בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ פ"ד מ"ט(2) 265, נאמר בעמ' 322 מפי המשנה לנשיא (כתוארו אז) כב' השופט ברק: "אכן, שופט המפרש חוזה שעשו הצדדים, רשאי במקרים מיוחדים לשנות מלשון החוזה. הוא יעשה כן כדי להגשים את התכלית המונחת ביסוד החוזה. למותר לציין, כי השימוש בסמכות זו ראוי לו שיעשה בזהירות מרבית. בית המשפט אינו רשאי לכתוב חוזים בעבור הצדדים. יש לכבד את דרישות הצורה ואת כללי הראיות בענין סתירת הכתב. פעילותו של השופט בתיקון הטקסט שנעשה ע"י הצדדים, צריכה, מטבע הדברים, להיות מוגבלת למקרים קיצוניים, שבהם תסוכל התכלית, אם לא ישונה לשון הכתוב". להלן פסק דין בנושא פרשנות חוזה: 1. בפנינו ערעור ושני ערעורים נגדיים על פסק דינו מיום 10.6.02 של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט י. כהן) בת"א 20325/95. המערערת (חברת ולפמן תעשיות בע"מ) הינה חברה ליצור צינורות ותאי בטון. המשיבה מס' 1 (חברת צפון אינסטלציה בע"מ) עסקה בתקופה הרלוונטית בשיווק מוצרי אינסטלציה. בנימין גרינברג (המשיב מס' 2) שהלך בינתיים לעולמו ומיכה זינמן (המשיב מס' 3), היו באותה עת מנהליה של המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה"). 2. בתביעה שהגישה המערערת נגד המשיבים נטען, שהיא סיפקה ללקוחות המשיבה, עפ"י הזמנתה, סחורה בסכום של 340,000 ₪ והמשיבה לא פרעה את חובה. כנגד המשיבים 2-3 נטען, שבהיותם מנהלי המשיבה, הם קיבלו על עצמם לערוב להתחיבויותיה. המשיבה הכחישה את החוב. המשיבים 2-3 הכחישו את ערבותם. לטענת המשיבה, לפי החוזה שנכרת בין הצדדים היה על המערערת לספק את הסחורה ללקוחותיה ישירות לאתרי העבודה, להחתים את המקבל על תעודת משלוח ולמסרה למשיבה כדי שניתן יהיה לערוך חשבון ללקוחות ולגבות מהם את התמורה. אין חולק, שהמערערת לא קיימה התחייבות זו, בכך שמסרה למשיבה תעודות משלוח שאינן חתומות. המשיבה טענה, שבנסיבות אלה לא נתאפשר לה לעשות שימוש בתעודות המשלוח כאסמכתאות לגביית התמורה מלקוחותיה. המשיבים 2 ו-3 טענו, כי נוסח המסמך שעליו חתמו (ת/4), אינו מלמד על כך שהם קיבלו על עצמם לערוב באופן אישי לסילוק חובותיה של המשיבה. 3. בימ"ש קמא קבע בפסק דינו כי חרף הליקוי ברישום הפרטים בתעודות המשלוח, המערערת הוכיחה את הספקת הסחורה ללקוחות המשיבה וכן שהמערערת הוכיחה את סכום החוב כפי שנטען בכתב התביעה. השופט קמא, גם דחה את טענת המשיבה, שבעקבות מסירת תעודות המשלוח שאינן חתומות, נבצר ממנה לדרוש מלקוחותיה את התמורה בגין הסחורה שסופקה להם. המשיבים 2 ו-3 לא העלו בערעורם שכנגד טענות כנגד קביעות אלה של בית משפט קמא. בהתיחס לסכום החוב, הזכיר השופט קמא כי במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה לביטול פסק הדין שניתן תחילה בהעדר, שילמה המשיבה למערערת ביום 10.5.98 סכום של 200,000 ₪, שאותו יש לנכות מהחוב הנקוב בכתב התביעה. 4. המסמך ת/4, שעליו ביססה המערערת את תביעתה נגד המשיבים 2 ו-3, נוסח בלשון זו: " 3/10/95 בפגישה שהתקיימה היום במשרדי צפון אינסטלציה בין ולפמן תעשיות בע"מ ע"י דני ולפמן לבין צפון אינסטלציה בע"מ ע"י ה"ה: בני גרינברג ומיכה זינמן, בגין הסדר תשלום יתרת חוב צפון אינסטלציה לולפמן תעשיות סוכם כדלקמן. 1. עד ליום 22.10.95 יוצאו המחאות של צפון אינסטלציה לולפמן תעשיות וכדלקמן: ע"ס 50% מהחוב ב-5 תשלומים חודשיים שווים החל מנובמבר 1995. ההמחאות ימסרו לולפמן ביום 22.10.95. 2. ביום 7.11.95 יפגשו הצדדים לדיון לגבי סיכום תשלום יתרת החוב ובהנחה של המשך פריסתו לחודשים הבאים. 3. ה"ה בני גרינברג ומיכה זינמן מאשרים בחתימתם על מסמך זה את ערבותם האישית לאמור לעיל. ולראיה באו הצדדים על החתום..." (ההדגשה אינה במקור). חתימת המשיבים 2 ו-3 על ת/4 לא היתה שנויה במחלוקת. גם לא היתה מחלוקת שהמערערת לא קיבלה מהמשיבה את השיקים על פי המוסכם בסעיף 1 של המסמך הנ"ל. בבימ"ש קמא טענו המשיבים 2, 3 שיש לקרוא את המסמך כפשוטו וכי ערבותם האישית "לאמור לעיל" פירושה, כי הם קיבלו על עצמם לדאוג לכך שמהמשיבה תמשוך מחשבונה שיקים ותמסור אותם למערערת וכן שהתחייבו להפגש עם מנהל המערערת ביום 7.11.95 כדי לדון בהמשך תשלום החוב לשיעורים. לטענתם, אין להבין מהמסמך האמור, כאילו הם קיבלו על עצמם התחייבות לערוב להתחייבויות המשיבה. מנגד נטען, כי אין לערבות האישית כל משמעות, זולת שהמשיבים ערבו לפרעון חובה של המשיבה. בהקשר למחלוקת זו, הגיע השופט קמא למסקנה "כי כוונת הצדדים, כפי שניתן ללמוד אותה מתוך כתב הערבות עצמו, היתה שהנתבעים 2 ו-3 קיבלו על עצמם להיות ערבים באופן אישי לחוב שהנתבעת קיבלה על עצמה לפרוע על פי סעיף 1 למסמך ת/4" (ההדגשות אינן במקור). בסעיף 13 לפסק הדין נאמר: "מחקירתו של מר זינמן במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין עולה, כי הצדדים הגדירו את החוב בהיקף כולל של 340,000 ₪ והנתבעת קיבלה על עצמה לפרוע תחילה את מחציתו. נראה לי איפוא, כי צודק ב"כ התובעת בטענתו, שאין משמעות לערבות האישית, אלא אם מדובר בערבות לפרוע חוב. מאידך, מכיוון שבסיפא בסעיף 3 למסמך נאמרו המילים "כאמור לעיל" , כי אז מגביל הדבר את הערבות האישית רק לאותו סכום שהנתבעת קיבלה על עצמה לפרוע "כאמור לעיל", היינו סכום של 170,000 ₪ בלבד. במסמך ת/4 התגבשה חובת הנתבעת לפרוע מחצית החוב ועל כן נראה שערבותם האישית של הנתבעים 2 ו-3 "לאמור לעיל", מתיחסת אך ורק לאותו חלק של החוב שפרעונו גובש באותו מסמך ולא לאותו חלק של החוב שאופן פרעונו טרם גובש...". 5. לאור מסקנת השופט קמא בדבר היקף ערבותם של המשיבים 2 ו-3 ובשים לב לכך שביום 10.5.98 שולם למערערת סכום של 200,000 ₪, חושב חיובם כמפורט להלן: (1) חובה של המערערת ביום 3.10.95 - 340,000 ₪ הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק הדין 290,578 ₪ 630,578 ₪ (2) שולם על חשבון החוב ביום 13.5.98 200,000 ₪ הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק הדין 72,187 ₪ 272,187 ₪ יתרת החוב של המשיבה 358,391 ₪ (3) סכום ערבותם של המשיבים 2 ו-3 170,000 ₪ הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.10.95 145,289 ₪ 315,289 ₪ בניכוי הסכום ששולם ע"י המשיבה 272,187 ₪ 43,102 ש"ח 6. לטענת המערערת נפלה שגגה בפסק דינו של בימ"ש קמא בכל הנוגע לפרשנות המסמך ת/4בכך "שבאופן מפתיע העלה פרשנות עצמאית משלו למסמך, שאינה עולה כלל מהעמדות של אחד מהצדדים שהוצגו בפניו וקבע כי המשיבים 2 ו-3 ערבו למחצית החוב". המערערת הוסיפה וטענה, כי "לא ניתן לקבל את הפרשנות המיוחדת שנתן בימ"ש קמא למסמך מש/1, במיוחד לאור העובדה כי בימ"ש הנכבד קמא שלל מבחינה מהותית את עמדת המשיבים שטענו שהם כלל לא התכוונו לערוב לפרעון החוב". לפי השקפת המערערת, משעה שנקבע כי המסמך מכונן ערבות אישית, מן הדין היה לקבל במלואה את עמדת המערערת ולקבוע כי המשיבים 2 ו-3 ערבים למלוא יתרת החוב של המשיבה 1. ועוד נטען, כי: "הפרשנות של בימ"ש קמא מתעלמת לחלוטין מהכיתוב שבסעיף 3 למסמך מש/1 קרי, לכיתוב "ערבותם האישית" לאמור לעיל, שאינו מוגבל רק בסעיף 1 למסמך הנ"ל, אלא כולל בחובו התיחסות הן לסעיף 1 שמעליו והן לסעיף 2 שמעליו". לטענת המערערת, יש לקבוע כי חובם של המשיבים 2 ו-3 מגיע לכדי 358,391 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. כן הובהר, בעיקרי הטיעון מטעם המערערת (סעיף 18), כי החוב בשלמותו נפרע בדרך של מימוש ערבויות בנקאיות שהופקדו ע"י המשיבים מכוח פסק הדין שניתן בבר"ע 1243/98 וכי הערעור הוגש לאור טענה לפיה הערבויות נועדו להבטיח רק את ערבותם האישית של המשיבים 2 ו-3. 7. בערעור שכנגד, שהוגש מטעם עזבונו של המשיב מס' 1, נטען שבימ"ש קמא שגה בקובעו כי המסמך ת/4 הינו כתב ערבות וכן שטעה בהחליטו שכוונת החותמים על המסמך היתה לערוב לחובות המשיבה, מבלי שבחן את נסיבות עריכת המסמך, את כוונת הצדדים וגמירות דעתם בנוגע לחתימה על ערבות להתחיבויות המשיבה. עוד נטען, שבימ"ש טעה בהמנעו מלהפעיל את הכלל לפיו יש לפרש מסמך כנגד מנסחו. בהתיחס להיקף החיוב שהוטל על המשיבים נטען, לחילופין, שהיה מקום לקבוע שבעקבות התשלום בסך של 200,000 ₪ לאחר הגשת התביעה, הופטרו המשיבים מכל תשלום נוסף, כך שהם שילמו ביתר סכום של 30,000 ₪. בעיקרי הטיעון הוסיף המשיב מס' 2 וטען, בין היתר, כי המסמך השנוי במחלוקת הינו התחייבות לשיפוי, לפיה מתחייב אדם לשפות את הנושה על הפסדים שנגרמו לו בשל אי קיומו של החיוב ע"י החייב. עוד נטען, כי ההיגיון המסחרי מצביע על כך שהמשיבים לא התכוונו לשנות לרעה את מצבם ושבנסיבות יש לראותם כמי שערבו רק לפרעון ההמחאות כמפורט בסעיף 1 של המסמך. 8. גם המשיב מס' 2 טען בערעורו הנגדי, כי בימ"ש קמא שגה בקובעו שהמשיבים חתמו על כתב ערבות. בהסתמך על המשפט העברי נטען, שהמסמך ת/4 בטל מחמת חוסר וודאות בהבנת תוכנו. בהקשר זה נטען, שהתחייבות המשיבים "לאמור לעיל" ניתנת למספר פרשנויות ושלפי אחת מהן, שהיא בגדר פרשנות סבירה, המשיב מס' 2, בתוקף מעמדו כמנהל המשיבה, רק קיבל על עצמו לפעול לשם ביצוע התחיבויותה כלפי המערערת. גם המשיב מס' 3 סבור, כי בימ"ש קמא פירש את המסמך בניגוד לחזקת "הפרשנות לרעת המנסח", תוך שנטען כי מנהל המערערת ניסח מסמך שיש בו אי וודאות לגבי היקף חבותו של המשיב מס' 3. המשיב מס' 3 גם טען שלפי עדותו, במועד חתימתו של המסמך, הוא קיבל "נייר של הנהלת החשבונות" שנערך ע"י המערערת, מבלי שנתאפשר לו לבדוק את נכונות החיובים. מכאן, מבקש ב"כ המשיב להסיק, שבאותה עת לא היתה גמירות דעת בקשר להיקף החוב וכי בשל כך לא צויין במסמך מהו סכום החוב. 9. ראשית דבר, עלינו להכריע במחלוקת אודות משמעותו של המסמך מיום 3.10.95, לאור הטענות שהעלו המשיבים בענין זה. נקדים ונאמר, כי אין לקבל את הטענה לפיה, השופט קמא, התעלם מעדותו של המשיב מס' 3, על כך שלא היה בכוונתו לחתום על ערבות אישית. בניגוד לעדות זו, קיימת עדותו של מנהל המערערת שטען בדיוק את ההיפך. נוסיף ונאמר, שגם אין בידינו לקבל את הטענה לפיה הערבות בטלה מחמת שהמסמך ת/4 אינו ברור. כפי שלמדנו, כל אימת שטקסט חוזי (וכך גם כתב ערבות) אינו ברור, יש לפרש את הכתוב עפ"י הכללים שנקבעו בחוק ובהלכה הפסוקה. כן נזכיר, כי הכללים בדבר שכלולו או היותו של חוזה בר תוקף ומחייב מוסדרים בחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, במסגרת דיני כריתה ודיני פגמים ואין ענייננו באחד מאלה. לאחר עיון במסמך, בנימוקיו של בימ"ש קמא ובטענות ב"כ הצדדים, נראה לנו שאין כל יסוד להתערב במסקנתו של השופט קמא, המעוגנת בלשון הטקסט, בתכלית עריכתו של המסמך, בהיגיון ובשכל ישר. גם אנו סבורים, שאין כל משמעות לנאמר במסמך בנוגע לערבותם האישית של המשיבים 2 ו-3, זולת ערבות לפרוע את חובה של המשיבה. המערערת, לא היתה זקוקה לערבותם האישית של המשיבים 2 ו-3 במובן זה שהם ידאגו להמצאת שיקים של חברה שנקלעה לקשיים כספיים. גם אין כל ממש בערבות המיועדת רק להבטיח שהצדדים יפגשו כדי לדון בענין פרעון יתרת החוב. הדעת נותנת, שהערבות האישית נועדה לקדם מצב דברים שנראה באותה עת, קרוב לודאי, לפיו המחאותיה של המשיבה תהיינה ריקות מתוכן וחסרות כל ערך. 10. מאידך, בכל הנוגע להיקף הסכום הנערב, סבורים אנו שהשופט קמא נתפס לכלל טעות בסוברו, שסכום הערבות מוגבל לכדי מחצית חובה של המשיבה. כפי שנטען ע"י ב"כ המערערת, פרשנותו של בימ"ש קמא מתעלמת מהכיתוב בסעיף 3 למסמך, לפיו ערבותם של המשיבים משתרעת ביחס לכל "האמור לעיל", מבלי שקיימת כל אינדיקציה לכך, ש"האמור לעיל" מוגבל רק להתחיבות הכלולה בסעיף 1. לדעתנו, אכן ההיפך הוא הנכון. לפי לשון הטקסט, מה שנאמר בסעיף 3, כולל בחובו התיחסות הן לסעיף 1 והן לסעיף 2 שבא אחריו. כעולה מפסק הדין, בית משפט קמא היה בדעה שערבותם האישית של המשיבים מתיחסת רק לאותו חלק של החוב שפרעונו גובש. דעתנו שונה. סעיף 1(ב) לחוק הערבות קובע, בין היתר, כי הערבות יכול שתהיה לחיוב "קיים או עתיד לבוא...קצוב או בלתי קצוב", כך שיש לראות את העיקר בעצם ההתחיבות ואין נפקא מינא אם בעת חתימת המסמך גיבשו הצדדים את אופן הפרעון לגבי יתרת החוב. בנדוננו, כתב הערבות, בסעיף 2 שבו, כולל התחייבות מפורשת להפגש כדי לדון בסילוק יתרת החוב, תוך שצויין שגם ביחס לכך התשלום יהיה לשיעורין. לא שוכנענו, שקיים נימוק המצדיק לרוקן התחייבות זו מתוכנה, כשלשון הטקסט אינה מאפשרת להפריד בין שני סעיפיו הראשונים של כתב הערבות. גם אין כל יסוד לפקפק בכך שזו היתה כוונת הצדדים בעת שחתמו על המסמך. בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ פ"ד מ"ט(2) 265, נאמרו בהקשר זה דברים שכוחם יפה לענייננו. בעמ' 322 נאמר מפי המשנה לנשיא (כתוארו אז) כב' השופט ברק: "אכן, שופט המפרש חוזה שעשו הצדדים, רשאי במקרים מיוחדים לשנות מלשון החוזה. הוא יעשה כן כדי להגשים את התכלית המונחת ביסוד החוזה. למותר לציין, כי השימוש בסמכות זו ראוי לו שיעשה בזהירות מרבית. בית המשפט אינו רשאי לכתוב חוזים בעבור הצדדים. יש לכבד את דרישות הצורה ואת כללי הראיות בענין סתירת הכתב. פעילותו של השופט בתיקון הטקסט שנעשה ע"י הצדדים, צריכה, מטבע הדברים, להיות מוגבלת למקרים קיצוניים, שבהם תסוכל התכלית, אם לא ישונה לשון הכתוב". 11. על יסוד האמור לעיל, אנו מחליטים לקבל את ערעורה של המערערת, במובן זה שחיוב המשיבים 2, 3 (ביחד ולחוד) - יועמד על סכום של 358,391 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק דינו של בית משפט קמא (10.6.02). 12. כפי שצויין על ידי המערערת, החוב נפרע בשלמותו. משכך, יישאו המשיבים 2 ו- 3 (ביחד ולחוד) בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסכום כולל של 5,000 ₪ + מע"מ. הפיקדון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי המזכירות לידי ב"כ המערערת, עבור המערערת. שופטיםחוזהפרשנות חוזה