התובע עבד אצל הנתבע כסוכן מכירות וכן סיפק סחורה וציוד ללקוחות של הנתבע. התובע בתביעותיו הנוכחיות דורש פיצויי פיטורין בסך 10,473 ₪ וזאת בגין תקופת עבודה מ 6.2.97 ועד 18.1.99, כאשר הוא מציין כי התפטר עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה. מעבר לכך דורש הוא פדיון 19 ימי חופשה בסך 4,066 ₪ ודמי הבראה לשנים 97-98 בסך 2,860 ₪. בכתב ההגנה נטען כי התובע התפטר מעבודתו בחודש ינואר 99 ללא הודעה מוקדמת וזאת לאחר שהועסק הן כסוכן מכירות והן כמי שסיפק סחורה וציוד ללקוחות הנתבעת. הנתבעת הכחישה את טענות התובע לעניין הרעת תנאי עבודה וטענה כי לתובע הוצעה עבודה כסוכן בבית העסק ללא יציאה ברכב אל הלקוחות. הדבר נעשה נוכח העובדה שבדצמבר 98 עבר ניתוח שבר וכשחזר בחודש ינואר המציא תעודה רפואית כי אסור לו לשאת משאות. הנתבע תוך התחשבות במצבו, הציעה לו עבודה חלופית ללא צורך בנשיאת משאות. לטענת הנתבע התובע חדל להגיע לעבודה ללא ציון סיבת ההעדרות ורק ביום 21.1.99 התקבל מכתב, שתוכנו מוכחש, בו הודיע התובע על התפטרות לאלתר. בהתנהגותו זו גרם התובע נזק המוערך ב 5,000 ₪ לפחות. עוד נטען כי בדיעבד הסתבר לנתבע כי נהג לעשות כל דעת עצמו הפסקות צהריים בביתו או לסידוריו האישיים במהלך יום העבודה, שנקבע בין השעות 8:00 עד 18:00, בלא להודיע לנתבע. לטענת הנתבע התנהגות זו יש לראותה כהונאה. לתובע אין לדברי הנתבע זכאות לסכומים הנתבעים בגין פיצויי פיטורים והוא לא היה זכאי לרכב צמוד ופלאפון במהלך כל תקופת עבודתו. הנתבע גם הגיש תביעה שכנגד על הסך 30,438 ₪ כאשר הסכום הורכב מפיצוי על הפרת חוזה העבודה, דו"חות חניה, השתתפות עצמית בנזק תאונה ופיצוי בסך 5,000 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת. בכתב התשובה נטען כי הנתבע שלל מהתובע ב 9.1.99 את הרכב ואת הפלאפון וכן העביר אותו מתפקיד סוכן מכירות לתפקיד פקיד, תוך פגיעה בשכרו. התובע הודיע באופן מיידי כי אינו מסכים לשינוי וכי אין ממש בטענות הנתבע אודות חוסר הכשירות של התובע לבצע את עבודתו כסוכן מכירות. לאחר שהפצרותיו לחזור לתפקידו לא הועילו כתב התובע ביום 20.1.99 את הודעת ההתפטרות. באשר ליתר עילות התביעה שכנגד, הרי שהתובע שכנגד ניכה משכרו של התובע בעת גמר החשבון את הסך 210 ₪ בגין השתתפות עצמית על אף שהנתבע שכנגד לא גרם נזק לרכב. כן דחה התובע הטענה בדבר הפרת הסכם ההעסקה והסכומים הנתבעים בגין נזקי התובעת שכנגד. לתיק בית הדין הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם התובע וכן הוגשו תצהירי עדות מטעם הנתבע ושלושה עובדים נוספים שעבדו אצלו. ביום הדיון שמענו את חקירתו הנגדית של התובע וכן את עדותם של נציגי הנתבעת ירון עמוסי, גב' יפית לוי ומר דניאל עמנואל ומר אורן מינס. לאחר שעיינו בעדויות, כמו גם בסיכומי הצדדים הגענו למסקנות כדלקמן: 1. המחלוקת בתביעה שהוגשה מטעם התובע היא באשר לשינוי שחל בתנאי עבודתו בינואר 99 והאם שינוי זה הוא בגדר הרעה מוחשית בתנאי העבודה המצדיקה התפטרות בדין מפוטר. 2. המחלוקת בתביעה שכנגד היא זכאותה של התובעת שכנגד לפיצוי בגין הפרת הסכם עקב התפטרותו של התובע בלא מתן הודעה מוקדמת כנטען. באשר לתביעה העיקרית - התובע נחקר ארוכות בהתייחס לימי החופשה שניצל במהלך תקופת עבודתו, כאשר בעדותו הכחיש ניצול ימי חופשה מעבר לאלה שהפחית בתביעתו. התובע טען כי האישור הרפואי שהמציא לא הגביל אותו בביצוע עבודתו הרגילה וכי הרמת משאות היתה חלק נדיר מעבודתו בנתבעת. לעומתו, טען מנהל הנתבעת כי התובע לא היה סוכן מכירות אלא עובד כללי וכי עבודתו במשרד לא היתה שולית כפי שניסה לתאר אותה. לאחר ששב מחופשת המחלה לא ביקש לחזור לתפקידו הקודם ולא התריע על כך שהוא עומד לעזוב את העבודה אם לא יחזור לאותה עבודה כסוכן. התובע נעלם בלא כל הודעה וכן לא היה סכסוך בין הצדדים. התובע גם סרב להגיע לפגישות שהנתבע יזם כדי לערוך בירור בין הצדדים. לתובע נערך גמר חשבון ובאותו שלב לא היתה אי שביעות רצון מטעמו. ב"כ התובע בסיכומיו טען כי יש לקבל את גרסת התובע כי ביום 10.1.99 חזר לעבודה כשהוא בריא והאישורים הרפואיים תמכו בכשרותו לעבודה ולכן נדהם כאשר הועבר מתפקידו כסוכן מכירות לתפקיד פקיד בבית העסק, דבר אשר שלל ממנו את השימוש ברכב ובפלאפון הצמודים שהיו חלק בלתי נפרד מתנאי עבודתו. עוד טען כי יש לקבל את גרסת התובע כי הפציר בנתבע להחזירו לעבודתו הקודמת אך זה דחה אותו מיום ליום ולאחר שהתובע נוכח כי אין בכוונת הנתבע להחזירו והנתבע אף הבהיר לו כי אינו משלם פיצויי פיטורין לעובדיו, נאלץ התובע להתפטר מהעבודה. כן ביקש לקבל את גרסתו לעניין ימי החופשה הנתבעים. גרסת הנתבע איננה אמינה, כשהוא מכחיש ששינה את תפקידו של התובע או כי הרכב והפלאפון לא היו חלק מתנאי עבודתו הבסיסיים של התובע. כמו כן אין לקבל את הכחשתו לעניין הצעתו כי התובע יעבוד כפקיד וכי לא ידע את הסיבה שבשלה עזב התובע את העבודה. ב"כ התובע ביקש לדחות את התביעה שכנגד על כל רכיביה בטענה כי בנסיבות שהוכחו אין לדרוש מהתובע שהוא הנתבע שכנגד, ליתן הודעה מוקדמת כמו מעובד שמתפטר במצב דברים רגיל. כן טען כי אין לקבל את גרסת התביעה שכנגד לעניין העדרות התובע מידי יום במשך שעות מהעבודה, זאת כאשר כלל לא נעשה רישום של שעות העבודה וכאשר הגרסה נסמכת על עדות שמועה והערכה בלבד. כמו כן ביקש לדחות את התביעה בהתייחס לנזקי תאונה ודוחות חניה משלא הובאה כל ראייה לעניין זה. בסיכומי הנתבע נאמר כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורין בנסיבות התפטרותו זאת משהתובע הודיע לנתבע לאחר ניתוח השבר שעבר כי במצוות רופאיו נאסר עליו באופן זמני לבצע עבודה הכרוכה במאמץ יתר של שרירי הבטן ולכן ביקש לא לבצע נסיעות בדרכים לרבות העמסת סחורה, כפי שהדבר גם מוצא את ביטויו במכתב השחרור מבית החולים שהתובע המציא. התובע אינו מבסס את טענתו כי לאחר הניתוח היה בריא לחלוטין ויכול היה לבצע את עבודתו הרגילה. עולה מעדותו של התובע כי תפקידו כלל העברת ציוד וידאו בקו החלוקה תוך מסירתו ללקוח, דבר זה מהווה אישור לכך כי אכן עבודתו הרגילה כללה נסיעות במשך כל היום והעמסת סחורה. בנסיבות אלה לא קמה לו זכאות לפיצויי פיטורים. הנתבע באמצעות עדיו הוכיח כי התובע לא הגיע כלל למשרדי הנתבע ולכן אין יסוד לטענתו כי חזר שוב ושוב וביקש לחזור לעבודתו הרגילה. עוד נטען כי התובע אישר כי במסגרת עבודתו היתה גם עבודה משרדית ולכן התפקיד שהוצע לו לא הווה משום שינוי קיצוני משפיל או מקפח והרכב והפלאפון ניתנו לו, לא כחלק מתנאי העבודה אלא לצורך ביצוע עבודתו מחוץ למשרדי הנתבעת ומשבתקופת ההחלמה אמור היה לעבוד במשרד, לא היה זכאי לרכב ולפלאפון. באשר לפדיון החופשה נטען כי הוכח שהתובע קיבל חופשות בפסח ובסוכות כפי שקיבלו כל עובדי הנתבעת, זאת משהמשרד כלל לא עבד בחגים ובנוסף יצא לחופשה באילת למשך שלושה ימים וכן יצא לחופשה של 9 ימים כפי שאישר ופעמיים חצאי ימים כפי שאישר בעדותו. לכן ניצל התובע חופשה ביתר גם עפ"י גרסתו. הנתבע, שהוא גם התובע שכנגד ביקש לקבל את גרסתו לעניין תשלום ביתר ששולם לתובע בגין שעות עבודה שלא עבד בפועל וכן לחייבו בפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת והן בגין ירידת ערך הרכב שהיה מעורב בתאונה. הכרעה: בפנינו עדות יחידה של התובע הטוען להרעת תנאים מוחשית עקב כך שהועבר מתפקידו בעקבות חזרתו מניתוח שבר בינואר. אין בפנינו תשתית ראייתית שתתמוך בגרסת התובע, שהנתבע שיבץ אותו לעבודות במשרד מתוך מגמה לגרום לו להתפטר מהעבודה. מה שהובהר לנו הוא שהתובע ראה את הרכב והפלאפון כחלק מתנאי עבודתו וכאשר שובץ בעבודה במשרד, לא הוחזרו לידיו. עם שובו לעבודה בעקבות הניתוח נפגע והחליט לעזוב את העבודה ובהמשך תבע פיצויי פיטורים. התובע חזר לעבודה בתום חופשת המחלה ב 10.1.99 ועזב את העבודה ב 15 או 18 לינואר 99. נראה לנו כי התובע לא הודיע לנתבע על הרעת התנאים הנטענת בתביעה ולא העמיד את הנתבע על כוונתו להתפטר, אחרת לא היה שולח ביום 20.1.99 את מכתבו בו הוא מעמיד תנאי לנתבע כי אם לא יחזיר לו את הפלאפון והרכב, הוא יראה עצמו כמפוטר. כמו כן, עלה מעדות העובד המחליף מר מינס, כי עבד 3 חודשים בלבד אצל הנתבע ולכן אין זה סביר שהנתבע ביקש לגרום לתובע להתפטר ולכן הצר את צעדיו, זאת כאשר לא המשיך להעסיק את העובד המחליף שהובא בתקופת המחלה של התובע. התובע התרעם בעיקר על כך שהרכב והפלאפון שבהם עשה שימוש במהלך תקופת עבודתו, נשללו ממנו, כמו גם נוכח העובדה שלא יכול היה לצאת מהמשרד במשך יום העבודה. אלא שהתובע לא הרים הנטל להוכיח כי עמד בדרישות הפסיקה והעמיד את מעבידו על כוונתו להתפטר בטרם התפטר וזאת כדי לאפשר למעסיק לתקן המעוות. הלכה פסוקה היא שמחובתו של העובד ליתן למעביד הזדמנות לתקן את הטעון תיקון קודם להתפטרותו (ר' דב"ע נו/123-3 וליד ארם נ' צחי שרותים והשקעות, סע' 11 לפס"ד מיום 21.5.97; דב"ע שנ/10-3 כהן נ' הלר, פד"ע כא' 242; י. לובוצקי, "סיום יחסי עבודה ", מהדורת 1999, בעמ' 138). לא שוכנענו שהנתבע הרע את תנאיו של התובע בעבודה במגמה לגרום לו להתפטר וכי לא ניתן היה להחזיר המצב למסלול העבודה רגיל תוך זמן מה, לו התובע היה ממשיך בעבודתו ומעמיד את המעביד על דרישותיו. כל עוד התובע עבד בתוך העסק לא היה לו צורך בעבודתו לפלאפון ולרכב שהיו תנאים נלווים לעבודה מחוץ למשרד. באשר ל"פדיון חופשה" ו"הבראה": בעניין זה החובה מוטלת על המעסיק לנהל פנקס חופשה והמעסיק כאן לא עשה כן ורק טען כי שולמו לתובע דמי הבראה ופדיון חופשה בעת שהעסק כולו היה בחופשה מרוכזת בחוה"מ פסח וחוה"מ סוכות. התובע אישר בעדותו כי ניצל מספר ימי חופשה וכי היה בימי מחלה בעקבות הניתוח שעבר אלא שבהעדר רישום מדוייק של ימי החופשה וכאשר התובע מכחיש את ניצול ימי החופשה בסוכות ובפסח, הרי שיש לקבוע שהנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי אכן שולמו לתובע מלוא ימי החופשה כנגד ניצול הימים. אין מקום לערב זכאות לדמי מחלה - שהצבירה לגביהם היא של 18 ימים לשנה לבין ימי חופשה - 14 ימים לשנה. בנסיבות המקרה התובע כמי שעבד שנתיים פחות שבועיים זכאי לפדיון יתרת ימי החופשה הנתבעים בסך 4,066 ₪. כן זכאי התובע לדמי הבראה שלא הוכח כי שולמו לו ולגביהם נקבעה זכאות של פדיון בהתייחס לשנתיים אחרונות. הנתבע ישלם בגין רכיב זה סך 2,860 ש"ח כתביעת התובע. באשר לתביעה שכנגד - הנתבע - התובע שכנגד הגיש את התביעה בגין הפרת הסכם העבודה עקב עזיבתו הפתאומית של התובע רק במסגרת התביעה שכנגד, תביעה לשעות שלא עבד התובע באופן מלא תוך כדי עבודתו. בעניין זה נתבע החזר של שעתים לכל יום עבודה. התביעה בעניין זה לא מבוססת כלל. לא הוכח כי התובע-הנתבע שכנגד אכן נח בביתו מדי יום שעתיים. גם אם אירעו מקרים שסטה מדרכו ועשה אתנחתא בביתו, הרי שאין ראייה לכך שהדבר נעשה באופן קבוע במשך שעתיים. אין פוגעים בשכר עובד אלא אם הוכח חד משמעית כי לא היה זכאי לשכר העבודה. התובע התפטר בלא מתן הודעה מוקדמת. אולם מדובר בימים שקדמו לחקיקת החוק המחייב מתן הודעה מוקדמת. העילה המשפטית היא אפוא של "נוהג". אולם לא נוכל לומר בודאות הדרושה, כי בנסיבות הנוכחיות של שינוי תנאי עבודה שנכפו על העובד, מוטל היה עליו גם כ"נוהג" (שהוא ברור מאליו) ליתן למעבידו הודעה קודמת להתפטרותו. התביעה שכנגד תדחה אפוא גם בעניין זה. באשר ליתר עילות התביעה שכנגד, דינן להדחות אחת לאחת. שוכנענו כי דוחות החניה קוזזו במסגרת גמר החשבון שנעשה לתובע עם סיום עבודתו והנתבע-התובע שכנגד לא המציא את גמר החשבון שבעקבותיו היו שני הצדדים מרוצים כטענתו. משכך אין ראיה תומכת בעמדתו כי הדוחות לא שולמו. באשר לנזקי השתתפות עצמית ותאונה לרכב שלא במסגרת תאונת הדרכים כמו גם ירידת ערך הרכב לא הוכחו ולא מצאנו כי יש ראיות לחייב הנתבע שכנגד בגינם. לסיכום: הנתבע ישלם לתובע סך 4,066 ₪ + 2,860 ₪ בגין פדיון חופשה ודמי הבראה. התביעה שכנגד תדחה. כל הסכומים המוזכרים ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה (12.7.99). התובע זכה בחלק קטן מאוד של תביעתו, ולכן כל צד ישא בהוצאותיו. ניתן היום ח' בתמוז, תשס"ג (8 ביולי 2003) בהעדר הצדדים. נ.צ. - מר פטל שלמה   ח. בן-יוסף - שופטת הפסקות בעבודה