מים ללא טופס 4

מים ללא טופס 4 עובדות   העובדות דלהלן אינן במחלוקת: התובעים מתגוררים בבנין בבני-ברק ברח' דבורה הנביאה 17 (להלן: "הבנין"). הבנין לא נבנה על פי היתר הבניה שהוצא. היקף חריגות הבניה בבנין עצום. על פי טענת העירייה בהיתר הבניה אושרה בנית 1870 מ"ר, ובפועל נבנה כ-900 מ"ר מעבר למותר. במקום 15 יחידות דיור שבנייתם הותרה, נבנו 25 דירות. בניית הבנין ואיכלוסו הושלמו לפני כ-7 שנים.   סעיף 157 א(ד) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") מורה כי "לא יספק ספק מים לבנין - שלא לצורך ביצוע עבודה כאמור בפסקה (1) אלא לאחר שהמבקש המציא לו אישור מאת הרשות המאשרת".   נוסח אישור הרשות המאשרת נקבע בתוספת לתקנות התכנון והבנין (אישורים למתן שירותי חשמל, מים וטלפון) התשמ"א - 1981, וידוע בכינוי "טופס 4". עקב חריגות הבניה לא ניתן טופס 4. למרות האיסור הקבוע בסעיף 157(א)(ד)(2) על אספקת מים לבנין בטרם הומצא טופס 4, סיפקה עירית בני ברק עד לאחרונה מים לבנין. בעשותה כן היתה העירייה מודעת לכך שהמים אינם מסופקים לצורך עבודות בניה כי אם לצרכים השוטפים של המתגוררים בבנין. אספקת המים נעשתה כדרך שהדבר נעשה בתקופת הבניה, באמצעות מונה על שמו של הקבלן, והקבלן היה פורע את החשבונות שהיו מוצאים על שמו.   לאחרונה הפסיק הקבלן לפרוע את החשבונות ואף הודיע לעירית בני ברק ב-2.6.02 כי אין בדעתו לפרוע את החשבונות בעתיד וכי "המשך אספקת המים אם תהיה על חשבונכם בלבד". הרקע להודעתו של הקבלן מ-2.6.02 - פסק בוררות של הרב סילמן מבני ברק בהליכי בוררות בין הקבלן ובין הרב מרדכי קרליץ, המכהן כראש עירית בני ברק, המחייב מתן טופס 4 לחלק מהבנין.   משפסק הקבלן לפרוע את חשבונות המים נוצר חוב של עשרות אלפי ש"ח, ולאחר מתן התראות כמקובל, נותקה אספקת המים לבנין, וזו חודשה רק בעקבות צו מניעה זמני שניתן במסגרת תיק זה.   בתביעה שבפני עותרים התובעים לצו עשה קבוע שיחייב את העירייה לספק מים לדירות מגוריהם תמורת תשלום כמקובל אצל הנתבעת. לשון אחרת, העירייה נתבעת לספק לתובעים מים באמצעות מדי מים דירתיים שיותקנו עבורם, דבר שיאפשר להם לקבל אספקת מים בדירה תוך תשלום עבור צריכת המים שלהם, ללא קשר לתשלום עבור אספקת המים לשאר דרי הבנין.   דיון   את תביעתם מבססים התובעים על הטענות הבאות:   1.      פסק הבוררות שאושר על ידי בית המשפט, חייב את הרב קרליץ, בשם העירייה, לתת לבנין טופס 4. הואיל וכך, הגם שהטופס לא ניתן, אין עוד טעם שלא לספק מים אף ללא הפקת הטופס בפועל.   2.      אספקת המים מאז אכלוס הבנין ב-1996 יצרה מצג הסתמכות, והבטחה שלטונית, המקימים כנגד העירייה השתק.     3.      הזכות לקבלת אספקת מים הינה זכות יסוד, וניתוק אספקת המים עולה כדי פגיעה שלא כדין בזכות זו.   4.      נזקם של התובעים מניתוק המים חמור ומשמעותו גירוש מדירותיהם.   5.      הואיל והעירייה מצהירה כי תיאות להמשיך לספק את המים, גם בהיעדר טופס 4, ובלבד שהדבר ייעשה באמצעות שעון מים אחד בשם הקבלן והחשבונות יפרעו, אין סיבה שהעירייה לא תפצל את חשבונות המים ותאפשר לכל משתמש לשלם עבור צריכתו, ובכך תמנע התלות של אספקת מים לכל משתמש בסילוק חשבון צריכת המים של הבנין כולו, ובנוסף תקויים מצוות סעיף 238(א)(1) לפקודת העיריות המורה לעירייה למנוע "בזבוז או צריכה יתירה" של מים.   6.      מחדלי הפיקוח על הבניה איפשרו את חריגות הבניה הגסות ואת איכלוס הבנין, והעירייה התחייבה לספק לבנין מים למגורים.   להלן אדון בטענות אלו כסדרן.   פסק הבוררות   הבוררות התנהלה בין הקבלן והרב קרליץ. הקבלן לא תבע את העירייה, וממילא העירייה לא היתה צד לבוררות, ועל כן פסק הבורר אינו מחייב את העירייה ואינו מטיל עליה חיוב כלשהו.   מצג, הבטחה שלטונית ומניעות   אם היה בהתנהגות העירייה מצג שעורר אצל התובעים ציפיות היה זה אך להסכמה לספק מים באמצעות שעון הקבלן וכל עוד חשבונות המים המוצאים על שם הקבלן נפרעים. אין בפני תשתית ראייתית כלשהי למצג שיש בו כדי לבסס את הזכות לאספקת מים. אשר להבטחה שלטונית, לא זו בלבד שלא הוצגה תשתית ראייתית לביסוס ממצא בדבר הבטחת שלטונית לספק לתובעים מים באמצעות מונה דירתי. אפילו ניתנה הבטחה כזו בכתב ונחתמה בפני נוטריון, לא היה ניתן לאכוף את קיומה, שכן הבטחה שלטונית להפר את החוק בטלה על פי הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973.   אספקת מים - זכות יסוד   אין ספק שמים הינם מצרך חיוני ביותר, ודומה שאין על כך מחלוקת. למעלה מכך, אין חולק על חובתה של העירייה לספק מים לתושבי העיר. עם זאת חובה זו אינה עומדת לעצמה, והמחוקק הסדיר בחקיקה את מערך החיובים והסמכויות בנושא המים.   סעיף 157א(ד) לחוק מסייג את חובת העירייה לספק מים, ומטיל איסור מפורש וחד משמעי על אספקת מים לבנין בטרם הוצא בגינו טופס 4. תכליתה של הוראה זו לאכוף על קבלני בנין וכל אדם הבונה בנין ציות לחוק.   האיסור לספק מים לבנין בטרם הוצא לו טופס 4 אינו שולל את הזכות למים, אולם מגביל את הזכות לאספקת מים לבניינים שנבנו על פי היתר בניה כדין ובהתאם לתנאי ההיתר.   אם התכוון בא כח התובעים לטעון כנגד חוקיותו של סעיף 157א(ד) לחוק, הטענה אינה מקובלת עלי.   העולה מכך הוא שלתובעים אין זכות לאספקת מים בבנין, ולא זו בלבד שהעירייה אינה חייבת לספק מים לבנין, אספקת מים לבנין מהווה הפרה ברורה של האיסור הקבוע בסעיף 157א(ד) לחוק.   נזקם של התובעים   אכן נזקם של התובעים מניתוק אספקת מים חמור, אולם אין בכך כדי להקנות להם כלפי העירייה זכות לאספקת מים בבנין. אם כדי לזכות באספקת מים יהיה עליהם לרכוש או לשכור דירה אחרת, והפעם בבנין שהוצא לגביו טופס 4, אין להם להלין אלא על הקבלן ועל מי שממנו רכשו את זכויותיהם.   אספקת מים באמצעות שעונים נפרדים - מול אספקת מים בשעון מרכזי אחד על שם הקבלן   בצדק טוענים התובעים כי סעיף 157א(ד) לחוק אוסר על ספק לספק מים לבנין בטרם הוצא לגביו טופס 4, ואינו אוסר על התקנת מדי מים דירתיים.   העירייה הודיעה על הסכמתה להוסיף לספק מים לבנין מטעמים הומניטריים ללא הגבלת זמן. נמצא שהעירייה החליטה ביודעין להפר את הוראות סעיף 157א(ד) לחוק, בבחינת "פיקוח נפש דוחה שבת".   קשה להסכים עם גישתה של העיריה.   בחוקקו את סעיף 157א(ד) לחוק, היה המחוקק מודע לחיוניות מים, חשמל וטלפון, ובחר לעשות שימוש דווקא בחיוניות זו מנוף לאכיפת ציות לחוקי התכנון והבניה, בהניחו שהרשויות יקפידו על קיום האיסור בסעיף 157א(ד) לחוק, וכך ילמד הציבור לא לרכוש דירות בבנינים שנבנו ללא היתר או בחריגה מההיתר, וממילא לקבלנים לא ישתלם לבנות ללא היתר או בחריגה מהיתר.   החלטתה של העירייה לספק לבנין מים שלא למטרות בניה, בצד היותה הפרה גלויה של האיסור המפורש הקבוע בסעיף 157א(ד) לחוק, מעודדת בעקיפין הפרת חוקי התכנון והבניה.   אכן, משעה שהעיריה החליטה להפר את החוק ולספק מים לבנין שלא כדין, ספק אם העמידה על אספקת מים באמצעות שעון מרכזי על שם הקבלן עומדת במבחן ההגיון, שכן יש בה הכבדה רבה על צרכני המים שלא לצורך. אני מניח שהמניע לסירוב להתקין שעוני מים הוא הרצון להפעיל לחץ על הקבלן, בתקווה שכדי להשתחרר מאחריותו לפרעון חשבון המים של הבנין, יפעל להכשרת הבניה בדיעבד על ידי הגשת תב"ע מתאימה ויעמוד בהוצאות ובתשלומי החובה הכרוכים בכך. בכך הופכת העירייה את הצרכנים לבני ערובה בידיה כדי שאלו יפעילו לחץ על הקבלן. לא נראה לי שזו דרך ראויה.   עם זאת, הסעד המבוקש הינו חיוב העירייה לספק לתובעים מים, ומשמעות הענקת סעד זה על ידי בית המשפט היא מתן "הכשר" להפרת החוק על ידי העירייה, וכזאת לא ייעשה.   מחדלי העירייה   איני רואה לקבוע ממצא בשאלת התרשלות העירייה באשר אפילו היתה התרשלות בפיקוח על הבניה, אין בכך כדי לבסס את זכות התובעים לסעד לו עתרו בתביעתם.   זהותם האמיתית של התובעים   העירייה טוענת כי התובע האמיתי הוא הקבלן, מר ביאליסטוצקי, והתובעים הינם אך תובעים למראית עין, מעין מסכה מאחריה מסתתר הקבלן. טענה זו נתמכת בעדותו של תובע 2, מר ישראל בוסו, אשר העיד כי לאחר שנותק זרם המים פנה למר ביאליסטוצקי וזה שלח אותו לבא כוחו אצלו חתם על המסמכים עליהם נתבקש לחתום, כשהוברר לו שלא יתבקש להשתתף במימון ההליכים המשפטיים.   נחה דעתי כי התובעים הינם כלי שרת בידי הקבלן מר ביאליסטוצקי, המבקש באמצעות הסעד המבוקש לאכוף על העירייה הענקת לגיטימציה דה פקטו לבנין, באופן שישחרר אותו מהצורך להגיש תכנית תב"ע שתכשיר את החריגה הפראית בבנית הבנין, ומהצורך לעמוד בהוצאות ובתשלומי חובה הכרוכים בכך, ומהאחריות לסילוק חשבונות המים הקיבוציים של הבנין.   עם זאת, לתובעים אינטרס עצמאי בסעד המבוקש, ועל כן נדונה תביעת התובעים לגופה, ללא קשר לזיקתם של התובעים למר ביאליסטוצקי.    לאור האמור לעיל החלטתי לדחות את התביעה.   התובעים, במאוחד ובנפרד, ישלמו לעירייה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.  בניהמסמכיםטופס 4מים