השתתפות המעסיק בנסיעות 1. התובעת, שעבדה כמוכרת בפיצריה של הנתבע, התפטרת מעבודתה ב- 7/02 בגין "הרעה מוחשית בתנאי העבודה", לטענתה. בתביעתה דנן תובעת היא פיצויי פיטורין, כמו גם דמי נסיעות לכל תקופת העסקתה שנמשכה, לטענתה, ברציפות מ- 6/97 ועד 7/02 (התביעה לדמי נסיעות הוספה על דרך בקשה לתיקון כתב התביעה). 2. תמצית טענות ההגנה: א. התובעת קיבלה מלוא זכויותיה בכל תקופת העסקתה. התובעת התפטרה בלא שחלה הרעה כלשהי בתנאי עבודתה. ב. התובעת אינה זכאית לדמי נסיעות, שכן לא נזקקה לתחבורה ציבורית או להסעה כלשהי במימונה העצמי. ג. התקופה הרלוונטית לתביעה לפיצוי פיטורין, אם בכלל, ראשיתה ב- 11/99 ולא קודם לכן, שכן בשנת 99 חל נתק של 3.5 חודשים ביחסי העבודה. ד. ככל שהנתבע יחוייב בתשלום כלשהו - יש לקזז דמי הודעה מוקדמת בהם חייבת התובעת בגין עזיבתה את העבודה בלא הודעה מראש. 3. העידו בפנינו הצדדים עצמם בלבד, בלא עדויות תומכות למי מהם. 4. להלן העובדות הרלוונטיות כעולה מעדויות הצדדים ומראיותיהם: א. התובעת החלה לעבוד כמוכרת בפיצריה של הנתבע ב- 30.6.97. ב. בשנת 99 הפסיקה התובעת לעבוד. באשר לפרק הזמן בו הפסיקה לעבוד והאם יש בו כדי לנתק רציפות עבודתה, קיימת מחלוקת: לטענת התובעת - מדובר בהפסקה של 2.5 חודשים; לטענת הנתבע מדובר בהפסקה של 3.5 חודשים. נעיר, כי השאלה תהא רלוונטית רק במידה ובית הדין יגיע למסקנה, כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורין. ג. לתובעת שולם שכר על בסיס חודשי, בשיעור 3,800 ₪ ברוטו וזהו השכר הקובע לפיצויי פיטורין (ראה כתב התביעה כמו גם הודאת הנתבע בסעיף 8.5 לכתב ההגנה המתוקן). במאמר מוסגר נציין, כי עיון בתלושי השכר לחודשים 3/02 - 6/02 מעלה, כי נקוב בהם שכר חודשי בשיעור 4,000 ₪ נטו (4,395 ₪ ברוטו); אך מאחר והתובעת עצמה טענה בתביעתה, כי שכרה הסתכם בסך 3,800 ₪ בלבד, זהו השכר לפיו חישבה את פיצוי הפיטורין ונוכח הודאת הנתבע בכתב הגנתו, כי זהו אכן שכרה החודשי - הננו קובעים, כאמור, כי שכרה הסתכם בסך 3,800 ₪ בחודש, מה גם שבכל מקרה אין בית הדין מעניק לתובע מעבר לתביעתו. ד. לא שולמו לתובעת דמי נסיעות בכל תקופת עבודתה. ה. ב- 7/02 התפטרה התובעת מיוזמתה, בלא מתן הודעה מוקדמת. קיימת מחלוקת באשר למועד המדויק בו הפסיקה עבודתה: לפי התובעת - עבדה עד 25.7.02; לפי הנתבע - עבדה עד 21.7.02. גם לשאלה זאת תהא רלוונטיות רק במידה ובית הדין יגיע למסקנה כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורין. ו. ביום שקדם ליום עבודתה האחרון של התובעת, עת שהתה לבדה בפיצריה, התגלה חסר בקופת העסק. הנתבע ביקש תגובתה של התובעת והסבריה לחסר שהתגלה. משלא היתה התובעת מסוגלת ליתן הסבר (על פי עדותו של הנתבע שלא נסתרה לענין זה) - הציע לה הנתבע לעבור בדיקת פוליגרף. התובעת סרבה. אליבא דנתבע, בערבו של יום זה התקשרה אמה של התובעת והודיעה לנתבע על התפטרות בתה, התובעת, מן העבודה. אין מחלוקת, כי מאז - לא הופיעה עוד התובעת לעבודה אצל הנתבע. ז. התובעת שיגרה לנתבע מכתב שכותרתו "הרעה מוחשית בתנאי עבודתי" (נספח א' 1 לכתב התביעה). המכתב אינו נושא תאריך. בבית הדין העידה התובעת, כי המכתב נשלח על ידה ב- 26.8.02, קרי - בחלוף למעלה מחודש ימים מאז עזיבתה את העבודה. ח. מכתב נוסף נשלח לנתבע בשם התובעת ומטעמה על ידי ההסתדרות, לאחר שהתובעת פנתה לקבלת ייעוץ. במכתב מ- 29.9.02 (נספח א' 2 לתביעה) נדרש הנתבע לשלם לתובעת פיצויי פיטורין ופדיון חופשה שנתית וליתן בידה "מכתב הפסקת עבודה כדין". ט. בתשובתו מ- 20.10.02 (נספח ב' לתביעה) פירט הנתבע את טענותיו, כפי שהועלו לאחר מכן בכתב ההגנה ודחה את תביעותיה הנ"ל של התובעת. התביעה לדמי נסיעות 5. התובעת תבעה דמי נסיעות לכל תקופת עבודתה אצל הנתבע. אין מחלוקת, כי התובעת התגוררה, בכל תקופת עבודתה, במרחק של 10 דקות הליכה מן הפיצריה של הנתבע. אליבא דנתבע - התובעת לא נזקקה כלל לתחבורה במימונה העצמי, שכן היא הגיעה לעבודה וממנה - בהליכה או בנסיעה ברכב הנתבע, בין שזה הסיעה ברכבו ובין שהרכב ניתן לה והיא נהגה בו בעצמה. כאשר נשאלה לענין זה בחקירתה הנגדית בבית הדין העידה התובעת: "הגעתי לעבודה באוטובוס או במונית או ברגל. מידי פעם היו מסיעים אותי ברכב הנתבע לעבודה וממנה... ". הגם שציינה בהמשך עדותה, כי "רוב הזמן הייתי מגיעה בכוחות עצמי" העידה במפורש, כי "אני לא מסוגלת לומר מתי הגעתי לעבודה וממנה באמצעות הסעה של הנתבע, באוטובוס, במונית או ברגל". בצו ההרחבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה נקבע, כי עובד זכאי לקבל ממעסיקו "השתתפות בדמי נסיעה" על דרך החזר ההוצאות הממשיות, ככל שהוצאו בפועל על ידי העובד ובשיעור בו הוצאו - עד לתקרה הקבועה בצו. ברי, כי נוכח עדותה הנ"ל של התובעת, אשר אישרה כי לא נזקקה בקביעות לתחבורה בכלל ובמימונה העצמאי בפרט, שהרי נהגה להגיע לעבודה וממנה גם ברגל וגם בהסעה ברכב הנתבע ומשלא ידעה לפרט מתי השתמשה בפועל בתחבורה ציבורית ובאיזה שיעור הסתכמו הוצאותיה הממשיות, אשר את החזרן היא תובעת - הרי דין תביעתה זאת להידחות וכך אנו קובעים. התביעה לפיצויי פיטורין 6. התובעת, שלא היתה מיוצגת בהליך זה, השתיתה תביעתה לפיצוי פיטורין על הטענה, כי התפטרה מחמת "הרעה מוחשית בתנאי העבודה". כל שטענה לענין זה, בכתב התביעה: "שכרי לא שולם על פי המגיע לי. הועסקתי על ידי הנתבע 12 שעות עבודה ביום, קיבלתי שכרי לפי 8 שעות עבודה". בעדותה בבית הדין הרחיבה וטענה, כי "ההרעה" בגינה התפטרה מתבטאת, לטענתה, גם ביחס / התנהגות לא נאותים של הנתבע כלפיה, כמו גם הגבלה שהטיל על מועדי יציאתה לחופשה שנתית ואי תשלום דמי נסיעות, זאת - בנוסף לטענה האחת והיחידה שפורטה בכתב התביעה בדבר אי תשלום שכרה בהתאם לשעות עבודתה בפעול. מאחר והתובעת לא היתה מיוצגת בהליך זה ומאחר והנתבע ובא כוחו לא התנגדו להעלאת העילות הנוספות הנ"ל והתובעת אף נחקרה לגביהן בחקירתה הנגדית, נתייחס להלן לכל הטענות שהועלו על ידה, כמפורט לעיל, הגם שכאמור רק אחת מהן נטענה בכתב התביעה כעילה להתפטרות. 7. באשר לאי תשלום דמי נסיעות: ראה קביעותינו דלעיל בפסק דין זה, לפיהן התובעת לא הוכיחה כלל זכאות לדמי נסיעות ותביעתה לתשלומם נדחתה. משכך, ברי כי אין באי תשלום דמי הנסיעות משום "הרעה מוחשית בתנאי העסקתה" של התובעת, אשר יש בה כדי להצדיק התפטרותה בגין מפוטרת - מה גם נוכח שניים אלה: (א) העובדה כי כך נהגו הצדדים, ללא מחאה, במהלך כל תקופת עבודתה (5 שנים); (ב) עמדת הנתבע, כי התובעת כלל לא נזקקה לתחבורה במימונה העצמי. התובעת, מנגד, לא הביאה כל תימוכין לטענתה כי השתמשה בפועל בתחבורה ציבורית במימונה העצמי. נזכיר, כי התובעת תבעה דמי נסיעות לכל תקופת העסקתה, על כל ימי עבודתה; רק בחקירתה הנגדית בבית הדין, בתשובה לשאלה מפורשת, הודתה כי אף אם השתמשה בתחבורה ציבורית (כטענתה) הרי לא עשתה כן בכל ימי עבודתה, שהרי היו ימים בהם הגיעה לעבודה וממנה בהליכה או ברכבו של הנתבע. ברי, כי הדברים אינם מתיישבים. לא למותר יהא להוסיף ולציין לענין זה, כי הגם שהתובעת העידה, כי לוותה בייעוץ משפטי מטעם ההסתדרות וכי פרטה בפני נציגי ההסתדרות את כל נסיבות התפטרותה - לא זו בלבד שהתביעה לענין זה לא נכללה בכתב התביעה המקורי, אלא אין לה זכר באף אחד ממכתביה לנתבע, אשר קדמו להגשת התביעה. סבורים אנו, כי הדברים מדברים בעד עצמם ויש גם בהם כדי להעיד על כך, כי התובעת עצמה לא ראתה באי תשלום דמי הנסיעות (ככל שמימנה את הנסיעות לעבודה וממנה, כטענתה, אם בכלל) משום עילה להתפטרותה, בזמן אמת, עובר למועד ההתפטרות. 8. הטענה בדבר הגבלת מועדי צאתה לחופשה של התובעת: לענין זה טענה התובעת בבית הדין: "כשביקשתי לצאת לחופש הוא אמר לי - בקיץ לא יוצאים לחופש, אלא רק בחורף". כאשר התבקשה התובעת להבהיר מתי נאמרו לה הדברים העידה, כי "את התשובה בנושא החופש קיבלתי במועד בו התחתן וביקשתי לצאת לחופש וזה היה ב- 8/02". מדובר, אם כן, בהגבלה חד פעמית, אם בכלל, בכל 5 שנות העסקתה וזאת בניגוד לטענתה במכתבה לנתבע (נספח א' 1 לתביעה) שם טענה, כי "בכל פעם שאני מבקשת חופשה - אתה עונה אין חופשות, יש רק בחורף". מעדותה עולה עוד, כי אין מדובר בהגבלה שרירותית נוכח העיתוי שלא התאים, מסתמא, לנתבע. נזכיר, כי בכל מקרה, מועדי יציאתו לחופשה של עובד צריכים להיות מתואמים בינו למעסיקו ובנסיבות כמתואר לעיל - אין מדובר ב"הרעה מוחשית" כלל ועיקר. לא זו אף זו. בבית הדין התובעת הודתה, כי בכל שנות העסקתה, מידי שנה, יצאה ל- 8 ימי חופשה בחג הפסח, עת נסגרה הפיצריה לרגל החג, כטענת הנתבע. נזכיר, כי חג הפסח הוא באביב / ראשית הקיץ, עובדה שאף היא אינה מתיישבת עם טענתה הנ"ל של התובעת בדבר הגבלת צאתה לחופשה בחורף בלבד. זאת ועוד. עיון בתלושי השכר מעלה, כי התובעת ניצלה ימי חופשה בתשלום ב- שני חודשי קיץ, ב- 6/02 וב- 7/99 (ראה ת/2 (16) ו- ת/2 (44)) , עובדה התומכת בטענת הנתבע דווקא, כי את ימי החופשה הנותרים (מעבר לחג הפסח) נטלה התובעת, מידי שנה, על פי בחירתה, בלא הגבלה. אף לענין זה לא "דייקה", איפוא, התובעת (בלשון המעטה). מעבר לצריך נוסיף, כי אף לו התקבלה טענת התובעת (ואין אנו מקבלים אותה כאמור) הרי, משנהגו הצדדים על פי הסדר זה בכל 5 שנות העסקתה - אין מדובר ב"הרעת תנאים" אף לענין זה. 9. הטענה בדבר אי תשלום השכר המגיע לכל שעות עבודתה של התובעת : לענין זה העידה התובעת בבית הדין: "עבדתי מ- 9:00 בבוקר עד 20:00 כל יום ובימי ו' עבדתי מהשעה 09:00 עד 14:30 . גם עבדתי כל מוצ"ש. לא קיבלתי תוספת שכר לשעות העבודה בהן עבדתי". הנתבע הכחיש מכל וכל גרסתה הנ"ל של התובעת בדבר שעות עבודתה ועמד על כך, כי שעות עבודתה היו בין 09:00 ל- 17:00 בימים א' - ה' ובין 9:00 ל- 14:00 בימי ו' ולא מעבר לכך. עוד טען, כי בפועל התובעת אף לא עבדה בכל השעות הללו, שכן נהגה לצאת לסידורים פרטיים/אישיים בשעות העבודה ונעדרה, אם כן, בחלק מזמן העבודה, הגם ששכרה החודשי שולם לה במלואו, בלא ניכוי, כעולה מתלושי השכר. הנתבע הוסיף, כי ככל שהתובעת נשארה בעסק מעבר לשעה 17.00, הרי עשתה כן מרצונה, שלא לדרישתו ועל מנת "להמתין לשובי עם הרכב ואז היתה לוקחת את הרכב". הנתבע עמד על כך, כי "בזמן שהמתינה לי - לא עבדה". נציין, כי לא זו בלבד שהתובעת לא הביאה תימוכין כלשהם לטענותיה הנ"ל בדבר שעות עבודתה (הגם שהעידה, כי עבדה עם אחרים, איש מן העובדים האחרים לא הוזמן למתן עדות לתמיכה בגרסתה), אלא שגם לענין זה התגלו סתירות בין גרסאותיה כפי שהועלו על ידה בהזדמנויות השונות. כך, במכתבה לנתבע (נספח א' 1 לתביעה) טענה, כי עבדה בימי א' - ה' מ- 9.00 ועד 18.00 בלבד, בניגוד לגרסתה בבית הדין כי עבדה עד 20.00. מנגד, במכתבה הנ"ל כמו גם בכתב תביעתה, אין זכר לטענה, כי עבדה במוצ"ש, טענה שהועלתה לראשונה בבית הדין. ??? נוכח הסתירות בגרסאותיה, באין תימוכין לאיזו מהן ונוכח הכחשת הנתבע הננו קובעים, כי התובעת לא הוכיחה כי שעות עבודתה היו מעבר לשעות בהן הודה הנתבע, קרי - 9.00 - 17.00 בימים א' - ה' ו- 9.00 - 14.00 בימי ו'. מדובר, אם כן, ב- 8 שעות עבודה בימים א' - ה' ו- 5 שעות בימי ו' ובסה"כ 45 ש"ש לכל היותר ולא 51 ש"ש כטענתה בתביעה. אמת, שבוע עבודה מסתכם ב- 43 ש"ש, קרי - בחישוב שבועי עבדה התובעת כ- 2 שעות נוספות סה"כ מידי שבוע. דא עקא, שבחקירתה הנגדית בבית הדין אישרה התובעת את גרסת הנתבע, כי אכן נהגה לצאת לסידורים אישיים, בזמן העבודה ועל חשבון זמן העבודה. הצדדים "קיזזו", מסתמא, את שעות העדרותה מסה"כ 2 השעות הנוספות . אף כי הסדר הטוב מחייב היה, כי יערך רישום בדבר שעות העדרותה של התובעת וכי תמורתן תנוכה באופן מסודר מסה"כ שעות עבודתה בפועל (כולל שתי השעות הנוספות - בחישוב שבועי) הרי משנהגו הצדדים בפועל כמפורט לעיל, בכל תקופת העבודה (5 שנים !) כאשר התובעת עובדת 2 שעות נוספות סה"כ ומנגד - היתה חופשית לצאת לסידורים פרטיים, בזמן העבודה וכך עשתה בפועל, בלא ניכוי משכרה, הרי אף לענין זה אין מדובר ב"הרעה מוחשית בתנאי העבודה" שהביאה להתפטרותה ב- 7/02, בגדר מפוטרת. 10. הטענה בדבר התנהגות הנתבע שהיא בגדר "הרעה מוחשית בתנאי העבודה": טענה זו הועלתה אף היא בבית הדין, בלא שהובא לה זכר בכתב התביעה. לענין זה העידה התובעת בבית הדין בזו הלשון: "הנתבע היה נוזף בי ליד אנשים ואני טוענת כי התנהגותו כלפי היא הרעה מוחשית... ב- 7/02 עזבתי כשהנתבע לא דיבר אלי יפה... כבר כמה חודשים קודם לכן הוא לא דיבר אלי יפה". לא זו בלבד שהתובעת לא הביאה תימוכין כלשהם לגרסתה בדבר יחד לא נאות מצד הנתבע , אלא שגרסתה הנ"ל אינה מתיישבת כלל ועיקר עם עדותה בהמשך עת אישרה במפורש, כי "הנתבע התייחס אלי ממש כבת בית...". התובעת הוסיפה בהמשך, כי הנתבע אף "סייע לי בתשלומים לצורך טיפולי שיניים שעברתי, הוא גם עזר לי בתשלומים ללימודי נהיגה. הכל ירד משכרי. הסיוע מתבטא בכך שהוא סילק עבורי את התשלומים מראש ובסוף החודש ניכה אותם". ברי, כי בנסיבות אלו - הטענה בדבר יחס לא נאות בגינו התפטרה, בגדר מפוטרת, לא הוכחה אף היא כלל ועיקר. לא נעלמה מאיתנו עדותה הנוספת של התובעת בביה"ד, כי הנתבע טען בפניה, יום לפני סיום עבודתה, כי "לקחה 23 ₪ מקופת העסק" . דא עקא שאף בכך - אין כדי לשנות קביעתנו דלעיל. הנתבע העיד בפנינו, כי ביום שקדם להתפטרות התובעת נמצא חסר בקופת העסק, לאחר שהתובעת נשארה לבד בפיצריה ועת חזר הנתבע מצא שני מגשי פיצה ריקים בעוד שתמורתם - חסרה בקופה. וכך העיד: "בשעה שלא הייתי - לא היתה הדפסה של כסף ... ביקשתי שתראה לי איפה הדפיסה בקופה את שני המגשים. היא חיפשה ולא מצאה... שאלתי איפה הכסף של שני המגשים, היא השיבה שהדפיסה בקופה, ביקשתי שתראה לי את ההדפסה וזו לא נמצאה... אז הצעתי את הפוליגרף... לקחתי אותה הביתה, אחרי שעה אמה התקשרה ואמרה שהתובעת לא רוצה להמשיך לעבוד...". נציין, כי גרסתו זאת של הנתבע לא נסתרה כלל. מטעמים השמורים עמה, התובעת בחרה להעיד בבית הדין רק כי "הנתבע אמר שלקחתי 23 ₪..." בלא שטרחה לציין את הרקע לדברים. בתשובה לשאלה מפורשת אישרה: "נכון שהנתבע הציע לי ללכת לבדיקת פוליגרף ואני סירבתי. הוא לא אמר לי ללכת ולא לחזור לעבודה". הנתבע הכחיש מכל וכל כי האשים את התובעת בנטילת הסכום החסר בקופה ועמד על כך, כי "לא הטחתי בפני התובעת טענה, כי גנבה את הסכום". באין תימוכין לגרסת התובעת, נוכח הכחשת הנתבע ולאור הסתירות שהתגלו בגרסאותיה בנושאים השונים, הכל כמפורט לעיל - הרי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה אף לענין זה בדבר טענתה, כי הואשמה בגנבה, גרסה שאף היא הועלתה לראשונה בבית הדין ולא בא לה זכר בתביעה, אף לא במכתבה לנתבע בטרם הגשת התביעה. למעלה מן הצריך נוסיף ונציין, כי זכותו של מעביד לבקש הסברים מעובדו המופקד על העסק וקופתו, עת מסתבר כי סחורה נמכרה ותמורתה - לא מופיעה בקופה. באין הסברים - אין אף פסול בהצעה לעובד כי יעבור בדיקת פוליגרף ונדגיש, כי הדברים נאמרים בהתייחס לנסיבות המקרה דנן בדבר הצעה לערוך את הבדיקה להבדיל מדרישה לערכה והתנית המשך העבודה בעריכת הבדיקה ובתוצאותיה ו/או השעיה מן העבודה עד לעריכת הבדיקה וקבלת תוצאותיה. כזכור, התובעת אישרה בעדותה, כי הנתבע סה"כ "הציע" כי תעבור את הבדיקה וכי לא אמר לה "ללכת ולא לחזור". בנסיבות אלו - לא מצאנו אף בבירור שערך הנתבע לגבי החסר בקופה משום יחס לא נאות ו/או "הרעת תנאי העבודה". כל אלה בבחינת למעלה מן הצריך, שכאמור - בכתב התביעה כמו גם במכתבים שקדמו להגשת התביעה - אין זכר לפרשת החסר בקופה ו/או ההצעה לבדיקת הפוליגרף, דבר המעיד על כך שאף התובעת עצמה לא ראתה בכל אלה, מסתמא, משום "הרעת תנאים", בזמן אמת - עובר להתפטרותה. התובעת העלתה את הנושא הנ"ל לראשונה בבית הדין ורק לאחר שהנתבע הזכירו, בבחינת העמדת דברים על דיוקם, בתשובתו לנציג ההסתדרות ובכתב ההגנה בתיק זה. למעשה, אף בבית הדין לא טענה ל"הרעת תנאים" בהקשר להצעה בדבר בדיקת הפוליגרף - נושא אליו התייחסה רק בתשובה לשאלה שהוצגה לה במפורש בחקירתה הנגדית. סבורים אנו, כי הדברים מדברים בעד עצמם. 11. לסיכום, לא מצאנו כל ממש באף אחת מטענות התובעת בדבר "הרעה מוחשית בתנאי עבודתה" בגינה התפטרה, בגדר מפוטרת, ב- 7/02. במאמר מוסגר ולמעלה מן הצריך נציין, כי הגם שהתובעת טענה אך ורק ל"הרעה מוחשית" ולא טענה ל"נסיבות שאין לדרוש כי תמשיך לעבוד בהן", הרי בהתחשב בכך שהתובעת לא היתה מיוצגת בהליך זה ונוכח העובדה כי שתי העילות גם יחד מבוססות על סעיף 11 (א) לחוק פיצוי פיטורין ולעיתים ההבחנה ביניהן אינה ברורה חד משמעית, בחנו את טענותיה לאור הסעיף כולו - הן העילה על פי רישא הסעיף והן העילה על פי הסיפא - ואף בבחינה זאת אין כדי לשנות מסקנתנו, קרי - באף אחת מן הטענות שהועלו על ידי התובעת אין כדי להוות עילה מוצדקת להתפטרות בגדר פיטורין, הכל מן הנימוקים כפי שפורטו לעיל בפסק דין זה. 12. בטרם סיום נוסיף ונציין, כי במכתב התובעת לנתבע (נספח א' 1 לתביעה) טענה התובעת להרעת תנאים המתבטאת גם באי תשלום דמי הבראה כחוק, בכל תקופת עבודתה (למעט השנה האחרונה) . התובעת זנחה טענה זאת לחלוטין, הן בכתב התביעה והן בעדותה בבית הדין ועיון בתלושי השכר שהוצגו בפנינו מעלה, כי אין אכן כל בסיס לטענה. סבורים אנו, כי בבחינת התמונה בכללותה ובמצטבר לכל האמור לעיל, הדברים מדברים בעד עצמם ומצביעים אף הם על "רצינות" טענותיה של התובעת בדבר הנסיבות "המוצדקות" להתפטרותה בדין מפוטרת. 13. לכל אלה יש להוסיף, כי עובד המתפטר על רקע העילות אשר בסעיף 11 (א') לחוק פיצוי פיטורין חייב להעמיד את מעסיקו על כך, בטרם ההתפטרות וליתן לו הזדמנות לתקן את הטעון תיקון, כך שתימנע ההתפטרות בדין מפוטר. בעניננו, אין מחלוקת כי התובעת פעלה בסדר הפוך, תחילה התפטרה ורק לאחר מכן הודיעה לנתבע כי אם ישלם לה את המגיע וישפר התנהגותו - תהא מוכנה לשוב לעבודה. משכך, אף לו הוכח קיומו של יסוד מיסודות סעיף 11 (א') לחוק, הרי משלא העמידה את הנתבע על כך בטרם התפטרותה ומשלא ניתנה לו כלל הזדמנות לתקן את הטעון תיקון (כך לטעתנה - שלא התקבלה) - לא היתה זכאית לפיצוי פיטורין. 14. לסיכום ועל יסוד כל האמור לעיל במצטבר - התביעה לפיצוי פיטורין נדחית אף היא ובכך נדחית תביעת התובעת בתיק זה, על כל רכיביה. 15. התובעת תשלם לנתבע הוצאות הליך זה בסך 1,500 ₪. 16. הצדדים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 15 ימים ממועד קבלת פסק הדין. דמי נסיעה