התובעת הגישה תביעה כנגד נתבעות מס' 1 ו 2 לתשלום הסך של 119,465 ש"ח בגין סחורה, אשר סופקה להן בשנים 00-01 אשר תמורתה לטענתה שולמה בחלקה. בנוסף עתרה התובעת לחייב הנתבע מס' 3, מנהל הנתבעת מס' 1 ( להלן: "הנתבע") בתשלום הסך הנ"ל. הנתבעים הגישו רשות להגן, ועל פי החלטת כב' הרשמת מיום 1.1.02, ניתנה לנתבע מס' 3 רשות להגן כנגד התביעה על מלוא סכומה, ולנתבעים מס' 1 ו 2 ניתנה רשות להגן חלקית, וניתן כנגדם פסק דין חלקי בסך של 59,041 ₪. בדיון שהתקיים ביום 8.1.04 הוסכם שהצדדים יודיעו האם מסכימים לכך שחוב הנתבעים לתובעת לאחר מתן פסק הדין החלקי כנגדםהינו בסך של 101,000 ₪ או שיהיה צורך לקיים הוכחות בעניין זה. כן הסכימו הצדדים לדון ראשית בשאלת חבותו של נתבע מס' 3 לתובעת שכן שאלה זו הינה שאלה משפטית ועל כן הצדדים ויתרו על שמיעת העדויות לצורך הכרעה בשאלה זו, וכן הסכימו שבמסגרת סיכומיהם לענין חיובו של נתבע מס' 3, יודיעו אף לענין הסכמתם על גובה החוב. הנתבעים הודיעו במסגרת סיכומיהם שאין הם מסכימים לכך שהחוב הינו בסך של 101,00 ₪ ועל כן לאחר שאדון בשאלת חבותו של הנתבע מס' 3, אקבע את המשך ההליכים בענין זה. על כן השאלה העומדת במחלוקת כאן האם חב הנתבע בערבות אישית לתובעת. התובעת טוענת שיש לחייב הנתבע מס' 3 בערבות אישית כשהיא מסתמכת על 24 תעודות משלוח שהונפקו בין התאריכים 05.01.00 -19.03.01 , ועליהם חתום הנתבע או בא כוחו. בחינה מדוקדקת של תעודות המשלוח המצורפות לתצהירי התובעת מגלה לנו שבמסמך המעוטר בלוגו ובפרטי התובעת, הנושא את הכותרת "תעודת משלוח" הממוספרת ע"י מספר סדורי , מכיל את פרטי הסחורה המשווקת( שם הפריט, מידות, כמויות ומחירים ), מס' הרכב המוביל, ושם הנהג . בתחתית המסמך מופיעים 7 סעיפים באותיות מודגשות , המכילים בין היתר תניות הנוגעות לערבות אישית לפרעון התשלום ולהלן נוסח התניות הרלוונטיות : ... ... ... קבלת מסמך זה על ידי הלקוח ו/או בא כוחו תהווה אישור והסכמה מצידו לתנאים שלעיל בין אם חתם על מסמך זה ובין אם לא. אם המזמין הוא תאגיד משפטי, מוסכם בזה כי מנהלי התאגיד יהיו אחראים אישית יחד עם התאגיד למילוי תנאי עבודה זו ותשלום. הוסכם עם הלקוח כי מקום השיפוט במקרה של חילוקי דעות יהיה בעיר נתניה אני החתום מטה ערב אישית לפירעון התשלום בפועל. הנתבע טוען שאין לחייבו בערבות אישית בגין חתימתו על תעודת המשלוח. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה שהתובעת לא הצליחה להוכיח טענתה שיש לחייב הנתבע בערבות אישית כמפורט להלן: לכאורה אין מדובר בכתב ערבות, אלא כאמור בתעודת משלוח שבה שובץ חוזה שלתוכו שורבבו תניות בנוגע לערבות אישית של מנהלי תאגיד, ולכן לא מדובר בהסכם ערבות פורמלית. חתימה על מסמך מעין זה שאינו מוגדר ככתב ערבות, לא תחשב כחתימה מחייבת בנסיבות העניין לפיהן מנהל חברה החותם מידי יום ביומו על תעודות משלוח בהן לא מצויין כלל שהינו ערב לחובות החברה, אשר חותם אף לתובעת על תעודת משלוח, ללא כל הודעה שלה אליו שתעודת משלוח זו הינה שונה מתעודות משלוח רגילות הקיימות בחיי המסחר שכן הינה מחייבת אותו באופן אישי, ועל כן לא ניתן לקבוע שחתימתו זו תוכל לחייבו. ראה לעניין זה ע"א (תל-אביב-יפו) 2643/00 - כץ מקס נ' טיצר סופט בע"מ תק-מח 2002(4), 179) וכן פס"ד ע"א (תל-אביב-יפו) 3168/99 - רמי חרושת מרצפות נ' דוידוביץ . תק-מח 2002(1), 5020, שם העלה בית המשפט את החשש שהוראה בדבר ערבות אישית על מסמך כגון חשבונית מס או טופס הזמנה, אינה שכיחה ועלולה לחייב אדם בערבות אישית לחובות חברה רק מכיוון שתובע מחתים "את כל הבא ליד" על מסמכים מעין אלה, וכך הופכים אדם באופן אוטומטי לערב אישית על חובות חברה, ואין לדעת בית המשפט, בחתימה על חשבונית מס, שיש בה הוראה בדבר ערבות אישית, שאינה שכיחה בחשבוניות מעין אלה, כדי לחייב אדם בערבות אישית. החוק מחייב גופים כגון חברות בטוח ובנקים להבליט בצורה ברורה סעיפים הנוגעים לערבות, מה שלא חל על צדדים כגון החברות נשוא הדיון שבפנינו. אך אף על פי כן, אין זה מתקבל על הדעת שחותם על מסמך כגון טופס הזמנה, טופס עליו חותם מנהל חברה מידי יום ביומו יחוייב על פי תנאי בלתי רגיל שנועד להטיל ערבות אישית, בלא שניתנה לכך הבלטה ברורה בטופס עצמו, (ראה רמי חרושת מרצפות בע"מ נ' דוידוביץ, לעיל ) ובהעדר הבלטה כמתואר בפסק דין זה דין תניית ערבות אישית כזו להתבטל. יש בכך משום חוסר תום לב מצד התובעת שכן עסקינן בשרבוב "שורת ערבות" לתעודת המשלוח, שסופקה ע"י המשיבה, כאשר מהותה של תעודת משלוח הינה אישור על קבלת הסחורה, והכנסת הסעיף הקובע כי החותם על תעודת המשלוח הינו ערב אישית לתשלום, ללא כל הסבר מוקדם לחותם על השוני בין תעודת משלוח זו לבין תעודות משלוח רגילות מהווה חוסר תום לב. משלא טרחה המשיבה להבליט את התנאי החריג, אין לה להלין אלא על עצמה. מה עוד שאי אפשר להתעלם מהפרובלמטיקה הכרוכה בסוגיה זו ומהחששות שמא הרחבה רבה מדי בתחום זה עלולה למוטט את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. חוזה ערבות נשלט על-ידי העקרונות הכלליים של דיני החוזים ומתחייבת בדיקה אם נתקיימה גמירות הדעת בענין זה. התובעת כלל לא הוכיחה שהנתבע ידע בעודו חותם על תעודות משלוח, כי הינו חותם למעשה על כתב ערבות, וטענת הנתבע בתצהירו שכאשר חתם על תעודות המשלוח לא ידע ולא נאמר לו על ידי התובעת שבחתימתו נוצרת ערבות אישית כלפיה, עומדת בעינה ולא נסתרה כלל על ידי התובעת, שכן הצדדים ויתרו על חקירות העדים, ועל כן לא ניתן לאמר שהתקיימו במקרה זה גמירות דעת כאשר חתם על תעודת המשלוח, לשאת אף בערבות אישית בשל חתימתו. התובעת מנסה להסתמך בסיכומיה על ע"א 5616/93 עבדל נאצר אברהים נ' אוטולוקס חלקי חילוף תק-על 96 (2) 49, אך יש לאבחן בין מקרה זה לבין המקרה דנן לאור נסיבותיו. בפרשת איברהים נקבע מפורשות כי הנתבע ביקש להשאיר את הטופס ברשותו קודם שיחתום עליו והטופס הוחזק בידיו במשך שבועות או חודשים עד לחתימתו. עוד נקבע שהיתה לו הזדמנות לברר ולדעת את תנאי ההסכם, שכן הוא דרש לקבל את הטופס לרשותו, וזאת בניגוד לעניינו שכן כלל לא הוכח שהנתבע ביקש ודרש את תעודות המשלוח לרשותו, או שבחן אותן בטרם חתימתו עליהן. יתרה מכך, תעודות המשלוח אינן חתומות כולן ע"י הנתבע, ויש רבות אשר נחתמו ככל הנראה על ידי עובדים מטעמו. התובעת כלל לא הוכיחה ולא טענה אף בסיכומיה שיתר העובדים הוסמכו לחייב את הנתבע ו/או כי העובדים בחתימתם הסכימו לכך כי ניתנת ערבות אישית של הנתבע, ו/או ערבות אישית שלהם עצמם לפרעון התשלום. התובעת לא דרשה את חתימתו האישית של הנתבע מס' 3 על כל תעודות המשלוח, ועל כן עובדה זו מצביעה אף היא על המסקנה שהתובעת לא ראתה בתעודות המשלוח משום ערבות אישית של הנתבע, שכן על פי לשון ס' 7 בתעודת המשלוח, כל החותם, אף עובד הנתבע ערב אישית לפירעון התשלום בפועל - ומדוע לא פעלה התובעת כנגד כל עובדי הנתבע אשר חתמו אף הם על תעודת המשלוח? טוענת התובעת שהנתבע ערב אף בשמם של יתר החותמים, אולם היה עליה להוכיח ראשית מי הם החותמים הנוספים על תעודות המשלוח, האם מדובר בעובדי הנתבע, או באחרים ושנית היה עליה להוכיח שהנתבע ידע שבחתימת עובדיו או כל אדם אחר על תעודת המשלוח חתימה זו מחייבת אותו (את נתבע 3) כערב לתשלום ומשלא עשתה כן, לא ניתן לקבוע שהינו ערב לתשלום אשר נחתם ע"י עובדיו ו/או כל אדם אחר. ערה אני לתחושה הרווחת שספק שסיפק סחורה ולא זכה לקבל את תמורתה בשל התמוטטות החברה המזמינה נפגע על לא עוול בכפו, כאשר הנטיה הגוברת היא להטיל אחריות אישית על נציג החברה, ואולם יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, ועקרון האישיות המשפטית הנפרדת טרם חלף מן העולם, ומשלא הוכיחה התובעת שהנתבע ידע שבחותמו על תעודת המשלוח הינו חותם אף אל ערבות אישית ומשלא טרחה המערערת להבליט את התנאי החריג בטופס הסטנדרטי והמאוכלס בצפיפות של הזמנת סחורה, ולציין שבניגוד לתעודות משלוח של חברות אחרות, הרי תעודת המשלוח שלה מחייבת את החותם עליה בערבות אישית, אין לה להלין אלא על עצמה. סוף דבר, התביעה כנגד נתבע מס' 3 נדחית. התובעת תשלם לנתבע מס' 3 הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪. לאור העובדה שהנתבעים אינם מסכימים לסך של 101,000 ₪ כחוב של נתבעים מס' 1 ו2 לתובעת, הרי שאין מנוס אלא לשמוע התיק לעניין הסכומים הנטענים כחוב הנתבעים לתובעת, ועל כן כאמור בהחלטתי מיום 8.1.04 הדיון יתקיים רק לאחר שיופקד הסך של 2500 ₪ ע"י הנתבעים הוצאות הדיון כפי שנפסק בהחלטת דלעיל. נדחה להמשך הוכחות כאמור לעיל ליום 18.3.04 שעה 11:00. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ניתן היום ט' באדר, תשס"ד (2 במרץ 2004) בלשכתי. סמדר קולנדר-אברמוביץ, שופטת חוזהגמירות דעתערבות