צו מניעה האוסר להפעיל מוניות

סכסוך בין שתי חברות מוניות - "טקסי המרכז בע"מ" ושלושה אחרים ("המבקשים") ו"השרון- שירות טקסי בע"מ" ("המשיבה"), הועבר להכרעת בורר דן יחיד, עו"ד שמואל אלטלף. על הבורר הוטל לפסוק לפי הדין המהותי ולסיים המלאכה תוך 45 יום. פסק בוררות מלא ומפורט ניתן ב-5.4.01. הבורר סקר בפירוט את המחלוקת התמציתית במשפט הפתיחה: "1. שניים אוחזים בקו שירות במוניות, תל אביב - נתניה וחזרה. המבקשים, השרון שירות טקסי בע"מ, טוענת כולו שלי ואילו המשיבה, טקסי המרכז בע"מ, טוענת לא, כי, אלא הקו הוא גם שלי". אין חולקין כי המשיבה אוחזת ברשיון שירות בקו נתניה - תל אביב מזה שנים רבות ואילו המבקשים הם בעלי רשיון שירות בקווים שונים, בהם תל אביב -חיפה. קטע הדרך בין מחלף פולג ועד התחנה המרכזית בתל אביב, משותף לשני הצדדים. המבקשים אוספים נוסעים בקטע זה ואף נכנסים אל לב העיר נתניה, למגינת לבה של המשיבה, הנפגעת מהתחרות באזור שבו היא אמורה על פי הרישיון, לספק שירות מוניות. במהלך השנים גברה העויינות בין החברות המתחרות והגיעה לידי אלימות המסכנת את שלום הנהגים וציבור הנוסעים. לא אחת פנתה המשיבה בבקשות לצווי מניעה האוסרים על המבקשים להסיע נוסעים לעיר נתניה וממנה. זו המסגרת בה נתקבלה הצעת בית משפט להעביר את המחלוקת להכרעת הבורר הנכבד. היה ברור כי הסעד המרכזי המתבקש הוא צו מניעה האוסר על המבקשים להפעיל זוטובוסים בקו תל-אביב - נתניה. לאחר שמיעת עדים וסיכומים קבע הבורר כי משרד התחבורה הרחיב את מספר קווי השירות והגדיל את מספר המוניות של המבקשים, אולם אסר עליהם, חד משמעית, לאסוף נוסעים לנסיעות פנימיות בתוך העיר נתניה, מתחנת המוצא ועד למחלף פולג ובחזרה. הבורר מצא כי המבקשים אינם מקיימים את האיסור ופולשים לתחום ההסעות של המשיבה. לא זו בלבד, אלא שבבית המשפט העליון הסכימו הצדדים להמשיך לפעול בקווים הנוכחיים עד ל-15.3.99 בלבד: "במשך תקופה זאת יערכו המשיבים בירור נוסף לגבי השאלה באילו קווי שירות פעל טקסי המרכז מאז 1987. לצורך זה יגיש בא כוח העותרים את כל הראיות שבידו אל המפקח הארצי לתעבורה, והמפקח, באופן אישי, ישמע את בא כוח העותרים, יבדוק את הראיות ויחליט בשאלה זו. הרשות ניתנה מכוח ההסכמה להמשיך ולפעול בקווי השירות ללא שינוי עד ל-15.3.99" (בג"צ 929/96). על אף הזמן הרב שחלף מאז, לא קיבלו המבקשים רישיון ממשרד התחבורה לפעול בקו השירות של המשיבה, אך הם ממשיכים להסיע נוסעים בקטעים שנאסרו עליהם מפורשות ולהפריע למשיבים ולנוסעים. התנהגותם בכביש מסכנת את שלום הציבור. בנסיבות אלה, שוכנע הבורר הנכבד כי יש מקום ליתן צו מניעה האוסר על כך: "אשר על כן וכל עוד אין למשיבה טקסי המרכז בע"מ רישיון כדין, ניתן בזה צו מניעה האוסר עליה ועל כל הפועלים בשמה ומטעמה באורח ישיר ובאורח עקיף, להפעיל מוניות מסוג "זוטובוסים" בקו השירות מתל אביב לנתניה ובחזרה. הצו ייכנס לתוקפו עם אישורו של פסק דין זה על ידי בית המשפט המוסמך על פי סעיף 23 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968". התביעה שכנגד נדחתה מהטעם, שהתובעת שכנגד אינה בעלת רישיון בקו השירות תל אביב-נתניה וחזרה ועל כן אין המשיבה חבה לה חובות כלשהן ואינה יריבה שלה. הטיעונים: המבקשים עותרים לביטול פסק הבוררות. עילות הביטול הן על פי סעיף 24(3)(7)(9) ו(10) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. למעשה נסב הדיון על התנהגות בלתי ראויה של הבורר, המגיעה כדי משוא פנים ועל התעלמותו מן הדין המהותי. המבקשים מתארים באריכות יתר שיחה טלפונית שנערכה בין הבורר הנכבד לבין בא כוח המשיבה. בעקבות השיחה נאות בא כוח המשיבה לחזור אל שולחן הבוררות תוך משיכת הליך (בשג"צ) שהגיש לבית המשפט העליון. לטענתם, מלמדת התוצאה הזאת על קבלת "רמז" מאת הבורר כי פסיקתו תשביע את רצון המשיבה. המשיבה מתרעמת בצדק, על הדברים החמורים המיוחסים לה ולבורר על ידי המבקשת ומסבירה כי נושא הבג"צ: בזיון החלטת בית משפט על ידי המבקשים, לא נגע כלל להליכי הבוררות וכי עז היה רצונה לסיים את ההליך בפני כב' הבורר. לטענתה, כל יום נוסף שבו נמשך המצב הקיים, מסב לה נזקים כבדים ואילו המבקשים מוסיפים לקופתם הכנסה יפה על חשבונה של המשיבה, תוך הפרת הדין. ד י ו ן בתיאור העובדות בבקשה ובתצהירו של ישראל מנשה שאין בו דבר מכלי ראשון, לא מצאתי בסיס להטיל דופי בכשירות הבורר לשמש בתפקידו. בצעד טבעי שבא בעקבות ההליך בו פתחה המשיבה בבית המשפט העליון, פנה הבורר בשיחת בירור אל בא כוחה, על מנת למנוע שיהוי נוסף בסיום מלאכת הבוררות. השיחה הייתה גלויה ודווח עליה למבקשים. הבורר אף תיעד את תוכנה לפי דרישתם. העובדות בפסקי הדין שאליהם מפנים המבקשים שונות תכלית שינוי מעובדות המקרה שבפנינו. מראית פני הצדק חשובה, אולם לעתים נאחז בה בעל דין כבקרש הצלה, כשמטרתו האחת היא ביטול פסק בוררות שאינו לרוחו, כפי שאירע במקרה זה. (בג"צ 1479/96 7357/95 ברקי פטה המפריס ישראל בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, נ(2) 769, 779). הפסיקה מצדיקה את הצעד החמור של פסילת שופט או בורר, בהתקיים מבחן אובייקטיבי, ולא די בהתרשמות סובייקטיבית של אחד הצדדים : "מן המפורסמות היא כי אין די בתחושות סובייקטיביות של מי מן הצדדים בכדי לבסס עילת פסלות. יש צורך בהנחת תשית ראייתית אובייקטיבית ממנה ניתן להסיק כי דעתו של השופט נעולה במובן זה שלא יתאפשר לו לשפוט משפט צדק." (ע"א 8457/01 רחל גבע נ' מיכאל קוצר, תקדין - עליון 2001(3), 192). בהיעדר תשתית עובדתית למשוא פנים ופגיעה במראית הצדק, נדחית הבקשה על פי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. אשר לעילת הביטול על פי סעיף 24(7) לחוק הבוררות: "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן;". המבקשים ערים להלכה כי טעות שבדין - משמע פסיקה בהתעלם מן הדין המהותי (רע"א 1260/94, תמר בן חיים נ. אבי חן בע"מ ואח', פ"ד מח(4) 826, 832; רע"א 3747/95, עו"ד נירה להב נ. אמנון רפאל, דינים עליון, נב(39)). עם זאת, סבורים הם כי הבורר התעלם בפסיקותיו מהדין, כאשר לא קיבל את טענתם שהרישיון להפעלת קו שירות אינו מעניק בלעדיות ועל כן אין מקום ליתן צו מניעה. כמו כן טענו כי קביעתו של הבורר שמסמך אשר הוגש על ידי המשיבה מהווה ראייה לרישיון לשנת 2000, היא בניגוד לדין המהותי עד כדי התעלמות ממנו. עוד נטען כי הפסיקה בדבר הפרת חובה חקוקה מנוגדת לדין. די להפנות אל הפסק בעניין זה כדי להיווכח שאין בסיס לטענה בדבר היעדר חובה חקוקה: "הפעלתו של קו שירות בלא רישיון או שלא בהתאם לתנאים שהרשות קבעה, הינה עבירה על תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 הנאכפות על ידי משטרת התנועה ובמקרים מיוחדים, אף על ידי הרשויות הנותנות את הרישיון..." (סעיף 8ג, ד, ה, ו לפסק הבוררות). הבורר מסביר כי על אף קיומה של העבירה הפלילית בהפרת תקנה 494 לתקנות התעבורה: "לא יפעיל אדם קו שירות אלא לפי רשיון שירות ובהתאם לתנאיו", הוא דן במישור האזרחי ורואה בהתנהגות המבקשים עוולה על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הסעיף מגדיר עוולה זו: "הפרת חובה חקוקה (א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו. (ב) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני." בפקודת התעבורה הוסדרו סמכויות קביעת קווי שרות, איחוד והפרדה, רישוי ומתן היתרים להסעת נוסעים או להפעלת שרות הסעה, לרבות תנאי רישיונות והיתרים, ביטולם והפסקת תוקפם (סעיפים 70 ו - 71 לפקודת התעבורה). בפרק השביעי לפקודה נאמר כי מפר הוראה מהוראות הפקודה עובר עבירה ואילו בתקנות 494 - 496 נקבעו דרישות ותנאים לקבלת רישיון שירות. תקנה 494 עליה עברו המבקשים, באה להגן על ציבור הנוסעים ולפקח על שירותי ההסעה המוסדרים. בפרשת צבי גצל נ' שידורי קשת בע"מ ואח' (תא 2296/00, טרם פורסם) נדונו מסגרות העוולה: "עוולת הפרת חובה חקוקה נמנית על עוולות המסגרת. בעוולות אלה אמון בית המשפט על היקף האחריות בנזיקין. המחוקק השאיר בידיו את עיקר המלאכה, לצקת תוכן אל המסגרות, ברוח עקרונות היסוד של השיטה." על פי הממצאים שקבע הבורר הנכבד, מתמלאים בענייננו חמשת היסודות המרכיבים עוולה זו: (סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]): "א. קיומה של חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; ג. המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק; ה. הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק." (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 וכן ע"א 2222/98 אגודת בית החולים מקאסד ירושלים נ' כאיד מוחמד מרוואני, תקדין עליון 2000 (2) 709). אין מחלוקת שהמבקשים מקיימים פעילות לאורך הקו תל אביב נתניה, תוך הפרת החובה החקוקה עלי תקנה 494 לתקנות התעבורה. הנה כי כן, לא התעלם הבורר מן הדין המהותי ואף הקפיד לציין את מקור הדין להפרת החובה. צווי מניעה מקורם בדיני היושר והם נתונים לשיקול דעת רחב של בית המשפט : "ציווי (לשעה או לתמיד) נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. בעבר ניזונה תפיסה זו מהאופי האקויטבילי של תרופת הציווי, ומהתפיסה שאין לו, לנפגע, זכות לסעד זה. במשך השנים חלה התפתחות בגישת החקיקה והפסיקה לסעד זה. בצדק צויין כי "בתי המשפט בארץ עשו רבות כדי 'להפשיט' את התרופה מסממניה הדיסקרציונריים, וקירבוה לא מעט לתרופה שבדין הניתנת למבקש בזכות ולא בחסד... הן לאור לשון החקיקה והן לאור מגמותיה - יש להשקיף על הציווי כתרופה שהנפגע זכאי לה". (ע"א 214/89, אבנרי נ. שפירא פ"ד מג(3), 840 בעמ' 853). המדיניות השיפוטית מכירה בהענקת תרופות של ציווי בדיני נזיקין, כפי שהן מקובלות בדיני החוזים: "פירושו ובהפעלתו של הדין, עלינו לשאוף "להרמוניה חקיקתית". (השופט זוסמן בע"פ 108/66 "דן" נ. היועץ המשפטי, פ"ד כ(4) 253, 261). אין כל יסוד הגיוני להשקיף על תרופת הציווי בחוזים כתרופה שהנפגע זכאי לה, ולהשקיף על תרופת הציווי בנזיקין כתרופה שהנפגע אינו זכאי לה". (ע"א 214/89, שם בעמ' 854). על אף האמור קיימים שיקולים לצמצום התערבות בית משפט באמצעות ציווי, שאינם נשקלים כאשר מדובר בתרופה הממונית לפיצויים: "עם זאת, זכותו של הנפגע לפיצויים אינה זהה, מבחינת "עוצמתה" לזכותו של נפגע לציווי. חולשתו זו של הציווי נובעת מאופיו. ציווי לפוגע לנהוג בדרך מסויימת עשויה לפגוע קשות בחופש האישי שלו, ולהוות מעשה התעמרות כלפיו. היא עשויה לפגוע באינטרס הציבורי. היא עשויה להכביד על מערכת אכיפת החוק. מטעמים אלה, רוב השיטות המשפטיות, המכירות בזכותו של הנפגע לציווי, מכירות גם בסייגים המוטלים על זכות זו." (ע"א 214/89 שם בעמ' 854). על הסייגים המוטלים על הזכות לציווי בשיטתנו ניתן להקיש מסעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה), התשל"א-1970, הקובע ארבעה חריגים לאכיפת חוזה, וביניהם : "ביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם בית משפט או לשכת הוצאה לפועל". סייגים אלה הוחלו על ידי הפסיקה גם בענף הנזיקין שבמסגרתו חלה החלשה נוספת של תרופת הציווי : "בעוד שבדיני החוזים, תרופת הציווי (או, בצורה הכללית יותר "האכיפה") היא התרופה הראשונית, הרי בדיני הנזיקין תרופת הציווי היא תרופה משנית". (ע"א 214/89 שם בעמ' 854). במתן סעד של ציווי בעילת נזיקין, יפעיל בית המשפט שיקול דעת שיונחה בראש ובראשונה על פי המסגרות הנורמטיביות הקבועות בסעיפים 73 ו - 74 לפקודת הנזיקין, תוך התחשבות באינטרסים מתנגשים ובשלב בו מצוי ההליך השיפוטי. מהסקירה הנורמטיבית לענייננו: השאלה שנותר להשיב עליה הינה, איפוא - האם ראוי לאשר צו מניעה אשר יערב את בית המשפט בעבודתן של רשויות התעבורה ולמעשה ידרש פיקוח ערכאה שיפוטית על הפעלת קווי שירות מוניות, במסגרת עקיפה של אכיפה על פי פקודת בזיון בית משפט. במקרה שבפנינו ניתן צו המניעה לאחר דיון ממצה בצורך לאסור על המבקשים בצו, הסעת נוסעים ללא רישיון. בית המשפט העליון איפשר למבקשים להמשיך בסטטוס קוו עד מרץ 1999, על מנת שעניינם יידון על ידי משרד התחבורה, ואולם עד היום לא קבלו המבקשים את הרישיון הדרוש על פי דין ולא שינו ממנהגם. שקלתי שמא ראוי להימנע ממתן הצו מחשש למעורבות יתר של המערכת המשפטית העמוסה לעייפה, כאשר מצויים בידי היועץ המשפטי הכלים להבאת המבקשים לדין. אין אני באה לשים את שיקול דעתי תחת שיקול דעתו של הבורר, אשר נבחר על ידי הצדדים להכריע בעניין זה. מקובל עלינו כי לצידה של זכות מצוייה תרופה. הבורר הנכבד שוכנע כי המשיבה זכאית לסעד של מניעה הצופה פני עתיד. במיוחד לאור ההפרה המתמשכת של החובה החקוקה על ידי המבקשים והנזקים הכבדים דבר יום ביומו, הנגרמים למשיבה כתוצאה ישירה של פעילות המבקשים בקו תל אביב-נתניה. אל שיקולים אלה מצטרף האינטרס הציבורי להבטחת שלום הנוסעים הנזקקים לשירות בקו המריבה. המדיניות המנחה מצמצמת התערבות בפסקי בוררות שכן מוסד הבוררות הינו אפיק נפרד לקבלת הכרעות משפטיות ואינו משמש נתיב לפתיחת חזית מקבילה בערכאות (רע"א 1260/94 שם בעמ' 832; רע"א 113/87 חברת נתיבי אילון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ, פ"ד מה(5) 511, 516, 617). העיקרון של כיבוד פסקי בוררות מטה את הכף לכיוון אישור הפסק. משמע - מתן סעד של ציווי. מה עוד שצו מניעה אשר ניתן בנסיבות דומות כבר ב- 12.2.1975 נאכף בבית המשפט העליון בפסק דין תקדימי, על נהגי מוניות בקו שדה התעופה "בן גוריון", על אף שלא היה מכוון כלפיהם אישית (ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון ואח', פד"י לד (4) 232, 240). אשר לטענות בדבר חריגה מסמכות לא הונחה להן תשתית ראייתית. סמכויות הבורר כבר נדונו והוכרעו בהחלטה שיפוטית נפרדת. הבורר לא חרג מסמכותו. פסק הבוררות אף אינו נוגד את תקנת הציבור (סעיף 24(9) לחוק), אלא ניתן מתוך דאגה עמוקה לשלומם של הנוסעים ונהגי המוניות בקטע המריבה. כאן המקום לציין כי העובדות טופחות על פני טענות המבקשים; מיום מתן הפסק ב-5.4.01 לא קיבלו המבקשים רישיון להפעלת מוניות בקו נתניה-תל אביב והמועד אשר נקבע לשמירת הסטטוס קוו, בהחלטת בית המשפט העליון, מכוח הסכמת המשיבה, חלף זה מכבר. כתוצאה מהפעלת הקו על ידי המבקשים ללא רישיון ובניגוד לעמדת רשות הרישוי של משרד התחבורה, נמשכת האנדרלמוסיה עליה מצביע הבורר בפסקו: "לטקסי המרכז יש רישיון לקווי שירות בין ת"א לירושלים לחיפה ולרחובות. אך רישיון לקו שירות בין ת"א לנתניה, אין לה ועד היום למרות מאמציה, לא ניתן לה רישיון כזה. למשרד התחבורה הנותן את הרישיונות הפתרונים. אך מבחינתה של המבקשת, המשיבה מבצעת עוולה כלפיה בכך שהיא מתחרה בה בתחרות לא הוגנת, בגניבת עין בשימוש בשירותים ומתקנים שהמבקשת התקינה לצורך הפעלת קו בו היא מחזיקה באשר נדרשה להתקינם, בדילול המוניטין שלה וגורמת לה נזקים כספיים גדולים, למתחים ומריבות במהלך הפעלת הקו ואף מסכנת את נהגיה ואת הנוסעים במוניות הפועלות במסגרתה" (סעיף 8ז' לפסק הבורר). לפיכך, לא זו בלבד שמסקנת הבורר בדבר קיומה של עוולת הפרת חובה חקוקה, אינה מנוגדת לדין, אלא שאף הוכחו רכיבים של עוולת מטרד לציבור על פי סעיף 42 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] : "מיטרד לציבור הוא מעשה שאינו כדין או מחדל מחובה משפטית, כשהמעשה או המחדל מסכן את החיים, הבטיחות, הבריאות, הרכוש או הנוחות של הציבור, או שהוא מכשול לציבור להשתמש בזכות מזכויות הכלל." על פי סעיף 43 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מוגשת תביעה למתן ציווי על מטרד לציבור, על-ידי היועץ המשפטי, או על-ידי אדם שסבל נזק ממון כתוצאה מהמטרד, דוגמת המשיבה. לסיכום: בקשת הביטול נדחית. פסק הבוררות מאושר, כולל צו מניעה קבוע, כאמור בסעיף 9, עמ' 7 לפסק הבוררות: "אשר על כן וכל עוד אין למשיבה טקסי המרכז בע"מרישיון כדין, ניתן בזה צו מניעה האוסר עליה ועל כל הפועלים בשמה ומטעמה באורח ישיר ובאורח עקיף, להפעיל מוניות מסוג "זוטובוסים" בקו השירות מתל אביב לנתניה ובחזרה". צו המניעה ייכנס לתוקפו ב- 15.1.02 וזאת, על מנת לאפשר למבקשים להיערך בסידור העבודה לביצוע הצו. המבקשים יהיו רשאים לפנות אל בית המשפט בבקשה לביטול צו המניעה, אם יציגו רישיון להפעלת מוניות בקו נתניה-תל אביב. בקשתם תישמע בדחיפות. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה בסך 12,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. ניתן היום, 24 בדצמבר 2001, במעמד עו"ד כהן וסגל. רות שטרנברג אליעז,שופטת מוניתצוויםצו מניעה