תקנה 380 - בקשה לאישור עיקול

תקנה 380 - בקשה לאישור עיקול 1. התובענה שבפני היא טען ביניים, המתייחס לסכום כסף 125,319 ₪, שהוחזק ע"י המבקשת, והופקד על ידה בקופת בית המשפט. ביום 29.12.01, התקשרה המבקשת בהסכם למכירת קוטג' עם הטוען 1 יחד עם שני הוריו. ההסכם הנ"ל בוטל ביום 6.4.03. סכום הכסף נשוא טען הביניים הוא סכום כסף שהמבקשת היתה אמורה להשיב - ועל כך אין מחלוקת, לאביו של הטוען 1, מר גנדי קמינסקי (להלן: "גנדי"), עקב ביטול ההסכם. 2. שני הטוענים טוענים לזכויות בסכום הכסף: הטוען 1 (בנו של גנדי), טוען לזכויות מכוח המחאת זכות רשומה מגנדי אליו, שנמסרה למבקשת ביום 15.5.03, ונרשמה ביום 20.5.03. הטוען 2, טוען לזכות בכסף מכוח עיקול שהטיל בתביעה שלו נגד גנדי, במסגרת ת. א. 1590/03, בש"א 1191/03. צו העיקול ניתן ביום 20.5.03, והוא הומצא למבקשת ביום 21.5.03. 3. אין מחלוקת כי המחאת הזכויות קדמה לעיקול בזמן. אף על פי כן, טוען הטוען 2 כי זכויותיו עדיפות, וזאת משום שלטענתו המחאת הזכות מגנדי לטוען 1 היא עיסקה מלאכותית, שנועדה רק כדי להבריח רכוש מנושי גנדי, ולכן עיסקה זו היא בטלה ואין לתת לה תוקף. מנגד, טוען הטוען 2, כי לא הוכח כי עיסקת ההמחאה נגועה בפגם כלשהו. עוד נטען, כי אף לו היה מדובר בעיסקה שמטרתה הברחת רכוש מנושים, הדרך הנכונה שבה היה על הטוען 2 לפעול כדי לבטלה, היא במסגרת הליכי פשיטת רגל של גנדי, ולא ניתן להורות על ביטול עיסקה כזו במסגרת ההליך הנוכחי. 4. בנוסף, הטוען 1 טוען, כי ממילא לעיקול שהוטל ע"י הטוען 2 אין תוקף, משום שחרף תגובת המחזיק (היא המבקשת) לבקשת העיקול, הוא לא הגיש במועד בקשה לאישור עיקול. על כך משיב הטוען 2, כי המחזיק לא כפר בזכויותיו של הטוען 2 בתשובתו, ומאחר שכך, לא היה מקום להגשת בקשה לאישור עיקול. תוקף העיקול 5. הענין הראשון שיש לדון בו הוא שאלת תוקפו של העיקול שהוטל ע"י הטוען 2, לאור הטענות שלעיל. כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי הדין עם הטוען 2 בהקשר זה. לאחר שהודעת העיקול נמסרה למבקשת, הגישה המבקשת תשובה לבית המשפט, שצורפה כנספח ו' להודעת הפרטים מטעם הטוען 2. בשל חשיבותה, יובא להלן הנוסח המלא של התשובה: "1. ביום 21 במאי 2003, התקבלה במשרדי צד ג' הודעה למחזיק (להלן: "ההודעה למחזיק), על הטלת עיקול במסגרת תיק אזרחי 1590/03 (בש"א 1191/03) המתנהל בין התובע לבין הנתבע. 2. בהתאם להודעה למחזיק, מתכבד בזאת צד ג' להודיע לבית המשפט הנכבד, כי בכפוף להשלמתם ולקיומם של כל ההליכים הפעולות וההתחייבויות, לרבות הסרת השעבודים ולרבות כל התשלומים והניכויים, בקשר עם ביטול ההסכם לרכישת דירה שנערך בין צד ג' לבין הנתבע ביחד עם אחרים (להלן: "הקונים"), תהיה לנתבע זכות להשבת חלקו בכספים שיוותרו לאחר ביצוע כל האמור לעיל מהסכומים ששולמו לצד ג' ע"י הקונים על פי ההסכם שבוטל. 3. בנוסף, ביום 15 במאי 2003 התקבלה במשרדי צד ג' הודעת הנתבע על המחאת כל זכויותיו לקבלת כספים ללא הגבלה בסכום לאחר. 4. בכפוף לכל האמור לעיל, רשמנו לפנינו את העיקול על זכותו האמורה של הנתבע". 6. תקנה 378 לתקנות סדר הדין האזרחי עליה מסתמך טוען 1, קובעת: "לא הודה המחזיק כי נכסי המשיב מצויים בידו, או התנגד מכל טעם אחר לאישור העיקול או לא השיב כלל בתוך המועד שנקבע לו, יהא המבקש רשאי בתוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו תשובת המחזיק או בתוך חמישה עשר ימים מתום המועד האמור, הכל לפי נסיבות הענין, להגיש לבית המשפט בקשה מנומקת בכתב לאישור העיקול". תקנה 380 לתקנות קובעת: "לא ביקש המבקש אישור העיקול כאמור בתקנה 378 יהא העיקול בטל לגבי כל נכס שהמחזיק לא הודה שהוא מצוי בידו". 7. אין מחלוקת כי הטוען 2 לא הגיש בקשה לאישור העיקול, חרף תשובת המבקשת לצו העיקול, כפי שהובאה לעיל. נשאלת השאלה האם לאור תקנות 378 ו-380 שלעיל, פקע העיקול. כאמור, המבקשת השיבה לבקשת העיקול, ואף הודתה כי נכסי המשיב מצויים בידה (ר' התנאים לתקנה 378), אולם השאלה היא האם ניתן לראות כמי ש"התנגדה מכל טעם אחר לאישור העיקול", שאם כן - היה על הטוען 2 לכאורה להגיש בקשה לאישור העיקול, מכח תקנה 378. שאלה נוספת היא מהי המשמעות של אי הגשת בקשה בהקשר זה, לאור תקנה 380. 8. אני סבורה כי תקנה 378 נועדה לחייב את מבקש העיקול, להגיש תובענה נגד המחזיק, אם יש לו מחלוקת (עובדתית או משפטית) עם המחזיק. זה אינו המצב בענייננו. בענייננו, עולה מתשובת המחזיק - המבקשת - לבית המשפט כי היא מודה בקיומם של הכספים נשוא העיקול, ובזכות של הנתבע - גנדי לקבל אותם מידיה (ר' ס' 2 לתשובה). המבקשת ציינה בתשובה כי רשמה לפניה את עיקול הכספים הללו. המבקשת הוסיפה וציינה, בס' 3 לתשובה לבקשה כי קיים צד נוסף -הוא הטוען 1 - הטוען לזכויות בכספים. למבקשת לא היתה עמדה לגבי זכויותיו של אותו צד נוסף (דבר העולה הן מנוסח התשובה, והן מהעובדה כי הוגשה ע"י המבקשת התובענה דנן, במסגרת של טען ביניים). מכאן, שלא נפתחה כל חזית מחלוקת בין המבקשת לבין הטוען 2 בתשובה לצו העיקול. החזית היחידה שקיימת היא בין הטוענים לבין עצמם, ולא לצורך פתרון מחלוקות כאלה נועד ההליך של אישור העיקול. 9. ניתן להגיע למסקנה כי צו העיקול לא פקע, גם מכוח תקנה 380. התקנה קובעת, כאמור, את ההשלכות של מצב בו לא מוגשת בקשה לאישור העיקול. התוצאה היא כי העיקול בטל כלפי כל נכס שהמחזיק לא הודה כי הוא מצוי בידו. ואולם, בענייננו, אין ספק כי המחזיק - המבקשת - הודה כי הנכס נשוא העיקול (הוא הכספים נשוא תובענה זו), מצוי בידו. לכן, לא ניתן לקבוע כי לגבי כספים אלה העיקול בטל. תוקפה של המחאת הזכות 10. עתה יש לברר,אם כן, האם הוכח ע"י הטוען 2 כי אין תוקף להמחאת הזכות. יובהר, למען הסר ספק, כי אם המחאת הזכות היא תקפה, היא גוברת על העיקול המאוחר (ור' בענין זה למשל ע"א 568/85 Bank Hapoalim Switzerland LTD נ. החברה לנאמנות של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' פ"ד מ"ב (4) 507, בעמ' 509-510). טענות הטוען 1 לגבי המחאת הזכות הינן, כי הוא סייע ברכישת הדירה שנרכשה במשותף על ידיו יחד עם הוריו, ותרם חלק יחסי גדול יותר לרכישה, מאשר הוריו. לטענתו, המקור לתשלום הכספים ששולמו על ידיו, היה כספי חברה שבבעלותו, חברת י. ק. אלפא יבוא שיווק והשקעות בע"מ (להלן: "חברת אלפא"). לכן, אביו, גנדי היה חייב להשיב לו את הסכום שהוא, הטוען 1, שילם ביתר על חשבון אביו. 11. הטוען 2 טוען, כי קיימת חשיבות מכרעת למקור הכספים מהם שילם הטוען 1 עבור הוריו. לטענתו, מדובר במערכת יחסים קרובה, של הורים וילדים, וקשה מאוד לצד זר לסתור טענות הקשורות להתקשרות. הטוען 2 טוען כי הטוען 1 מסר שני מאזני בוחן שונים של חברת אלפא עבור אותה שנת מס, כאשר ממאזן הבוחן שנמסר בשלב מאוחר יותר, עלה כי הטוען 1 משך מחברת אלפא בשנת 2002 רק 2,505 ₪ - פי 1,000 פחות ממה שהוא הצהיר בתצהירו. כן נטען שלא הובאו אסמכתאות לכל ההעברות מחשבון חברת אלפא, וכן כי אין קישור בחומר שהומצא בין ההעברות לבין רכישת הדירה. עוד צויין כי הטוען 1 נשאל בחקירתו הנגדית האם הוריו סייעו לו והפקידו כספים בחברת אלפא, והשיב בשלילה, אלא שאז הסתבר כי סך של 29,000 ₪ הופקד ע"י ההורים בחשבון חברת אלפא. בכל הנ"ל, טוען הטוען 2, יש די "אותות מירמה", שדי בהם כדי להעביר את הנטל המישני לטוען 1, להראות את תום ליבן של העיסקאות. 12. אני סבורה כי הטוען 2 לא הרים את הנטל שהוטל עליו, ולא הוכיח כי המחאת הזכות נעשתה כעיסקה למראית עין, שמטרתה היחידה היתה להבריח רכוש מנושים. דירת הקוטג' נרכשה ע"י הטוען 1 ושני הוריו בחלקים שווים. טענות הטוען 1 ביחס לעובדה כי למרות זאת הוא נשא בחלק גדול יותר מחלקו היחסי ברכישת הדירה, מקבלות גיבוי מדפי הבנק של הטוען 1 (או של חברת אלפא), שצורפו כנספח ב' לתצהירו. מדפים אלה עולה לכאורה כי הועברו מחשבון הבנק שלו (או של החברה שבבעלותו, חברת אלפא), לבנק משכן סכומי כסף שונים, וזאת - במהלך שנת 2002. אף שאין הוכחה כי הכספים אכן שימשו לצורך תשלום על חשבון רכישת הקוטג' דנן, אני סבורה כי די בראיות שהוצגו כדי לקבוע כי מדובר בתשלומים על חשבון רכישת הקוטג', שכן אין כל טענה לפיה הטוען 1 לקח בתקופה האמורה משכנתא אחרת, נוספת בנק משכן. מאחר במדובר בדפי בנק משנת 2002, כאשר אף אחד מהצדדים לא יכול היה לצפות את קיומו של הסכסוך וההליך דנן, אין לפקפק באותנטיות של העולה מדפי הבנק האלה. 13. ניתן לקבוע, אם כן, כי הטוען 1 שילם (בעצמו או באמצעות חברת אלפא), על חשבון הדירה המשותפת שרכש עם הוריו, סכומי כסף העולים על חלקו היחסי בדירה. העובדה כי היה בעבר קשר בין חברת אלפא לבין החברה של גנדי, אין בה כדי לשלול מסקנה זו. ממסקנה זו עולה כי טענת הטוען 1, לפיה התגבש חוב של אביו כלפיו- להשבת החלק היחסי העודף של האב, היא טענה סבירה שלא נשללה. 14. בהקשר זה יצויין, כי אין די לדעתי, בטענות הטוען 2 ביחס למקור הכספים, ולבעייתיות בגירסת הטוען 1 ביחס לכך, כדי להביא למסקנה לפיה גנדי לא היה חייב כסף לטוען 1. יהיה מקור הכספים שמכוחם שילם הטוען 1 על חשבון הדירה אשר יהיה - אם הוא שילם יותר מהחלק היחסי שהוא היה אמור לשאת בו, הוא זכאי, ככלל, להשבה של החלק ששילם ביתר משני הוריו - שותפיו לרכישה. כפי שצויין לעיל, מדובר בארועים שארעו בשנת 2002, הרבה לפני הסכסוך דנן. קשה, אם כן, לקבוע בנסיבות כאלה כי העברת הכספים לתשלום על חשבון הדירה נעשתה דווקא מחשבון הבנק של הטוען 1 (ולא מחשבון גנדי) בכוונת תרמית, ואין בסיס לקביעה כי למעשה מקור הכספים ששולמו על חשבון רכישת הדירה היה דווקא בכספיו של גנדי. בשלב בו הדברים נעשו - לא הוכח לי כי היתה צריכה להיות מוטיבציה לצדדים לפעול באופן הזה. 15. מאחר שהוכח כי הטוען 1 שילם יותר מחלקו היחסי על חשבון הדירה, ושנוצר חוב של אביו כלפיו, ניתן לקבל את הטענה כי ההמחאה נועדה להבטיח את פרעון החוב הזה. ככזו, זו המחאה לגיטימית, שאין לשלול את תוקפה. 16. יוער כי העובדה שהטוען 1 העיד כי רישום ההמחאה נועד כדי להגן עליו מפני נושי גנדי, אין בו כדי להעיד על מטרת מירמה של הטוען 1. נושה זכאי להגן על עצמו מפני נושים אחרים של החייב, ואין בכך כדי לשלול את תום ליבו. 17. לכן, אני קובעת כי הטוען 1 הוכיח כי זכותו גוברת על זו של הטוען 2, מכוח המחאת הזכות הקודמת בזמן לעיקול. סכום הכסף המצוי בקופת בית המשפט, על פירותיו, יועבר לטוען 1. הטוען 2 יישא בהוצאות הטוען 1 בסך 7,500 ₪ + מע"מ. עיקול