פציעה באימון כדורסל של קבוצת נוער

1. זוהי תביעה בנזיקין בגין אירוע מיום 24.1.98 שבו במהלך אימון, במסגרת קבוצת הנוער של הנתבעת 1, נפגע התובע באשכו באופן שגרם לו נזק חמור ובלתי הפיך.   השאלה העיקרית המתעוררת בתיק זה, האם היה על הנתבעים או מי מהם, לספק לתובע מגני אשכים, או ליידע אותו על קיומם של מגינים כאלו, ובמילים אחרות האם נכון לקבוע שסטנדרט התנהגות סביר של אגודת ספורט מחייב אותה לספק מגני אשכים לשחקני כדורסל או ליידע אותם ולהבהיר להם את הצורך בשימוש במגינים כאלו.   שאלה נוספת שבמחלוקת, האם על הנתבעים, או מי מהם, היה לבטח את התובע (ויתר השחקנים) בסכומי ביטוח גבוהים מאלו שבטחו אותם. סכום הביטוח המלא ל- 100% נכות עומד כיום על כ- 220,000 ₪.   2. התובע, יליד 1980 החל לשחק כדורסל בגיל צעיר, בשנת 97' הצטרף לקבוצת הנוער של הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), באימונו של הנתבע 3, נתבעת 2 היא ארגון ספורט הנותן שירותים לקבוצות הפועל ובכללן לנתבעת, נתבעת 4 מבטחת את נתבעת 2.   מומחים מטעם התובע ומטעם הנתבעים קבעו לתובע 20% נכות בגין הפגיעה באשך. הוגשו גם חוות דעת פסיכיאטריות מהן עולה שהתובע סובל מפגיעה נפשית ורגשית, בהסכמה הועמדו אחוזי הנכות הפסיכיאטרים על 10% . הדיון פוצל באופן שתחילה נדונה שאלת החבות.   3. על השימוש במגני אשכים   התובע העיד ששיחק שש שנים במכבי לפני ששיחק אצל הנתבעת ובכל השנים הללו לא השתמש במגני אשכים ואף אחד גם לא ידע אותו על קיומם (עמ' 2 לפרוטוקול). התובע ידע על קיומם וידע שמתאגרפים ושחקני כדורגל לעיתים משתמשים בהם, בכדורסל "המצב שונה" (עמ' 4 לפרוטוקול). התובע לא ראה אף שחקן כדורסל שהשתמש במגן אשכים ואישר שניתן לראות אם משהו משתמש במגן כזה (עמ' 11 לפרוטוקול). כיום הוא משחק בקבוצה של רנא קסין וגם המאמן הנוכחי לא ידע אותו, הוא שיחק גם בליגה א' במסגרת הצבא, גם שם לא יידעו אותו על כך, התובע הזכיר ארבעה שמות של מאמנים שאימנו אותו והעיד שאף לא אחד מהם יידע אותו על קיום מגני אשכים ועל הצורך להשתמש בהם (עמ' 4 לפרוטוקול).   התובע העיד שלו היו מיידעים אותו על קיום מגני אשכים היה "רץ וקונה", אך אישר שיודע על קיום מגני קרסוליים, אף, שיניים, ידיים, ברכיים ואחרים והוא לא משתמשים בהם (עמ' 5 לפרוטוקול).   אלי חסין יו"ר הנתבעת בתשובה לשאלה אם דרשו מהם לספק אמצעי מיגון השיב: "לא, על מגני אשכים שמעתי רק במשפט הזה, אם החוק היה מחייב אותי לספק אמצעי מיגון כלשהו הייתי מספק, הייתי מודיע להורים שעליהם לשלם עוד כסף והייתי מספק לילדים" (עמ' 25 לפרוטוקול). מר חסין העיד שהוא משמש שמונה שנים בתפקיד ומידי שנה משחקים 800 ילדים ולא קרה מקרה של פגיעה כזו והוא גם לא שמע בכלל על מקרה של פציעה כזו (עמ' 26 לפרוטוקול). הוא העיד עוד שהוא חבר הנהלת קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים וגם שם לא שמע מעולם על מגני אשכים, גם לא מרופאי הקבוצה (עמ' 29 לפרוטוקול).   מר עופר רון, מאמן הקבוצה, העיד שנתקל פעם אחת במקרה של פגיעה באשכים במשחק כדורגל (עמ' 37 לפרוטוקול). הוא העיד שהוא יודע על קיומם של מגני אשכים, אך מעולם גם כשחקן מקצועי לא לבש ולא ראה אף אחד לובש מגנים כאלו, למעט שחקן אמריקאי אחד בשנות ה- 70, חוץ מזה משך כל השנים גם כשחקן וגם כמאמן לא ראה אף שחקן שלבש מגני אשכים (עמ' 39-38 לפרוטוקול). מעבר לכך, מעולם, גם בהיותו שחקן וגם בהיותו מאמן, כולל בנבחרת ישראל, וגם בהיותו בקורס מאמנים, אף פיזיותרפיסט, רופא, או מאן דהוא אחר לא המליצו לשחקנים ללבוש מגני אשכים.   אחרי הפגיעה של התובע הוא שאל אנשי מקצוע, רופאי ספורט ופיזיותרפיסטים: "למה לא מדברים על המקרה של מגן אשכים והטענה העיקרית שזה מסרבל וספורטאים לא יכולים להתהלך כמו אסטרונאוטים ולהגן על כל איבר בגוף, אם אתה רוצה לשמור על עניים, אף, שיניים, אשכים, קרסוליים לא ניתן לנוע ולשחק כדורסל במקרה כזה" (עמ' 39 לפרוטוקול).   לבד מעדים אלו, לא העידו עדים נוספים, התובע ביקש דחייה של הדיון על מנת לאפשר לו להגיש חוות דעת מומחה מטעמו לעניין הצורך בשימוש במגני אשכים, מבוקשו ניתן לו, אך חוות דעת לא הוגשה ולא הובאה גם כל ראיה אחרת ממנה ניתן ללמוד על נוהג בקבוצות כאלו או אחרות, או על האפשרות לשחק כדורסל עם מגני אשכים ועל משמעות הדבר.   נשמעו בפני אפוא שלוש עדויות, של התובע, המאמן ויו"ר קבוצה, מדובר בעדים שנתקלו באלפי שחקני כדורסל ומתוך כל אלו באה בפני עדות על שחקן אחד ויחיד בשנות ה- 70 שלבש מגני אשכים (ועל התובע שלובש כיום לאחר התאונה), לבד מזאת, אף לא אחד מהשלושה ראה שחקן שמשתמש במגני אשכים, או שמע הנחיות ללבוש מגנים כאלו. כל אותם עדים גם לא שמעו ולא היו עדי ראיה לפגיעה באשכים במשחק כדורסל. 4. אין מחלוקת שכל עיסוק בספורט טומן בחובו סכנה של פגיעה, קיימות אינסוף אפשרויות של פגיעה במהלך עיסוק בספורט, כל מגע בין שני שחקנים במהלך משחק, או פגיעה של כדור עלולים לגרום לנזק, הדבר צפוי וידוע, זה מהותו של הספורט. קיימים מגינים שונים לענפי ספורט שונים שנהוג להשתמש בהם, כמו מגן ראש לרוכבי אופנים, זאת מאחר והפגיעות שכיחות ואופן ההגנה מפניהן איננו מגביל את הספורטאי יתר על המידה, ברם מהאמור לעיל עולה, שאפשרות של פגיעה באשכים לשחקן כדורסל היא כה נדירה, עד שאף לא אחד מן העדים היה עד לפגיעה כזו או שמע עליה ואם כך, היינו, אם הסיכון מפני פגיעה כזו הוא נדיר, אין מקום לקבוע ששימוש במגני אשכים הוא נדרש ואין מקום לקבוע כנורמה שעל האגודות לחייב את השחקנים להשתמש בהם, הדבר נכון גם לגבי יידוע השחקנים, אם המסקנה הייתה שקיים סיכון ממשי וניתן למנוע אותו או להפחית אותו על ידי השימוש במגינים, הרי שעל הקבוצות היה לחייב את השחקנים ללבוש אותם ולא היה מקום להסתפק בכך שיידעו אותם, במיוחד כאשר מדובר בבני נוער, אך לאור הנאמר לעיל, הסיכון הנדיר לפגיעה, עדות מר רון על הסרבול ואי הנוחות בשימוש בו והעדר ראיה נגדית לעניין אפשרות של שימוש במגינים בעת משחק ומשמעות הדבר, אין מקום לקבוע זאת. עצם קיום האפשרות לפגיעה אינו מטיל חובה של נקיטת אמצעי זהירות, החובה לנקוט באמצעי זהירות תקבע תוך איזון של הסיכון להיפגע מול "המחיר" של נקיטת אמצעי הזהירות, בית המשפט בהתייחסו לאיזון זה אומר: "מזיק החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק. בעל חובת הזהירות "אינו ערב ערבות מוחלטת לביטחון הבאים אליו ודינו אינו דין מבטח החייב בהטבת הנזק "יהא אשר יהא מקורו (השופט זוסמן בע"א 485/60 פדי טו', 1913, 1918). חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט באמצעים אלה, סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות המגולמות באמירה כי על המזיק לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. אדם סביר זה אינו אלא בית המשפט אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (4) , 113 , 131).   על רקע העדויות שבאו בפני איני סבורה שנכון לקבוע שעל הנתבעים או מי מהם היה לספק מגני אשכים לשחקנים ואם כך, דעתי היא שלא הוכחה רשלנות של מי מהנתבעים.   5. העדר ביטוח מתאים   טענת התובע לעניין זה היא שהנתבעים או מי מהם ביטחו אותו ואת יתר חברי הקבוצה בסכום נמוך מידי שלא בהתאם לחובה המוטלת עליהם מכוח סעיף 7 לחוק הספורט תשמ"ח-1988 (להלן: "חוק הספורט").   הנתבעת הגישה לבית המשפט את נ/1 "טופס שאלון חברות", טופס זה מכיל הצהרת הצטרפות ל"הפועל" ובקשה לביטוח במסגרת תאונות אישיות, במסמך, פרטים מלאים לגבי גובה הביטוח, הודעה על נוהל טיפול בתביעות והודעה על אפשרות להכפיל את סכומי הביטוח.   נ/1 נושא את שמו של התובע, ונושא חתימה מתאריך 1.1.98. כאשר ביקשה הנתבעת להגיש את נ/1 א' התנגד ב"כ התובע והודיע לפרוטוקול: "אני רואה את המסמך המקורי שחברתי מציגה לי רק היום והסכמה לקבל את המסמך הוא בכפוף לכך שהמסמך נחתם על ידי הוריו של X התובע" (עמ' 46 לפרוטוקול).   התובע העיד שקיבל את הטופס נ/1, הוא לא חושב שהעביר להוריו, ומשוכנע שהטופס אינו חתום על ידם. הוא אישר שקיבל טופס דומה כשהצטרף לאליצור ואז הראה להוריו (עמ' 9 לפרוטוקול).   התובע העיד עוד שכיום הוא משחק בקבוצת רנא קסין, הוא לא יודע מה סכום הביטוח, הוא יודע שיש לכך משמעות, אך לא שאל וממילא לא ביקש להעלות את הסכום, הוא לא יודע גם מה סכומי הביטוח בקבוצות אחרות (עמ' 8-6 לפרוטוקול).   התובע כאמור, מכחיש את העובדה שהוריו חתמו על הטופס, אם כי, מאשר, שראה אותו.   מר אלי חסין, העיד לעניין זה שהילדים מעבירים להורים שאלון רפואי ואת הטופס נ/1 שהוא הצהרת הצטרפות ופרטים על סכומי הביטוח ובלא מלוי שני המסמכים, אף שחקן לא מתחיל לשחק (עמ' 32 לפרוטוקול) והוא מעיד עוד : "אנחנו מדווחים על סכום הביטוח וכל הורה שרוצה, יכול לבטח ביותר על דעת עצמו, אבל כשמדובר בתשלום אף אחד לא משלם ..." (עמ' 26 לפרוטוקול). עוד הוא העיד שבמשך שמונה השנים בהם הוא משמש בתפקידו, אף לא הורה אחד פנה אליו בבקשה להגדיל את סכום הביטוח. אני מקבלת את עדותו של מר חסין שכנוהל הם אינם מאפשרים לילדים לשחק בלא שההורים חותמים על המסמכים המדוברים, כולל נ/1. ברם, השאלה אם נ/1 נחתם על ידי הורי התובע נותרה לא ברורה, מחד, לא היה מאן דהוא אצל הנתבעת שיכול היה להעיד ולאשר חתימה זו (ואין באמירה זו, אלא לתאר מצב עובדתי) מאידך, זה הנוהל והמסמך החתום נמצא ברשותם, נראה לי שבנסיבות אלו היה על התובע להעיד את הוריו על מנת שישללו את שנטען, שקיבלו את הטפסים וחתמו עליהם, ויוער, כפי שכתבה ב"כ הנתבעות בסיכומיה, שאמו של התובע הייתה נוכחת באולם כל מהלך הדיונים ולא הייתה כל מניעה מצדה להעיד ולשלול את הטענה שהיא או אביו של התובע חתמו על נ/1.   6. חוק הספורט מחייב את אגודת הספורט לבטח את הספורטאים בתחרויות ספורט, ועוד קובע שהשר רשאי לקבוע בתקנות את סכומי הביטוח המזעריים ואת פרטי הביטוח.   הביטוח במקרה דנן נעשה על פי הסכומים שנקבעו בתקנות הספורט (ביטוח) תשנ"ה-1994(להלן: "התקנות") אשר במועד הוצאתן עמד על 150,000 ₪.   ב"כ התובע סבור שסכום הביטוח (התובע קיבל סכום של כ - 90,000 ₪ כעולה מהסכם הפשרה מיום 24.3.02) אינו מהווה פיצוי סביר. ב"כ התובע נסמך על פסקי דין שפסקו סכומים גבוהים יותר במקרים של פגיעות גוף דומות ומבקש את בית המשפט לקבוע את סכום הביטוח הסביר על פיהם, היינו, לשיטתו, סכום ביטוח סביר, הוא סכום שתובע יכול לקבל בתביעה בבית המשפט.   טענה זו איני יכולה לקבל, בבחינת סבירות של סכום ביטוח, אין מקום לבודד רק את הנתון של סכום הפיצוי, היינו את הגבול העליון של הפיצוי שעשוי להיפסק ועל פיו לקבוע את "הסבירות", הסבירות נבחנת לפי טיב הפעילות, מהות המבוטחים ועלויות. אין דומה ביטוח לשחקן מקצועי לביטוח לשחקן נוער אשר לעיתים רבות המשחק הוא תחביב ועלויות נוספות של ביטוח, הנם מטלה כלכלית שלא כל ההורים רוצים ויכולים לשאת בה. הובאה לעיל עדותו של מר חסין שבשמונה שנות פעילותו אף לא הורה אחד ביקש לבטח בסכום גבוה יותר, למרות שניתנה להם האופציה לכך והדבר מלמד שהורה סביר מסתפק בסכום המוצע.   על רקע נתונים אלו, נקבעו בתקנות סכומים מזעריים, אשר להבנתי, נועדו לשקף רף סביר תחתון ודעתי היא שהאגודות יכולות לסמוך על שיעורי הביטוח שנקבעו בתקנות ואין לצפות מהן שיגדילו את הסכומים, משמעות הדבר שאם אגודה ביטחה בהתאם לסכום שנקבע בתקנות, היא מלאה את חובת הביטוח המוטלת עליה בהתאם לחוק הספורט (ראה לעניין זה ת.א. מחוזי (חיפה) פטרוציו רדו נ' ביתר נהריה, ופסק הדין שבערעור ע"א 2695/98 מרכז הספורט הארצי ביתר נ' פטריציו רדו, מיום 18.07.02). כב' השופט אוקון בת.א 8407/96 שלום (ת"א) אברמוב נ' נגד מועדון הכדורגל הפועל תל אביב (1990), קבע חובה על אגודות ספורט לידע את השחקנים על גובה הביטוח כשהדגש מושם לשחקנים מקצועיים, על מנת להותיר בידיהם שיקול דעת לעשות ביטוח נרחב. במקרה שבפנינו, איני משוכנעת שלא הודע להורי התובע על סכום הביטוח, אך אין ספק שהודע לתובע שכזכור היה בן 17 ושנתבקש להודיע להוריו ונראה לי שבכך יצאה הנתבעת ידי חובת הבאת המידע לידי הורי התובע. גם אם לא היה מקום להגיע למסקנה דלעיל לעניין ההודעה להורי התובע, נראה לי שכאשר מדובר בבני נוער, להבדיל משחקנים מקצועיים וכאשר נעשה ביטוח בהתאם לסכום שנקבע בתקנות, יצאו הנתבעים ידי חובתם בקיום הוראת החוק. על זאת יש להוסיף שבהתנהגותו כיום, התובע מודה למעשה שגם אם היו מודיעים לו על סכום הביטוח, לא היה מבטח את עצמו בסכום גבוה יותר, שהרי היום אחרי שהוא כבר נפגע ומודע לכך שסכומי הביטוח מוגבלים, הוא לא התעניין כלל לגבי הסכום בו הוא מבוטח, מקל וחומר שקודם לפגיעה לא היה מתעניין!   דעתי אפוא מכל הנאמר לעיל שיש לדחות את התביעה.   7. למקרה שתהא דעה אחרת, אתייחס בקצרה לחבות של כל אחד מהנתבעים:   הנתבעת, אשר בקבוצה שלה שיחק התובע, היא האחראית הישירה כלפי התובע בכל הנוגע למשחק ולתוצאותיו.   נתבעת 2 (להלן: "מרכז הפועל"), הוא ארגון ספורט הנותן שירותים לקבוצת הפועל ובכללן לנתבעת. מעדותו של מר וייסמן, רכז ענף הכדורגל של מרכז הפועל, האחראי גם על הביטוחים, עלו הפרטים הבאים: מרכז הפועל משמש צינור להעברת כספים מהטוטו לקבוצות לצורך הניהול השוטף (עמ' 15 לפרוטוקול), מרכז הפועל הוא זה שמוציא מידי שנה מכרז לביטוחים והוא זה שקובע את סכום הביטוח (בהתאם לתקנות), הוא משלם את הכסף לחברת הביטוח וגובה פרמיות מהקבוצות (עמ' 16 לפרוטוקול) אין לו מעורבות בניהול השוטף היום יומי, אך יש לו מעורבות בהיבטים מקצועיים, לדוגמא, אם קבוצה רוצה להחליף מאמן או שחקן כדי למנוע ירידת ליגה, הוא מעורב בהעברת השחקנים (עמ' 20 לפרוטוקול) וקיימים ביקורים תמידיים אצל הקבוצות, העד הגדיר אותן אומנם כביקורי נימוסים, אך נראה לי שהם מעט יותר מכך.   מר חסין העיד שהנתבעת לא מעורבת בקביעת סכומי הביטוח (עמ' 24 לפרוטוקול) ושהכללים המקצועיים נקבעים על ידי מרכז הפועל, ואילו הנחיות מקצועיות ניתנות על ידי איגוד הכדורסל אשר מידי שנה גם מגיע אדם מטעמם לבדוק את המגרש (עמ' 7,33 לפרוטוקול).   עלה מהעדויות שבעניינים מסוימים למרכז הפועל מעורבות קטנה יותר ובאחרים גדולה יותר, בעניין עריכת הביטוח יש לה מעורבות של ממש ולפיכך לו הייתה מתקבלת התביעה בנושא זה הייתי מטילה חבות שווה על שתי הנתבעות. עלה גם שלמרכז הפועל מעורבות מקצועית ושבידה הכוח והסמכות לקבוע הנחיות, ולפיכך לו הייתי מקבלת את התביעה בעוולת הרשלנות, בשל אי אספקת מגני אשכים, או אי קביעת נורמה שתחייב את השחקנים ללבוש אותם, גם אז הייתי מטילה עליה חבות שווה לזו של הנתבעת.   8. מכל הנאמר לעיל, אני דוחה את התביעה, בנסיבות, לא מצאתי לנכון לתן צו להוצאות, כל צד ישא בהוצאותיו ובשכ"ט ב"כ.   ניתן היום י"ב בניסן, תשס"ג (14 באפריל 2003) בהעדר הצדדים.   המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים בדואר רשום. בלהה כהנא, שופטת  דיני ספורטתאונות ספורטנוערכדורסל