נתוני רקע 1. התובעת 1 (להלן-"התובעת") הינה בעלים של דירה בכפר נופש המצוי ב"כפר הים" שליד חדרה. התובע 3 (להלן-"התובע") הוא בן זוגה לחיים של התובעת. התובעת 2 (להלן-"החברה") היא חברה בבעלותו של התובע שעיסוקה במכירת ספרות מקצועית לעורכי דין. לאחר רכישת הדירה על ידי התובעת הוסיפה התובעת ורכשה אף מחסן השייך לדירה האמורה. 2. הנתבעת 1 הינה חברה אשר הייתה הבעלים של הקרקע והמבנים עליה הוקם הכפר, לרבות דירת ומחסן התובעת. הנתבעות 2 ו-3 הינן חברות העוסקות בניהול ואחזקה של "כפר הים". הנתבעת 4 (להלן,גם "סהר"), היא חברת ביטוח אשר ביטחה את הנתבעות 1-3, או מי מהן. 3. בין ה- 24/1/01 לבין 25/1/01 הוצף המחסן של התובעת. כתוצאה מכך, כך טענת התובעים, נגרמו נזקים לספרים רבים שאיחסן התובע, והשייכים לחברה, וכן מקרר יין השייך לתובע. לנוכח טענת התובעים כי ההצפה והנזקים בעקבותיה נגרמו בעטיין של הנתבעות הוגשה תביעה כספית להטבת הנזקים בסך של 36,788 ₪ לבית משפט זה. הנתבעות התגוננו בפני התביעה. ככל שעסקינן בנתבעת 1 היא הגישה אף הודעת צד ג' נגד סהר. סהר התגוננה בפני התביעה. תחילה נדונה התביעה בסדר דין מהיר ולימים היא עברה לסדר דין רגיל. בישיבת קדם משפט הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק על דרך הפשרה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות אליהם יצורפו מסמכים. להלן אדרש לסוגיות הצריכות לפנים, לעניין הכרעתי. לחבותן של הנתבעת 1 ושל הנתבעת 3 4. ככל שעסקינן בחבותה הנטענת של נתבעת 3 לא הוצגה בפניי כל ראיה על שום מה יש לחייב אותה. אכן, בכתב התביעה נטען כי אף הנתבעת 3 הייתה חברת הניהול והאחזקה של "כפר הים". ואולם בגדר חומר הראיות לא נמצאה כל אסמכתא לכך. הסכם הניהול נעשה עם הנתבעת 2 בלבד. ברי כי דין התביעה נגד הנתבעת 3 להידחות מכל וכל. 5. ככל שעסקינן בחבותה הנטענת של הנתבעת 1 הרי היא נסמכת על פגם נטען בבניית המחסן. כך, בין השאר, לנוכח האמור בחוות-דעתו של השמאי שמוליק רמתי מטעם רוברט מרכוס שמאות בע"מ מטעם הנתבעות, שהיא חוות-הדעת היחידה שהונחה בפניי. מחוות-דעת זו עולה, בין השאר, כי להערכת השמאי היה קיים "איטום לקוי באזור הקיר המערבי (ש)איפשר את חדירת מי הגשם". לנוכח זאת מיוחסת לנתבעת 1 רשלנות בבניית המחסן. בדעתי לדחות אף את התביעה כנגד הנתבעת 1. מן החומר שבפניי ברי לי כי בנייתו של הבניין הושלמה בשנת 1995. עיון בסיכום טענות התובעים מעלה כי העילה האחת כנגד הנתבעת 1 נסמכת על הוראות חוק המכר (דירות), תשל"ג - 1973. ככל שעסקינן בחוק זה ברי שיש להקפיד על כלליו ודקדוקיו, הן לעניין משלוח הודעות לקבלן והן לעניין מועדים שונים. דבר מאלו לא נטען ולא הוכח. לנוכח סיום הבנייה במועד כה מוקדם, לפני ההצפה האמורה, ברי כי לא ניתן להשתית התביעה על בסיס זה, ובסיס חילופי לא נטען, וספק אם קיים. לעניין חבותה של הנתבעת 2 6. אין חולקין כי הנתבעת 2 מתחזקת ומנהלת את "כפר הים". שורה של הסכמי ניהול מסדירה את מערכת היחסים בגין אחזקה וניהול אלו. עיון בכתב התביעה, ככל שעסקינן בנתבעת 2, מצביע על כך כי נטען לרשלנות בנזיקין של הנתבעת 2, אם משום חזקת הימלטות מים ואם משום רשלנות סתם. זאת ועוד: בסעיף 9 לכתב התביעה נטען כי הנתבעת 2 הפרה את חיוביה החוזיים כ"חברת ניהול", ולא דאגה לתקינות שוטפת של דירות הכפר, לרבות הדירה והמחסן שהוצף. 7. נחזור, איפוא, לחוות-דעת השמאי. עולה הימנה כי בליל ההצפה פקדו את איזור חדרה בכלל ו"כפר הים" בפרט, "כמויות גשמים עזים". כתוצאה מהם הוצפה קומת המרתף התת-קרקעית בחלקה הצפוני של הקומה. ככל שעסקינן במחסן נמצא כי מי הגשם חדרו לקומת המרתף באזור הקיר המערבי של המבנה הגובל עם גינה בה קיימים צמחי נוי. 8. דומה, להשקפתי, כי לא ניתן להחיל בנדוננו את חזקת "הימלטות המים", כעולה מסעיף 38 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, ת.א. (תל-אביב) 977/89 לקטיבי נ' מדינת ישראל ואח' ( המאוזכר בסיכומי ב"כ התובעים) ראה כב' השופט אבן ארי שלא להפעיל את החזקה האמורה כאשר עסקינן במים ש"זרמו ממקרקעין אחרים אל תוך המקרקעין של הנתבע- בניגוד לרצונו ובלא שתצמח לו כל טובת הנאה מכך, ואולי אפילו ללא ידיעתו". כך, כמדומה, בפרשה שבפניי. עסקינן במי גשם. מסוכן יהיה, איפוא, להשתית את חבותה של הנתבעת 2 על החזקה האמורה. לא מדובר כאן, קלאסית, בהימלטות מים של הנתבעת 2, אלא במי גשם שניחתים על פני האדמה, ללא שליטה שלנו עליהם. 9. כל אלו, כך בדעתי לקבוע, אינם יכולים לפטור את הנתבעת 2 מאחריות בנדוננו, אם בעילה של רשלנות נזיקית סתם, ובעיקר לנוכח הפרת התחייבויותיה של הנתבעת 2 מכח חוזה הניהול. מעיון במסמכים שבפניי למדתי על הסמכויות הנרחבות שהוענקו לחברת הניהול על ידי משתכני הכפר, ובהם התובעת. בין היתר נטלה על עצמה חברת הניהול את האחריות לעניין ניהול, הפעלה, תיקון, אחזקה, חידוש, בדק וגינון של חלקים נרחבים ברכוש המשותף, ובהם הגינה בקומת המרתף. היא נטלה על עצמה אחריות לביצוע בלעדי של פעולות אחזקה. היא התחייבה לעשות לביטוח אף בפני סערה, סופה ושיטפון. במצב דברים זה לא הרימה הנתבעת 2 את הנטל לשכנע להיעדר חבותה. לא מקובלת עליי הטענה כי מדובר ב"כח עליון". עסקינן בגשמים עזים סתם. אלו הם בגדר ציפיותיה של חברת הניהול. לשם כך עליה לתחזק כהלכה ולמנוע נזקי הצפה. לא קיבלתי שמץ מידע על פעולות ניקוז שנעשו כדי לקדם פני הרעה. מבלי שאני קובע מסמרות ספק בעיניי, אף לו היה מדובר לא בגשמים עזים סתם, אלא ב"סערה,סופה ושיטפון"- ולעניינו של מצב חריג זה לא הוצגה בפניי כל חוות-דעת מטאורולוגית להנחת דעתי - אם הייתה נמלטת הנתבעת 2 מחבותה, לנוכח חובת הביטוח שנטלה על עצמה, אף בגינם של אלו. לנוכח כל אלו, ברי לי כי אף אם ההצפה אירעה כתוצאה מאיטום לקוי בקיר המערבי, אמורה הייתה הנתבעת 2, שברי שיש לה זיקה מובהקת לנתבעת 1, לאבחן זאת ובגדר תחזוקתה השוטפת למנוע את ההצפה האמורה. הנתבעת 2, אכן, היא אישיות משפטית נפרדת מזו של הנתבעת 1 ואולם ברי לי הקשר בין השתיים. ברי לי כי הנתבעת 2, כמי שנושאת באחריות בניהול ואחזקה לאחר בניית הכפר על ידי הנתבעת 1, היא לעניין זה "יורשתה" של הנתבעת 1, אף לעניין ליקויי בנייה של הנתבעת 1, ככל שהיו קיימים. 10. כללם של דברים: ככל שעסקינן בחבותה הנטענת של הנתבעת 2 הנני סבור כי מוטלת עליה חבות לשיפוי התובעים, אם בשל רשלנות נזיקית רגילה, ומכל מקום, במובהק, לנוכח הפרת התחייבויותיה החוזיות לעניין אחזקת הכפר, ובעיקר מחדלה למערכת ניקוז נאותה שאמורה הייתה למנוע את נזקי ההצפה. לסוגיית הרשלנות התורמת 11. כאמור, עסקינן בדירת נופש. התובע הוא בעליה של חברה המוכרת ספרות מקצועית לעורכי דין. בהצפה ניזוקה ספרות מקצועית כאמור. הנתבעות טוענות, איפוא, כי מחסן "דירתי" לא יכול ליהפך למחסן "עסקי". משום כך, ויהא הדבר אשר יהא, לא יכולה הייתה הנתבעת 2 לצפות מצב של נזקי הצפה בגין מלאי עסקי שבוחר התובע לשכן במחסן של דירת נופש. וכך, למשל, טוען עו"ד שגיא כי אם למשל היה התובע עוסק באלקטרוניקה ומאחסן במחסן הביתי טלוויזיות מכשירי רדיו וכיוצ"ב, לא יכול היה הדבר להיות בגדר צפייתן הסבירה של הנתבעות. 12. טענה זו נכבדה ושנונה היא. בחנתי אותה בקפידה וראיתי לדחותה. בחנתי את ההוראות החוזיות שבפניי ונמצאה לי אך הוראה אחת בהסכם הניהול, היא הוראת סעיף 5.8, בה נרשם כי "הקונה מתחייב בזאת להשתמש בממכר בהתאם למטרות הקבועות בת.ב.ע. ובהתאם להוראות כל דין".לא הוצגה בפניי ה"ת.ב.ע." וממילא אין בפניי כל ראיה האוסרת שימוש של איחסון ספרות מקצועית במחסן, מכח הוראה זו. לימים, כמבואר, רכשה התובעת את המחסן. אף בהסכם זה לא הייתה כל הגבלה מה שימוש מותר או אסור במחסן. מכאן כי הנתבעות לא תוכלנה להיוושע מכיוון זה. 13. בחנתי הסוגיה האמורה אף בדרך אחרת. "המילון החדש" של אבן שושן מגדיר "מחסן" כ"מקום שמירת סחורות או חפצים שונים: מחסן של ספרים, מחסן של כלי עבודה במשק..." (עמ' 667). לכאורה, אמור מחסן אף לאחסן "סחורות". מאלפת העובדה כי בגדר ההמחשה נוקט המחבר בדוגמא של מחסן ספרים דווקא. בחנתי את תקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל - 1970. בתוספת השלישית להן, בסימן א', סעיף 1.00.1 (א) מגדיר כי "בניין עזר" הוא גם "(5). מחסן לכלי עבודה, כלי גינה או כלים אחרים כיוצא בזה". אף הגדרה זו היא הגדרה כוללנית, שאף היא אינה מגדירה שמא יש לאבחן בין אחסנה מותרת במחסן "ביתי" לבין אחסנה מותרת במחסן "עיסקי". ועל כל אלו: דומה שאיש לא יחלוק שאף לשיטת הנתבעות רשאי כל אדם, במחסנו ה"ביתי", לאחסן ספרים, תיקים ו"מוצרי נייר" בדומה לכך. משום כך, ככל שהתובע רשאי היה, לכל הדעות, לאחסן במחסן ספרי ילדות ישנים, או מחברות מבית הספר התיכון, פליאה היא על שום מה כאשר עסקינן בספרות מקצועית, הדבר אינו בגדר צפייתן הסבירה של הנתבעות. 14. ועם זאת בדעתי לייחס תרומת רשלנות לתובע. הוברר לי כי חלק ניכר מן הספרים היו על רצפת המחסן. כך אני למד מתשובה 11 לתצהיר תשובות לשאלון של התובע על פיו ענה כי "הספרים היו בערמות מסודרות על הרצפה בחלקם ועל מדפים בחלקם". לטעמי התובע, בעיקר לנוכח העובדה שעיסוקו בספרות מקצועית, אמור היה לגרום לכך שכל הספרים יהיו על מדפים, ולא פזורים על הרצפה. בנסיבות אלה הנני רואה לייחס לו אשם תורם כדי 20%. גובה הנזק 15. התובע טוען לנזקים של ספרי משפט שונים ופנקסי הוצל"פ. עוד הוא טוען לנזקים למקרר יין ולנזקים בגין נזקי מוניטין ושל אי עמידה בלוחות זמנים ואספקה כלפי לקוחות. 16. התובע לא המציא כל שומה מטעמו לעניין גובה הנזק. לנוכח זאת בדעתי לאמץ את שומתו של מר רמתי. הוא אישר אך ורק נזקים בגין חלק מן הספרים בסכום של 11,667 ₪. ככל שעסקינן בנזק למקרר יין אוסיף ואציין כי אם התובע לא תיקן מקרר יין זה, כנטען בסיכומי ב"כ התובעים, ברי שהוא יכול היה להביא ראיה אובייקטיבית לעניין הנזק שנגרם לו. וזאת לא נעשה. 17. מקובלת עליי השקפת הנתבעים כי לא מן הנמנע כי הספרות המקצועית שאוחסנה במחסן היא בגדר "סחורה מתה". סביר להניח כי התובע היה מחזיק בעסקו מלאי שוטף ודווקא במחסן, ובדירת נופש דווקא, מלאי שאינו נחוץ לו. אכן, אין בדעתי להתייחס לסחורה זו כאל סחורה "מתה" באופן מוחלט, שהרי אחרת היה התובע משמיד אותה ולא שומר אותה. למירב, סחורה זו היא בגדר עתודת שוליים מפוקפקת, שאין לי צל של ספק שלא פגעה במוניטין של התובע, ולא מוטטה כל לוח זמנים עיסקי שהיה לו עם עורך דין זה או אחר. למותר לציין כי לא קיבלתי כל ראיה להנחת דעתי בנתון זה. 18. לעומת זאת בדעתי לפצות את התובע בגין עוגמת נפש. מקובלת עליי השקפת פרקליטו שהצורך שלו "לעסוק" בספרות רטובה ומהולה בבוץ, מיון ספרים תוך דשדוש בבוץ ומים קרים, מסבים עוגמת הנפש והתרגזות, והם ברי-פיצוי. הנני אומד עוגמת נפש זו בשיעור של 3,000 ₪. 19. סך כל הנזקים עולים, איפוא, לסך 14,667 ₪. בניכוי האשם התורם זכאים התובעים לסך של 11,734 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. סוגיית ביטוח כפל 20. בין הנתבעות, נכון יותר בין מבטחיהן, התגלעה מחלוקת לעניין ביטוח כפל. ראויים הדברים להבהרה. הנתבעת 1, כך עולה מכותרת פסק הדין, מיוצגת על ידי שני משרדי פרקליטים. כך, משום שבנדוננו מעורבות שתי חברות ביטוח, האחת סהר, המיוצגת על ידי עו"ד שניר והשניה כלל, המיוצגת על ידי עו"ד שגיא. במצב דברים זה התגלעו חילוקי דעות בין ב"כ הצדדים לעניין כפל הביטוח והמשמעות הנודעת לו, ונתבקשתי להכריע במחלוקת זו, הגם שכלל אינה בעלת דין ואף בהעדר הודעת צד ג' לעניין מחלוקת זו. 21. עו"ד שגיא טוען כי פוליסת כלל היא על סך של מיליון דולר למקרה ופוליסת סהר, ככל שעסקינן בביטוח אחריות מקצועית, עולה לסך 10 מיליון דולר. לפיכך, גם ככל שיוטל חיוב על הנתבעת 1 90% ממנו צריך להיות מכוסה על ידי סהר. בהתחשב בהשתתפות העצמית יש לחייב את סהר במלוא החבות. טיעון זה כבר אינו רלוונטי לנוכח העובדה שפטרתי מכל וכל, כמבואר, את הנתבעת 1. 22. ואולם, מטיעון עו"ד שגיא ועו"ד שניר, אף לעניינה של הנתבעת 2, דומה שעדיין קיימת מחלוקת. לשיטתו של עו"ד שניר יש להתייחס לכיסוי הרלוונטי באשר ל"חבות המוצר". כך, משום שלשיטתו עסקינן במחדל שנעשה בעת בניית המחסן לעניינו של הקיר הלא אטום, ולא בעת ירידת הגשם. משום כך כפל הביטוח צריך להתחלק באופן שסהר תישא ב- 33.34% וכלל תישא ב- 66.66% מהנזק. כמבואר, הנחת הבסיס האמורה אינה מקובלת עליי. פטרתי את הנתבעת 1 מכל חבות וממילא פוליסת הביטוח הרלוונטית איננה בגין "חבות המוצר". משום כך הנני מקבל את השקפת עו"ד שגיא, ב"כ כלל. על כלל היה לשלם, לכאורה, 10% מ- 11,734 ₪. ההשתתפות העצמית בסך 5,000 דולר "בולעת" סכום זה באופן שעל סהר לשאת במלוא החיוב. הוצאות משפט 23. דחיתי את תביעת התובעים כנגד הנתבעת 1 וכנגד הנתבעת 3. קיבלתי את תביעת התובעים כנגד הנתבעת 2 ו- 4, הגם באורח חלקי. לא שבעתי נחת מהתנהלותה המתחמקת של הנתבעת 1, בעיקר לעניין התחמקותה מלהשיב על שאלות של ב"כ התובעים לעניין הזיקה והקשר בין החברות הנתבעות. שיקלול הנתונים האמורים, אף העובדה שעסקינן בפסק דין על דרך הפשרה, הוליכני לא ליתן צו להוצאות, למעט אגרת תביעה יחסית. 24. לפיכך, הנני דוחה את תביעת התובעים כנגד הנתבעות 1 ו-3. הנני מחייב את הנתבעות 2 ו- 4, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, סך של 11,734 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30/12/01 ועד מועד התשלום המלא בפועל וכן אגרת תביעה היחסית לסכום הזכייה. הסכומים הנ"ל ישולמו לב"כ התובעים תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה אחרת ניתן יהיה לנקוט בהליכים לשם גבייתם. 25. המזכירות תמציא העתק מפסק דיני לב"כ הצדדים בדואר רשום + אישור מסירה. ניתן היום ה' בתשרי, תשס"ה (20 בספטמבר 2004) בהעדר הצדדים. ש. לבנוני, שופט מחסן