חיפוש באתר מישורי יפעת, עו"ד

מישורי יפעת, עו"ד

נרשמ/ה כמייצג/ת בהכרעה המשפטית להלן





בית משפט השלום עפולה      א 003404/01      
           
בפני:      כב' השופטת ג'אדה בסול      תאריך:      04/11/03      

בעניין: דהן חביב                
     ע"י ב"כ עו"ד      מישורי יפעת      התובע      
     נ ג ד            
     מדינת ישראל - משטרת ישראל            
                 הנתבעת      

פסק דין

מוגשת בפנינו תביעה לפיצוי כספי בין היתר בגין עוגמת נפש, שנגרמה לטענת התובע, עקב אי ביטול צו עיכוב יציאה מהארץ, שהוצא נגדו במסגרת הליך פלילי.

הצדדים:



התובע דהן חביב (להלן: "התובע").נ
הנתבעת, משטרת ישראל, הינה ישות על פי דין מכח הוראות פקודת המשטרה, התשל"א 1971 (להלן: "הנתבעת").ב

טענות התובעים:

לטענת התובע, בשנת 1987 הוא נעצר, עקב חקירה פלילית שנוהלה נגדו, בגין השגת גבול בכניסה למאגר מים והוגש נגדו כתב אישום, ת.פ 774/87 בבית משפט השלום בעפולה.ו

בתאריך 4/7/89, הורשע התובע במסגרת אותו הליך פלילי ונידון למאסר על תנאי וקנס כספי ע"ס 750 ש"ח.נ

בחודש אוגוסט 1994, נרשמו התובע ואשתו לטיול מאורגן לתורכיה באמצעות חברת הנסיעות טיולי הגליל.ב

בהגיעם לביקורת הדרכונים בשדה התעופה, נתבקשו התובע ואשתו להמתין, ונאמר להם שאין באפשרותם לצאת את הארץ בשל קיומו של צו עיכוב יציאה התלוי ועומד נגד התובע (להלן: "הארוע").ו

לטענת התובע, הארוע דנן גרם לו ולאשתו עוגמת נפש ומבוכה רבה, במיוחד לאור העובדה שהוא התרחש לעיני חברי הקבוצה במסגרתה התעתד התובע לטוס לחו"ל ואנשים רבים אחרים שנכחו במקום.נ

התובע טוען שהאחריות בגין התרחשותו של האירוע נשוא הדיון, מוטלת על הנתבעת, שהתרשלה במילוי תפקידה ובכך הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפיו, ועל כן מחוייבת היא לפצותו עבור הנזק שנגרם לו.ב

צו עיכוב היציאה מן הארץ, הוצא נגד התובע במסגרת המעצר או ההליך הפלילי שהתנהל נגדו בבית משפט השלום בעפולה ועם סיום ההליך הפלילי, צו זה לא בוטל.ו

טענות הנתבעת:

לטענת הנתבעת, מבדיקה שנערכה ברישום המתנהל אצלה, לגבי תיק פלילי 774/87, התברר שלא קיים תיק הנושא מספר זה לגבי התובע.נ

אולם כנגד התובע, התנהל ת.פ 476/89, בבית משפט השלום בעפולה, בגין הסגת גבול, על פיו נגזר על התובע קנס כספי בסך 500 ש"ח וכן מאסר על תנאי

הנתבעת מכחישה את הטענות שהועלו כנגדה בכתב התביעה, לדידה של הנתבעת לא הופרה כל חובה שהיא המוטלת עליה כלפי התובע, הנתבעת הוסיפה וטענה שהיא פעלה במסגרת סמכותה כדין וללא רשלנות.ו

טענה נוספת שהעלתה הנתבעת הינה, שהיה שיהוי בלתי סביר בהגשת התביעה (חודש לפני תום תקופת ההתיישנות) דבר המלמד על חוסר תום לבו של התובע בהגשתו את תביעתו הנ"ל.נ

המחלוקת העיקרית בין הצדדים בתיק דנן הינה, על מי מוטלת האחריות לביטולו של צו עיכוב יציאה מהארץ שהוטל על צד להליכים פליליים על פי החלטה של בית המשפט?

על מנת לתת מענה לשאלה הנ"ל, יש צורך לדון תחילה בטענות שהעלו הצדדים.ב

האם התרשלה הנתבעת?
עוולת הרשלנות מוגדרת בס' 35 ו – 36 לפקודת הנזיקין כדלקמן:

”35. רשלנות
עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.ו
36. חובה כלפי כל אדם
החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".נ

מהנ"ל ניתן ללמוד שקיימת חובת זהירות מושגית של הנתבעת כלפי תובע, אולם אין די בזהירות מושגית על מנת להטיל אחריות בעוולת הרשלנות [לעניין זה ראו את ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המוקמית בית שמש ואח'], על מנת להטיל אחריות בעוולת הרשלנות יש צורך לבדוק את קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית שהופרה והפרתה גרמה לנזק, האם במקרה דנן קיימת חובת זהירות קונקרטית?

כב' השופט א. טובי בפס"ד שנתן בתאריך 28/4/2002 בת.א 16556/99 באבו אורי נגד מדינת ישראל, המשרד לבטחון פנים (לא פורסם), שדן במקרה דומה למקרה דנן, ציין את הדברים הבאים:

”נראה לי כי בנסיבות שבפנינו לא חייבת הייתה הנתבעת לצפות את התרחשות הנזק מן הטעם הפשוט שידעה בוודאות כי דבר הוצאת הצו היה בידיעתו של התובע והיה עליו על כן לצפות לכך שישיבתו בחיבוק ידיים והימנעותו מנקיטת כל צעד לביטולו תגרום בהכרח לתוצאה שארעה בפועל".ב

האם ידע התובע על הצו שהוצא נגדו?

למקרא סעיף 13 לכתב התביעה עולה כי, התובע לא ידע אודות צו עיכוב היציאה שהוצא כנגדו, לשונו של הסעיף הנ"ל כדלקמן:

”התובע שלא הבין כלל כיצד, מדוע ומי הוציא נגדו צו עיכוב יציאה היה בטוח שמדובר בטעות, שכן לא היה לו כל הליך שהתנהל נגדו אותה עד ו/או קודם לכן, שבגינו נאסרה עליו היציאה מהארץ".ו

לעומת הסעיף הנ"ל בכתב תביעתו מציין התובע בתצהיר העדות הראשית מטעמו, שהוגש לבית המשפט, בסעיף 7 לתצהיר את הדברים הבאים:

”במסגרת אותו הדיון הוחלט לשחרר אותנו ממעצר והוצא נגדנו צו עיכוב יציאה מן הארץ, עד למועד המשפט".נ


מהסעיף הנ"ל ניתן ללמוד שהתובע אכן ידע אודות צו העיכוב שהוצא כנגדו, וכאן מתבקשת השאלה, למה לא דאג התובע לביטולו של הצו?
ראה לעניין זה פסק דין אדרי נ' מדינת ישראל, ע"א 620/95, בבית המשפט המחוזי – ת"א-יפו:

”דעתנו היא שבנסיבות האלה, כאשר למערער היתה שמורה זכות עצמאית לפנות לבית המשפט ולעתור לביטולו הפורמלי של הצו, אין להצביע על רשלנות בדרך שבה נהגה המשיבה. יותר מכך, אף אם המשיבה היתה צריכה להיות ערה לנזק שעלול להיות כרוך באי ביטול הצו, מותר היה לה להניח שהמערער יעתור בבוא השעה לביטולו. ובמילים אחרות, האפשרות שהמערער לא יפעל כמו שמותר היה לצפות שיעשה, היתה אפשרות רחוקה, ושאף אם היא קיימת, הינה מן הסוג שאין מקום לדרוש מהמשיבה לנקוט בצעדים כדי לוודא שהיא לא תתרחש".ב

מהאמור לעיל, יש להסיק לגבי האירוע שבפנינו שבמידה והיתה לתובע אפשרות לפנות בבקשה לביטול צו העיכוב שהוצא כנגדו, ואפשרות כזו אכן היתה נתונה בידיו, היה עליו לדאוג באופן אישי לביטול הצו, במקום לבוא בטענת רשלנות כנגד המשטרה.ו

בנוסף לאמור לעיל, לעניין הסמכות לביטול צו העיכוב, הסמכות אינה נתונה בידי המשטרה להורות על ביטול הצו, אלא זו נתונה בידי בית המשפט אשר הוציא אותו מלכתחילה ושומה היה לפנות אליו בבקשה מתאימה, הדבר אכן נעשה בסופו של דבר, אם כי באיחור.נ

טענת השיהוי:

התובע טוען לזכותו לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב האירוע הנ"ל וכן הפסדים כספיים נוספים.ב

האירוע התרחש בחודש 8/94 והתביעה לעומת זאת הוגשה בתאריך 10/7/2001, קרי כחודש לפני תום תקופת ההתיישנות, כמעט 7 שנים לאחר קרות הארוע.ו

מה גרם לשיהוי הרב בהגשת התביעה דנן?
שאלה זו מתבקשת כיוון שמדובר בפגיעה רגשית, פגיעה שגרמה לתובע כלשונו, "תסכול" ו"מבוכה" ושיהוי כה רב נראה תמוהה בעיני במיוחד במקרה כגון המקרה דנן, שסביר להניח שתגובה לגביו תהיה מיידית וזאת לאור סערת הרגשות לה טוען התובע.נ

בפסיקה ובספרות דובר לא פעם על הרציונל העומד מאחורי קיומו של מוסד ההתיישנות.ב
לענין זה ראו בע"א 158/54 דה בוטון ואח' נ' בנק המזרחי בע"מ שניתן בבית המשפט העליון:

”מוסד ההתיישנות הוא מוסד משפטי עתיק יומין, אשר קנה לו שביתה, בצורה זו או אחרת, בשיטות המשפט של כל העמים וכל התקופות. מקורה נעוץ, איפוא, בצורך אנושי – כללי, בדרישות יסוד הטבועות בחיי החברה בכל אתר ועידן.ו

כמה פנים לה, לתורה אוניברסלית זו, וכמה טעמים. אמנה שלושה מהם, הנראים לי כחשובים ביותר:



הקושי ( לנתבע) לשמור, זמן רב מדי, על ראיות והוכחות. את השובר (הקבלה) יאכלו העכברים, כפי שנאמר בתלמוד (ראה משנה ב"ב, דף ק"ע ע"ב), ועדים עלולים למות. לכן קובע כמעט כל מחוקק, כי כאשר התובע משהה את תביעתו אלמעבר לזמן מסויים שהוא (המחוקק) רואה אותו כרב מדי, זכאי הנתבע לכך, כי בית המשפט יאמין לו על דיבורו, ולא ידרוש ממנו הבאת ראיות מזימות. מסוג רעיוני זה, או בדומה לו, הוא הטעם של "חזקת ג' שנים" בקרקע, הידועה לנו מדיני ישראל: "שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה, תרתי ותלת מידהר, טפי – לא מיזדהר", שנה אחת נזהר אדם בשטרו, שתים ושלוש נזהר, יותר – איננו נזהר (ב"ב, דף כ"ט ע"א).נ
כל השהיה, ארוכה מדי, בהגשת התביעה, יש בה ריח של מחילה וויתור.ב

בזה, למשל, מנמק המשפט העברי את ה"התיישנות" של תביעת הכתובה על ידי האלמה "כל זמן שהיא בבית אביה", ובשל מחילה משוערת זו, היא אינה יכולה לגבות כתובתה מן היורשים אחרי עבור עשרים וחמש שנים (כתובות, דף ק"ד ע"א, משנה וגמרא שם).ו
(ג) אחרון בסדר ולא במעלה, והוא טעם יותר מודרני, שמקורו נעוץ במהירות התנועה והחיים של התקופה החדשה. תפיסתו היא בעיקר כלפי תביעות הנובעות מתוך עסקי מסחר. בעולם המסחר המסחרר את זמננו, חייב אדם כל שעה ושעה לדעת, מה הוא האקטיב ומה הוא הפסיב שלו, ומה הם הכספים העומדים לרשותו לשם השקעה בעסקים חדשים. מן הדין הוא, איפוא, כי הוא לא יגרור אחריו, זמן ממשוך מדי, את "סבל העבר" שלו, וכי לא יצטרך לשמור תמיד על רזרבה מתה, לפרעון חובותיו הישנים. זכאי הוא לדרוש גם מאת חברו-יריבו, שלא יתמהמה יתר על המידה במימוש תביעותיו. מכאן התקופות הקצרות ביחס, שנקבעו להתיישנות שטרות,למשל, ומכאן תקופות ההתיישנות, הקצרות עוד יותר, המצויות בחוקי ארצות שונות, לגבי תביעות הנובעות מ"מעשים בכל יום" או מעיסקאות מסחריות (השווה למשל, הוראת סעיף 196 של הב.ג.ב)".נ

במקרה דנן, שיהוי משמעותי זה בהגשת התביעה, הקשה על הנתבעת וגרם להרעת מצבה לאור העובדה שלא יכלה להשיג את הראיות וההוכחות הדרושות, על מנת לנהל את הגנתה כראוי.ב

לפי התרשמותי מהחומר שהובא לידי, לדעתי, ההשתהות בהגשת התביעה לתקופה כה ארוכה, מצביעה על נכונות לוותר על הזכות נשוא התביעה, ונגועה היא בחוסר תום לב מצדו של התובע.ו

על יסוד האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה ומחייבת את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת לרבות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.נ

ניתן היום ט' בחשון, תשס"ד (4 בנובמבר 2003) בהעדר הצדדים.ב

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.ו

ג'אדה בסול, שופטת      



ביטוח

בנקאות

משפחה

מיסים

הגנת הצרכן

קניין רוחני

מנהלי

נזיקין

נדל"ן

סדר דין

פלילי

תעבורה

עבודה

מסחרי

דף הבית

חיפוש עו"ד