1. הנתבעת מפעילה רשת של מכללות ובתי ספר למדעים, טכנולוגיות ואומנויות בארץ (להלן: "הנתבעת" וגם "עמל"). התובעת עבדה במשך 18 שנים, כמורה לעברית בשלוחה המופעלת על ידי הנתבעת בכפר ירכא. ביום 15/5/00, קיבלה התובעת מכתב פיטורים, לפיו ייכנסו פיטוריה לתוקף, בתום שנת הלימודים תש"ס ( 31/8/00). ביום 17/9/00, עתרה התובעת לבית הדין, בבקשה לסעד זמני שיאסור על פיטוריה, (לאחר שכבר נכנסו לתוקף), ויורה על החזרתה לעבודה (בש"א 3225/00).   משהצהיר מר פדרו צ'רטקוב, מנהל כח האדם, והממונה על יחסי העבודה בנתבעת, כי "במידה... ויוחלט כי פיטוריה של העובדת בטלים, היא תושב לעבודה לאלתר, הכל על פי החלטת בית הדין" (סעיף 10 לתצהיר צ'רטקוב - נ/5), הורה בית הדין בהחלטה מיום 26/9/00, כי הדיון בבקשה לסעד הזמני יאוחד עם הדיון בתביעה העיקרית, נוכח הצהרת הנתבעת כאמור לעיל.   2. התובעת עותרת בתביעתה להשיבה לעבודה אצל הנתבעת ולחילופין לפצותה בגין הנזקים שנגרמו לה, כדלקמן: א. להורות על תשלום הפרשים בסך כולל של 474,120 ₪, המהווים הפרש בגין חצי משרה שלטענת התובעת היא היתה זכאית לה, במשך 15 שנים; ב. פיצויים מוגדלים בשיעור 300% ובסך כולל של 105,360 ₪; ג. החזר שכר לימוד בסך 15,000 ₪, עבור לימודים באוניברסיטה רוסית לקראת התואר B.A., בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק; ד. הוצאות שונות בסך 5,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.   3. בכתב ההגנה טוענת הנתבעת כי פיטוריה של התובעת נעשו כדין, וכי אין מקום ואין גם אפשרות להשיבה לעבודה, נוכח סגירת השלוחה בכפר ירכא. אשר לסכומים הנתבעים בכתב התביעה, טוענת הנתבעת כי אין היא חבה דבר לתובעת; ראשית, הנתבעת לא היתה מחויבת להעסיק את התובעת במשרה מלאה ועל כן אין היא חייבת לשלם לתובעת פיצוי או הפרשים כלשהם בגין העסקתה במשך כ-15 שנה במשרה חלקית בלבד. שנית, התובעת אינה זכאית, לטענת הנתבעת לסכום כלשהו מהסכומים הנתבעים בכתב התביעה, בין לפיצויים מוגדלים בשיעור 300%, בין להחזר שכר לימוד או להחזר הוצאות כלשהן, משאין לתובעת כל זכאות חוקית, הסכמית או אחרת לתשלום איזה מהסכומים הנתבעים בכתב התביעה.   4. על העובדות הרלוונטיות, העידו התובעת עצמה, ומטעם הנתבעת העידו ד"ר זאב שפירא מנהל המחלקה לתכנון ובקרה במינהל לפדגוגיה והאחראי על הפיקוח הפדגוגי ברשת "עמל" וכן מר פדרו צ'רטקוב מנהל כח אדם וממונה על יחסי העבודה ב"עמל". אלה העובדות כעולה מחומר הראיות: א. התובעת הועסקה כמורה להוראת השפה העברית בביה"ס לחניכות שליד מפעל הטקסטיל "גבור" בכפר ירכא (להלן: "השלוחה"). השלוחה בירכא שייכת למכללת עמל שפרעם והאזור. גם בשפרעם קיימת שלוחה של עמל, המתפעלת סדנאות (להלן: "הסניף בשפרעם"). על פי "כתב העסקה לעובדי הוראה בנסיון", התובעת החלה לעבוד בשלוחה בהוראת ביום 1.9.1982, בהיקף משרה של 10 שעות שבועיות (ת/2). עם זאת, תקופת עבודתה של התובעת בשלוחת עמל בכפר ירכא, החלה ביום 1.10.1980 (ר' תלושי השכר, וכן טופס תשלום הפיצויים, שצורף לסיכומי הנתבעת). ככל הנראה, מיום 1.10.80 עד 1.9.82 התובעת הועסקה בעבודות אדמיניסטרטיביות ולא בהוראה. אין מחלוקת כי התובעת עבדה בקביעות וברציפות בשלוחה מיום 1.10.80 (למעט תקופה של מספר חודשים, מיום 1.2.87 עד 31.8.87, בה שהתה בחל"ת), עד שפוטרה מעבודתה ביום 31.8.2000, בשל סגירת השלוחה, על פי מכתב פיטורים מיום 15.5.2000 (נ/2).   ב. ביום 12.05.1985 ניתן לתובעת מעמד של עובדת קבועה ברשת עמל, בתפקיד של מורה לעברית, בהיקף משרה חלקית (נספח ג' לכתב התביעה).   ג. חלקיות משרתה של התובעת השתנתה במהלך השנים, בהתאם לצורכי השלוחה. היקף משרתה נע בין 10 ש"ש ל- 14 ש"ש (ר' נספח א' לתצהיר צ'רטקוב - נ/6).   ד. ביום 15.5.2000 קיבלה התובעת מכתב פיטורים, המודיע לה על סיום העסקתה בתום שנת הלימודים תש"ס, 31.8.2000 (נספח א' לכתב התביעה). במכתב הפיטורים נאמר: "עקב צמצום במספר התלמידים והכיתות, אנו נאלצים להודיעך על סיום העסקתך בתום שנה"ל תש"ס 31.8.2000. בהיותך מורה קבועה הובא נושא סיום העסקתך בפני ארגונך היציג. צעד זה נובע מכורח המציאות ואנו מקווים כי יתקבל בהבנה".   ה. השלוחה בירכא סבלה מחוסר יציבות כשנתיים לפני שהוחלט סופית על סגירתה בתום שנת הלימודים תש"ס. ב-28.4.98 קיבלה התובעת מכתב פיטורים בגין סגירת השלוחה בעקבות סגירת מגמת התפירה במקום. (נספח ו/1 לכתב התביעה). בסופו של דבר המשיכה השלוחה לפעול באותה שנה. מכתב הפיטורים בוטל, והתובעת המשיכה בעבודתה.   ו. מכתב פיטורים נוסף שנשלח לתובעת, שנה לאחר מכן, בוטל אף הוא, משהחליטה הנתבעת להמשיך ולהפעיל את השלוחה. במכתבו לתובעת מיום 26.8.99, ציין מר צ'רטקוב, בין היתר: "יודגש כי קיימת אפשרות שהמרכז בירכא ייסגר בתשס"א. הנך נדרשת להשלים לימודיך לתעודת הוראה במהלך השנה הנוכחית, על מנת שנוכל לשבצך בביה"ס בשנה"ל תשס"א" (נ/1).   ז. אין מחלוקת כי עד למועד פיטוריה, לא היתה לתובעת תעודת הוראה . מר צ'רטקוב, העיד כי למרות שלתובעת לא היתה תעודת הוראה, הוחלט, בזמנו, להעניק לה קביעות, על מנת לא לגרוע מזכויותיה, הואיל וכבר עבדה אותה עת מספר שנים ברשת (עמ' 7 לפרוטוקול).   ח. חניכות השלוחה בירכא, היו עובדות מפעל "גבור", אשר השלימו את השכלתן הבסיסית, והיוו אוכלוסיה ספציפית ומצומצמת. השלוחה הייתה קטנה מאוד וכל ענייני האדמיניסטרציה התנהלו באמצעות הסניף בשפרעם. המדובר בבנות חניכות, שעבדו במפעל "גבור", ולמדו בו זמנית, לצורך השלמת השכלתן הבסיסית.   ט. התובעת עברה השתלמויות שונות במשך השנים, אך ידעה כי כל ההשתלמויות שעברה לא תזכינה אותה בגמול השתלמות, מאחר ואין ברשותה תעודת הוראה (עמ' 3-4 לפרוטוקול).   י. התובעת בחרה שלא להשלים לימודיה לצורך קבלת תעודת הוראה, על אף שהומלץ בפניה לעשות כן (נ/1). במסגרת מאמציה לקידום מעמדה המקצועי, נרשמה התובעת ללמודים אקדמיים לקראת תואר B.Aבחינוך, בשלוחה בשפרעם של אוניברסיטת גרסן מסנט-פטרסבורג, ברוסיה. התובעת השלימה את התואר הראשון בשנת 1997 (תעודות ואישור נוטריון צורפו לסיכומים). הלימודים נמשכו שנתיים, יומיים בשבוע. לפי עדותה, היא נסעה פעם אחת לרוסיה למבחנים הסופיים. עלות הלימודים היתה 15,000 ש"ח (קבלת תשלום - נספח ה' לכתב התביעה).   יא. הנתבעת שילמה לתובעת פיצויי פיטורים על פי החוק, באמצעות שחרור הכספים בקרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (ר' טופס 161 והודעת הנתבעת לקרן - צורפו לסיכומי הנתבעת). יצוין כי גובה הפיצויים בשיעור החוקי לא עמד כלל לדיון.   5. פיטורי התובעת - האמנם כדין היו? בתום שנת הלימודים תש"ס נסגרה השלוחה בירכא. הטעמים לסגירת השלוחה היו מצטברים; גם כלכליים, גם פדגוגיים, וגם כחלק ממגמה כללית במערכת החינוך, הדוגלת בצמצום מסגרות ההוראה הבלתי פורמליות. השלוחה לא משכה אליה תלמידים, מאחר והרמה הפדגוגית אשר הוצעה בה הייתה נמוכה, כפי שהעידה התובעת בעצמה: "נכון שמדובר ברמת הוראה של בי"ס יסודי כמעט" (עמ' 3 לפרוטוקול). גם ד"ר זאב שפירא העיד: "... שם למדו התלמידים ברמה הנמוכה ביותר. אלה תלמידים שאפשר לומר, שמבחינת רמה, אם הם היו בכתות י' או יב', רמתם הייתה כשל תלמיד כיתות ז' ו-ח'" (עמ' 5 לפרוטוקול). הסיבות לסגירת השלוחה עולות גם מעדותו של מר צ'רטקוב: "הסיבה לסגירת השלוחה הייתה חוסר כדאיות כלכלית. תלמידים לא מוכנים ללמוד שם, והורים לא היו מעונינים לשלוח תלמידים ללמוד שם ברמה נמוכה. ברגע שיש פחות תלמידים לא כדאי להחזיק את המקום. המקום נסגר גם מבחינה פדגוגית בגלל רמה נמוכה של תוצאות" (עמ' 7 לפרוטוקול).   על פי עדותו של ד"ר שפירא, קיימת כיום החמרה בדרישות להשכלה פורמאלית. בכל מוסדות הנתבעת עובדים היום רק מורים מוסמכים בעלי תואר B.A. מוכר ובעלי תעודת הוראה ורשיון הוראה, שעברו את כל ההכשרות הדרושות, המוכרות על ידי משרד החינוך (עמ' 6 לפרוטוקול). הדבר נכון גם לגבי הסניף בשפרעם, אשר עבר מפיקוח של משרד העבודה והרווחה לפיקוח משרד החינוך. בסניף בשפרעם, מועסקים שלושה מורים לעברית, שכולם בעלי תואר ראשון ותעודת הוראה ממוסדות חינוך מוכרים (נ/4). אין, איפוא, חולק, כי השלוחה בירכא נסגרה ואינה מופעלת עוד. גם שתי המורות האחרות שעבדו שם פוטרו בשל סגירת השלוחה. אין מחלוקת כי לתובעת ניתנה הודעה על פיטוריה במועד הנדרש, היינו, ב-15/5/00. על פי עדותו של צ'רטקוב, שלא נסתרה בראיה מטעם התובעת, פיטורי התובעת נעשו בשיתוף נציגי הסתדרות המורים, אירגונה היציג של התובעת. יתר על כן, צ'רטקוב העיד כי "ביחס אליה באופן אישי, נהגתי באופן חריג, בכך שזימנתי אותה עם נציג הוועד זמן רב לפני התאריך הקובע לתחילת הדיונים למשא ומתן. באיזה שהוא שלב נותק המגע והוצאתי את מכתב הפיטורים ככורח המציאות" (עמ' 8,9 לפרוטוקול).   בפרשת לאה לוין - רשות השידור (ע"ע 359/99 לאה לוין - רשות השידור (עבודה ארצי, לג(18), 26), עמד בית הדין הארצי על זכותו הקניינית של המעביד לנהל את עסקו "כראות עיניו ועל-פי הבנתו את דרך הניהול היעילה והטובה ביותר לשם הצלחת מפעלו. יש לו הזכות לסגור חלקים ממפעלו, לקחת בחשבון שיקולים כלכליים ולאורם לצמצם את מפעלו לצורך ייעול, להתמזג עם מפעל אחר. יש לתת משקל כבד לזכותו זו של המעביד, וכך אכן נוהג בית הדין" (שם, בעמ' 3).   מובן כי זכות זו יש לאזן כראוי עם הזכויות המוקנות לעובדים, במיוחד כאשר מדובר בהוצאת עובד ממעגל העבודה, שתרם שנים רבות למעביד, ואינו צעיר יחסית.   בהקשר לפיטורים כלכליים, שנעשים מחמת צימצום, כמו בענייננו, קבע בית הדין הארצי בפרשת לוין הנ"ל: "מהם פיטורין שלא כדין כאשר מדובר בפיטורין מחמת צמצום מערך העובדים? שני סוגים של פיטורין שלא כדין עשויים להיות כשמדובר בפיטורין שלא כדין מחמת צמצום. האחד, השכיח ביותר הוא, כאשר הדרך בו בוצעו פיטורי הצמצום היה לא צודק ולא בדרכים מקובלים וראויים. דרך שניה לפיטורין לא כדין מחמת צמצומים הוא כאשר המפוטרים נבחרים משיקולים לא ראויים, כגון, השתייכות לארגון עובדים, בגלל הריון או לידה של נשים, נימוקים של בטיחות וגהות בעבודה, הפלייה וכדומה" (פרשת לוין, שם, בעמ' 5). על פי מסכת העובדות שהובאה לעיל, ברי, כי התובעת במקרה זה לא פוטרה בשל עילה כלשהי הקשורה בה עצמה, אלא מחמת סגירת השלוחה. אף לא נטען כי פיטורי התובעת נעשו מחמת הפליה ולא הוכחה אף כל עילה אחרת המצביעה על פיטורים שלא כדין. הפיטורים נעשו גם בשיתוף עם אירגונה היציב של התובעת.   מקובלת עלינו גם טענת הנתבעת, כי בנסיבות הקיימות, לא ניתן היה לשבץ את התובעת בסניף בשפרעם. לתובעת אין תעודת הוראה, ובסניף בשפרעם, הנתון היום לפיקוח משרד החינוך, מועסקים מורים העונים על דרישות ההכשרה וההשכלה הנדרשים. לפיכך גם אין כל רבותא בכך שהנתבעת פרסמה מודעת "דרושים" למורים עבור הסניף בשפרעם לקראת שנת הלימודים תש"ס (נספח ו3 לכתב התביעה).   הנתבעת יידעה את התובעת זמן רב מראש, לפני סגירתה הסופית של השלוחה, כי עליה להשלים הכשרתה לקבלת תעודת הוראה, על מנת שניתן יהיה לשבצה בהתאם (נ/1), כפי שהעיד צ'רטקוב:   "אנחנו זיהינו את התהליך שהשלוחה עומדת להיסגר או להצטמצם שנה לפני פיטוריה. .. אנחנו אמרנו לעובדים שלנו, וגם פרסמנו זאת, שיעברו תעודת הוראה. פתחנו מסלול בסימינר אורנים לתעודת הוראה, גם בבית ברל, והצענו את זה לכל המורים ברשת. בנינו את התוכנית הזו על מנת לקדם אוכלוסיות מורים חסרות הכשרה פורמלית..." (עמ' 7 לפרוטוקול). הנה כי כן, הנתבעת, מצידה, דאגה לעובדיה על מנת שתוכל להמשיך ולהעסיקם במסגרות הקיימות. התובעת בחרה שלא לנצל את האפשרויות שנפתחו לפניה, ולמיצער, אין לה, אלא להלין על עצמה.   בנסיבות אלה נשמט הבסיס לטענותיה של התובעת בדבר פיטורים שלא כדין. 6. פיצוי בגין אי השלמת היקף משרה התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת לפצותה בגין השלמת משרה, למפרע, למשך 15 שנים, מיום שקיבלה מינוי לעובדת קבועה בשלוחה. הפיצוי הנתבע בכתב התביעה הוא בסך של 474,120 ש"ח, האמור להוות "הפרש ½ משרה מאז 1985 ולמשך 15 שנים". במועד קיום ישיבת ההוכחות, הציגה התובעת הודעה שכונתה "חישוב הפרשי משרה", וממנה עולה, כי הסכום הנתבע בגין הפרש מחצית המשרה הוא 486,000 ש"ח (מעבר לסכום הנתבע בכתב התביעה). ב"כ התובעת הבהיר, כי, למעשה, התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי הן בגין אי השלמת משרתה של התובעת לכדי משרה מלאה, והן בגין הפחתת היקף משרתה החל משנת 1993 ואילך, בהתאם למפורט ב"חישוב הפרשי משרה" (עמ' 2 לפרוטוקול). בצדק טוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כי טענת התובעת בגין הפחתת משרתה, לא נתבעה כלל בכתב התביעה. התובעת אף לא ביקשה לתקן את כתב התביעה. חרף זאת, נתייחס להלן לשתי הטענות גם יחד; הן לזכאות התובעת לפיצוי בגין אי השלמת משרתה, הן לטענתה לפיצוי בגין הפחתת משרתה. התובעת נתקבלה לעבודה בהיקף משרה של 10/24 שעות שבועיות (ת/2). ב"כתב הקביעות" שניתן לתובעת, ביום 12.5.85 צוין כי מוענק לה מעמד של עובד קבוע לתפקיד של מורה לעברית, בהיקף משרה חלקית (נספח ג' לכתב התביעה). מהודעת התובעת ("חישוב הפרשי משרה"), עולה כי משנת 1982 עד שנת 1993 לא היה כל שינוי או הפחתה בהיקף משרתה. בשנת 1993, הופחתה משרתה בשעה שבועית אחת. הוא הדין בשנת 1997. בשנת 1998 הופחתו, לטענתה, שעתיים מהיקף משרתה, וכך גם בשנת 1999. אין מחלוקת כי אכן שונו שעות ההוראה של התובעת מעת לעת ונעו בין 10 ל-14שעות שבועיות (ר' אישור לגבי היקף משרתה של התובעת - נספח א' לתצהיר צ'רטקוב -נ/6). על כך העיד מר צ'רטקוב: "... נכון שיש תקופות שהורדנו לה את היקף המשרה, ויש תקופות שהעלנו לה. מה שאנחנו רואים במסמך הזה, זה משקף ממוצע של מה שמתרחש במערכת החינוך. היקפי משרה של מורים נתונים לשינויים. הורדתי, כי באותו מצב נתון, אלה היו שעות התקן שאושרו לבית הספר. היא התחילה ב10- שעות." (עמ' 8 לפרוטוקול). הדבר נבע מאופייה המיוחד של השלוחה בירכא והשינוי המתמיד במספר התלמידות אשר גרם לכך שמעת לעת השתנו שעות ההוראה אשר הוקצו לשלוחה, שכן כאשר הצטמצם מספר התלמידות היה צורך בפחות שעות הוראה. מעבר לכך, על פי עדותו של צ'רטקוב, לתובעת הוענקה קביעות לגבי משרה בהיקף של 10 ש"ש, ו"הנתבעת אינה מחוייבת לעולם לכל היקף משרה שאינה קבועה" (סעיף 4 לתצהיר צ'רטקוב - נ/6). לבד מכתב הקביעות לפיו היקף משרתה של התובעת היה חלקי, לא הביאה התובעת כל שמץ ראיה להוכחת זכאותה להיקף משרה כזה או אחר. על פי כתב ההעסקה היא התקבלה לעבודה בהיקף של 10 שעות שבועיות, ובמרבית השנים שלאחר מכן, עלה היקף משרתה, אך לא הוצג כל מסמך לפיו אושרה לה קביעות בהיקף משרה של 14 שעות שבועיות. מקובלת עלינו טענת הנתבעת, כי היקף משרתה של התובעת השתנה במרוצת השנים, בהתאם לצורכי השלוחה, ולפי התקן שאושר לכך, וכי הפחתה בהיקף משרתה, לכשנעשתה, לגבי שעות שהינן מעבר למסגרת היקף המשרה הקבועה, כדין נעשתה. אשר על כן, טענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי בגין הפחתת משרתה נדחית.   האם זכאית התובעת לפיצוי בגין אי השלמת משרה? התובעת טוענת כי מיום שקיבלה קביעות בשלוחה, ביום 12.5.1985, קיפחה אותה הנתבעת, ולא השלימה את משרתה לכדי משרה מלאה, למרות שקיבלה מעת לעת מורים חדשים לרשת "מבלי לטרוח ולהשלים את משרתה בניגוד לחוק, תוך כדי פגיעה בזכויותיה" (סעיף 5 לכתב התביעה). לטענתה, היה על הנתבעת להעניק לה עדיפות כמורה קבועה ומשנוספו תקנים ושעות הוראה לשלוחה היה על הנתבעת להעניק לה זכות ראשונים בקבלת אותן שעות הוראה ולהרחיב את משרתה בהתאם בטרם פנתה לשכור את שירותיהם של מורים נוספים. בעניין זה, היפנה ב"כ התובעת ל"חוזר מנכ"ל לב/8 סעיף 133 הסכם קיבוצי עם מרכז השלטון המקומי" (עמ' 2 לפרוטוקול). חוזר המנכ"ל האמור לא הומצא לתיק בית הדין. חוזרי מנכ"ל אינם בידיעה שיפוטית של בית הדין. ומשלא טרח ב"כ התובעת להמציאו, אין ביכולתנו להתייחס אליו. לביסוס טענתה בדבר חובת הנתבעת לפצותה בגין אי השלמת משרתה, מסתמכת התובעת על עמוד בודד שצולם מ"מדריך לזכויות המורה", בהוצאת ארגון המורים העל-יסודיים, (להלן: "המדריך"), בו נאמר: "5. מילוי משרה או שעות-הוראה פנויות (החלטת הועדה העליונה תשמ"ב): נתפנתה משרת הוראה חלקית או מלאה, או נתווספו שעות-הוראה לתקן ביה"ס, תינתנה השעות למורי-ביה"ס. זכות-קדימה של שעות אלו למורים הקבועים במוסד, המועסקים במשרה חלקית. על כל מקרה החורג ממסגרת זו יש לנהל מו"מ עם ב"כ הארגון ולקבל הסכמתו. זכות זו מתבקשת הן מבחינה-פרופסיונלית והן מן הבחינה הפדגוגית, שלפיה יש לעשות הכול כדי לרכז את משרתו של עובד-הוראה בבי"ס אחד."   לא רק זאת שהתובעת כלל אינה חברה בארגון המורים העל-יסודיים, אלא שהיא חברה בהסתדרות המורים, וספק, על כן, באם היא יכולה להסתמך על המדריך, אלא שהראיות הקלושות שהציגה, מביאות למסקנה בלתי נמנעת, שדין תביעתה גם בעילה זו, להידחות, כפי שנפרט להלן: ראשית, גם אם נצא מהנחה לטובת התובעת, שהאמור במדריך חל עליה, היה עליה, קודם לכל, להוכיח כי התפנתה משרה בשלוחת ירכא, וכי אותו תקן שהתפנה אויש על ידי עובד/ת הוראה אחר שלתובעת הייתה עדיפות על פניו. דבר מכל אלה לא הוכיחה התובעת. שנית, התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת בהשלמת מחצית המשרה לתקופה של 15 שנים! האמנם במשך כל השנים הללו העסיקה הנתבעת עובד הוראה נוסף, שלתובעת הייתה עדיפות עליו? שלישית, בסיכומים, חזרה בה התובעת מהטענה כי ההוראה האמורה במדריך מעוגנת בחוזר מנכ"ל, וטוענת, כי , לעניין זה, "קיימת הבנה בין ההסתדרות ומשרד החינוך, שהינה שוות משקל לחוזר מנכ"ל" (סעיף 22 לסיכומים). ברי, ש"הבנה" כאמור, לא הוכחה בפנינו, ואין מדובר במקור משפטי מחייב. רביעית, סביר להניח, כי לצורך הוכחת זכאות להשלמת משרה, קיימות הוראות מפורטות; היינו, יש להגיש בקשות כאמור לגורמים המתאימים עד מועד מסוים לפני תום שנת הלימודים ואלה נבדקות בהתאם לצורכי בית הספר ותחומי התמחותו של המורה. שתי המורות שלטענת התובעת, התקבלו בשנת 1984-1985, לימדו מקצועות אחרים. אחת מהן לימדה חשבון (ר' תצהיר גב' שחאדה), והשניה לימדה ערבית ואזרחות (ר' תצהיר גב' סלאמה). מה לה, איפוא, התובעת, כי תלין? אין מדובר, איפוא, במורה שהתקבל להוראת אותו מקצוע אותו מלמדת התובעת, מה גם שהתובעת לא הביאה אף שמץ של ראיה כי זכותה שלה עדיפה על פני אותן שתי מורות (שגם הן פוטרו עם סגירת השלוחה). מוסיפה התובעת וטוענת כי במהלך השנים הובטחו לה הבטחות שונות, אך במקום למלאן, "הוציאו מכרזים רבים באותו בית ספר על משרות חדשות פנויות במקום להשלים לה את משרתה ..." (סעיף 4 לסיכומים). אם אמנם פרסמה הנתבעת מכרזים למשרות חדשות, בעוד שלתובעת הייתה זכאות להשלים את משרתה, היה עליה לפעול ולעמוד על זכויותיה בזמן אמת. לא ניתן, היום, בדיעבד, לפצותה בגין 15 שנים למפרע, כשהזכאות להשלמת משרתה, כלל לא הוכחה. לבד ממספר מכתבים שצרפה לכתב התביעה, בבקשות להשלמת המשרה, לא עשתה התובעת דבר. בכך אין כדי להועיל לה היום. יתר על כן. שתיקת התובעת במשך שנים כה רבות, מבלי לנקוט בהליך משפטי בזמן אמת, לקבלת פיצוי להשלמת משרה מבלי שעבדה בפועל, יש בה אף משום חוסר תום לב כלפי המעביד. התובעת לא הוכיחה כל מקור משפטי, הסכמי או אחר לזכאותה לפיצוי בגין אי השלמת משרתה. אשר על כן עתירתה לפיצוי בגין אי השלמת משרה ו/או הפחתתה - נדחית.   7. החזר תשלום שכר לימוד בכתב התביעה עותרת התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה סך של 15,000 ₪ , החזר הוצאות שכר לימוד ששילמה, עבור לימודים לצורך קבלת התואר B.A. התובעת הצהירה: "תוך כדי עבודתי נשלחתי ע"י מנהל בית הספר בשפרעם דאז להמשך לימודים, וכן הובטח לי החזר שכר לימוד, אך לאחר קבלת תואר B.A, באוניברסיטת גרסטן, לא הוחזר לי שכר לימוד בסך 15,000 ₪ מיום 25/3/96" (סעיף 9 לתצהיר התובעת - ת/1, וקבלה על תשלום שכר לימוד - נספח ה' לכתב התביעה). התובעת, העידה כי למדה במשך שנתיים בארץ, לקראת התואר B.A שהוענק לה ע"י אוניברסיטה רוסית. התעודה הוענקה לה בשנת 1997 מטעם "האוניברסיטה הממלכתית להוראה על שם גרסן רוסיה" (נספח לסיכומי התובעת). לפי עדותה, לצורך קבלת התואר האמור, היא למדה יומיים בשבוע בארץ ונסעה פעם אחת בלבד לרוסיה כדי לעבור מבחנים סופיים. אין מחלוקת כי התואר האמור אינו מוכר ע"י המוסד להשכלה גבוהה בארץ, ואף לא על ידי משרד החינוך, לצורך גמולים. כדי לבסס את טענתה שהיא זכאית להחזר שכר הלימוד ששילמה, העידה התובעת כי "לפי מה שידוע לי במשרד החינוך מחזירים 80% משכר הלימוד" (עמ' 4 לפרוטוקול), אך בהמשך דבריה אישרה כי "לפי מה שידוע לי אף אחד מהמורים שלמדו איתי באוניברסיטה לא קיבל החזר של שכר הלימוד. אני לא הגשתי בקשה לרשת "עמל" שיוחזר לי שכר הלימוד" (עמ' 4). הלימודים במוסד בו בחרה התובעת ללמוד אינם מוכרים ע"י המועצה להשכלה גבוהה בישראל. גם משרד החינוך לא מכיר בתואר אותו רכשה התובעת כתואר אקדמי ועל-כן השלמת התואר באותו מוסד לא הקנתה לתובעת זכויות כלשהן הנקנות עם רכישת תואר אקדמי לרבות השתתפות במימון שכר הלימוד. התובעת, על-אף שהחלה לשלם את שכר הלימוד לאוניברסיטה כבר בשנת 1996, (כעולה מהקבלה נספח ה' לכתב התביעה) לא פנתה ולא דרשה, עד למועד הגשת תביעה זו, אל הנתבעת בבקשה להחזר שכר הלימוד או ההשתתפות בו ("אני לא הגשתי בקשה לרשת "עמל" שיוחזר לי שכר הלימוד..." עמ' 4 לפרוטוקול). לעומת זאת, ידעה התובעת לפנות לגורמים המוסמכים בנתבעת, כאשר ביקשה אישור למלגה ללימודים גבוהים של ילדיה, ובקשתה אומנם אושרה (עמ' 3 לפרוטוקול). סביר להניח כי לו הובטח לתובעת החזר או השתתפות בשכר הלימוד הייתה פועלת בהתאם אף בעניין זה. מקובלת עלינו גירסת הנתבעת, כעולה מעדותו של מר צ'רטקוב, שהעיד כי הנתבעת מעולם לא הפנתה את התובעת ללימודים באוניברסיטה ברוסיה, וכי מעולם לא הובטח לה להשתתף או להחזיר לה את שכר הלימוד (עדות צ'רטקוב, עמ' 9 לפרוטוקול, ור' גם נ/6, סעיף 12). מהטעמים הנ"ל נדחית תביעת התובעת בעילה זו.   8. פיצויים מוגדלים בכתב התביעה עותרת התובעת לשלם לה פיצויים מוגדלים עקב פיטוריה, בשיעור של 300%. סתמה התובעת ולא פירשה מכח מה, קמה לה הזכאות לפיצויים בשיעור 300%. ככל הנראה מבקשת התובעת להשתית את תביעתה לפיצויים מוגדלים על נוהג שהשתרש, לטענתה, ב"עמל" לשלם למורים המפוטרים מעבודתם ברשת, פיצויים מוגדלים.   "מהו נוהג?" - סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קובע: "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים". על מהותו של "נוהג" כותבת פרופ' ג' שלו: "נוהג הוא אורח-התנהגות שעל פיו אנשים פועלים בתחום זה או אחר. הליכות מסחר שמקיימים אותן בתחום ידוע של חיי המסחר והכלכלה באופן רצוף, כך שאנשים מצפים לחזרה עליהן, מהוות נוהג. בניגוד למינהג, שהוא בעל תוקף נורמטיבי, לנוהג לא צריכה להתלוות תודעת חיוב. הוא גם לא צריך להיות ותיק. כל שנדרש כדי לבסס נוהג הוא התנהגות בפועל לפיו. סעיף 26 מבחין בין הנוהג החוזי-פרטי ובין הנוהג החוקי-כללי. הנוהג החוזי-פרטי הוא הנוהג הקיים בין הצדדים - נוהג אינדיבידואלי-סובייקטיבי; ואילו הנוהג החוקי-כללי הוא הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג - נוהג אובייקטיבי. נוהג פרטי הוא זה הקיים בין הצדדים לחוזה המסוים.... נוהג פרטי הוא התנהגות רצופה, חוזרת על עצמה, בין הצדדים, שניתן לראותה כיוצרת בסיס להבנה ולהשלמה של הסכמתם החוזית" (ג' שלו, "דיני חוזים", מהדורה שניה, בעמ' 319, 320). נוהג הוא, איפוא, התנהגות החוזרת על עצמה, היוצרת תנאי מכללא, בהסכם העבודה. נוהג, בין פרטי ובין כללי, יש להוכיח כעובדה. נטל ההוכחה מוטל על הצד המבקש להסתמך על נוהג כאמור, כפי שפסק בית הדין הארצי: "צד החפץ להשלים פרשנות חוזה תוך היזקקות לנוהג, מוטל עליו הנטל להוכיח קיומו של אותו נוהג" (דב"ע נד/3-3 אבי כהן - החברה המרכזית לתוכנה ואוטומציה בע"מ, פד"ע כ', 90, 94).   התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה להוכיח קיומו של נוהג בנתבעת לתשלום פיצויים בשיעור 300%. איננו מתעלמים מכך כי הוגשו לתיק בית הדין, מטעם התובעת, תצהיריהן של שתי מורות שעבדו ביחד עם התובעת בשלוחה. שתי המצהירות לא העידו ולא נחקרו בחקירה נגדית, ואולם מתצהיריהן עולה כי שתיהן פוטרו מעבודתן ב"עמל", ולשתיהן שולמו פיצויי פיטורים בשיעור 170% בלבד, ולא 300%, כדרישת התובעת. יתר על כן. צ'רטקוב הצהיר כי אין זכות מוקנית לאף עובד בנתבעת לפיצויים מוגדלים וכל מקרה נבחן לגופו (סעיף 18 ל-נ/6). שתי המורות (הגב' מהא שחאדה וגב' איאת סלאמה), שתצהיריהן הוגשו מטעם התובעת, עבדו ברשת "עמל", 16 שנים ופוטרו מעבודתן, בדומה לתובעת, עקב סגירת השלוחה בירכא. בניגוד לתובעת, שהעדיפה לעתור לבית הדין, ניהלו שתי המורות משא ומתן עם הנתבעת וזכו לתנאים מטיבים עם פיטוריהן. לשתיהן שולמו פיצויי פיטורים בגובה של 170% ו-4 חודשי הסתגלות. הנתבעת עצמה שילמה לשתי המורות פיצויים בשיעור של 20% מעבר לשיעור הפיצויים הקבועים בחוק ופיצוי נוסף, בגובה של 50%, שולם להן כשיפוי, על פי החלטת ועדת השיפויים של משרד העבודה והרווחה, שבין חבריה גם בעלי תפקידים בכירים במשרד החינוך (ר' החלטת ועדת השיפויים של משרד העבודה והרווחה מיום 4/12/00 - נספח ג' לתצהיר צ'רטקוב - נ/6). מאמור לעיל עולה בבירור, כי התובעת לא הוכיחה, ולו לכאורה, כי קיים בנתבעת נוהג לשלם פיצויים למפוטרים בגובה של 300% (ר' והשוו לדב"ע נד/128-3 אהרון דב קמחי - דיור לעולה בע"מ ואח' פד"ע כח 342, עמ' 356). נהפוך הוא. מתצהיריהן של שתי המורות, עולה בבירור, כי לאחר תקופת עבודה ארוכה, שולמו להן פיצויים בגובה של 170%, וזאת רק לאחר שעניינן הובא להחלטת ועדת השיפויים של משרד העבודה והרווחה. על פי עדות צ'רטקוב, מקובל בנתבעת לקיים משא ומתן על גובה הפיצויים עם עובדים בעלי וותק המסיימים את עבודתם. גם בעניינה של התובעת החל משא ומתן על גובה הפיצויים, אך התובעת, מטעמים השמורים עימה, בחרה שלא למצות את המשא ומתן עם הנתבעת, ואין לה גם בעניין זה, אלא להלין על עצמה. יחד עם זאת, בית הדין נוטה להאמין, כי לו בחרה התובעת לנהל משא ומתן עם הנתבעת, ונוכח תקופת עבודתה רבת השנים ב"עמל", ייתכן כי וועדת השיפויים היתה מאשרת גם לתובעת פיצויים מוגדלים (כזכור, לתובעת שולמו פיצויי פיטורים בשיעור הקבוע בחוק, באמצעות שחרור הכספים שנצברו לזכותה בקרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ). בית הדין מאמין וממליץ כי גם בשלב זה, אם תמצא התובעת לנכון, תוכל לפנות לנתבעת ולבקש לעמוד בפני הגורמים המוסמכים לצורך אישור פיצויים מוגדלים. אשר על כן, תביעת התובעת לפיצויים מוגדלים בשיעור 300% - נדחית.   9. התוצאה היא שהתביעה נדחית על כל עתירותיה. בנסיבות העניין, ומתוך התחשבות בתובעת, החלטנו שלא להטיל עליה הוצאות.   ניתן היום והודע, (22.5.2002), בהעדר הצדדים.     מרגלית פיקרסקי - שופטת   יצחק רונןנציג ציבור   דני בן דהןנציג ציבור    משרהשינוי היקף משרה