הפקדת כלי נשק במשטרה

1.             העותר מבקש לבטל את החלטתו של המשיב 1 (להלן - "המשיב"), לפיה בוטל רשיונו להחזיק בכל ירייה (אקדח) (להלן הרשיון).   לטענת העותר, ההחלטה לבטל את הרשיון נגועה בחוסר סבירות קיצוני, שכן יש בה כדי לפגוע בזכותו וזכות משפחתו להגן על עצמם, ללא כל בסיס, בפרט נוכח המצב הביטחוני הקשה במקום מגוריו.   העותר, לדבריו, הוא אדם נורמטיבי שמעולם לא הואשם בשימוש בלתי חוקי בנשק, למרות שהוא מחזיק בנשק שנים רבות. העותר מתגורר בקריית ארבע, הוא אף נמנה על כיתת הכוננות ביישוב, ולצורך כך הוא מחזיק ברובה M16, בו הותר לו להחזיק על ידי צה"ל. במסגרת זו, טוען העותר, הוא נטל חלק בקרב ב"ציר המתפללים" ואף נפצע בקרב זה. אי סבירותה של ההחלטה, נטען, עולה גם מכך שרשיונו של העותר להחזיק בנשק צה"לי לא נשלל.   העותר מוסיף וטוען, שההחלטה לבטל את הרשיון נעשתה ללא התראה מוקדמת ובלא שניתנה לו זכות שימוע. המשיב אף סירב, לטענת העותר, לקבל את הערר שהגיש על החלטה, כל עוד לא יפקיד את נשקו. 2.             מתשובת המשיבים עולה, שההחלטה על ביטול הרשיון נעשתה בעקבות המלצה שניתנה על ידי מפקד מרחב חברון במשטרה, נצ"מ עלי זמיר (להלן: הממ"ר) ביום 27.10.2002, בה הוא המליץ בפני המשיב לבטל את רשיון הנשק של העותר.   המלצה זו בוססה על כתב אישום שהוגש נגד העותר בבית משפט השלום בירושלים בגין עבירת איומים (ת"פ 3932/01), אותה ביצע העותר כלפי תושב פלסטיני עמו הוא היה מסוכסך. על-פי עובדות כתב האישום (נספח א' לתשובת המשיבים), העותר איים שלא כדין לפגוע בגופו ורכושו של המתלונן, לאחר שהאחרון הקים עסק לתיקון תקרים בין שכונת החרסינה לקריית ארבע, והניח שלטי פרסום בצד הכביש. בתגובה אמר העותר למתלונן, שהוא נותן לו זמן לפנות את השלטים ולסגור את החנות, ולא, יראה הרבה אש והוא יראה לו מה יעשה לו. אותו תושב אף התלונן, שהעותר הצית ושרף מחסן השייך לו. בעניין התלונה האחרונה, נפתח תיק חקירה (פ.א. 2029/02) שהועבר לענף התביעות במחוז ש"י/לפרקליטות, וטרם נתקבלה לגביו החלטה (נספח ז3 לתגובה). ההמלצה נסמכת, בנוסף, על חוות דעת מודיעינית, לפיה העותר פעיל בתחום הפרות סדר ופעילות בגבעה 26 (נספח ז2 לתגובה).   3.             בעקבות המלצה זו, הודיע המשיב לעותר בתאריך 17.11.02, על ביטול רשיונו לכלי ירייה, וכי עליו להפקיד את כלי הירייה שברשותו מיידית בתחנת משטרת ישראל (להלן - "ההחלטה").   4.             העותר ביקש להגיש ערר על ההחלטה. אולם, המשיבים סירבו לקבל את הערר ולדון בו בשל כך שהעותר לא הפקיד את נשקו במשטרה.   5.             ביום 25.11.02 פנה סגן שר הפנים, לשר לביטחון פנים, למפכ"ל המשטרה ולגורמים נוספים בעניינו של העותר. בעקבות פניה זו, נבחנה המלצת הממ"ר על-ידי גורמים שונים במשטרה. על רקע זה אף פנתה קצינת חולית רישוי נשק במטה הארצי לרעס"מ ש"י ולענף התביעות, בבקשה לבדוק את עניינו של העותר לפנים משורת הדין. גם גורמים אלה המליצו לשלול את רשיונו של העותר. עיון במכתבים השונים שהועברו על-ידי רעס"מ ש"י, סממ"ר חברון, רמ"ח סיור במטא"ר וראש אג"ם בתגובה לפניה זו, מעלה שהסיבה העיקרית להמלצתם הייתה נעוצה בתיק חקירה נוסף אשר נפתח נגד העותר בגין איומים, הפרת הוראה חוקית, העלבת עובד ציבור והסגת גבול (פ.א. 3740/02). על-פי החשד, העותר נכנס לביתו של תושב מקומי בחברון שלא כדין ובכוונה להקניט או לעבור עבירה, ובהמשך איים על קצין צה"ל שנזעק לטפל באירוע. על-פי מכתבו של רמ"ח סיור ושיטור מיום 11.12.02, הראיות בתיק זה "טובות ונסמכות על עדויות קצין צה"ל, עדות המקומי, תמונות וחוות-דעת המינהל האזרחי בעניין הבעלות בנכס". בגין חשד זה הוגש נגד העותר כתב אישום נוסף לבית משפט השלום בירושלים. במכתבים אלה לא נזכר ת"פ 3932/01 הנ"ל (עבירת האיומים כלפי פלסטיני), שעליו בוססה, כאמור, המלצת הממ"ר לבטל את הרשיון.   6.             על רקע זה, טוענת באת כוח המשיבים, שההחלטה על שלילת הרשיון, אשר ניתנה לאור המלצתם של הגורמים הרלבנטיים במשטרת ישראל, תוך שהביאה בחשבון של כל השיקולים הרלבנטיים, בכלל זה המצב הביטחוני הקשה באזור חברון, הנה החלטה סבירה והגיונית. החלטה זו, נטען, נבחנה פעם נוספת ע"י גורמים בכירים ביותר במטה הארצי ובמחוז ש"י של המשטרה, ואלה לא ראו לשנותה. ב"כ המשיבים מוסיפה וטוענת, שיש לדחות את העתירה גם מחמת חוסר ניקיון כפיים. זאת, לאור הימנעותו של העותר מלהפקיד את נשקו במשטרה חרף שלילת הרשיון, ומכך שכיום העותר מחזיק בנשק ללא רשיון ובניגוד להוראות סע' 14 לחוק כלי הירייה, התש"ט - 1949 (להלן: החוק).   7.             ביום 7.10.2002 זוכה העותר מהאישום בת"פ 3932/01, שעליו, בעיקר, נסמכה המלצתו של הממ"ר. זאת, לאחר שעדי המאשימה לא הופיעו למשפט וביהמ"ש קיבל את טענת העותר כי אין להשיב לאשמה. על זיכויו של העותר בת"פ 3932/01 הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי. תחקיר שערכה המשטרה העלה, שהעדים מסרבים להגיע לביהמ"ש משום שלטענתם העותר איים עליהם לבל יעידו נגדו ואף מימש את איומו כאשר שרף מחסן השייך להם. ככל שעולה מהחומר שלפני, העותר לא נחקר ולא הואשם בעניין התלונות האחרונות.   8.             מסמכי המשטרה הראשונים בהם הומלץ על ביטול רשיונו של העותר, נכתבו ביום 9.10.2002, יומיים לאחר זיכויו של העותר. עובדה זו מעידה, לטענת ב"כ העותר, על כך ששלילת הרשיון נעשתה כ"עונש", לאחר שהמשטרה "קיבלה על הראש", כלשונו, בעקבות הזיכוי. ב"כ המשיבים דוחה טענה זו. לשיטתה מדובר בהליך בחינה תקופתי, שאך במקרה נעשה יומיים לאחר זיכויו של העותר.   9.             במהלך הדיון ביקשה באת כוח המשיבים שהות נוספת כדי להשיב על טענות העותר בעניין אי מתן זכות השימוע. בעקבות כך הודיעה ב"כ המשיבים, כי:   "1. מבירור שערכו המשיבים 1-2 עולה, כי בעניינו של העותר לא ניתנה לו הזדמנות להגיש השגה או לטעון כנגד הכוונה לבטל את רשיונו. 2. בנסיבות מיוחדות אלה, מסכימים המשיבים לחרוג מנוהליהם ולדון בעררו של העותר בוועדת הערר. 3. המשיבים מבקשים להבהיר, כי אין בהסכמה זו משום מתן היתר או רשיון לעותר לשאת את נשקו או להחזיק בו, שכן נכון לשעה זו אין בידי העותר רשיון נשק תקף, ועדיין חלה עליו החובה החוקית להפקיד את נשקו עם פקיעת רשיונו.   אשר על כן, ומשהסכימו המשיבים לדון בעררו של העותר, מוצה עניינו שבעתירה זו. לעותר שמורה זכות לשוב ולעתור, אם ירצה, לאחר קבלת החלטת ועדת הערר, תהא אשר תהיה. לפיכך, מתבקש בית המשפט הנכבד למחוק את העתירה".   10.        ההחלטה לאפשר לעותר להגיש ערר, ודאי שאינה ממצה את עניינו של העותר בעתירה. שהרי בעתירה התבקש ביטול ההחלטה בדבר ביטול הרשיון, ואילו הסכמתם של המשיבים לדון בערר אינה משנה, בשלב זה, את ההחלטה על ביטול הרשיון. משמע, על-פי עמדה זו של המשיבים, ההחלטה השוללת את רשיונו של העותר להחזיק בנשק תעמוד בתוקפה, חרף אי מתן זכות הטיעון. לאור כך, אין בהודעת המשיבים כדי לייתר את הדיון בעתירה.   11.         השאלה הראשונה העולה בהקשר זה עניינה בנפקות הנודעת לאי מתן זכות טיעון בטרם בוטל רשיונו של העותר.   12.        זכות הטיעון העומדת למי שעלול להיפגע עקב החלטה של הרשות המינהלית, וכנגדה חובת השמיעה המוטלת על הרשות לשמוע את הנפגע, הוכרה בפסיקת בית המשפט העליון כחלק מכללי הצדק הטבעי, המושתתת על יסודות ההגינות והצדק בפעולת הרשות. (ראה: בג"צ 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב(2) 1493, 1508, בג"צ 654/78 ריבה גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לה(2) 649, 654. י' זמיר, הסמכות המינהלית, (תשנ"ו-1996, כרך ב') עמ' 794).   זכות זו הוכרה גם בהתייחס להחלטה מנהלית בדבר ביטול רשיון, בכלל זה, ביטול רישון להחזיק בכלי ירייה. כך נקבע בבג"צ 799/80 פנחס שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק העירייה, פ"ד לו(1) 317, בעמ' 327).   "כי לעניין אי-חידושו של רשיון או ביטולו (להבדיל מאי מתן רשיון) יש לקיים את כללי הצדק הטבעי בדבר זכות השמיעה...".   ועוד נקבע בפסיקה, בהקשר לביטול רשיון לכלי ירייה: "פקידת רישוי, אחרי שקיבלה את המכתב מש/2, היתה חייבת להפעיל את שיקול דעתה, אם לבטל את הרשיון או לא לבטלו, אולם החובה היתה מוטלת עליה לפני ביטולו של הרשיון, להודיע לעותר על ביטול ההמלצה על-ידי המשטרה ולתת לעותר הזדמנות להביא לפניה את טענותיו. אי-מילוי החובה לתת לאזרח להביא את טענותיו לפני הרשות מהווה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי והתוצאה של פגיעה כזו היא בטלות פעולת הרשות".   בג"צ 222/81 אפרים זיזי נ' שר הפנים והמשטרה ואח', פ"ד לו(2) 186, עמ' 192).   לפי פסיקה זו, אי מתן זכות טיעון קודם לביטול רשיון, אמורה להביא לבטלות ההחלטה המנהלית אשר ניתנה תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי.   13.        אמנם, לאור הדוקטרינה של הבטלות היחסית נראה כי הלכה זו שונתה, ו"היום ברור, כי הפרה של זכות שמיעה לא בהכרח תגרור את ביטולה של החלטת הרשות המינהלית" (בג"צ 2911/94 מסאלחה נ' ועדת התכנון והבנייה נחל עירון, פ"ד מח(5) 291). לפי דוקטרינה זו, נקבע בפסד דין זה, אמנם ניתן, במקרים מיוחדים, שלא לבטל את ההחלטה המנהלית הנגועה באי מתן זכות שימוע. עם זה, בד"כ הפרת חובת השימוע תביא לביטול ההחלטה:   "... בהעדר שיקולים המוליכים לקצה האחד או לקצה השני, ההפרה של חובת השימוע המוקדם גורמת לביטול ההחלטה שהתקבלה, אך אינה מונעת קבלת החלטה חדשה לאחר שימוע. במקרים כאלה בית המשפט מחזיר את העניין אל הרשות המוסמכת, כדי שתדון בו מחדש, ובמסגרת הדיון תקיים שימוע כהלכתו".   (בג"צ 2911/94, בעמ' 306).   14.        חרף זאת, סבורה באת כוח המשיבים, כפי שכבר נאמר, שבמקרה זה עניינו של העותר בעתירה בא לידי מיצוי עם הבעת נכונותם של המשיבים לדון בעררו.   15.        עמדה זו של המשיבים מעלה את השאלה, האם זכות הערר המוקנית לעותר על פי החוק, בהנחה שהפעם היא תכובד על ידי המשיבים, מרפאת את הפגם הכרוך באי מתן זכות הטיעון מלכתחילה. ב"כ הצדדים לא התייחסו לשאלה משפטית זו בטיעוניהם.   16.        לשאלה זו התייחסתי בהחלטה בעניין בזק בינלאומי בע"מ נ' הממונה על ההגבלים העסקיים (בקשה 51/98, תיק ה"ע 9/97, פ"מ תשנ"ט(1) 241). כפי שצויין באותה החלטה, בנושא זה טרם נפסקה הלכה סופית על ידי בית המשפט העליון, הגם שדומה, כי נטיית הפסיקה היא להכיר בזכות ערעור כשיקול העשוי למנוע את ביטול ההחלטה המנהלית שנפגמה באי מתן זכות טיעון (וראה לעניין זה: ע"א 428/82 רפיק נאצר אל-דין נ' מנהל מס ערך מוסף (פ"ד מא(3)341); בג"צ 4914/94 יעקב טרנר נ' מבקרת המדינה ואח', פ"ד מט(3)771; (Lloyd V. McMahon [1987] A.C. 625.   17.        אולם, גם אם תאמר שבקיומה של זכות ערעור יש כדי להשליך על הפגם שבאי מתן זכות טיעון בשלב הראשון, אין בקיומה של זכות זו כדי להכשיר את הפגם שבאי מתן זכות טיעון ולחסן את ההחלטה הנגועה מפני ביטול. לשון אחר, לאור תורת הבטלות היחסית, יכול בית המשפט, חרף הפגיעה בזכות הטיעון, שלא לבטל את ההחלטה המנהלית. זאת, גם בהתחשב בקיומה של זכות ערעור. אולם, בשיקול זה - קיומה של זכות ערעור - אין כדי להכשיר את שלילת הזכות עצמה.   כך מציין פרופ' זמיר בספרו הנזכר, בהתייחסו להחלטות שיפוטיות אשר נמנעו מלבטל את ההחלטה הנגועה באי מתן זכוות טיעון:   "אם כך, כיצד יש להסביר את הדברים שנאמרו במשפט מזרחי נגד ועדת השחרורים (לעיל) ובפסקי דין נוספים בהם נאמרו דברים דומים? לדעתי, יש לייחס אותם למישור הסעד ולא למישור העילה. לשון אחרת, אין לומר מראש כי הרשות רשאית להימנע משימוע אם הוא, לדעתה, מיותר; ואף אין לומר בדיעבד כי רשות שנמנעה משימוע, משום שהיה מיותר, לא הפרה את כלל השימוע. אך יש מקום לומר, אם הנסיבות מצדיקות זאת, שאף כי הרשות הפרה את כלל השימוע, בנסיבות המקרה אין ההפרה מצדיקה ביטול ההחלטה. ראשית בית המשפט רשאי לשקול במקרה כזה, כמו במקרים אחרים, אם פגם שדבק בהחלטה המינהלית גרם עוול. ...אולם, אם בית המשפט שמע את טענות העותר לגוף העניין, ושוכנע לחלוטין, כמו במשפט מזרחי נגד ועדת השחרורים (לעיל), כי אין בהן בשום פנים ואופן כדי לשנות את החלטת הרשות, מה טעם יחזיר את העניין לרשות? במקרה כזה הסעד יהיה בלתי יעיל, ובית המשפט אינו נוטה לתת סעד בלתי-יעיל".   (הסמכות המינהלית, שם, בעמ' 811).     גם בפסק הדין בעניין Lloyd V. McMahon הנזכר לעיל, קבע בית הלורדים, כי בעצם קיומה של זכות ערעור, הגם שהיא עשויה למנוע את ביטול ההחלטה, אין כדי לחסן את ההחלטה הנגועה באי מתן זכות טיעון מפני ביטול:   "I can well see that, if the auditor has certified of his own motion without giving any proper notice to the person against whom the certificate operates, the court would probably decide to quash it without entering upon the merits".   (at p. 709)   18.        בנסיבות המקרה שלפנינו, הגעתי לכלל מסקנה שאין עילה לסטות מהכלל הרגיל, לפיו אי מתן זכות טיעון צריך שיביא לביטול ההחלטה. הטעם היחיד שהוצג על ידי המשיבים כטעם אשר עשוי למנוע את הביטול, הוא נכונותם (באיחור) לכבד את זכות הערר של העותר. כפי שהוסבר לעיל, בשיקול זה אין כדי לרפא את הפגם שנפל באי מתן זכות טיעון. לכל היותר, יש בו כדי למנוע את ביטול ההחלטה.   במקרה שלפנינו, הותרת ההחלטה על כנה, תכשיר את שלילת רישיונו של העותר אשר נעשתה בהליך לא תקין, ותתרום להגברת הסיכון הבטחוני לו חשוף העותר במקום מגוריו. תוצאה זו איננה תוצאה ראויה.   19.        לאור המסקנה לדעיל, אינני רואה מקום להכריע בטענות העותר נגד שיקולי המשיבים, עליהם הם ביססו את ביטול הרשיון, לגופם. עם זה אציין, שגם לגופו של ענין, לוקה ההחלטה, כמו גם המלצת הממ"ר שעל יסודה היא ניתנה, בכך שלא הביאה בחשבון את זיכויו של העותר מהאשמה בגין עבירת איומים שיוחסה לו בת"פ 3932/01, אשמה שעליה בעיקר בוססה המלצת הממ"ר והחלטת הביטול.   בנסיבות דומות, שבהן זוכה עותר, שרישיונו נשלל על יסוד תלונה של שכניו (כי נופף כנגדם באקדחו במהלך מריבה שפרצה ביניהם), בשל אי הופעת השכנים למתן עדות במשפט (בשל נסיעה לחו"ל), הורה בית המשפט על ביטול ההחלטה. זאת, מהטעם שההחלטה בוססה על "תלונת השכנים אשר מהימנותם לא נבדקה כראוי בהליכים משפטיים". בנסיבות אלה, קבע בית המשפט:   "... מה שחשוב לענייננו, הוא שעובדות התקרית שהיתה בין העותר לבין שכניו היו שנויות במחלקות מאז פרצה המריבה ולא הוברר עד היום הזה גירסתו של מי היא האמיתית. בנסיבות האלה נראית לי המלצת המשטרה לביטול רשיונו של העותר כבלתי מבוססת ובלתי מוצדקת. נעשה עוול לעותר שהודבק לו תג של אדם אלים על יסוד תלונות בלתי בדוקות של שכנים, שמן הראוי היה להתייחס בזהירות לדבריהם בגלל היותם יריביו של העותר בסכסוכים שפרצו ביניהם".   (בג"צ 222/81 לעיל, בעמ' 190).   במקרה שלפנינו, אמנם נטען על ידי המתלונן, שהעדר ההופעה מצדו למתן עדות נגרמה גם היא עקב איומיו של העותר. אלא שגם מהימנותה של גרסה זו לא נבדקה, לא בבית המשפט וגם לא על-ידי המשטרה. 20.        אינני קובע שתלונה שלא אומתה בהליך משפטי אינה יכולה, בכל מקרה ובכל נסיבות שהן, לשמש יסוד לביטול רשיון. אלא שהעדר בירור שיפוטי, פוגע, מטבע הדברים, במשקלה של התלונה, כבסיס לביטול הרשיון. מהחומר שלפני לא עולה שהמשיבים הביאו שיקול זה במניין שיקוליהם.   21.        התוצאה היא שאני מבטל את החלטת המשיב 1, המבטלת את רשיונו של העותר להחזיק בכלי ירייה, החל ממועד מתן ההחלטה. בנסיבות אלה, שבהן בוטלה ההחלטה למפרע, אין בהימנעותו של העותר להחזיר את הנשק, כדי לפגוע בעתירה. בהחלטה זו אין כדי למנוע מהמשיבים לחזור ולדון בעניינו של העותר, לאחר מתן זכות טיעון.   המשיבים ישלמו לעותר הוצאותיו בעתירה זו בסכום של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ.     ניתן היום, ט"ז באדר ב' תשס"ג (20 במרץ 2003), בהעדר ב"כ הצדדים. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.   י' עדיאל, שופט    משטרהנשק