בכתב התביעה ביקש ב"כ התובע ליתן פס"ד הצהרתי וצו-עשה לפיו זכאי התובע לדמי פגיעה ולגמלאות מהנתבעים לפי הסכומים ברוטו המופיעים בתלושי השכר של התובע. בכתב התביעה מתואר כי התובע, יליד 1957, הינו פועל בניין במקצועו והובא ארצה כחוק מרומניה ע"י הנתבעת מס' 1 בחודש 6/94 כדי לעבוד במקצועו. הנתבעת מס' 1, שהיא חברת כ"א, שלחה את התובע לעבודה אצל קבלן בניין בנתניה והנתבעת היא ששילמה את משכורותיו מידי חודש. ב-26.3.95 נפצע התובע בתאונת-עבודה בעת שנפל מגובה 6 מ'. בעקבות הפגיעה אושפז למשך חודשיים עם פגיעות בעמוד-שדרה ושברים. לאחר האשפוז נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 86%. משכורתו של התובע ב-3 החודשים שלפני התאונה הסתכמה בסך 7,083 ₪ בסה"כ, ולכן שכרו הרבע שנתי עמד על 3,540 ₪ ועל-פי שכר זה היה זכאי לקבל את דמי הפגיעה והגמלאות. הנתבעת מס' 1 שילמה דמי-ביטוח רק על חלק משכר התובע כמפורט בתלוש המשכורת, והנתבע מס' 2, שלא כדין, קיבל כספים שלא על-פי שכר הברוטו בגין דמי הביטוח מהנתבעת מס' 1. אשר על כן, הוגשה התביעה בתיק זה. הנתבעת מס' 1 בכתב ההגנה טענה כי, ככל הנוגע לתשלום דמי-הביטוח למל"ל, פעלה על-פי הוראות כל דין באמנה בינלאומית בהתייחס לעובדים זרים בשנה הראשונה לשהותם בארץ על-פיה, הסכום החייב במס ובתשלום לביטוח-לאומי הינו 50% משכר הברוטו. בכל מקרה, טענה הנתבעת מס' 1, כי אינה צד למחלוקת הכספית שבין התובע לנתבע מס' 2 ולא קמה כל עילת תביעה כנגד הנתבעת מס' 1. הנתבע מס' 2 בכתב ההגנה הכחיש את עובדות התביעה והוסיף, כי הבסיס לתשלום גמלאות לתובע בגין הפגיעה בעבודה חושב עפ"י הכנסתו החייבת בדמי-ביטוח ב-3 החודשים שקדמו לפגיעתו (12/94, 1/95 ו-2/95). הנתבע מס' 2 גם מציין כי בטופס התביעה ציין המעביד את הכנסותיו של התובע ב-3 החודשים הללו בסכומים אלה: חודש 12/94 - 1,119 ₪, חודש 1/95 - 1,232 ₪ וחודש 2/95 - 1,189 ₪. המעביד עשה שימוש בתקנה 2 לתקנות מס-הכנסה (ניכוי הוצאות שהיה לתושב חוץ), תקנה הפוטרת מניכוי מס בגין הוצאות שהיו לעובד הזר, שהוא בגדר "מומחה חוץ", בעד לינה ודמי-שכירות, כמו גם ארוחות, עד גובה של 50% מהמשכורת ברוטו. פטור זה חל לתקופה של עד 12 חודשים ראשונים לשהותו של העובד הזר בישראל. ההכנסה שבגינה משולמים דמי-ביטוח למל"ל מבוססת על ההכנסה החייבת בניכוי מס-הכנסה כמפורט בסעיף 2 (2) לפקודת מס-הכנסה, ועל-כן חושבו הגמלאות על בסיס ההכנסה החייבת במס-הכנסה. מטעם המל"ל הוגשה הודעת צד ג' כנגד הנתבע מס' 1, בדרישה להשבת כל סכום שהמל"ל יחויב לשלם לתובע בגין הפגיעה, וזאת בהסתמך על סעיף 369 לחוק הביטוח-הלאומי. הודעת צד ג' נדחתה עפ"י החלטה מיום 26.4.99. לתיק ביה"ד הוגש תצהיר עדותו של התובע, כמו כן הוגש תצהיר עדות של מר אלי פתאל - חשב הנתבעת מס' 1, ומר שיפר מיכאל - מנהל פיתוח העסקים של הנתבעת מס' 1. התובע חזר בעדותו על האמור בכתב התביעה תוך שהוא מוסיף, כי במהלך עבודתו אצל הנתבעת מס' 1 השתכר בממוצע 2,400 ₪ לחודש לפי 2.5$ לשעת עבודה, וכי לא קיבל תלושי משכורת עד שהגיש את תביעת הנזיקין כנגד מעבידתו. התובע מציין כי, לאחר שהחל לקבל את הגמלאות מהביטוח-הלאומי, הסתבר לו כי הנתבעת מס' 1 בנתה את תלושי המשכורת כך ש-50% ממשכורתו הנקובה הייתה תחת הכותרת "משכורת פטורה לעובדים זרים". התובע טוען כי הוא עצמו נשא בתשלומים עבור שכ"ד, חשמל, מים ומסים, וכי לא קיבל ארוחות או מזון כלשהו ממעבידתו מעבר למשכורת. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי הנתבעת מס' 1 שכרה עבורו ועבור עובדים נוספים דירה וכי הואצות המגורים וההוצאות הנלוות הופחתו ממשכורתו, אך הוא לא קיבל קבלות על ההוצאות ששילם עבור דיור. מר שיפר טען בעדותו, כי התלושים של התובע, כמו של יתר הפועלים הזרים, בנויים באופן שמחצית השכר פטור ממס-הכנסה וביטוח-לאומי למשך 12 חודשים, וכי בחברה מנוהלת כרטסת ובה רשומים ההוצאות בגין שכ"ד, ארנונה, חשמל, מים וגז שבהם חויב התובע. עוד הוסיף כי הנתבעת הייתה רשאית להפחית את הוצאות הטיסה בגין הבאתו של התובע לארץ משכרו. מר פתאל הסביר אף הוא, כי על-פי תקנות מס-הכנסה (ניכוי הוצאות שהיה לתושב חוץ) נכנס התובע לגדר הגדרת "מומחה חוץ" שבגינו רשאית הייתה הנתבעת מס' 1 להעביר דמי-ביטוח בגין התובע תוך ניכוי הוצאות אלה משכרו. העד צירף לתצהירו אישור נציבות מס-הכנסה לעניין ההוצאות המוכרות ואישור מהביטוח-לאומי בדבר פטור מתשלום דמי-ביטוח ודמי-ביטוח-בריאות ככל הנוגע להוצאות שהיה ובריאות של עובד זר. להלן החלטתנו:- לאחר ששמענו את העדויות ועיינו בסיכומי באי-כוח הצדדים, נותרה המחלוקת בין הצדדים בשאלה - האם זכאי התובע להיות מבוטח לפי שכרי ברוטו, או שמא נהגה הנתבעת מס' 1 בהתאם לחוק משהעבירה דמי-ביטוח תוך ניכוי הוצאות הדיור והכלכלה בשיעור הפטור עפ"י תקנות מס-הכנסה? ב"כ התובע אינו מתכחש לתקנות מס-הכנסה וההוראות בדבר הפטור ל"מומחה חוץ", אלא שהוא סבור שבנסיבותיו של תיק זה קיימת פגיעה בזכות הקניין של התובע, בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו כפי שהדבר נקבע בפסיקת בתי-המשפט בתקופה האחרונה. ב"כ התובע טוען עוד כי גם על-פי תכלית החקיקה הפרשנות ההגיונית היא שלא התייחסו אל שכרם של פועלים זרים פשוטים כאל שכרם של מומחי-חוץ. ברור כי מומחה חוץ או מרצה אורח זכאי לנכות הוצאותיו לצורך הפחתת המיסוי, אך אין לאפשר למעבידם של פועלים זרים פשוטים להפחית את ההוצאות מהשכר ובכך לפגוע בגמלאותיהם במקרה של תאונת-עבודה, מאחר ובדרך זה שנהג המעביד במקרה זה הוא מדווח למל"ל על שכר נמוך בהרבה משכר המינימום בניגוד לחוק שכר מינימום. ביה"ד אינו צריך להכשיר הסדר שנעשה בין הביטוח-הלאומי למעסיקים על-גבי הפועלים הפשוטים, במיוחד שלשון החוק איננה תומכת בכך. ב"כ הנתבעת מס' 1 טען כי המעסיקה הסתמכה על הוראות תקנות מס-הכנסה כפי שפורט, ועל דרישות הביטוח-הלאומי לדמי-ביטוח. אין לקבל את הטענה כי התובע לא הסכים לניכוי משכרו, שכן - הוא ידע כי מנכים משכרו את שכר הדירה במשך כל תקופת עבודתו. אין לעשות אבחנה בין מומחה חוץ שהוא עצמאי לבין פועל שכיר. בכל מקרה, דמי הפגיעה שמשולמים ע"י המל"ל אינם בגדר זכות קניינית. בכל מקרה, אם תתקבל תביעת התובע, אין לחייב את המעבידה בהפרש דמי-הפגיעה, אלא את הביטוח-הלאומי בלבד. בסיכומי המל"ל נטען כי שיעור דמי-הפגיעה ששולמו הם עפ"י שכרו האמיתי של התובע, ואין מחלוקת כי דמי-הפגיעה שולמו עפ"י השכר שדווח ונרשם בתלוש המשכורת. טענותיו של התובע הן כלפי תקנות מס-הכנסה, אך אין לו דבר כנגד המל"ל. המל"ל לא היה חייב לבדוק לעומקם של תלושי המשכורת, או לבדוק את הסכמת העובדים לצורך בדיקת אישור הניכוי. אין גם ראיות בתיק ביה"ד, כי ניכוי ההוצאות שניכה המעביד משכר התובע היה שלא כדין. נראית לנו גישתו של ב"כ התובע ככל שהיא נוגעת לטענה, כי יש לתת לחוק הביטוח-הלאומי את הפרשנות המתיישבת עם תכליתו החקיקתית, וזאת תוך שמתייחסים לנסיבותיו של תיק זה מהן עולה כי מדובר בעובד אשר שכרו הכולל היה בסביבות שכר המינימום. עיון בתלושי המשכורת שהוגשו לתיק ביה"ד מלמד, כי התובע עבד חודשים מלאים ובחודשים אלה אכן קיבל שכר בגובה שכר המינימום, כאשר לצורך ביטוח-לאומי דווח על מחצית השכר בלבד, מאחר ועל המחצית השניה דווח כמשכורת פטורה לעובדים זרים. ברור כי כוונת המחוקק, בבואו לקבוע שכר מינימום לעובד, הייתה כי גם הזכויות הנלוות יחושבו על-פי שכר שאינו פחות משכר המינימום. לכן, חובה על הביטוח-הלאומי לדרוש דמי-ביטוח עפ"י השיעור של שכר המינימום לפחות, ובדרך זו להביא לכך שהעובד יהיה מבוטח בגמלה שתחושב עפ"י שכר המינימום במקרה ויפגע. עפ"י תלוש המשכורת היה פשוט ביותר לבדוק שאכן שכרו של התובע כולל נלווים בחודש עבודה מלא עמד בגובה שהוא בסביבות שכר המינימום, ולא היה מקום לקבל את דיווח המעביד לצורך ביטוח-לאומי ככל הנוגע לשכר שהוא פחות משכר המינימום כפי שעולה מתלושי המשכורת. אין לקבל את טענת המעבידה, כמו גם המל"ל, שהסתמכו על תקנות מס-הכנסה המתייחסות ל"מומחה חוץ" והמאפשרות תשלום מס תוך ניכוי הוצאות כדי מחצית השכר בשנה הראשונה, כמתאימה לנסיבות של עובד אשר מלוא שכרו הינו בגובה שכר המינימום. תקנות מס-הכנסה אומנם לא התייחסו לגובה השכר בעת שקבעו את הזכות להפחתה במס, אך נראה לנו שאין זה נכון להסתמך על הוראות אלה ככל הנוגע לדמי-הביטוח המועברים לביטוח-הלאומי ככל שאינם מגיעים כדי גובה שכר המינימום בתקופה הרלבנטית. כל פרשנות אחרת תעמיד את הוראות חוק שכר מינימום בהתנגשות עם הוראות חוק הביטוח-הלאומי, בניגוד לכללי הפרשנות שמטרתם ליישב בין לשונם של חוקים שעוסקים בנושאים בתחומים שמשיקים זה לזה. אשר על כן, ניתן בזה פס"ד הצהרתי הקובע, כי ההפרשות משכרו של התובע צריכות להיות בגובה שכר המינימום בגין חודשי עבודתו (מ-12/97 ועד 2.4.98), עפ"י ימי העבודה בפועל. ניתן היום י"ז בניסן, תשס"א (10 באפריל 2001) בהעדר הצדדים נ.צ. - מר סימון יגאל ח. בן-יוסף - שופטת מיסיםמס הכנסהמשכורתעובדים זריםביטוח לאומיפטור ממס