סירוב לצאת לעבודה - הפניה של לשכת התעסוקה  1. מדובר בערעור על החלטת ועדת ערר על פי סעיף 43 לחוק שירות התעסוקה התשי"ט - 1959 מיום 10.6.03.   2. התובעת הופנתה ביום 19.3.03 לעבודות ניקיון באמצעות הנתבע. לטענת הנתבע התובעת סרבה לעבוד בשל היותה אם לשני ילדים ולאור תגובת המעסיק נרשם לה סירוב.   3. התובעת הגישה ערר על החלטת המשיב וטענה בכתב הערר, כי התייצבה ביום 19.5.03 בלשכה וקבלה הפנייה. איש הקשר שאל אותה אם יש לה ילדים קטנים והשיבה בחיוב ובתגובה נאמר לו, כי אינה מתאימה לעבודה ולגירסתה כאשר שהתייצבה כעבור שבוע בלשכה ביום 26.5.03 נאמר לה, כי סרבה לעבודה.   בפני ועדת הערר חזרה התובעת על גירסתה וטענה, כי הינה אם לשני ילדים בגיל 7 ו-9. מדובר בילדים שלומדים בבית ספר ולא סרבה לעבודה.   הנתבע טען בועדה, כי התובעת סרבה לעבודה בשל היותה אם לשני ילדים על פי תגובת המעסיק.   ועדת הערר קבעה, כי במכתב ההפנייה מיום 19.5.03 נרשם "לא מתאים" ולאחר בירור נוסף עם המעסיק, המעסיק כתב בכתב ההפנייה ביום 20.5.03, כי העוררת סרבה לצאת לעבודה. דברי המעסיק מדברים בעד עצמם ולפיכך אושר הסירוב ונדחה הערר.   4. לטענת התובעת הסירוב שנרשם לה ביום 20.5.03 נרשם שלא בפניה לא על פי הנוהלים של רישום הסירוב ובניגוד לאמור בהפנייה מיום 19.5.03 שם צויין "לא מתאים" (מכתב ההפנייה בלווי הערה צורף לכתב התביעה שבפני).   5. בעדותה בפני טענה התובעת, כי ביום 20.5.03 לא היתה בלשכת שרות התעסוקה וכי החזירה את ההפניה מיום 19.5.03 רק כאשר התייצבה כעבור שבוע היינו ב-20.5.03. כמו כן הדגישה, כי לא סרבה לעבודה אלא המעסיק פנה אליה ושאל אם הינה אם לילדים והשיבה בחיוב.   בחקירתה הנגדית הופנתה על ידי ב"כ הנתבע לעובדה, כי את כתב הערר לועדת הערר על הסירוב הגישה עוד ב-25.5.03 (נ/1) ולפיכך ידעה על הסירוב עוד קודם להתייצבותה בלשכה ב-26.5.03 אך התובעת הכחישה עובדה זו (עמ' 3 לפרוטוקול). טענתה, כי יכול ובטעות מדובר.   לגירסת הנתבע כתב הערר (נ/1) נכתב ב-25.5.03 לאחר שהתייצבה בלשכה ומומי (הפקיד) אמר לה שנאמר לו על ידי המעסיק, כי אינה רוצה לעבוד. התובעת לא חתמה על אישור סירוב.   6. פקידת ההשמה הגב' גבאי יפה העידה בפני, כי כאשר קיבלה את טופס הפנייה מהמעביד עם ההערה "לא מתאימה" פנתה טלפונית למעסיק והעידה : "הוא אמר לי שהוא שאל אותה אם היא רוצה לעבוד כאן כמו שהוא שואל את כולם והיא אמרה לו שיש לה שני ילדים והיא אף פעם לא עבדה. הוא רשם לה "לא מתאים". שאלתי אותו מה הוא רשם לה בהפניה, הוא אמר שהוא רשם "לא מתאים". אמרתי שזה לא בסדר, זה לא מתאים לך או לא מתאים לה? הוא אמר שהוא היה מוכן לקבל אותה לעבודה אבל היא טענה שיש לה שני ילדים קטנים, ואין לי בעיה לשנות את ההחלטה ולרשום שהיא סרבה לעבוד. אכן באותו יום הוא בא הוצאתי לו העתק הפנייה ויש מסמך שהוא רשם שהיא סרבה לעבוד" (עמ' 4 לפרוטוקול).   7. מחקירתה ועדותה של העדה הנ"ל עולה מפורשות, כי המעביד הגיע ב-20.5.03 ופקידת ההשמה הנפיקה העתק ההפניה שהועבר לטיפולו של מומי ונרשם לתובעת סירוב. הסירוב הנ"ל לא נרשם בפני פקידת ההשמה (נ/2) אלא על ידי מומי.   אין ספק, כי מכתב ההפניה (נ/2) בו נרשם, כי התובעת סרבה לקבלת עבודה אינו נושא תאריך בו נרשם הסירוב כמו כן נרשם בו, כי "הסירוב נרשם בפני דורשת העבודה" ואף עובדה זו אינה נכונה על פי גירסת עדי הנתבע.   בתיק הוצגו שתי הפניות. הראשונה צורפה לכתב התביעה בה נרשם "לא מתאים" והפניה נוספת (נ/2). ואומנם התובעת העידה, כי השינוי בטופס ההפניה ברשום הסירוב נעשה שלא בפניה אלא על ידי מומי ולא הובא לידיעתה ביום 20.5.03 אלא נודע לה על כך רק ב-26.5.03 (עמ' 5 לפרוטוקול)   8. התובעת טוענת בסיכום טענותיה , כי לבטל הסירוב, שכן לא נרשם בפני התובעת כפי שהודתה פקידת ההשמה. הסירוב נרשם יום לאחר מכן שלא בפניה ובניגוד לאמור בנ/2. המשיב לא עמד בנוהלים שפורטו בפסיקה.   הנתבע טוען, כי יש לדחות התביעה. התובעת היא זו שטענה, כי יש לה שני ילדים בתשובת לשאלת המעסיק אם היא רוצה לעבוד ולא בעקבות שאלת המעסיק אם יש לה ילדים. המעסיק היה מוכן להעסיק אותה ואין סיבה שהמעסיק ירצה להתנכל לה.     9. בדב"ע לא/2-9 יוסף מירון נגד שירות התעסוקה, פד"ע כרך ב' עמ' 234, קובע ביה"ד הארצי לעבודה, כי וועדת הערר אינה בית משפט והערעור בפני ביה"ד האזורי הוא למעשה הדיון השיפוטי הראשון בעניין העומד לדיון, על כל המשתמע מכך.   בסעיף 27 לתקנון השירות, מוגדר המושג "סירוב לקבל עבודה" לפיו, נמנע מחוסר עבודה מלקבל עבודה שהוצעה לו ע"י לשכת שירות התעסוקה או שקיבל העבודה מרצונו וחדל לעבוד בטרם עברו 12 יום מאז התחיל לעבוד, הכל ללא נימוק שהוא לדעת מנהל הלשכה סביר, רואים אותו, בין היתר, כמסרב לקבל עבודה.   על פי פסיקת בית הדין בדיון מס' נג/3-91, מחמד אבו גאמע ואח' נ. שרות התעסוקה, פדע כה, 297 נפסק, כי כאשר מבוטח מקבל הפניה למקום עבודה עליו להתייצב במקום העבודה ולעשות מאמץ סביר בתום לב לעבוד. על הלכה זו חזר בית הדין הארצי לעבודה במספר פסקי דין.   סרוב לקבל עבודה יכול לבוא לידי ביטוי הן בסרוב מפורש או בהתנהגות שיפרשוה כסרוב. ראה דיון מס' מא/5-91 יחיאל נדף נ. שרות התעסוקה, פד"ע יג, עמ' 107.   רישום סירוב שנעשה שלא בהתאם לנוהלים הפנימיים של שירות התעסוקה מעביר את נטל הראיה לשירות התעסוקה להוכיח, כי אכן הסירוב נרשם כדין ודבר רישום הסירוב הובא לידיעת דורש העבודה [(ע"ע 1493/02 תג'ריד נופל - שירות התעסוקה פס"ד מיום 27/8/03 (לא פורסם); ע"ע 1322/02 נהלה עבאסי - שירות התעסוקה פס"ד מיום 16/6/03].     כן עולה מפסיקת בית הדין, כי על המשיב לפעול טרם רישום סירוב, על פי נוהלים פנימיים (ע"ע 1322/02 נהלה עבאסי - שירות התעסוקה, פס"ד מיום 16/9/03; ע"ע 1493/02 תג'ריד נופל - שירות התעסוקה פס"ד מיום 27/8/03 והפסיקה שצוטטה בפסקי הדין הנ"ל).   בפסק דין נוסף ע"ע 1157/01 לילי אלמוג - שירות התעסוקה פס"ד מיום 15/4/02 התעוררה השאלה כיצד ניתן להוכיח כי מבקש עבודה סירב להצעת העבודה שניתנה לו כאשר לא נרשמה על ידיה מעסיק בטופס ההפניה סיבת אי-ההתאמה. צויין בפסה"ד, כי "שאלה זו איננה מתעוררת במקרה רגיל בו מופנה אדם למעסיק וזה כותב על גבי הטופס בבירור מהי הסיבה לאי קבלת המועמד לעבודה... במקרה זה עומדת לכאורה תשתית מספקת בידי שירותה תעסוקה לקבל החלטה עניינית, על התוצאות המשפטיות הנובעות מכך. אמרנו "לכאורה שכן יש לשים לב לכך שעמדת שירות התעסוקה נשענת על מידע הנמסר לה על ידי המעסיק, ולא על ידי מידע מקורי משל עצמה. כך למשל, יכולה להתעורר מחלוקת אם הרישום שעשה המעסיק משקף לאמיתה את הסיבה הנכונה והמדויקת לאי קבלת המועמד לעבודה. על כל פנים, נדמה שאין מחלוקת שרישום המעסיק מהווה ראיה טובה - ולפחות ראשית ראיה - לאמיתות הנימוק שהביא לאי- קבלת המועמד לעבודה שהוצעה לו".   11. לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות שבתיק אין ספק, כי הסירוב, שנרשם על פי גירסת המעסיק, מעולם לא הועלה בכתב בזמן אמת על ידי פקידת ההשמה במעמד שיחתה הטלפונית עם המעסיק ביום 19.5.03 כפי שהעידה בפני. על פי הפסיקה שפורטה לעיל אין ספק, כי פקידת ההשמה לא מילאה אחר הוראות הנוהל אשר מילויים היה תומך בגירסת הנתבע.   ועדה הערר אישרה את הסירוב שנרשם לתובעת רק על סמך טענת הנתבע שפרט את גירסת המעסיק, כי התובעת סרבה לעבודה מפני שיש לה שני ילדים.   ככל שהוכח בפני התובעת אינה חולקת על העובדה, כי הצהירה בפני המעסיק, כי הינה אם לשני ילדים והצדדים חלוקים בסוגיה האם התובעת הצהירה, כי הינה אם לשני ילדים בתגובה לשאלת המעסיק אם היא רוצה לעבוד, או שמא, על פי גירסת התובעת, הצהירה כך בתגובה לשאלת המעסיק אם יש לה ילדים (עמ' 1 לפרוטוקול).   גירסת התובעת במקרה הנדון עדיפה מגירסת הנתבע. ראשית יצויין, כי פרטים אישיים של "דורש העבודה" נמצאים ברישום של הנתבע ולפיכך השאלה שהוצגה לתובעת בדבר היותה אם לילדים אינה רלוונטית וספק אם המעסיק רשאי לשאול התובעת השאלות הנ"ל לצורך בחינת התאמתה לתפקיד אלא אם מחפש עילה שלא להעסיק התובעת שכן הינה אם לילדים.   בהפניה המקורית מיום 19.5.03 נרשם , כי התובעת "אינה מתאימה". גירסת הנתבע, כי הערה זו נרשמה שכן התובעת אמרה שיש לה שני ילדים והיא אף פעם לא עבדה, אינה בבחינת סירוב חד משמעי שכן יש לבחון באיזה סיטואציה נאמרה האימרה הנ"ל.   לא הוצגה כל תרשומת של דברי המעסיק שנרשמה בזמן אמת. המעסיק לא הובא לעדות בפני. עדות הגב' גבאי הינה בבחינת עדות שמיעה ללא רישום השיחה הטלפונית.   הוכח, כי האמור בטופס ההפניה (נ/2) אינו משקף את המציאות שכן אין ספק, כי הסירוב לא נרשם בפני דורשת העבודה גם לגירסת הנתבע.   בנסיבות אלה, כאשר הנטל הועבר לכתפי הנתבע, שלא מילא אחר הוראות הנוהל, הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח, כי אכן התובעת סרבה לעבודה. גם אם נקבל את גירסת הנתבע, כי התובעת השיבה למעסיק, כי הינה אם לשני ילדים ומעולם לא עבדה בתגובה לשאלתו "אם היא רוצה לעבוד" לא הוכח, כי במקרה הנדון יש לראות בכך סירוב. הגירסה הראשונית של המעסיק היתה, כי התובעת אינה מתאימה לעבודה.   כל שנעשה לאחר מכן ועמדתו לאחר ששוחח עם פקידת ההשמה כאשר הדברים לא נרשמו והסירוב נרשם שלא בפני התובעת מובילים למסקנה, כי במקרה הנדון הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח, כי אכן הסירוב נרשם כדין ודין התביעה להתקבל.   12. אין צו להוצאות - התובעת היתה מיוצגת על ידי לשכת הסיוע המשפטי.   13. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.  סירוב עבודהדמי אבטלה