הליך זה ראשיתו בבקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל אשר ניתנה ביום 21/10/2001 בתיק מס' 6-95-00667-09 של לשכת ההוצל"פ בעפולה (להלן תיקרא "ההחלטה"). על פי הסכמת ב"כ בעלי הדין נקבע כאן כי הבקשה תידון כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פי הרשות שניתנה. לאחר שב"כ בעלי הדין הוסיפו והשלימו טיעוניהם בסיכומים בכתב שהוגשו מטעמם, להלן החלטתי בענין. בראשית הדברים אתאר את העובדות והנתונים אשר יהוו את הבסיס העובדתי והמשפטי עליו תושתת החלטתי. המערער שבפני הינו תאגיד בנקאי והוא הזוכה בתיק ההוצל"פ הנ"ל. (להלן יקרא המערער "הזוכה" והתיק הנ"ל יקרא "תיק ההוצל"פ"). החייבים בתיק ההוצל"פ הם תאגיד בשם י. לוין שיווק ומסחר, מר יגאל לוין ו-אמציה אמודאי. (להלן יקרא האחרון לשם הקיצור "החייב". יצוין כי ההליך הנוכחי אינו נוגע כלל לחייבים האחרים). במסגרת תיק ההוצל"פ עוקלו בקרן התגמולים "גדיש" ובקרן אחרת ששמה "קרן התגמולים בע"מ" כספים השייכים לחייב. (הקרן האחרונה תיקרא לשם הקיצור "הקרן"). מסתבר כי החייב היה נשוי לגב' הני אמודאי ומנישואין אלה נולדה להם בת משותפת, אורי. (להלן תיקאנה שתי האחרונות "הרעיה" ו-"הבת" או "הקטינה"). הבת אוחזת בפסק דין שניתן לטובתה ובו חויב אביה (החייב) במזונותיה. לגביית החוב האמור פתחה הבת תיק הוצאה לפועל בלשכת כפר סבא ובו היא פועלת כנגד החייב. (להלן יקרא תיק זה "תיק ההוצל"פ השני"). במהלך בצוע פסק הדין בתיק ההוצל"פ השני הוטל גם לבקשת הקטינה עיקול על כספי האב בקרן. מסתבר כי במקביל לקיומו והתנהלותו של תיק ההוצל"פ הגישה הרעיה לבית משפט השלום בכפר סבא, בתיק ה"פ 170/95, תובענה לפסק דין הצהרתי כנגד החייב ובה עתרה לבית המשפט וביקשה כי יקבע שמחצית הסכומים השמורים בקרן הם רכושה וקנינה מכח נישואיהם המשותפים. (תיק זה יקרא להלן "התיק האזרחי הראשון"). הרעיה צירפה כנתבעים נוספים לתביעה זו את הזוכה ואת הקרן, אך לא את הקטינה. ההתדיינות הסתיימה בבית המשפט המחוזי, אליו הגיעה המחלוקת בדרך של ערעור, ותוצאת ההתדיינות היתה כדלהלן: נקבע כי הרעיה זכאית למחצית הכספים המצויים בקרן ובוטלה קביעה קודמת של בית משפט קמא כי הרעיה גם שותפה לחובו של החייב (בעלה לשעבר) לבנק. עוד נקבע שם שהבנק רשאי להגיש תביעה ישירה נגד הרעיה באשר לחבות הנטענת על ידו כלפיה. כאן המקום לציין כי הקרן העבירה לזוכה עוד קודם לכן, בשנת 1995, ומכח העיקול שהטיל הזוכה, סך של 85,030 שקלים חדשים, מחצית מהסכום שהצטבר שם ואשר לא היתה לגביו מחלוקת כי הוא שייך לחייב. (יש להניח כי העברה זו בוצעה בטרם הוטל עיקול דומה לטובת הקטינה בתיק ההוצל"פ השני). לאור ובהמשך לתוצאות ההתדיינות בתיק האזרחי הראשון, פנה הבנק בשנת 1997 לבית משפט השלום בכפר סבא בתיק אזרחי 3441/97 וביקש שיקבע כי הרעיה נושאת בתשלום החוב לבנק יחד עם בעלה, החייב. התובענה הוגשה כנגד החייב וכנגד הרעיה. (תיק זה יקרא "התיק האזרחי השני"). בהעדר החייב הגיעו באי-כוחם של הבנק ושל הרעיה להסדר פשרה שקיבל אף תוקף של פסק דין ובו נקבע כי: "60% מהכספים הקיימים בחשבון מס' 04119893-365 ...... בקרן תגמולים בע"מ. ........ יועברו לידיה של הני אמודאי, (הרעיה) באמצעות בא-כוחה ואילו 40% הנותרים יועברו לבנק הפועלים בע"מ (הזוכה)". במסגרת ההסדר הצהירו הצדדים כי: "הסדר זה נעשה לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעות הבנק כלפי הנתבעת 1, ומבלי להודות בכל טענה של מי מהצדדים". (להלן יקרא הסכם זה לשם הקיצור "ההסדר"). הקרן העבירה לרעיה 60% מהיתרה שהיתה ברשותה. בהמשך, והיה זה ביום 29/4/2001 העבירה הקרן סך של 64,567 שקלים חדשים לתיק ההוצל"פ, שבו כאמור הזוכה הוא הבנק, אלא שכאן התעוררה המחלוקת. הקטינה, באמצעות אמהּ, דורשת לעצמה את הסכום האמור שהגיע לתיק ההוצל"פ כשלשיטתה היא זכאית לו באשר היא אוחזת בפסק דין לתשלום מזונות. לטענתה העיקול שהוטל לטובתה במסגרת תיק ההוצל"פ השני גובר על העיקול שהוטל על כספי הקרן בתיק ההוצל"פ וזאת מכח הוראת סעיף 76 (ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967. מנגד טוען הבנק כי הסכום האמור הוא אותם 40 האחוזים נשוא ההסדר, (בתיק האזרחי השני), וכי כספים אלה מגיעים לו. במחלוקת זו הכריע יו"ר ההוצאה לפועל לטובת הקטינה בעת שקבע בסעיף 11 להחלטתו כי: "באשר לכספים שבקרן התגמולים בע"מ, אני סבור שגם לגביהם יש לנהוג על פי דין קדימה וזאת משום שאין בפני כל ראיה כי הכספים שהעבירה קרן התגמולים בע"מ כוללים בתוכם גם כספים השייכים לאם הקטינה". בסעיף 12 שם הוסיף ראש ההוצאה לפועל את הקביעה הבאה: "במידה שקרן תגמולים בע"מ אכן העבירה כספים השייכים לאם הקטינה בגין עיקול שהוטל כנגד אבי הקטינה, עומדות לאם הקטינה ו/או לזוכה כאן, אשר לפי ההסכם שחתם עם הקטינה, מגיעים לו 40 אחוז מן הכספים הנ"ל, כל הטענות כלפי קרן תגמולים בע"מ". וכך הוא הורה להעביר לתיק ההוצל"פ השני, מתוך הכסף שנתקבל כאן מאת הקרן, סכום עד לשעור של 159,699 שקלים חדשים, כשעור חוב המזונות שהצטבר עד אז. הסכום שהועבר על ידי הקרן לתיק ההוצל"פ היה פחוּת מחוב המזונות ומסכום העיקול בגינו, כך שבפועל חלה החלטת ראש ההוצל"פ על מלוא הסכום שהתקבל. זו היא ההחלטה שעליה הוגש כאן הערעור. לאחר שבחנתי את נימוקי וטיעוני בעלי הדין וכלל נסיבות הענין הגעתי לכלל מסקנה שאין בדעתי לשנות את המסקנה האופרטיבית אליה הגיע כב' ראש ההוצאה לפועל. על פי מסקנתי אין צורך להידרש למחלוקת שהתעוררה כאן בין בעלי הדין וגם לא לנימוקי הערכאה הקודמת ואין צורך לעסוק בשאלה האם הוכח כראוי מה "מקורו" של הסכום שהועבר מהקרן לתיק ההוצל"פ וממילא גם לא לעסוק בבקשתו של הזוכה להביא ראיות נוספות, בשלב זה של ההליך, בערעור, בשאלת מקורו של הכסף. לדעתי בין כך ובין כך לא היה מקום להעתר כאן לעתירת הזוכה - הבנק, ואלה טעמי. אין כל מחלוקת כי הסכומים שבידי הקרן שייכים במקורם לחייב, הבעל בלבד. החשבון התנהל על שמו ורק על שמו. הבעלות בכספים "שונתה", לגבי מחציתם, אך ורק במסגרת ההליך בתיק האזרחי הראשון שהתנהל בין הזוכה - הבנק, החייב, (שלא התייצב ולא נטל חלק בדיון), ובין הרעיה. כאמור נפסק שם שמחצית הסכום שייך לרעיה והבסיס לנסיונו של הבנק לשים ידו על הסכום שהועבר לאחרונה מאת הקרן לתיק ההוצל"פ, מבוסס על ההסדר שהושג בינו לבין הרעיה בתיק האזרחי השני ושבגדרו הסכימה האחרונה כי סכום מסוים, דהיינו 40% מהיתרה שתהיה בקרן, תועבר לזוכה. זהו הבסיס שעל פיו תובע עתה האחרון את הכסף. כפי שכבר צוין לעיל בתיק האזרחי השני לא נקבע כל ממצא שיפוטי שהרעיה נושאת בחובות הבעל וההסדר הושג, כפי שכבר צוטט לעיל, מבלי שאיש מבעלי הדין ויתר על טענותיו או הודה בטענות חברו. כעולה מפסקי הדין וההחלטות שהוגשו כאן, הקטינה לא היתה כלל צד להליכים שקוימו במסגרת התביעות שהתנהלו בין הזוכה לרעיה. הדברים אמורים הן באשר לתיק האזרחי הראשון והן באשר לתיק האזרחי השני. לפיכך אין במה שנקבע שם ובמה שהוסכם עליו, כדי להשליך על זכויותיה שלה כלפי אביה החייב, וגם לא לכבול אותה או לגרוע מזכותה ויכולתה להיפרע ממנו בגין מזונותיה. הסכמתה של האֵם על פי ההסדר, להעביר לבנק חלק מהסכום שמתנהל ורשום בקרן על שם החייב, (האב), מבלי שהקטינה היתה צד להליך זה וגם לא להליך בו נקבע כי מחצית הכספים שבקרן שייכים לרעיה, אין בה (בהסכמת האם), כדי לחייב את הקטינה שלא היתה צד להליכים שבין הבנק לבין האֵם. גם בפסקי הדין שניתנו בתיק האזרחי הראשון ובחברו, התיק האזרחי השני, אין כדי להשליך על זכויותיה של הקטינה או לגרוע מהן. שני פסקי הדין הללו, (ביסודו של השני עומד ההסדר), הינם מסוג פסק דין גברא (judgmemt in personam) וככאלה הם מחייבים רק את בעלי הדין שהיו צד להם, (להבדיל מפסק דין חפצא judgment in rem). הקטינה שלא היתה צד לשתי התדיינויות אלה אינה קשורה להכרעות השיפוטיות שניתנו בהם ואין בהן כדי להשפיע על זכויותיה. בהקשר זה מן הראוי יהיה להוסיף כי, וכפי שהדבר עולה מהמסמכים שבפני, ההליכים בין הזוכה והאֵם, לפחות בחלקם, התנהלו בעת שהעיקול בתיק ההוצל"פ השני כבר בא לעולם. בנסיבות אלה ברור שהקטינה היתה צד חיוני להליכים אלה ומשבחרו הכל להתעלם ממנה ומזכויותיה אין בהסדרים שנעשו שם או בהכרעות שניתנו כדי לחייבה. ואם ימצא מי שיאמר כי קיימת "קירבה משפטית" בין האֵם לבין הבת - הקטינה, שאז ניתן לומר שגם אם באופן פורמלי האחרונה לא היתה צד להליך עדיין בשל "קירבתה" לאֵם יש בהליכים שנעשו כדי לחייבה, הרי התשובה לכך הינה שלילית. גם אם יש קירבה "משפחתית" בין השתיים הרי זהות אינטרסים בסיטואציה שהתהוותה כאן לא נוצרה ולא היתה. גם ברור שענינה, טובתה וזכויותיה של הקטינה לא נשקלו לגופם, כנושאים בפני עצמם, (השתלשלות הענינים והסיכון בו הועמדו מזונותיה יוכיחו), ומכאן ש"קירבה" מהותית או משפטית לא נוצרה בין השתיים כך שאין בפסקי הדין הללו כדי לחייבה או לגרוע מזכויותיה. (לענין איפיוניו של פסק דין גברא והשפעתו (או חוסר השפעתו) על זכויות צד שלישי שלא היה לצד להליך, ראה בספרה של מינה זלצמן "מעשה בית דין בהליך אזרחי" פרק תשיעי והפסיקה המובאת שם ובמיוחד ראה דבריה בסעיף השביעי לאותו פרק בעמודים 424 - 426, שם נדרשת המחברת לענינו של קטין באספקלריה הנדונה כאן). מסקנתי מכל המקובץ הינה איפוא כי העיקול שהוטל בתיק ההוצל"פ השני, בו פועלת הקטינה לגביית חוב המזונות שחב לה אביה, שריר וקיים והכספים שעוקלו על פיו, (שבמקורם הם כספי האב), והזכויות גביהם, ביחס לקטינה, אינם מושפעים מפסקי הדין שניתנו בתיק האזרחי הראשון וגם לא מההסדר שבפסק הדין השני כך שהם נתונים עדיין תחת חסותו של העיקול האמור. מאחר ומדובר בחוב פסוק למזונות ובגדרו של סעיף 76 (ב) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967, כספים אלה משמשים בראשונה לתשלום החוב שחב החייב - האב לבתו הקטינה זאת בטרם ישמשו לתשלום החוב הנגבה בתיק ההוצאה לפועל וכך אני מורה שייעשה בהם. בטרם אחתום החלטתי אציין כי ב"כ בעלי הדין לא נדרשו בטיעוניהם ובסיכומיהם לסכום שעוקל בקרן גדיש ואשר הינו זעום למדי. גם ראש ההוצאה לפועל לא נדרש לענין וראה על כך בסעיף 10 להחלטה. לפיכך לא ראיתי צורך גם אני לעסוק בגורל כספים אלה. לאור האמור לעיל אני מורה על דחייתו של הערעור. אני מחייב את המערער לשלם למשיבה מס' 2 (הקטינה) שכר טרחת עו"ד בסך 5,000 שקלים חדשים בצרוף מע"מ כחוק. המזכירות תעביר העתקים מפסק דין זה לב"כ בעלי הדין. ניתן היום ו' בתשרי, תשס"ג (12 בספטמבר 2002) בהעד הצדדים. ניתן לפרסום מיום 18/9/2002. בן-דוד מנחם , סגן הנשיא עיקול