התיישנות בתביעות ארנונה

1. בתביעה שלפניי תובעת עיריית ירושלים (להלן: "העירייה") את בוגה (עאיד) שריף (להלן: "הנתבע") לתשלום חוב של 33,426.55 ₪. מקור החוב הוא אי תשלום הארנונה לתקופה שמיום 1.4.76 ועד ליום 31.10.00 עבור הנכס הידוע כגוש 30787 חלקה 098-001 ירושלים (להלן: "הנכס"). הרקע 2. א. הנתבע הוא בנה של שריפה בוגי ז"ל, שנפטרה ביום 15.6.97 (להלן: "המנוחה"). ב. המנוחה החזיקה שנים רבות בנכס והתגוררה בו כדיירת מוגנת גם בתקופה שבה נוצר החוב ועד ליום מותה. טענות העירייה 3. א. הנתבע גר עם המנוחה לפני פטירתה, ומכוח המגורים המשותפים (ההחזקה) זכה בזכות לדיירות מוגנת בדירה. בטופס הבקשה לקבלת הנחה מתשלום ארנונה, שהוגש לעירייה, ביום 10.8.94, נאמר שהנתבע, אשתו וששת ילדיו גרים בדירה. הבקשה צורפה כת/1 לתצהירו של עובד העירייה מוחמד מוחסן (להלן: "בקשת ההנחה"). ג. למנוחה ניתנה הנחה מתשלום ארנונה בשל גילה (הנחת גיל הזהב). ההנחה מתייחסת רק לחלק היחסי שהחזיקה בו המנוחה ולא לשאר המחזיקים. הנתבע ומשפחתו קיבלו את ההנחה הנ"ל רק משנת 1994 ועד לפטירת המנוחה. ד. כיוון שהמנוחה לא שילמה את הארנונה שחלה עליה, הפסידה את זכותה להנחה ועליה לשלם את מלוא הסכום. טענות הנתבע 4. א. כיוון שהתביעה הוגשה ב-31.10.00, עומדת לו הגנה מפניה בטענת התיישנות בגין החוב שקדם ל-30.10.93. לכן, לטענתו, יש למחוק מהתביעה את הסכום שמקורו בחוב ארנונה מיום 1.4.76 ועד לתאריך הנ"ל, שהוא כולל ריבית והצמדה ומגיע ל- 21,456 ₪. ב. הנתבע מודה כי החזיק בדירה לאחר פטירת המנוחה ומכיר בחובתו לשלם ארנונה החל מיום פטירתה (15.6.97). המחלוקת 5. א. היש התיישנות לגבי החוב שקדם לשנת 1993? מי אחראי לתשלום החוב לתקופה 1993 - 1997? מה גובה החוב משנת 1994 ועד לפטירת המנוחה? מי אחראי לתשלום החוב משנת 1997 ועד להגשת התביעה? דיון א. היש התיישנות לגבי החוב שקדם לשנת 1993? 6. א. לכאורה מנועה העירייה לתבוע את החוב שמקורו בשבע שנים לפני הגשת התביעה, דהיינו לפני 30.10.93, וזאת בהסתמך על סעיפים ו-5 (1) לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958. הקובעים כדלקמן: סעיף 2: "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק ביהמ"ש לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". סעיף 5: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא: (1) בשאינו מקרקעין שבע שנים. ב. בא כוח העירייה טוען שאין הגנה בעילת התיישנות בתביעות ארנונה. הוא מסתמך על החלטת כבוד השופט יעקובי בעניין זה. הוא לא הגיש עותק של פסק הדין וגם לא הפנה למקום הפרסום המדויק שלו. אני מניח אפוא שמדובר בפסקי הדין של כב' השופט ר. יעקובי בה"פ 755/95 יוסף בן אלי נ' עיריית ירושלים, ובת"א 11660/99 אברהם צבי נ' עיירת ירושלים (שניהם טרם פורסמו, והעתקיהם נמצאים בתיק). בפסקי דין אלה ובאסמכתאות שהובאו שם נקבע כי כאשר העירייה משתמשת במסלול הגבייה המינהלי לא עומדת לחייב הגנה בטענת התיישנות. לעומת זאת אם בוחרת העירייה להגיש תביעה אזרחית רגילה לתשלום החוב, הרי היא נוהגת על-פי הוראות סעיף 317 לפקודת העיריות הקובע כדלקמן: "על אף האמור בסעיפים 309-315, כל מקום שהארנונה בפיגור, רשאי ראש העירייה במקום לנקוט הליכים לפי הסעיפים האמורים, או במקום להמשיך בהם, לפתוח בהליכים לגביית הארנונה כחוב אזרחי". כיוון שבענייננו מדובר בתביעת הארנונה כחוב אזרחי, חלים עליה דיני ההתיישנות הרגילים (לעניין זה ראה ת"א (י-ם) 73/71 מטלון נ' עיריית ירושלים, פסקים מחוזיים, ע"ט 347, וכן ה"פ (ירושלים) 512/01 איאד סאמי קומרי נ' עיריית ירושלים, תק-של 2002(3), ע"מ 227). ג. אשר על כן, אני קובע כי חוב הארנונה שקדם לתחילת שנת 1993 התיישן. ב. מי אחראי לתשלום החוב לתקופה 1993 - 1997? 7. התשובה לשאלה זו קשורה לקביעה מי החזיק בנכס בתקופה זו. א. סעיף 325 לפקודת העיריות מחייב הודעה בכתב על השינוי בהחזקה, ועל מסירת הודעה בכתב בידי המחזיק עצמו או על-ידי נציגו. משהודיע הנתבע בשנת 1994 בכתב כי הוא מחזיק בנכס יחד עם אמו יש לראות בכך הודעה בכתב שנמסרה לעירייה בדבר ההחזקה בנכס. לעומת זאת, לא נמסרה הודעה על הפסקת ההחזקה, ואין גם טענה כזו בפי הנתבע. לפיכך, אני קובע שהנתבע החזיק בנכס בתקופה שמ-1994 ואילך. ב. טענת הנתבע כי המחזיקה בנכס בפועל באותן שנים, הייתה המנוחה ולא הוא, מתבססת על העובדה שהיא זאת שפנתה לעירייה בבקשה לקבל הנחה מארנונה בשנים 1994 - 1996. אינני יכול לראות בעובדה זו הוכחה להחזקתה הבלעדית בנכס שהרי רק לה, כגמלאית, הייתה זכות להנחה, ועל כן ברור שהיא זו שפנתה לעירייה בבקשה להנחה. ג. בסעיף 11 לתצהירו טוען הנתבע כי הוא גר בשנת 1994 בנכס כדי לדאוג לאימו החולה, ולכן הוא סבור שאין בעובדה זו כדי להצביע על היותו מחזיק בנכס. אולם משלא הובאה כל ראיה שהנתבע ומשפחתו גרו במקום אחר באותן שנים, אני דוחה טענה זו ומקבל את טענת העירייה שהנאשם החזיק בנכס בשנים 1993-1997. ד. סעיף 274(א) לפקודת העיריות קובע שהחובה לשלם ארנונה מוטלת על המחזיק בנכס. בסעיף 1 לפקודת העיריות מוגדר המחזיק כדלקמן: "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר...". גם אם נראה בנתבע כמי שנכנס לגדרו של "מחזיק", וזאת באמצעות ההגדרה הכוללנית של ביטוי הסל "או מחזיק בכל אופן אחר", הרי שההלכה היא שכאשר יש מחזיקים מקטגוריות שונות, תחול חובת התשלום על זה שיחסית לאחרים הינו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס (לעניין זה ראה ר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ.עיריית ת"א-יפו, פ"ד לט (34,341), וכן רע"א 2987/91 מאירה ריינר נ' עיריית ירושלים, פ"ד מו(3) 661,663, ע"ש (נצרת) 1138/96 - יגאל הדר נ' המועצה האזרחית מבואות. תק-מח 98(2), 957, עמ' 960. כמו גם - ה' רוסטביץ, "ארנונה עירונית" (מהדורה רביעית, הוצאת אוריאן, תל אביב, התשנ"ו-1995, עמ' 100). על-פי הראיות הייתה המנוחה בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס. קביעתי מסתמכת על סעיף 4(א) לתצהיר העדות הראשית מטעם העירייה, שזכויות החזקה בנכס הנ"ל היו מכוח חוזה דיירות מוגנת שנחתם בין בעל הבית מר חסן קאזם לבין המנוחה ושהיא גרה בנכס עד לפטירתה ב-16.6.97. חיזוק נוסף לקביעתי היא העובדה שבשנים 1994-1996 העניקה העירייה למנוחה פטור מלא מתשלום הארנונה במסגרת הנחות "גיל הזהב", הניתנת רק למי שהוא גמלאי על-פי תקנות משרד הפנים. ספק אם הייתה העירייה מעניקה פטור מלא מתשלום הארנונה אלמלא סברה כי המנוחה היא המחזיקה בפועל בנכס ובעלת הזיקה אליו, ומכך אני למד כי גם העירייה סברה כי בין השנים 1993 - 1997 הייתה המנוחה המחזיקה הראשית ובעלת הזיקה החזקה ביותר בנכס. 8. משקבעתי לעיל שהנתבע החזיק בנכס יחד עם המנוחה בשנים 1993 - 1997, אני מחייב את הנתבע בתשלום הארנונה עבור תקופה זו. ג. מה גובה חוב הארנונה לשנים 1994 ועד לפטירת המנוחה? 9. א. העירייה טוענת כי המנוחה הייתה זכאית להנחה משנת 1994 ועד לפטירתה, אולם ההנחה בוטלה כדין, מאחר שהיא לא שילמה את יתרת החוב שלאחר ההנחה. משעברה ההחזקה בנכס אל הנתבע בשנת 1997, חייב הוא לשאת בנטל החוב שנוצר כתוצאה מביטולה הרטרואקטיבי של ההנחה בתשלום הארנונה שניתנה למנוחה. בעניין זה מפנה העירייה לתקנה 2(1) ותקנה 16 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג - 1993. תקנה 16 קובעת כדלקמן: "זכאי להנחה שלא פרע במלואה את יתרת הארנונה שהוטלה על הנכס בשנת הכספים, עד יום 31 בדצמבר של אותה שנה, תהיה ההנחה שנקבעה לו בטלה מאותו יום ותיוסף ליתרת הארנונה". ב. טענת העירייה הייתה מוצדקת, אלמלא העניקה למנוחה פטור מלא מתשלום הארנונה שנה אחר שנה בתקופה 1994-1996, ראה את הודעות תשלום ששלחה ע"י העירייה באותן שנים שצורפו לתצהיר עדותו של הנתבע. היות שהמנוחה קיבלה בשנים 1994 - 1996 פטור מלא מתשלום הארנונה ולא לפטור חלקי, לא קיימת יתרת חוב ארנונה שלא נפרעה ותקנה 16 הנ"ל, אינה רלוונטית לענייננו. ד. מי אחראי לתשלום הארנונה ממות המנוחה ועד להגשת התביעה? 10. משאין מחלוקת כי הנתבע הוא המחזיק בנכס מאז פטירת המנוחה, אין ספק שהוא זה החייב בתשלום הארנונה תקופה זאת. סיכום 11. א. משעומדת לנתבע טענת הגנה בגין התיישנות באשר לחוב הארנונה עבור התקופה שקדמה לשנת 1993, אני דוחה את התביעה עבור תקופה זו. ב. אשר לחוב הארנונה המתייחס לשנים 1994 ועד לפטירת המנוחה, משניתן פטור מלא למנוחה אין חוב. למעלה מן הצורך אומר, כי לא נשמעה טענה שהפטור ניתן למנוחה בטעות או כל טענה אחרת המתבקשת מהראיות בתיק, והתוצאה היא שהנתבע ובני משפחתו אשר החזיקו בנכס לא חויבו בתשלום ארנונה עבור התקופה האמורה. ג. הנתבע חייב בתשלום הארנונה עבור התקופה המתחילה ביום פטירת המנוחה (15/6/97) כערכם ביום הגשת התביעה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, הוצאות משפט מיום הגשת התביעה ועד לתשלום, ועוד שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא. ניתן היום כ"ד בניסן, תשס"ד (15 באפריל 2004), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. מותר לפרסום מיום 15/4/04. יחזקאל ברקלי, שופט ארנונההתיישנות