אי תשלום דמי הבראה התובעת הועסקה ע"י הנתבעים במשק ביתם מחודש אפריל 1989 עד 22.5.03 עת התפטרה. תביעתה היא לחייב את הנתבעים לשלם לה פיצויי פיטורים, דמי הבראה ופדיון חופשה. לפי כתב התביעה הורעו תנאי עבודתה בכך שלא שולמה לה תוספת יוקר, לא שולמו לה דמי הבראה, לא ניתנה לה חופשה פרט לארבע שנות עבודתה האחרונות ולא הופרשו כספים למוסד לביטוח הלאומי מעבר ל-36 חודשים. בנוסף לזכויות הכספיות הנ"ל, ממשיכה התובעת וטוענת, השתנה יחסם של הנתבעים לרעה. היא הואשמה בגניבת שעונו של הנתבע 2 ובלקיחת מפתח ביתם. בסופו של דבר שתי האבידות נמצאו. הדבר גרם לה עוגמת נפש. התובעת החליטה להתפטר עקב מה שהיא מכנה " יחסם המחפיר והמשפיל במשך התקופה האחרונה ". עוד טוענת התובעת כי הפסקת עבודתה היתה בהסכמת הנתבעים, כולל הסכמה לשלם לה פיצויי פיטורים, דמי הבראה ופדיון חופשה אלא שהללו סרבו לשלם לה ומכאן תביעתה. הנתבעים מכחישים מכל וכל את טענות התובעת וטוענים שהיא התפטרה עקב עומס רב בביתה והם נפרדו בחמימות, היא לא הואשמה בגניבת החפצים הנזכרים אלא היא נשאלה אם נתקלה בהם תוך ביצוע עבודות הנקיון בביתם. עוד טוענים הם כי לא הבטיחו לתובעת דבר, ואין הם חבים לה דמי הבראה ופדיון חופשה.פיצויי פיטוריםכאמור, עילת התביעה לפיצויי פיטורים היא הרעת תנאי העבודה והבטחת הנתבעים לשלם לתובעת פיצויי פיטורים. תשלום תוספת יוקר - התובעת לא הציגה כל ראיה אשר תאשש את טענתה. משכך, אין בסיס לחייב את הנתבעים לשלם לה תוספת אשר לא מן הנמנע ששולמה לה.הפרשת כספים למוסד לביטוח לאומי - התובעת הציגה מסמך מהמוסד לביטוח לאומי לפיו מעסיקים שונים הפרישו לזכותה כספים לתקופות שונות (נספח לכתב התביעה). בין השאר צויין שם שהנתבעים הפרישו לשנים 1996, 2000 ו-2002. מנגד הציגו הנתבעים קבלות תשלום המעידות על תשלום כספים באופן רצוף משנת 1996 עד סיום העסקת התובעת בשנת 2003. יתכן שהאישור שניתן לתובעת הטעה אותה אך ברי שאין לחייב את הנתבעים לשלם שנית את אשר שילמו כדין ובמועד.האשמת התובעת בגניבות - בניגוד לאמור בכתב התביעה, עולה מעדות התובעת כי היא לא הואשמה באופן מפורש בגניבת השעון והמפתח ובלשונה: " הוא לא אמר לי לקחתי, אבל מי שימצא את השעון יקבל פרס..... הם לא אמרו לי שאני לקחתי ". אך טבעי הדבר שעת חסר חפץ כלשהו בבית, מבררים אצל הנוגעים בדבר וכך נהגו הנתבעים. אין בכך כל האשמה או העלאת חשד לגניבה. מה גם שהתפטרותה של התובעת באה חודשים אחדים לאחר האירועים ואין לכרוך זאת עם התפטרותה. לא שוכנענו שיש בכך משום האשמה או חשד בגניבה ובודאי לא עילה להתפטרות המצדיקה תשלום פיצויי פיטורים.אי מתן חופשה - התובעת אישרה שניתנו לה חופשות בארבע שנות עבודתה האחרונות. הטענה לפיה לא ניתנו לה חופשות בשנים שקדמו לארבע השנים האחרונות יכולה, אולי, להוות בסיס לדרישת צבירת החופשה אך לא תרוץ להתפטרות שדינה פיטורים. בהמשך נדון בעניין התביעה לפדיון יתרת החופשה.אי תשלום דמי הבראה - הנתבעים לא הוכיחו כי שילמו לתובעת דמי הבראה. עם זאת מעדות הנתבע 1 והנתבעת 2 משתמע כי במהלך העסקתה לא העלתה התובעת דרישה כל שהיא. בנתונים אלה, זו אינה עילה להתפטרות עקב הרעת תנאי העבודה. בהמשך נדון בזכותה של התובעת לקבלת דמי הבראה.מעבר לאמור לעיל, עובד המתפטר עקב הרעת תנאי עבודתו חייב להתרות במעסיק ולהעמידו על כוונתו להתפטר כך שתינתן לו הזדמנות לסילוק הסיבה ורק אם המעסיק לא יעשה כן, עלול הוא למצוא עצמו חשוף לתביעה מוצדקת לתשלום פיצויי פיטורים עקב התפטרות שדינה פיטורים (דב"ע נג/210-3 אהרן רביוב נגד נאקו שיווק בע"מ ואח', פד"ע כז, 514 והאיזכור הנוסף שם). אין חולק שהתובעת לא התרתה בנתבעים ולא הזכירה בעת התפטרותה דבר העדר החפצים כפי שלא העלתה כל טענה שעניינה הרעת תנאי עבודתה. נהפוך הוא, מן העדויות ומן המסמכים שצורפו לכתבי הטענות עולה כי הפרידה מן התובעת היתה נרגשת והנתבעים אף ציידוה בהמלצה חמה מאד, המלצה שאין נותנים עת ניתוק היחסים מקורם באי מתן זכויות או בטענות או בהאשמות וכדומה.אשר לטענת התובעת כי הנתבעים הבטיחו לשלם לה פיצויי פיטורים - לא עלה בידי התובעת לשכנענו שכך היו פני הדברים. הנתבע 1 הכחיש זאת מכל וכל ואנו מאמינים לו. עדותו היתה מהימנה לעומת עדותה של התובעת שלא הרשימה אותנו בכנות דבריה ובאמיתותם.אשר על כן אנו דוחים את התביעה לתשלום פיצויי פיטורים. דמי הבראההתביעה היא לתשלום דמי הבראה בסך 2,395 ש"ח לשנתיים האחרונות להעסקה. לדברי התובעת היא לא קיבלה דמי הבראה משך כל תקופת העסקתה. הנתבעים ציינו בכתב ההגנה כי שילמו לתובעת דמי הבראה אלא שלא הציגו ראיה לכך, לא במסמך ולא בעדויות. משלא הוכח כי אלה שולמו לתובעת אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לה דמי הבראה סך 679 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.5.03 ועד לתשלום בפועל. חישוב הסכום הנזכר התבסס על 14.5% חלקיות משרה (6 שעות שבועיות או 26 שעות חודשיות) ולפי 8 ימי הבראה בשנה. עבור שנה אחת בסיס התשלום המלא ליום הוא 285 ₪ ולשנה השניה הוא 301 ₪ ליום. פדיון חופשה התביעה היא לתשלום 5,197 ₪ עבור 49.5 ימי חופשה. כאמור, אישרה התובעת כי ניתנה לה חופשה בגין ארבע שנות העבודה האחרונות. הנתבעים טוענים כי ניתנו לה כל החופשות משך כל שנות העבודה, אך לא הציגו כל ראיה לכך כמתחייב בחוק. סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951, קובע כי תקופת ההתיישנות הנה שלוש שנים. כידוע התיישנות זו מסווגת כהתיישנות דיונית, משמע, יש להעלות טענה זו בהזדמנות הראשונה ובענייננו בכתב ההגנה. משלא נטענה הטענה, זוכה התובעת בתביעתה (דב"ע לא/25-3 דינה סלם נגד שלמה הולצמן, פד"ע ג, 326). לא נעלמה מעינינו טענת ההתיישנות שהוזכרה בסיכומים בעל פה, אלא שאין זה המקום להעלות טענה זו מקום שהיא לא הועלתה בהזדמנות הראשונה. עם זאת, אין לזכותה עבור כל תקופת עבודתה אלא בהתחשב בחוק ההתיישנות הקובע התיישנות בת שבע שנים. מכאן שיש לזכות את התובעת בפדיון חופשה בגין שלוש שנות עבודה שקדמו לארבע השנים בהן קיבלה חופשה. שכרה של התובעת היה 35 ₪ לשעה והיא עבדה יום אחד בשבוע, 6 שעות שבועיות. שכרה היומי היה איפוא, 210 ₪. בהתחשב בתקופת עבודתה נקבע בחוק האמור שיש לחשב את חופשתה לפי הנוסחה הבאה: מספר ימי העבודה בפועל (52 ימים) כפול 14 חלקי 200. התוצאה היא 3.64 ימים. סעיף 31(א) קובע שבימי החופשה לא תכלל אלא מנוחה שבועית אחת. אם כן, יש לכפול 12 ימים במקום 14. התוצאה היא 3.12 ימים בשנה. משאין לקחת במנין חלק של יום חופשה, הרי התוצאה היא בשני החישובים - 3 ימי חופשה בשנה ועבור שלוש שנים = 9 ימי חופשה. אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובעת פדיון 9 ימי חופשה סך 1,890 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.5.03 ועד לתשלום בפועל. ס י כ ו ם א. התביעה לתשלום פיצויי פיטורים נדחית;ב. הנתבעים ישלמו לתובעת דמי הבראה כמפורט בפיסקה 4 לעיל;ג. הנתבעים ישלמו לתובעת פדיון חופשה כמפורט בפיסקה 5 לעיל.הואיל ורוב ההתדיינות התייחסה לתשלום פיצויי פיטורים והתביעה ברכיב זה נדחתה, אין צו להוצאות. על פסק דין זה ניתן לבקש רשות ערעור מבית הדין הארצי לעבודה תוך 15 יום. מנחם מירון אפרים פוסט רבקה שקד ש ו פ ט נציג ציבור נציגת ציבור דמי הבראה