תשריט איחוד וחלוקה בג"ץ

א. העתירה שבפנינו היא כנגד החלטת המשיבה להפחית את חלקו של העותר במקרקעין, וכנגד סירובה של המשיבה לאשר לעותר הקלה בגודל מגרש מינימלי לבנייה דו משפחתית. העותר, מר יוסף אהרוני (להלן: "העותר") הוא הבעלים של מחצית חלקה מס' 64 בגוש 11399. השטח הכולל של חלקה מס' 64 הוא: 1,849 מ"ר, בשכונת קרית-חרושת שבקרית-טבעון. לפי נסח רישום המקרקעין חלקו של העותר במגרש הינו: 369/738, מכאן, שחלקו של העותר הינו: 924.5 מ"ר [320/738 מתוך החלקה הינם של השותף, ו 49/738- למועצה המקומית קרית-טבעון]. בשנת 1995 הכינה המשיבה תכנית לאיחוד וחלוקה שמספרה טב123/ קרית חרושת (שינוי לתכנית מתאר מקומית טב 62/), והודעה על הפקדתה פורסמה בילקוט הפרסומים ביום 31.12.95. ביום 1.9.98 החליטה הוועדה המחוזית לאשר את התכנית והודעה על אישורה פורסמה בילקוט הפרסומים ביום 11.7.99. תכנית זו מתייחסת לשטח כולל של כ30- דונם בקרית חרושת, וכוללת גם את חלקה 64 שהעותר כאמור שותף בה. מטרת התכנית לפי האמור בעמ' 2 של חוברת התכנית הינה לערוך איחוד וחלוקה מחדש של החלקות הכלולות בשטח התכנית (ללא הסכמת הבעלים), במגמה לאפשר ביצוע כביש המחבר את חלקה הדרומי של קרית-חרושת לחלקה הצפוני, וכן ליצור נגישות נוחה לחלקות החדשות, ולקבוע שביל להולכי-רגל. בעמ' 3 של חוברת התכנית נקבע שהשטחים יאוחדו עד כדי יצירת החלקות המוצעות, הכוללות כל אחת שטח רצוף בעל סיווג אחיד, המותחם על ידי קווי הרחובות וגבולות החלקות המוצעות, לפי המתואר בתשריט. בעמ' 4 של חוברת התכנית נקבע שהקמת מבנה חד משפחתי תותר על מגרש ששטחו לא יקטן מ500- מ"ר, והקמת מבנה דו-משפחתי תותר על מגרש ששטחו לא יקטן מ730- מ"ר. בנוסף הוכנה גם, בהתאם להוראת סעיף 122 (3) של חוק התכנון והבנייה, טבלת תשלומי איזון. ב. תוצאת האיחוד מחדש של השטחים, וחלוקה מחדש של החלקות, הביאה לכך שהחלקה שהעותר שותף בה, ומספרה החדש הינו 127, ואשר שטחה היה 1,849 מ"ר, שטחה המעודכן יהא 1,400 מ"ר, ומכאן שחלקו היחסי של העותר יהא כ700- מ"ר. כפועל יוצא מכך, לא יהא העותר רשאי להקים מבנה דו-משפחתי על המגרש שכן, שטח המגרש העומד לרשותו (700 מ"ר), הינו פחות מן המינימום הנדרש לצורך מבנה דו-משפחתי (730 מ"ר). לחלקה 64 נקבע תשלום איזון בסך 138,740 ש"ח, נכון לשנת 1998 (סעיף 12 בתצהיר מהנדס המשיבה, מר אריה רפפורט). משמעות ביצוע התוכנית בכל הנוגע לעותר היא שלא תותר בנייה דו-משפחתית על חלקו היחסי של העותר במגרש. ג. לטענת העותר לא נמסרה לו כל הודעה בדבר פרסום התכנית להפקדה, בדבר חלוקה מחודשת של החלקות, ועל ביצוע התכנית הלכה למעשה. העותר לטענתו, לא הוזמן כדין להגיש את התנגדויותיו והסתייגויותיו מהתכנית ובכך קופחו זכויותיו. לעותר אמנם נשלחה הודעה ביום 4.3.98, אך זו התייחסה לחלקות 16-66, ו44-52- , בגוש 10399 (מספר הגוש הנכון לגבי העותר: 11399). להודעה שקיבל העותר מיום 4.3.98 צורפה החלטה מיום 16.10.96 בדבר התנגדויות של בעלי חלקות קרקע פרטיות (נספח ב' של העתירה). טוען העותר שאין לו כל זכויות במקרקעין שבגוש 10399, ואלה גם אינם גובלים בשטח שבבעלותו, והוא גם איננו מכיר את בעלי החלקות מגישי ההתנגדויות שצויינו בהחלטה מיום 16.10.96 שצורפה להודעה. לכשנודע לעותר שהתכנית בוצעה בפועל, וכי שטח המגרש שבבעלותו הוקטן, פנה ב"כ העותר בכתב למשיבה בתאריך 22.4.99 (נספח ג' לעתירה), ופירט את טענותיו, תוך שהדגיש שבשים לב להוראה לפיה ניתן להקים מבנה דו-משפחתי במגרש ששטחו המינימלי 730 מ"ר, הוא יהא רשאי להקים מבנה חד משפחתי בלבד, וכן נטען שלא ניתנה אפשרות לעותר להביע את התנגדותו, ומכאן הבקשה להחזיר למגרש את השטח המקורי שעמד לרשות העותר (924.50 מ"ר), ולחילופין, שיינתן לעותר היתר לבנייה דו-משפחתית בשטח המגרש הקיים, בנוסף לתשלום פיצוי ואיזון. ד. על כך נענה ב"כ העותר במכתב מהנדס המועצה, מר א. רפפורט, ביום 26.4.99 (נספח ד' לעתירה). במכתב התשובה צויין שלעותר נמסרה הודעה על הפקדת התכנית ובידי המשיבה אישור בדבר קבלת החומר על ידי העותר (הודעה שנשלחה עוד בשנת 1996). אכן, בהודעת המשיבה, לפי סעיף 106 (ב') לחוק התכנון והבניה (הודעה הנשלחת אם קבלת ההתנגדות עלולה לפגוע באדם שאף הוא רשאי להגיש התנגדות לתכנית), מיום 4.3.98, נפלה טעות במספר הגוש (10399 במקום 11399), אך להודעה צורפה החלטת הוועדה המחוזית ובגוף ההחלטה מופיע מספרו הנכון של הגוש. לגוף הענין מציין מהנדס המשיבה בתשובתו, ששטח החלקה לפני התכנית הנוכחית היה 1,711 מ"ר ולא 1,849 מ"ר, הואיל וחלק משטח החלקה הופקע לצורכי ציבור. כמו כן מציין מהנדס המשיבה בתשובתו שעקב אילוצי התכנון לא ניתן היה להפריש קרקעות לצרכי ציבור, או לחלק את המגרשים באופן אחיד, ולכן נערכה טבלת איזון שלפיה זכאים בעלי חלקה מס' 64 לתשלום של 138,740 ש"ח. ה. ביום 14.6.99 חזר ב"כ העותר ופנה למשיבה (נספח ה' של העתירה), וציין שלא ניתנה הודעה כדין לעותר בדבר חלוקה מחודשת של החלקות, ובכך קופחו זכויותיו של העותר ונצטמצם שטח החלקה כך שנפגעת יכולתו לממש את פוטנציאל הבניה שבחלקה. טוען ב"כ העותר שהודעת הוועדה המקומית (לפי סעיף 106 (ב') לחוק התכנון והבניה), מתאריך 4.3.98, מתייחסת לגוש 10399 שלעותר אין כל זכויות בו. ההחלטה של וועדת התכנון מיום 16.10.96 המצורפת לאותה הודעה, איננה ברורה ועניינה בהתנגדויות ספציפיות של בעלי חלקות אחרות, שאינן מעניינו של העותר, וגם אין בהחלטה זו הודעה בדבר חלוקה מחודשת של חלקות בגוש 11399. ו. מוסיף ומציין העותר שבמפגש בין בא כוחו לבין ב"כ המשיבה הועלתה הצעה שהמשיבה תפעל לפי סעיף 62 א' (א) (7): "שינוי בהוראות בדבר גודל שטח מגרש שמותר להקים עליו בנין", וכדי לפצות את העותר, תאפשר המשיבה לעותר להקים על החלקה הנדונה בית דו-משפחתי (למרות ששטחו של העותר לפי התכנית החדשה היא 700 מ"ר בלבד ולא 730 מ"ר לפי המינימום הנדרש לבניה דו-משפחתית). לפי הנחיות מהנדס המשיבה העלה ב"כ העותר את הצעתו על הכתב והעבירה ביום 29.6.99 אל ב"כ המשיבה, דא עקא, בישיבת וועדת המשנה, מיום 27.10.99, נדונה בקשתו של העותר שהוגדרה כבקשה להקלה בגודל מגרש מינימלי, ווועדת המשנה החליטה לדחות את הבקשה (נספח ז' של העתירה). ז. לטענת העותר נגרם לו נזק כבד מחמת הקביעה השרירותית בדבר השטח החדש של החלקה, כשמעתה ניתן להקים בחלקה זו מבנה דו-משפחתי בתנאי ששטח המגרש המינימלי יהא 730 מ"ר, כל זאת מבלי שהעותר קיבל הודעה בדבר הפקדת תכנית בענין המקרקעין שבבעלותו, בעוד שלפי הוראות חוק התכנון והבניה, חייבת היתה המשיבה לפרסם הודעות בדבר התכנית שהופקדה. המשיבה לא פעלה כן ואף הטעתה את העותר בכך ששלחה לו הודעה המציינת מקרקעין שאינם בבעלותו. בנוסף מציין העותר שחלקת המקרקעין שלו נמצאת באיזור תעשיה שאיננו משמש למגורים, העותר איננו מצוי בשטח באופן יום-יומי, ואיננו מכיר את זהות בעלי החלקות הסמוכות לחלקתו. מכאן העתירה שמבוקש בה לאפשר לעותר להקים מבנה דו-משפחתי על חלקו במקרקעין וכן להורות למשיבה לפצות את העותר בגין נזקיו. ח. בתצהיר התשובה של מהנדס המשיבה נטען שהתכנית בה עסקינן אושרה על ידי כל מוסדות התכנון והוועדה המחוזית לתכנון ובניה, ולא ניתן להרשות לפי התב"ע זכויות הנוגדות את התב"ע. התכנית נועדה לאפשר ניצול טוב יותר של המגרשים למגורים, לשפר את איכותם, ואת הנגישות אל המגרשים. טוען מהנדס המשיבה שהעותר קיבל הודעה על הפקדת התכנית, לרבות זכות להתנגד לתכנית, והכוונה היא להודעה מיום 29.1.96, נספח ג' לתצהיר המהנדס, לרבות אישור מסירה שהוא נספח ג' 1. אכן, בהודעה השניה (לפי סעיף 106 (ב') של חוק התכנון והבניה), נפלה טעות במספר הגוש, אך בהודעה הראשונה (משנת 1996), לא היתה כל טעות. לטענת מהנדס המשיבה התב"ע החדשה השביחה את החלקה, שכן לפי התב"ע הקודמת (ג'400/) זכויות הבניה היו 18% כפול 2 משטח החלקה, או 360 מ"ר, לפי הנמוך מביניהם, ואילו לפי התב"ע החדשה טב123/ ניתן לבנות על 44% מן החלקה. בנוסף קיימת לעותר זכות לקבל תשלום איזון בגין הקטנת החלקה, לפי תב"ע טב123/, כשלרשות החלקה תשלום איזון של 138,740 ש"ח, נכון לשנת 1998. לפי החלטת בית משפט זה, בישיבה מיום 7.4.02, הוגש, כאמור כבר לעיל, תצהיר מהנדס המשיבה, בנוסף הגישו באי כח שני הצדדים את סיכומיהם בכתב. ט. לאחר שעיינתי בעתירה, בתצהיר התשובה, ובטיעוניהם של באי כח שני הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה עליי לדחות את העתירה. נראה כי יש ממש בטענת ב"כ המשיבה לפיה הוגשה העתירה באיחור. החלטת וועדת המשנה של הוועדה המקומית, אשר דחתה את בקשתו של העותר להקלה, ניתנה ביום 27.10.99, ונשלחה אל ב"כ העותר ביום 21.11.99 (נספח ז' של העתירה). ואולם, העתירה הוגשה ביום 28.11.01, דהיינו, כשנתיים לאחר שנשלחה ההחלטה אל ב"כ העותר. בתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א2000-, נקבע בסעיף מס' 3 שעתירה תוגש ללא שיהוי לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מ45- ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה. סעיף 4 של התקנות גם קובע כי בית משפט רשאי לדחות עתירה אם ראה שבנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אפילו הוגשה בתוך מועד 45 הימים. במקרה שבפנינו הוגשה העתירה כשנתיים לאחר שהחלטת וועדת המשנה של הוועדה המקומית הומצאה, ואין בעתירה נימוקים שיהא בהם כדי להסביר את השיהוי או כדי לבסס נימוקים לצורך הארכת מועד. אוסיף שתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), נכנסו לתוקפן ביום 12.12.00 (סעיף 46 של התקנות), אך גם בתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בעתירות לבית משפט לעניינים מינהליים), תשנ"ו1996-, שהיו בתוקף כאשר ניתנה החלטת וועדת המשנה של הוועדה המקומית, נקבע, בסעיף 3, שעתירה תוגש בהקדם האפשרי בנסיבות הענין ולא יאוחר מתום 45 ימים מהיום שבו קיבל העותר הודעה על ההחלטה נושא העתירה, או מיום שנעשה לה פרסום כדין, או מיום היווצר עילת העתירה, לפי המוקדם. בין אם לפי תקנות התכנון והבניה מ1996-, ובין אם לפי תקנות סדרי הדין בבתי משפט לעניינים מינהליים לשנת 2000, המסקנה היא שהעתירה הוגשה באיחור. י. גם לגופו של ענין נראה שאין הצדקה להתערב בהחלטה של המשיבה. העותר טען שלא נמסרה לו כל הודעה בדבר פרסום התכנית להפקדה, בדבר חלוקה מחודשת של החלקות בגוש הנדון, ובדבר ביצוע התכנית הלכה למעשה, וכי הוא לא הוזמן כדין להגיש את התנגדותו. מעיון בתצהיר התשובה ובמסמכים שצורפו לתצהיר התשובה, עולה שלעותר נשלחה הודעה בדבר הפקדת תכנית איחוד וחלוקה בקרית חרושת, וזאת בנספח ג' של תצהיר התשובה, כשהמסמך נושא תאריך 29.1.96. לפי נספח ג' 1 של תצהיר התשובה, נשלח המסמך לעותר בדואר רשום עם אישור מסירה. המסמך התקבל בתאריך 12.2.96, כך שההודעה הראשונה נשלחה אל העותר, ובגוף ההודעה צויין מספר החלקה (64) ומספר הגוש בקרית חרושת (11399). העותר לא הגיש התנגדות. י"א. בשלב שבו הוגשו התנגדויות על ידי בעלי חלקות שונים, התקיים דיון בוועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית, וזאת ביום 4.9.96. בתאריך 16.10.96 החליטה הוועדה המחוזית לקבל חלק מן ההתנגדויות ולהורות על עריכה מחדש של טבלאות האיזון, וכן החליטה לשלוח את ההחלטה לכל הבעלים הרשומים של החלקות נשוא התכנית, עם הודעה לפי סעיף 106 (ב) של חוק התכנון והבניה, כדי לאפשר לבעלים האחרים להגיש התנגדות כחוק. הודעה זו נשלחה אל העותר ביום 4.3.98 (נספח ב' של העתירה). אכן, בהודעה מיום 4.3.98 קיימת טעות במספר הגוש (10399 לעומת 11399), אך לדעתי , אין לקבל את טענת העותר שעקב טעות זו הוא לא ידע שההודעה מיום 4.3.98 נוגעת אליו. ראשית, יש לזכור שאל העותר נשלחה ההודעה בדבר הפקדת התכנית, מיום 29.1.96 (וכזכור בידי המשיבה אישור מסירה נושא תאריך 12.2.96), כך שהעותר אמור היה לקשור בין ההודעה שקיבל במרץ 1998 לבין ההודעה הקודמת משנת 1996. מכל מקום, בהודעה מיום 4.3.98, נאמר בכותרת: "תכנית טב123/ - איחוד וחלוקה - קרית-חרושת" והרי מגרשו של העותר ממוקם בקרית חרושת. מספר החלקה הוא 64, וצויין בהודעה שהשטחים הכלולים בתכנית הינם גוש 10399, חלקות 44-52 וכן 16-66, מכאן, שגם לפי כותרת ההודעה המתייחסת לתכנית איחוד וחלוקה בקרית-חרושת, גם לפי ההודעה הראשונה משנת 1996, גם לפי ההתאמה של מספר החלקה (הכלולה במספרים 16-66), ניתן היה להבין שההודעה מתייחסת לנכס של העותר, שבקרית חרושת, וזאת גם אם מספרו של הגוש נרשם 10399 (במקום 11399). יתר על כן להודעה צורף פרוט' הדיון בוועדה המחוזית. גם בכותרת אותו מסמך נרשם "טב123/ קרית חרושת" ובגוף המסמך (בן שני עמודים), נכתב ארבע פעמים: גוש 11399. גם אם המתנגדים שנזכרים במסמך מיום 16.10.96 הינם בעלי חלקות שאינם מוכרים אישית לעותר, עדיין עובדה היא שהמספר הנכון של הגוש מופיע בגוף המסמך (שצורף להודעה שנשלחה לעותר ביום 4.3.98), ולכן, היה על העותר להיות מודע לכך שמדובר בתכנית המתייחסת לחלקה שלו. העותר לא הגיש התנגדות לתכנית, ובנסיבות כפי שפורטו לעיל, לא ניתן לקבל את טענת העותר לפיה הוא לא היה מודע להליכי התכנית. י"ב. גם בהתעלם מכך שהעתירה הוגשה לאחר חלוף 45 ימים מן המועד שבו הומצאה החלטת וועדת המשנה שליד הוועדה המקומית לתכנון ובניה (21.11.99) הרי בכל מקרה הוגשה העתירה בשיהוי ניכר וכוונתי הן לשיהוי סובייקטיבי והן לשיהוי אובייקטיבי, ואני מפנה לדברי כב' השופט י. זמיר, בג"ץ 2285/93, אוסי נחום נגד גיורא לב ואח', מ"ח (5) פד"י, עמ' 630 , שם צויין, בפיסקה 5, בין היתר: "השיהוי האובייקטיבי קיים כאשר מירוץ הזמן, עד הגשת העתירה, אפילו לא נגרם באשמת העותר, גרם לשינוי המצב, באופן שקבלת העתירה באותו מועד תגרום נזק, שהיה נמנע לו הוגשה העתירה במועד הראוי. פנים רבות לנזק כזה. אפשר, קודם כל שנזק כזה ייגרם לרשות המינהלית שהחלטתה עומדת בביקורת, שהרי ביטול ההחלטה לאחר זמן רב עלול, בנסיבות מסויימות, לחייב אותה לחזור בה מהרבה החלטות ומעשים שכבר ביצעה, לשבש את תפקודה באופן ממשי או לחייבה בהוצאות כספיות גדולות..... ". לענין שיהוי אובייקטיבי אני מפנה גם ל-עע"מ 7142/01, הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה ואח' נגד החברה להגנת הטבע ואח', נ"ו (3) פד"י, עמ' 673. במקרה שבפנינו נקבע בתכנית טב123/ קרית חרושת, שניתן להקים מבנה חד-משפחתי על מגרש ששטחו לא יקטן מ 500- מ"ר, ומבנה דו-משפחתי על מגרש ששטחו לא יקטן מ730- מ"ר. כמוסבר בהחלטת וועדת המשנה מיום 27.10.99 נקבע גודל מגרש מינימלי למבנה דו-משפחתי בהיקף שהינו קטן מן המקובל בטבעון וזאת בשים לב להפקעות שנעשו בקרית חרושת. הועדה סברה שאין מקום לאשר הקלות בתכנית, שאושרה לאחרונה, שאם לא כן יהא בכך כדי לסכל את מימוש הוראות התכנית ויישומה. השיהוי האובייקטיבי בא לידי ביטוי בענייננו מבחינה זו שקבלת העתירה מספר שנים לאחר שהתכנית אושרה והמשיבה פעלה על פיה, עלולה לחייב את המשיבה לחזור בה מהחלטות תכנוניות ופעולות שכבר ביצעה על פי פעולות תכנוניות אלה. לכן, גם מטעם זה של שיהוי לא ניתן לקבל את העתירה. י"ג. מהסברו של מהנדס המשיבה בתצהיר התשובה (סעיפים 8-9), שלא נסתר, עולה שזכויות הבניה לפי התכנית החדשה טב123/, גדולות מאלה שניתנו לפי התב"ע הקודמת, דהיינו, בעוד שקודם לכן זכויות הבניה היו 18% כפול 2 משטח החלקה או 360 מ"ר, לפי הנמוך מביניהם, הרי התב"ע החדשה מאפשרת בנייה בשיעור של 44%, וכן, כך מציין מהנדס המשיבה בתצהירו, ניתן לבנות כיום בחלקה שלוש יחידות דיור לעומת יחידת דיור אחת במתכונת הקודמת. מכאן, שלא ניתן לקבל את הטענה שהתכנית החדשה יש בה כדי לקפח את העותר. י"ד. אינני סבור שניתן להתערב בהחלטת וועדת המשנה של הוועדה המקומית מיום 27.10.99, שקבעה שאין לאשר את ההקלה שביקש העותר, דהיינו, להקים מבנה דו-משפחתי, הגם ששטחו היחסי בחלקה החדשה הינו 700 מ"ר, בעוד שהמינימום הנדרש להקמת מבנה דו-משפחתי לפי התכנית החדשה, הינו 730 מ"ר. הגם שלכאורה מדובר על הפרש של 30 מ"ר בלבד, נראה שאין להתערב בשיקול דעתה של הוועדה, שציינה בנימוקי ההחלטה שגודל המגרש (730 מ"ר) שנקבע בתכנית כמינימום להקמת מבנה דו-משפחתי הינו קטן מן המקובל בטבעון, וזאת נעשה בהתחשב בהפקעות שבוצעו בקרית חרושת. לדעת הוועדה אין לאשר הקלות בתכנית שאושרה לאחרונה שאם לא כן יהא בכך משום סיכול מימוש הוראות התכנית ויישומה. בענין בג"ץ 465/93 + 1135/93, טריידט ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה ואח', מ"ח (2) פד"י, עמ' 622, טענו העותרים שלא ניתן להשתמש ברצועת החלקה שעל גבי המצוק כטיילת, הואיל ואין אליה דרכי גישה לציבור ומכיוון שהיא צרה כל כך, ואילו המשיבה הכינה תכנית להדגמת תכנון אפשרי של הרצועה כטיילת. כותב על כך כב' השופט י. זמיר, בעמ' 633 סיפא: "כמעט התפתיתי לומר שראיתי, בדקתי ולא השתכנעתי, שכן יש דרכי גישה לציבור, ותכנית הטיילת נראית סבירה. אולם לא אומר זאת, כיוון שאין זה בגדר תפקידו של בית-המשפט. בית המשפט אינו מוסד של תכנון. הסמכות לתכנן שטח ולקבוע את ייעודו הוענקה על פי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-, למוסדות התכנון, ובהם גם המשיבה. בית-המשפט אינו מוסמך על פי החוק, ואינו מתאים על פי מהותו, לשמש מוסד מתכנן. לפיכך, על פי הלכה מושרשת, לא ישים בית המשפט את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של הרשות המוסמכת. הוא לא יתערב בשיקול הדעת של הרשות המוסמכת, אלא אם נפל בו פגם משפטי, לפי ההלכות המקובלות בבית המשפט, לרבות גם של שיקולים זרים או חוסר סבירות. במקרה הנדון אין יסוד לומר כי החלטת המשיבה לוקה בפגם כזה...... ". ט"ו. אם ליישם את הדברים למקרה שבפנינו: השאלה שעל בית המשפט להציג את עצמו איננה האם בית המשפט היה מאפשר הקמת מבנה דו-משפחתי בשטח מגרש של 700 מ"ר (כלומר פחות מן המינימום של 730 מ"ר), אלא השאלה היא האם נפל פגם בשיקול דעתה של הוועדה כשסרבה להיענות לבקשת ההקלה של העותר, ונראה לי שהתשובה על כך היא שלילית. הועדה סברה שעליה להיצמד להוראות התכנית כפי שאושרה, ולהימנע מאישור הקלות שיש בהן לדעתה, כדי לסכל מימוש הוראות התכנית ויישומה , ואינני סבור שניתן להגיע למסקנה לפיה נפל בהחלטת הוועדה פגם שיהא בו כדי להצדיק התערבותו של בית המשפט. תפקיד בית-המשפט איננו לשים את שיקול דעתו במקום זה של הוועדה, אלא לבחון האם הפעילה הוועדה את סמכויותיה כדין ובאופן מקצועי, ואכן אין לראות פגם שנפל בדרך בה פעלה הוועדה ומכאן שגם אין מקום להתערבותו של בית המשפט. ט"ז. על כך יש להוסיף ולציין שהעותר רשאי היה להגיש ערר על החלטת הוועדה בתוך 30 יום מיום שהומצאה לו החלטת הוועדה, בהתאם לסעיף 152 (א) (1) של חוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-, אולם, העותר ככל הנראה לא הגיש ערר על ההחלטה. מי שמגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים אמור קודם לכן למצות את הזכויות המוקנות לו על פי דין, דהיינו, במקרה זה, הגשת ערר על ההחלטה שכנגדה מוגשת עתירה זו, וכאמור נראה שהעותר לא הגיש ערר על ההחלטה. י"ז. עוד ובנוסף טוען העותר כי הוא זכאי לפיצוי על נזקים שנגרמו לו עקב התנהגות המשיבה. מקובלת עליי עמדת המשיבה לפיה את תביעתו לפיצויים היה על העותר להגיש בהתאם לאמור בסעיף 197 (ב) של חוק התכנון והבניה. ס"ק א' קובע שאם נפגעו על ידי תכנית (שלא בדרך הפקעה) מקרקעין הנמצאים בתחום תכנית או גובלים עימה, זכאי הבעלים לפיצויים מן הוועדה המקומית (כפוף לפטור מפיצויים שבסעיף 200). סעיף 197 (ב) של חוק התכנון והבניה קובע שהתביעה לפיצויים תוגש למשרדי הוועדה המקומית תוך שלוש שנים מיום תחילת תוקפה של התכנית (כששר הפנים רשאי להאריך את התקופה מטעמים מיוחדים שיירשמו). למקרה והחליטה הוועדה המקומית לדחות את התביעה, רשאי התובע להגיש ערר בפני וועדת הערר בתוך 30 יום ממועד המצאת החלטת הוועדה המקומית, ועל החלטת וועדת הערר ניתן לערער, בשאלה משפטית בלבד, בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים לפי סעיף 198 (ח) של אותו חוק. מכאן שאין מקום לברר את הסעד לפיצויים שהעותר טוען לגביו הואיל והדרך להגשת תביעת פיצויים, בפני הוועדה המקומית, פורטה בפרק ט' של חוק התכנון והבניה לגבי מקרקעין שנפגעו על ידי תכנית שלא בדרך הפקעה. על יסוד כל המוסבר לעיל, הגעתי למסקנה לפיה יש לדחות את העתירה, וכך אני מחליט. בנסיבות הענין אני סבור שראוי הוא שכל צד ישא בהוצאותיו. ניתן היום י"ב בשבט תשס"ג, 15 בינואר 2003 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום. מותר לפרסום מיום 16/01/2003 יגאל גריל - שופט תוכנית בניהבניהקרקעותתשריטבג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)איחוד וחלוקה מחדש