בפני תובענה שעילתה פרסום לשון הרע.   1. התובע הינו שופט כדורגל. הנתבע הינו עיתונאי המסקר אירועי ספורט. התובענה הוגשה בגין אמירות שנאמרו על ידי הנתבע במסגרת תוכנית הטלויזיה "בטריבונה עם אבי רצון" אשר שודרה ביום 3.12.01 בשידורי חברת YES בערוץ "בריזה"( להלן: "התוכנית"). התוכנית התקיימה על רקע השערורייה שנחשפה ע"י כתב גלי צה"ל וכונתה בעיתונות כ"פרשיית השופטים באדום" ולפיה חקרה המשטרה חשדות בדבר השתתפות שופטי הכדורגל בהימורים בלתי חוקיים והטיית תוצאות המשחקים נוכח הימורים אלו. למותר לציין כי פרשייה זו זעזעה את ענף הכדורגל בכלל ואת השיפוט בכדורגל בפרט, שכן הוברר כי לחשדות אלו יש יסוד וכי אכן פשה נגע ההימורים גם בקרב שופטי הכדורגל. חלקה שני של תוכנית הטלויזיה הנוגע לענייננו, כלל דיון באשר לפרסומים לפיהם השתתפו שופטי הכדורגל בהימורים בלתי חוקיים ואף הימרו באשר למשחקי הכדורגל אותם שפטו בעצמם. בדיון נטלו חלק עיתונאי, שופטי כדורגל בהווה ובעבר וכן הנתבע והתובע. במסגרת הדיון הכללי בה הביע הנתבע ספק ביושרם של שופטי הכדורגל בכלל, פנה אל עבר התובע והטיח בו את המשפטים הבאים: "כן, אני אומר לך שאני כאוהד הפועל רמת גן מטיל ספק ביושר שלך שהפסקת משחק בדקה ה- 81 ביתרון 6:1 של הפועל רמת גן". וכן: "נגד מכבי עכו. אני מטיל ספק ביושר שלך... אני אומר לך את זה ברצינות. במלוא הרצינות. אני מטיל ספק".   לתובע ניתנה זכות התשובה, והוא השיב לנתבע כדלקמן: "אני מצטער בשבילך. אני... במסגרת הפאתטיות אני מצטער בשבילך, ממש מצטער...". וכן: "עכשיו אני מבין למה במסדרונות הוא לא אומר לי גם שלום. עכשיו אני מבין. לא הבנתי למה. לא. ".   באמירות דלעיל רואה התובע פרסום לשון הרע כנגדו.   2. על מנת להבין את דבריו של הנתבע יש להסיט את מחוג שעון הזמן מספר שנים אחורה אל עבר שנת 91. בחודש נובמבר 1991 נערך משחק כדורגל בין קבוצת הפועל רמת גן לבין קבוצת מכבי יפו. התובע שפט במשחק זה. בטרם נסתיים המשחק וככל הנראה כ- 9 דקות לפני סיומו, כאשר התוצאה הייתה 6:1 לטובת הפועל רמת גן, הפסיק השופט / התובע את המשחק מחמת תנאי מזג אויר. הפסקת המשחק משמעותה ביטול המשחק וביטול תוצאתו.   התובע טוען כי המשחק הופסק מחמת תנאי מזג אויר קשים אשר לא אפשרו המשכו. לדבריו, נוצר מעל המגרש שבר ענן אשר הוריד כמות עצומה של גשמים ואלו הפכו את המגרש למעין בריכת שחיה עד כי חדרי ההלבשה הוצפו אף הם עד לגובה של כ- 50 ס"מ. לטענתו, לא ניתן היה להמשיך את המשחק ואף נשקפה סכנה לבריאותם של השחקנים. טענת התובע נתמכה בחוות דעת מטאורולוגית מטעם ד"ר וולפסון לפיה ירדו ביום הרלבנטי משקעים בכמות חריגה וכן בתצהירו של מאיר עפרון, שופט כדורגל לשעבר, אשר צפה במשחק ואישר כי המגרש הפך לבריכת שחיה וכי במהלכו ירדו גשמים בכמות חריגה.   הנתבע, אשר העיד על עצמו כי הינו אוהד של הפועל רמת גן, הצטער על ביטולו של היתרון בו "כמעט" זכתה קבוצתו, שהרי הובילה בתוצאה של 6:1 לטובתה. הנתבע מניח כי אם היה המשחק נמשך עד תומו, דהיינו עוד 9 דקות, הייתה הפועל רמת גן מנצחת במשחק זה שכן יריבתה לא הייתה מצליחה, גם לו הייתה מצטיינת במשחקה, להשוות במספר השערים שהובקעו. הנתבע רואה בהפסקת המשחק נטייה חד צדדית לכיוון הקבוצה היריבה והעדפתה ולפיכך מטיל הוא ספק ביושרו של התובע.   אינני רואה כל מקום להיכנס לפולמוס סביב השאלה האם בצדק הופסק המשחק בטרם נסתיים מחמת סיבות מזג האוויר, אם לאו, שכן אין הכרח להכריע בשאלה זו.   בפסק דין ידיעות אחרונות נ' קראוס נקבע: "לא אחת מונע בית המשפט עצמו במודע מלהגיע לחקר האמת העובדתית מטעמים של מדיניות משפטית, כאשר השמירה על ערכים - אינטרסים מסוימים עדיפה וחשובה בעיני המערכת המשפטית מגילוי האמת העובדתית". (פד"י מ"ט (2) עמ' 843). בפס"ד שרון נ' בנזימן העיר כבוד השופט טירקל: "ראוי לו לשופט, בדרך כלל, לכבוש את יצרו ולצמצם עצמו, בפסק הדין ולא רק בפסק הדין, אך ורק לנושאים שחובה עליו לפסוק בהן כדי להגיע להכרעה בהליך שלפניו". (פד"י נ"ו (3) עמ' 245).   מאחר והנתבע טוען להגנת תום הלב אינני רואה כל צורך להכריע בסוגיית סיבת הפסקת המשחק, אף אין לי את הכלים המתאימים לכך במסגרת זו, וההכרעה תיפול גם בלעדיה אם כי למעלה מן הצורך אציין כי טענת התובע נראית על פניה הגיונית ומתקבלת על הדעת.   3. כאמור לעיל, הודיע הנתבע בשידור חי כי הוא מטיל ספק ביושרו של התובע, המכהן כשופט כדורגל. נוכח ההגדרה המופיעה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") לפיה תחשב אמירה כלשון הרע אם פרסומה עלול: "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה לבוז או ללעז מצדם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו".   ונוכח המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך זיהוי אמירה כלשון הרע, הרי אין ספק כי הדברים שנאמרו על ידי הנתבע אכן יכולים להחשב כפרסום לשון הרע. השאלה המרכזית עליה יש ליתן את הדעת בתיק זה הינה האם חוסה האמירה בצל אחת ההגנות הקבועות בחוק.   4. במקרה דנן מכוון הנתבע להגנת תום הלב, נשוא סעיף 15 לחוק ולהבעת דיעה, שכן הפרסום נעשה לשיטתו: "הפרסום היה הבעת דיעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רישמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דיעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". (סעיף 15 (4) לחוק).   יש למקד, איפוא, את הדיון ולצמצמו לשאלה האם האמירות שאמר הנתבע נחשבות כהבעת דיעה - באופן שכנפי הגנת החוק פרושות עליהן, או שמא בפנינו קביעת עובדה. ההכרעה בשאלה זו אינה קלה , כפי שצוין בע.א. 259/89, מודיעין נ' ספירו: "השאלה אם קטעי כתבה שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב,איננה פשוטה, והינה סוגיה עובדתית משפטית מעורבת" (פד"י מ"ו (3) עמ' 55).   בפסקי הדין המרובים שניתנו בסוגייה זו עולים כללים רבים הבאים לסייע לנו במתן תשובה לשאלה וביניהם: מבחן האדם הסביר, בדיקות הכתבה ו/או התוכנית בשלמותה ללא ניתוק האמירה מהקשרה הכולל, אופן הניסוח, האם הנפגע הוא אישיות ציבורית, מתן החשיבות לעקרון חופש הביטוי, הרקע לפרסום, הרבלנטיות שבו, יכולת איש הציבור להכחיש ו/או להזים את הנטען כלפיו ועוד כהנה וכהנה.     בפס"ד שרון נ' בנזימן קובע כבוד השופט מצא: "ככלל, יכול פרסום להחשב כהבעת דיעה אם דברי המפרסם נוסחו כהבעת דיעה, אם צוינו על ידיו עובדות האמת שעליהן סמך את דעתו, אם הקפיד להבחין בין העובדות לבין דעתו ואם קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדיעה שגיבש על יסודן". וכן: "ביסוד השיקול הראשון ניצבת ההשקפה שכאשר הנפגע מפרסום לשון הרע הוא איש ציבור, והפרסום נוגע לנושא הכרוך בעיסוקיו הציבורים והוא מעניינו של הציבור הרי שבפרשנות משמעותו של הפרסום... יש להעדיף את הנוסחה הפרשנית המתיישבת עם עקרון חופש הביטוי על פני הנוסחה הפרשנית המייחסת את עיקר המשקל לזכותו של הנפגע להגנת שמו הטוב".   הפסיקה חוזרת ומדגישה כאשר עסקינן בפרסומים הנוגעים לאנשי ציבור ולענייני ציבור, יש להקנות משקל יתר לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת לעומת הזכות לשם טוב (פס"ד אפל נ' חסון, חברת החשמל, שרון נ' בנזימן ואח').   יש לציין שבפס"ד שרון נ'בנזימן נסב הדיון סביב אמירה בזו הלשון: "במילים אחרות, מנחם בגין אומנם יודע היטב כי שרון רימה אותו..." ובית המשפט, אשר פרש את הגנת החוק על אמירה זו פירש אותה כהבעת דעה וכאילו נאמרה בנוסח הבא: "דעתי היא, או אני סבור כי שרון רימה", והתיר אותה.     5. וחזרה למקרנו: נוכח ההלכות דלעיל וישומן במקרה שבפנינו, מגיעה אני למסקנה לפיה יש לסווג את אמירות הנתבע כהבעת דיעה וזאת מחמת הסיבות המצטברות הבאות: א.      הנוסח המילולי של האמירות מתיישב יותר עם הבעת דיעה מאשר עם קביעת עובדה. הנתבע הקפיד לומר כי מדובר בדעתו שלו ונקט בנוסח: "אני מטיל ספק ביושר שלך", כלומר אני ולא אחר, אני בלבד להבדיל מאחרים. ב.      הנתבע איננו קובע עובדה לפיה יש להטיל ספק ביושרו של התובע ולא משתמש במילים "צריך להטיל ספק ביושרך" ו/או "אתה לא ישר" אלא מקפיד לציין כי רק לדעתו שלו יש לפקפק ביושרו של התובע. ג.       הנתבע חושף כי יש לו עניין אישי בנסיבות הרלבנטיות ומגלה גם לתובע וגם לציבור הרחב כי הוא אוהד של הפועל רמת גן . מניע אישי זה נותן נופך נוסף לפן הדעתני/סוביקטיבי/אישי של האמירה, להבדיל מקביעת עובדה אוביקטיבית. ד.      התובע הינו איש ציבור, שופט כדורגל החייב להעמיד עצמו לבחינה ציבורית ולביקורת. מותר לבקר את תפקודו, אף את אופיו ומעשיו בעבר. ה.     לאור הפסקת המשחק בעיצומו כאשר לטובת קבוצה אחת יתרון בולט על פני רעותה ניתן לומר כי קיימת זיקה סבירה ו/או לכאורית ו/או בלתי תלושה מהמציאות בין עובדות המקרה לבין הדיעה שגיבש לעצמו הנתבע על התובע. ו.         התוכנית התקיימה על רקע שערוריה ציבורית לפיה נעצרו שופטי כדורגל בחשד להימוריים והטיית משחקים. האמירות נשוא ענייננו היו רלבנטיות לדיון ולפולמוס הציבורי סביב סוגיית יושרם של שופטי כדורגל. ז.       אין מדובר באמירה אשר נאמרה בהעדרו של התובע ו/או ללא תגובתו. התוכנית התאפיינה בדיון ציבורי בו השתתפו גם הנתבע וגם התובע וגם אחרים. לתובע ניתנה אפשרות להביע את דעתו ולהתמודד עם דבריו של הנתבע והוא אכן השיב להם.   לא בכדי החליט המחוקק לפרוש את הגנת החוק על הבעת דיעה בעניין התנהגותו של איש ציבור בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי שהרי מטבע הדברים ביקורת אינה כוללת דברי שבח וקלס כי אם דברים אשר אינם נעימים לאוזן הגוף המבוקר, לעיתים אף פוגעים ומעליבים. ללא הגנה שכזו לא תיתכן מתיחת ביקורת ענינית ולא יתאפשר כל דיון פומבי רציני. אנשי ציבור ושופטים בכללם חייבים להעמיד עצמם לביקורת ציבורית, שכן בעניינם יתן בית המשפט משקל מוגבר לעקרון חופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת . מכל האמור לעיל יש להסיק כי גם אם מדובר באמירה שפגעה בתובע, שהרי מאן דהוא הטיל ספק ביושרו, יש לסווגה כהבעת דיעה הנהנית מהגנת החוק.   6. נותר לברר באם נעשה הפרסום בתום לב: סעיף 16 (א) לחוק קובע חזקה לפיה נעשה הפרסום בתום לב באם הוכחה אחת מן הנסיבות המפורטות בסעיף 15 ובאם הוכח כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. סעיף 16 (ב) קובע חזקה שלילית אשר בהינתן אחד התנאים המפורטים בו, חזקה היא כי הפרסום נעשה שלא בתום לב.   הנתבע הניח את דעתו של בית המשפט כי הפרסום דנן נכלל בד' אמות סעיף 15 (4) לחוק. אף נחה דעתי כי עסקינן בפרסום שלא חרג מן הסביר באותן נסיבות . אחזור ואזכיר כי הרקע לדיון התאפיין בפרשיית "השופטים באדום" לפיה נחשדו שופטי כדורגל בהימורים ובהטיית משחק - פרשייה אשר הזמינה דיון ציבורי בסוגיית יושרם של שופטי הכדורגל וההגינות בשיפוט. זאת ועוד, העובדות עליהן התבססה תחושתו של הנתבע לפיה יש מקום לפקפק ביושרו של התובע לא היו בדויות, שכן הנתבע סמך כאמור על הפסקת המשחק בטרם עת .   מנגד, יש לציין כי הנתבעים לא הצביעו על כל ראיה המכניסה את הפרסום בגדר אחת החלופות של סעיף 16 (ב) לחוק. הנתבעים אומנם מצביעים על דברי הנתבע לאחר השידור לפיהם חיכה 8 שנים לרגע בו יוכל "לתקוע" לתובע על העניין אולם דברים אלו אינם מצביעים בהכרח על חוסר תום לב שכן הם מאפשרים פרשנות הפוכה. העובדה לפיה נצר הנתבע בליבו את הפסקת המשחק מזה 8 שנים מחזקת בלב בית המשפט את הרושם כי הנתבע האמין באמיתות טענתו ולא שכח את האירוע גם לאחר שחלפו שנים כה רבות.   7. התוצאה: עסקינן בדיון ציבורי . התובע הינו איש ציבור. למרות שלכאורה מדובר באמירה פוגענית, הרי חוסה היא בד' אמות הגנת סעיף 15לחוק הפורש כנפיו על אמירה המהווה הבעת דיעה בתום לב. אשר על כן דין התביעה להדחות. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ + מע"מ.   ניתנה היום י"ג באייר התשס"ג ,(15.5.03) בנוכחות ב"כ הצדדים.   שבח יהודית, שופטת      שופטיםכדורגלדיני ספורטלשון הרע / הוצאת דיבה