1. כדברים האלה אמר המשנה לנשיא בית המשפט העליון (דאז) כב' השופט ש' לוין, בפתיח לפסק הדין בעל"ע 4444/99, 4446/99 הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים נ' עו"ד יורם וינוגרד [פ"ד נה (5) 908]:   "כבר ארבע שנים שבחללה של לשכת עורכי-הדין בישראל מנסרת השאלה מתחום האורניטולוגיה מה משמעות הדיבור, בנסיבות העניין, "לא לחינם הלך הזרזיר אצל עורב...", ומתחום הפילולוגיה: מהו "שמנדריק" ומהו "נוד" (ב- וו להבדיל מ"נאד" ב-א')".   מסתבר כי כב' השופט ש' לוין היה אופטימי יתר על המידה. חלפו להם עוד שנתיים-ימים ויותר, ועודנו נדרשים אל ה"שמנדריק" ואל ה"נוד".   2. התובע, עו"ד במקצועו, תובע את חברו למקצוע בגין פירסום לשון הרע, לדידו, ב"הלשכה" ביטאון לשכת עורכי הדין - הועד המחוזי ירושלים. הנתבע, מצידו, באמצעות ב"כ המלומד עו"ד לנמן, מבקש להורות על מחיקת התביעה, או על דחייתה, על הסף. הבקשה סדורה ותמציתית. ביום 11.12.03 הגיעתני תגובת התובע המלומד לבקשה, ואף היא סדורה, אך ארוכה, ארוכה מדי, מחזיקה 21 עמודים, לבד מעשרות עמודי נספחים. אין כל הצדקה לכך. 3. תמצית המסכת, ככל שזו נוגעת לענייננו (כעולה מפסק הדין הנ"ל), היא זו: התובע לא היה שבע-רצון מקשר שהתקיים בין עו"ד שכנגד לבין עו"ד שלישי, וכתב לו כי - "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, כל אחד דרכו להתחבר עם הדומים לו (בבא קמא צ"ב)".   בעניין אחר ייצג התובע אישה בהליכים משפטיים נגד גרושהּ. זה-האחרון, עשה לדעת התובע פעולות שלא כדין בחשבון הבנק, ולפיכך כתב לבנק:   "שולחתי הינה בעלת החשבון הבלעדי ולאף שמנדריק* אין הרשות והזכות לנהל בשמה ובמקומה את החשבון".   בסיפא למכתב צויין משמעה של הכוכבית: "'שמנדריק' - הכוונה למי שהפקיד עבורה".   התובע הוסיף וכתב לעו"ד שכנגד:   "א. כנוטריון הינך בוודאי יותר מ- 15 שנה עו"ד ובוודאי יודע לייעץ לשולחך שרצוי לשלם מזונות ראויים לילדיו הקטינים, מאשר שכר טירחה ראוי לעורכי דינין.   ב. להלן חמשיר הלקוח מהניסיון ושאינו סוד: אחד שהתנהג כמו נוד לילדיו כסף לא נתן עוד אצלו זה בטבע להתנהג בחוסר ידע ומוציא הרבה דמים על עו"ד...".   4. בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין במחוז ירושלים הרשיע את התובע בעבירות לפי סעיף 53 לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961, וכלל 23 לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986. התובע עירער על הרשעותיו והערעורים נתקבלו בבית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין לאחר שהתובע נֵאוֹת להתנצל על דבריו. הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין עירער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את העירעורים, אף כי לא רווה נחת מן הביטויים שבהם השתמש התובע.   5. הנתבע, עו"ד עמיר אברהמי, עורך את מדור פסקי-הדין המשמעתיים של עורכי-הדין בביטאון "הלשכה" היוצא מטעם הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים. בידיעה במדור זה, בגיליון מספר 63 של הביטאון, נכתב:   "במקרה שבו עורך-דין השתמש כלפי חברו בביטויים: "נוד", "שמנדריק", ו"הלך הזרזיר אצל העורב" קבע כב' המשנה לנשיא, השופט לוין, שמדובר בזוטי דברים ובית-הדין היה יכול התחשב [צ"ל להתחשב - נ' ס'] בהתנצלותו של הנאשם".   6. על כך יצא קיצפו של התובע: "בידיעה נכתב - לא נכון ובניגוד לתיאור העובדתי המופיע בפסק הדין הנ"ל של בית המשפט העליון - כאילו התובע השתמש בביטויים נוד ושמנדריק כלפי עורך-דין כביכול" (סעיף 6 לכתב התביעה). התובע סבור כי הפירסום נעשה מתוך כוונה של הנתבע לפגוע בו מחמת סכסוך משפטי בין התובע לידידיו של הנתבע, אותם הוא מייצג, וכתב גם מכתב בתמיכה לטענותיהם. ועוד זאת, שבפסק הדין הנ"ל מתח בית המשפט העליון ביקורת על הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים.   7. לטענת התובע, מתקיימת בפירסום האמור הגדרת לשון הרע שבסעיף 1 (1), (2) ו- (3) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965; והוא תובע פיצויים בסך של 57,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ.   8. להגנתו טוען הנתבע כי הפירסום היה נכון ומדוייק לחלוטין, וכי התבסס על האמור בפיסקה 37 לפסק-הדין של בית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין בתיק בד"א 23/02, מיום 25.10.02. 9. ב"כ הנתבע מבקש להורות על מחיקתה או על דחייתה של התביעה על הסף, מחמת העדר עילה; באשר מדובר בציטוט מדוייק והוגן מפסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין; ואף אם נפלה טעות כנטען, הרי שמדובר בזוטי-זוטות. ועוד זאת טוען הנתבע, שעומדת לו הגנת אמת הפירסום שלפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, ובאם חטא בחוסר-דיוק הרי שאין זה אלא "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". הנתבע סבור כי כל מבוקשו של התובע אינו אלא לבוא חשבון עימו, או עם ועד המחוז, וכי הוא מבקש לנצל את במת בית המשפט לשם כך.   10. אמת נכון הדבר, כטענת הנתבע, נאמר בפיסקה 37 לפסק-הדין הנ"ל של בית-הדין המשמעתי הארצי "באותו מקרה דובר בעו"ד אשר השתמש כלפי חברו ועמיתו למקצוע בביטויים: "נוד", "שמנדריק" ו"הלך הזרזיר אצל העורב"". פורמלית, נאמן, איפוא, הפירסום שעשה הנתבע למה שנאמר באותו פסק דין של בית-הדין המשמעתי הארצי. אלא, טוען התובע, כי הנתבע ידע גם ידע, כי מדובר בפירסום שגוי וכי התובע לא השתמש בביטויים "נוד" ו"שמנדריק" כלפי עו"ד.   11. כשלעצמי, אינני יודע אם כך הוא הדבר, ואינני רואה להכריע בו. אציין עם זאת, ולוּ כדי לסבר את האוזן, שבקדם-המשפט, עת ניסינו ליישב את המחלוקת בדרכי שלום (לאחר כישלון הליך של גישור), אמר בּנו של התובע, עו"ד אבנר וינוגרד: "התובע לא השתמש בביטויים האלה כלפי עו"ד אלא כלפי צד שכנגד שאיננו עו"ד" (עמוד 1 לפרוטוקול). התובע עצמו, דומה כי חלק קמעא על בּנו, באומרו: "גם לא כלפי צד שכנגד... לא אמרתי לעו"ד ולא ללקוח. זה כמו משל (שם)". נמצאנו למדים כי שימוש בחמשירים ובמשלים יכול שיהיה לפח יקוֹש. חברי בית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין סברו כי הכינויים הנ"ל כוּונו אל חבר ועמית למקצוע; בּנו של התובע סבר כי הביטויים כוּונו כלפי הצד שכנגד; והתובע עצמו טען, כאמור, כי: "זה כמו משל", וכי הדברים לא כוּונו כלפי עורך-הדין ולא כלפי הצד שכנגד. אם כך הוא, אם נתגלעו חילוקי-דעות כנ"ל על המשל, על הנמשל ועל פרשנותו, מדוע יבוא התובע בכתב-תביעתו בטרוניה על הנתבע, על ייחוס דברי-שירתו אל עורך-דין במקום אל 'סתם' אדם? גם כל דרדק בחוכמת הספרות יודע כי אלגוריה צופנת בחובּה משל ורמז, עמימות, ורב-משמעות. ממילא, נוטלים על עצמם מושלי-משלים 'סיכון-מקצועי' שדברי-שירתם לא ייתפרשו בהכרח ככוונת יוצרם.   12. אך אין בדעתי להתייחס לכל אלה, באשר אינם עיקר. גם על הגנת אמת הפירסום לא אכביר מילים, לבד מציון העובדה שדומני כי גם הגנה זו חלה בנסיבות העניין, וכי השגיאה שנפלה, אם נפלה, אינה אלא "פרט לוואי שאין עימו פגיעה של ממש". גם לשאר הגנות שלפי חוק איסור לשון הרע, לא אדרש.   13. בנסיבות העניין דנן, ראוי להידרש להגנת De Minimis ("זוטי דברים", "מעשה של מה בכך"); ולה בלבד. מכוחו של סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע חלה על עוולה אזרחית של פירסום לשון הרע, גם הוראת סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שעניינה ב"מעשה של מה בכך", ולפיה - "לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך". בהקשר אחר אמרתי, כי "לא כל פגיעה חד-פעמית בעידנא דריתחא, צריכה להוליד התדיינות משפטית. יש וניתן למחול ולסלוח; יש ורצוי להבליג; יש ועמידה עיקשת על תביעה אינה אלא קנטרנות לשמה" [ת.א. (י-ם) 1839/01 שרה נתניהו נ' רשת שוקן בע"מ ואח', דינים-שלום, כרך יט, 563; כיוצא בדברים הללו אמרתי גם בת.א. (י-ם) 6264/01 יורם וינוגרד, עו"ד נ' אליהו פיליפוביץ, דינים-שלום, כרך יט, 668].   14. בתשובתו לבקשה טוען התובע כי "הדברים האמורים בידיעה פגעו בתובע וממשיכים לפגוע בו. התובע מתואר בידיעה כמי שהשתמש בביטויים "שמנדריק" ו"נוד" כלפי עו"ד, חבר למקצוע, כשהאמת היא שהשתמש בביטויים האלה כלפי צד שכנגד, שאינו עו"ד" (סעיף 8). ויש לתמוה, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי" (בבלי, פסחים כה, ב). על מה ולמה סבור התובע כי דמו של עורך-דין סמוק יותר מדמו של אדם 'סתם', עד כי נרעש למשמע ייחוס הביטויים שנקט בהם - באופן שגוי, לטענתו - לעורך-דין, במקום לאדם 'סתם'? 15. בסעיף 10 לתגובתו מציין התובע כי עו"ד הינו אדם מכובד יותר מ'סתם' אדם מן הישוב, ומוטלות עליו חובות מוגברות לגבי התנהגותו. לעו"ד נועד מעמד מיוחד, והוא מחוייב ביחס של כבוד לעמיתו. סמכויותיו של עו"ד - לאמת חתימות ולהזהיר מי שחותם על תצהיר - מקנות לו מכובדוּת מיוחדת מעבר לאדם מן הישוב. עוד כהנה וכהנה הבחנות ראה התובע לעשות בין עו"ד, לבין אדם 'סתם' (יעויין שם). לא מצאתי ממש בכל אלה. ודוק: אין כוונתי לשלול הבדלים שהתובע הצביע עליהם (אומנם רק לגבי חלקם ניתן להסכים), שבין עורכי-דין לבין בני-אדם 'סתם'. דא עקא, כזכור, פיו וקולמוסו של התובע לא הפיקו מרגליות; ובהבדלים הללו שצויינו, אין כדי להוסיף נופך משמעותי של חומרה אשר ניתן לתלותהּ במוּשׂא ההתבטאויות הללו; אם עו"ד הוא, או 'סתם' אדם. 16. תיתי לו, לתובע, על פגיעה שחש, לטענתו. עם זאת, בתגובתו לבקשה הוא מרחיק לכת ומגזים עד מאוד, עד כדי דיבור על התרת-דמו (סעיף 13). למקרא חוזר ונשנה של תגובתו, דומה כי כמעט ונשכח שלתובע 'זכות היוצרים' על כל אותן התבטאויות שנלאֵינו מלצטטן. עד שבא התובע לייחד דברים על פיצויים, על כוונתו הרעה הנטענת של הנתבע וכיוצא בדברים הללו שאליהם נדרש בתגובתו באריכות יתרה וללא כל צורך, מן הראוי שייטול קורה מבין עיניו וייראה נכוחה את פני הדברים; על התובע להבחין בין טפל, לבין עיקר. יש מי שרואה צל הרים כהרים. התובע מגדיל לעשות בראותו לגבי עצמו צל הרים כהרים, ואת ההרים - הם הם דבריו הפגומים - הוא מדמה לצל. 17. הנני סבור כי בנסיבות העניין דנן, חלה הוראת סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מדובר במעשה של מה בכך [על זוטי דברים בפלילים, בזיקה לסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, כתבתי בעניין אחר: ק"פ (י-ם) 503/01 שמעון ביטון נ' עמליה בוחבוט-יצחק, דינים-שלום, כרך כ, 41; מקצת הדברים שם יפים - בשינויים המחוייבים - גם לענייננו]. היה לו, לתובע, לדרוש קל וחומר מעצמו. ומה על דבריו שלו, שעליהם פסק בית המשפט העליון שאין מדובר בהם אלא בזוטי-דברים, על אחת כמה וכמה שיִיחוס הדברים הללו אל עורך-דין במקום אל 'סתם' אדם, אינו אלא זוטי-דברים. אם תוכן הדברים, שהוא עיקר, הינו זוטי-דברים, קל וחומר שהשגיאה שנעשתה (אם נעשתה) בייחוסם, הינה בגדר זוטי-דברים.   18. משבאתי למסקנה כי ב"מעשה של מה בכך" עסקינן, ב"זוטי-דברים", ממילא מתקיימת גם הסיפא להוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, שזו לשונו: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". אין עוררין על כך שהפירסום בעיקרו היה אמת; דומה גם כי קיים עניין ציבורי למנויי ביטאון "הלשכה" ולקוראי מדור פסקי-הדין המשמעתיים, בפירסום דנן (גם אם יש ממש בטענת התובע - כשלעצמי אינני נוקט עמדה לעניין זה - על פירסום מגמתי חוזר ונישנה); פרט הלוואי - אם כיוון התובע בדבריו אל עו"ד או אל 'סתם' אדם - איננו אלא זוטא. התוצאה היא, כי עומדת לנתבע הגנת אמת הפירסום. אך כאמור, בנסיבות העניין, לא אמת הפירסום עיקר; עיקר הוא, שמדובר במעשה של מה בכך, ובשל כך ראוי לסלק את התובענה על הסף.   19. אשר על כן, החלטתי לקבל את בקשת הנתבע ולהורות על דחייתה של התביעה על הסף. בפסיקת ההוצאות הבאתי בחשבון את השלב הדיוני המוקדם שבו אנו נתונים, את העובדה שהתקיימה ישיבת קדם-משפט אחת בלבד, וכן שב"כ הנתבע לא נדרש ליתן תשובה על תגובתו הארוכה של התובע. מאידך, גם זאת נזכור, כי מוטב היה לתובענה זו, אלמלא הוגשה. התובע יישא, איפוא, בהוצאות המשפט וכן ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.  מעשה של מה בכךלשון הרע / הוצאת דיבה