה"ח רמב"ם. בתשובת המומחה ד"ר ה.אדמוני שניתנה ב- 26.5.91 נכתב: "סובל מכאבים בכף רגל שמאל מאז נפגע במשחק כדורגל באזור הבהונות. הייתה נפיחות ונבדק ע"י רופא היחידה, שקבע שיש נקע בבוהן... בבדיקה Hallux Valgum בולט... ממליץ על ניתוח...". נראה שב14.5.91- דווקא כן ייחס המערער חשיבות מיוחדת לפגיעה שנפגע במשחק הכדורגל שכן היה באותם ימים בשלב האבחנה הרפואית של פגימתו וממתין לניתוח שעשוי אולי לשנות/לשפר/להחמיר את מצבו. ואכן התובענה בגין הפגימה הנדונה הוגשה בסמוך לאחר הניתוח, ב- 19.11.91 (כחודש ושבוע לאחר הניתוח). 8. חוות דעתו של ד"ר וולפין וד"ר גורדון נראה כי משחדלה הוועדה ליתן אמון במערער ובגירסתו, לא נבחנו הראיות האובייקטיביות שתוארו לעיל כעולה מהחומר הרפואי ולכן גם נדחתה עמדתו של ד"ר גורדון שהחבלה היתה טריגר עד שהפגימה חייבה את הניתוח. בחוות דעתו הראשונה של ד"ר וולפין שניתנה ב- 8.2.94, קבע: "המומים בגינם נותח ברגל שמאל הינם מולדים ואין להם כל קשר לשירותו בצה"ל". קביעה זו לא לוותה בכל הנמקה שהיא, כי כנראה ד"ר וולפין הסיק מהיות הפגם מולד, את אי-הקשר עם השירות בצה"ל ו/או החבלה במשחק הכדורגל. ד"ר גורדון, המומחה מטעם המערער העריך כי מבחינה רפואית קיים קשר סיבתי של גרימה בין החבלה לבין הפגימה הנדונה. משהתבקש ד"ר וולפין ליתן חוות דעת משלימה כתגובה לחוות דעתו של ד"ר גורדון כתב: "..מקובלת עלי לחלוטין קביעתו שהמומים ברגלו הינם מולדים התפתחותיים... עם זאת תמהני על קביעתו שבצילום כף הרגל מ- 1991 מודגם ' מצב לאחר שבר מרוסק של צוואר המסרק ה- 1'... כנראה שד"ר גורדון לא ידע שהוא נותח חודש קודם לכן ברגלו לביצוע הניתוח ע"ש מיטצ'ל, והממצא המתואר על ידיו הוא של האוסטאוטומיה שבוצעה בניתוח זה. לכן הייתי והנני בדעה שאין קשר בין המומים בכף הרגל השמאלית ובין שרותו בצה"ל". על חוות דעת זו, בהקשר להערתו של ד"ר וולפין, השיב ד"ר גורדון: "הערתו של ד"ר וולפין בסעיף 3 מחוות דעתו מיום 25.5.98, באשר לקביעתי ע"ס צלום הרנטגן מיום 12.8.91 הנה, בלשון המעטה, תמוהה: א. כיצד יכול הוא לכתוב: "כנראה שד"ר גורדון לא ידע שהוא נותח חדש קודם לכן ברגלו לביצוע הניצוח ע"ש מיטצ'ל כאשר בחוות דעתי מיום 3.12.97 מצויין נתוח זה לפחות 6 פעמים; ב. בחוות דעתי הנ"ל ציינתי כי בתצלומים מיום 12.8.91 של כף רגל שמאל נראה מצב לאחר שבר מרוסק של צוואר עצם המסרק ה- I, ובצילומים מיום 22.2.96 - מצב לאחר נתוחים ע"ש מיטשל; כיצד איפה כותב ד"ר וולפין כי הצלום מ- 12.8.91 בוצע חודש לאחר הנתוח של כף הרגל, כאשר הצלום הנ"ל בוצע למעשה כחדשיים לפני הנתוח בכף רגל שמאל?" יש בתשובותיו אלו של ד"ר גורדון, מענה חד משמעי לקושיות שהעלה ד"ר וולפין ולכן הוכיח המערער על פי הרישומים הרפואיים והאמור בחוות דעתו של ד"ר גורדון, קיומו של קשר סיבתי בין החבלה אשר כתוצאה ממנה הפך המום המולד לסיפטומטי עם כאבים והגבלת תנועה. 9. נכות המערער ד"ר וולפין סבר כי אין נכות כלשהיא בגין הפגימה הנטענת. בקביעתו זו, מיום 7.2.95 כתב: "לא נמצאה בבדיקתו כל נכות של כף רגל שמאל וגם לא אישרתי תלונותיו על הקשר בין המומים בכף רגלו השמאלית (שהם מומחים מולדים) ובין שירותו בצה"ל". ד"ר גורדון, לעומתו, בחוות דעתו המשלימה, המפורטת והמנומקת, מיום 4.6.99 קבע: "מצב לאחר חבלה ונתוח בכף-הרגל השמ' עם METATARSALGIA טראומטית אחרי דפורמציה של הקשת הרוחבית..." וקבע את דרגת נכותו בגין פריט זה בשיעור של 10% לפי פריט 49(4). בנסיבות אלו, ולאור עמדתי שהיה מקום להעדיף את חוות דעתו של ד"ר גורדון ושלא לאמץ את חוות דעתו של ד"ר וולפין, סבורה אני כי אין להחזיר הדיון לועדה לקביעת נכותו הרפואית של התובע, אלא לקבל את עמדת ד"ר גורדון, ולקבוע למערער, בגין הפגימה נשוא הערעור, נכות צמיתה בשיעור של 10%. 10. אשר על כן, ולו דעתי נשמעת, הייתי מציעה לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינה של ועדת הערר בתיק ע.נ. 177/95 מיום 8.7.99 ולקבוע כי בעקבות חבלה שארעה למערער בכף רגלו השמאלית ביום 19.1.91 שנגרמה בתקופת ועקב שירותו הצבאי, נותרה לו נכות בשיעור 10%. בהתחשב בהחלטת הוועדה שלא לעשות צו לתשלום הוצאות משנדחה הערר על ידה, לא הייתי קובעת צו להוצאות גם בערעור שלפנינו. ב. גילאור, שופטת [אב"ד] ש. ברלינר - שופט: אני מסכים. ש. ברלינר, שופט י. גריל - שופט: אני מסכים. י. גריל, שופט הוחלט כאמור בפסק-דינה של כב' השופטת ב. גילאור. ניתן היום ח' בחשון תשס"א, 6 בנובמבר 2000 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק פסה"ד לב"כ הצדדים. י. גריל, שופט ש. ברלינר, שופט ב. גילאור, שופטת[אב"ד] כדורגלדיני ספורטצבאתאונות ספורטשירות צבאי